top of page

פרק 248 על מיינדפולנס וסבלנות

לפני 4 דקות
זמן קריאה 13 דקות
Gemini_Generated_Image
Gemini_Generated_Image

שלום וברוכים הבאים להסכת "אומנות החיים" - הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר, אני יועץ פילוסופי ומלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם, ולו במעט, בנבכי החיים. 


הפרק היום יעסוק בסבלנות, באתיקה ומה שמכונה בטעות המיינדפולנס הסטואי. בסוף אסביר למה זו טעות ומה נלמד מזה.

משפט אחד קטן ורב משמעות, עתיר תובנות אתיות כתב לעצמו ביומן מרקוס אורליוס. (ספר-8):


"(59) בני האדם נוצרו איש למען רעהו; לפיכך לַמֵּד אותם או גלה כלפיהם אורך רוח."


זה התרגום של אברהם ארואטי בהוצאת נהר. 


בתרגום הישן יותר של אהרן קמינקא כתוב:


"נט. בני־אדם נבראו איש לטובת חברו. הוַרם־נא בינה – או סבול אותם (כמו שהם)"


גם בתרגומים לאנגלית יש הבדל בסיפא המשפט.

האחד כותב "Endure them" ובכך מתאר את החוסן הפנימי המינימלי הנדרש (אפתיה / אטרקסיה): לא לתת לאדם האחר לערער את שלווה הנפש שלך או לגרור אותך לכעס. 

רוב התרגומים בחרו דווקא ב: "Bear with them". משתמע מכך שלא מדובר רק בלהחזיק מעמד מולו בחירוק שיניים, אלא לשאת אותו כחלק מהגוף האנושי המשותף, מתוך הבנה שהוא אחיך התועה. 


מעניין ששתי התרגומים העבריים שונים זה מזה בדיוק באותו אופן שבו נבדלים התרגומים לאנגלית זה מזה. 


מרקוס אורליוס מזכיר לעצמו את העיקרון הסטואי של שותפות גורל ואחווה אנושית. לשיטתו, כאשר אדם אחר נוהג בטיפשות, באנוכיות או ברוע, ישנן רק שתי דרכי פעולה ראויות: לנסות להאיר את עיניו וללמד אותו דרך טובה יותר, או – אם הדבר אינו אפשרי – לקבל זאת בשלוות נפש ולסבול את התנהגותו מבלי להיגרר לכעס או לטינה. 

בכלל התרגומים לשאת את הזולת או לסבול אותם, זה מעשה פעיל ולא פאסיבי. 

למצוא אורך רוח או לשאת מישהו אחר, מצריך מאיתנו להחליט שזה מה שאנחנו עושים אבל אחרי שאנחנו מקבלים את המציאות. אחרת זה לא יהיה אורך רוח או סבלנות זה יהיה דחיית רגשות שליליים. אם נשתמש בפועל "סבל", לסובלנות, לסיבולת או אפילו סבל הנושא ציוד, זה מצריך מאיתנו לנקוט בפעולה. 


בכל אחת מהשפות הללו – יוונית, אנגלית ועברית – המוח האנושי ביצע בדיוק את אותה העתקה מושגית (Conceptual Metaphor): לקיחת פעולה פיזית מוחשית של הרמת משא כבד על הכתפיים, והעברתה לתחום הנפשי והחברתי של הכלה, איפוק ואורך רוח. 


ביוונית עתיקה הפועל φέρω - pherō – לשאת, להוביל חובר למילת היחס μετά - meta – מעבר, שינוי ויצר את המילה – שמשמעותה המילולית היא "נשיאה ממקום למקום" או "העברה". (אגב, ביוון המודרנית, כשרואים משאית הובלות ברחוב, כתוב עליה Μεταφορές – "הובלות").

בלטינית ובאנגלית: הלטינית שאלה את המילה כ-metaphora, וכאשר מרקוס אורליוס אומר φέρε - phere – "שא אותם", הוא עצמו משתמש ב"מטאפורה" במובנה המקורי: הוא מבקש ממך "להרים ולשאת" את האדם האחר על כתפיך הנפשיות.

pherō היווני ו-bear האנגלי הם "בני דודים" ישירים מאותו שורש פרוטו-הודו-אירופי (*bʰer-), ולכן בשתי השפות המילה משמשת בו-זמנית להרמת חפץ פיזי, לנשיאת עובר ברחם (bear a child), ולסבלנות כלפי הזולת (bear with). 


גם בעברית, השורש ס.ב.ל עבר בדיוק את אותו מסלול מטאפורי מן הפיזי אל הנפשי:

המשמעות הפיזית המקורית: במקרא, השורש ס.ב.ל מתאר נשיאת משא פיזי כבד על הגב או הכתפיים. כך אצל סַבָּל (נושא משאות). 

מתוך החוויה הפיזית של אדם הנושא משא כבד ביציבות מבלי להשליך אותו ארצה, התפתחו בלשון חז"ל ובעברית המאוחרת המילים סוֹבְלָנוּת (היכולת לשאת דעות או התנהגויות של אחרים) וסַבְלָנוּת (היכולת לשאת את כובד הזמן או הקושי מבלי להתפרץ). 

היופי בחיבור הזה הוא שהוא מסביר היטב את התפיסה הסטואית: סבלנות כלפי אדם קשה אינה פסיביות או חולשה – היא עבודת כוח פנימית. כמו שסַבָּל מיומן יודע איך לאזן משא כבד על הגב כדי לא לפרוק את הכתף, כך האדם הסטואי משתמש בשרירי התבונה שלו כדי "לשאת" את חולשות הזולת – מעביר אותן (מבצע metaphora) מזירה של פגיעה אישית וכעס, אל זירה של אחריות אנושית. 



מילה נוספת שמעניינת במשפט הזה, מבחינה אטימולוגית לפחות, היא המילה "בני-אדם". 

למרות שהמדענים חלוקים לגבי המילה ἄνθρωπος anthrōpos, אני חושב שמרקוס אורליוס הבין אותה כמו שאפלטון תאר את משמעות המילה. 

אפלטון בדיאלוג קרטילוס (399c) – פירק את המילה לשני רכיבים: ἀναθρῶν anathrōn – מתבונן למעלה / בוחן לעומק ו-ἃ ὄπωπε ha opōpe – את מה שראה. על פי תפיסה זו, שאר בעלי החיים רק "רואים" ומתנהלים מתוך דחף אינסטינקטיבי, ואילו ה-ἄνθρωπος הוא היצור היחיד המסוגל לעצור, להתבונן פנימה ולמעלה, ולפרש את רשמיו באמצעות התבונה. 


השערה קלאסית נוספת מפרקת את המילה ל-ἄνω anō – למעלה+ θρῴσκω (thrōskō – לקפוץ, להביט או ὤψ ōps – עין, פנים, מראה. המשמעות היא "זה שפניו מופנות כלפי מעלה" (לעבר השמיים והכוכבים), בניגוד לחיות המביטות מטה אל האדמה. המשורר הרומי אובידיוס הדהד רעיון זה במטמורפוזות כשכתב שהאלים העניקו לאדם קומה זקופה וציוו עליו להביט בשמיים. 


מרקוס אינו מדבר על קבוצה מסוימת של אנשים נחמדים או על חבריו לסנאט; הוא מתייחס למין האנושי כישות אחת שלמה, מהראשון ועד האחרון שבהם – כולל הקשוחים, הטיפשים והאנוכיים שבהם. 


עבור מרקוס אורליוס ואפיקטטוס, להיות anthrōpos פירושו לשאת בתוכך ניצוץ של הלוגוס האוניברסלי. אדם שאינו מפעיל תבונה או פועל באנוכיות נגד הזולת מאבד, במובן מסוים, את אנושיותו והופך ל"חיית פרא" או "כבשה" (דימוי שאפיקטטוס משתמש בו תדיר). 

השימוש במילה anthrōpoi עוקף בכוונה הבחנות פוליטיות או מעמדיות של יוון ורומא – כגון פוליטאי (אזרחים), דולוי (עבדים) או ברברים (זרים). עבור מרקוס אורליוס, קיסר רומא, המכנה המשותף היסודי של כל היצורים התבוניים קודם לכל תואר חברתי: כולנו חלק מאותו גוף קוסמי, ואנו קיימים זה למען זה. 


תפיסתו של מרקוס אורליוס היתה כזאת שמניחה שאם אדם אחר מתנהג כחיית פרא ופוגע בך, אסור לך להגיב לו באותה מטבע – משום שאם תכעס עליו, תוותר בעצמך על היותך anthrōpos ותהפוך לחיה כמוהו. 


אפיקטטוס בשיחות עם תלמידיו אומר להם שאין לכעוס גם על גנבים ושודדים. 

כי הם "תועים" בשאלת הטוב והרע. "רק העמד אותם על טעותם ותראה אותם שבים מדרכם הרעה, אבל אם אין עיניהם נפקחות, הרי אינם רואים דבר העולה על דעתם שלהם…"כפי שאין אנו כועסים על עיוורים או חירשים, כך אין לכעוס על מי שטועים בעניינים החשובים ביותר – שכן הם תועים מתוך בורות וחוסר ידיעה של הטוב." 

כמו מרקוס אורליוס שהושפע ממנו עמוקות, אפיקטטוס נשען על התפיסה הסוקרטית-סטואית שלפיה אף אדם אינו טועה מרצונו החופשי. כאשר אדם פוגע באחרים או נוהג בעוול, הוא עושה זאת מתוך אשליה שפעולה זו מועילה לו. לכן, הכעס כלפיו חסר היגיון – הפעולה הנכונה היא להאיר את עיניו ולהראות לו את הדרך הנכונה, או לרחם על עיוורונו השכלי. 


המילה πλάνη Planē– "תעייה, טעות, סטייה מן הדרך" נגזרת מהפועל πλανάω planaō – להטות מן הדרך, להטעות, לשוטט.

המילה  קשורה לתנועה במרחב ללא מטרה ברורה, היסחפות או איבוד כיוון.

ממנו נגזרות בעברית ובלעז מילים כמו פלנטה (planet – כוכב לכת, שפירושו המקורי ביוונית הוא "כוכב נודד" או "משוטט" בשמיים).

אצל אפיקטטוס (ובפילוסופיה היוונית בכלל), הדימוי שמאחורי המילה הוא של אדם ההולך בלילה או בערפל ביער וסטה מהשביל הישר. בניגוד לתפיסה המשפטית או הדתית המאוחרת הרואה בטעות "פשע בזדון", ה-πλάνη היא בעיקרה שגיאה קוגניטיבית. האדם אינו "רשע מרושע", אלא אדם שאיבד את הצפון, טעה בניווט של נפשו, ופועל מתוך בורות. לכן, הפעולה הנדרשת כלפיו אינה ענישה או כעס, אלא "הארת פנס" והצבעה על השביל הנכון. "הראה להם את תעייתם".



"(59) בני האדם נוצרו איש למען רעהו; לפיכך לַמֵּד אותם או גלה כלפיהם אורך רוח."

המשפט הקצר הזה, מכיל הרבה משמעות אטימולוגית ובעיני החלק החשוב יותר, הרבה משמעות לאתיקה שלנו.

בני האדם ככלל נוצרו איש למען רעהו. מרקוס אורליוס לא מפריד ומציין את האצולה בלבד, את האזרחים של האימפריה הרומית, הוא אפילו לא מוציא מן הכלל את ה"ברברים" הזרים וכאלה הוא לא מבין את השפה שלהם. הוא מדבר על כל מי שניחן ביכולת חשיבה רציונלית. גם אם לא פועל על פיה. כיוון שכמו אפיקטטוס מרקוס מבין שאדם בעל יכולת רציונלית אינו פועל על פיה בכל עת, וכן אילו היה פועל כך, סביר שהיה טועה פחות. 

"לטעות זה אנושי ולסלוח זה אלוהי". אנחנו טועים כי אנחנו חושבים שמשהו מועיל לנו, אבל אם היינו חושבים נכון לא היינו טועים. לכן אפיקטטוס אומר שהטועה הוא כמו עיוור וחרש. זו לקות שהבחירה התבונית שלנו. אבל כזאת שאפשר לתקן על ידי הרצון לא להיות בורים. "כך אין לכעוס על מי שטועים בעניינים החשובים ביותר – שכן הם תועים מתוך בורות וחוסר ידיעה של הטוב."

לא בכדי אפיקטטוס אומר "תועים". הם אבודים וצריך להאיר להם את הדרך. 

מאחר ואנשים לא חפים מטעויות, נכון יותר לסלוח ולשאת אותם באורך רוח. נכון יותר לא להיות בורים גם ולא לתעות גם ולנהל את החשיבה שלנו באופן שתקבל שאנשים עושים טעויות. אחרת אם אנחנו לא מקבלים את האחר כטועה, אנחנו טועים גם ואז שנינו תועים בדרך ואף אחד לא ימצא את הדרך הנכונה.

כמו כן, הטעות של האחר, היא לא תלויה בנו. היכולת לסלוח, להראות דרך, היא כן תלויה בנו. הסטואים בוחרים על פי מה שכן תלוי בנו ופועלים כך. 


אבל כמובן שגם אנחנו נוטים לטעות. אבל יש הבדל אם אנחנו נטעה בשל בורות או נתעה בדרך. אנחנו לא יכולים ללמד מישהו אחר אם אנחנו תועים בדרך. אם אנחנו רק טועים בשל שגיאה, אבל לא תועים בדרך שלנו, אנחנו יכולים לתקן. אבל אם אנחנו לא מקבלים שאנחנו יכולים לטעות ולא בוחנים את עצמנו או פתוחים לביקורת, אנחנו לא נוכל ללמד אף אחד. לפחות לא לטובה. 


פה נכנסת הזהירות. התשומת לב. 

אפיקטטוס בספר הרביעי פרק 12 כותב על תשומת הלב. הפרק למעשה נקרא "על תשומת לב". 

אביא אותו במלואו כי הוא קצר וגם ממחיש יפה את הרעיון. קצת שיפרתי את העברית שלא יהיה כבד מידי. 

אבל קודם המילה "על תשומת הלב", אפיקטטוס משתמש במילה היוונית προσοχή (prosochē). 

מבנה המילה מורכב משני חלקים:

  • πρός (pros) – אל, לעבר, כלפי.

  • ἔχω (echō) – להחזיק, לאחוז, לכוון.

המשמעות המילולית: "להחזיק (את הדעת/הנפש) מכוונת לעבר משהו" – כלומר, אחיזה מנטלית רציפה וערנית. (ביוונית מלאה הביטוי השלם הוא προσέχειν τὸν νοῦν – "להחזיק את השכל מכוון אל...").

המשמעות הפילוסופית אצל אפיקטטוס: ה-prosochē אינה ריכוז פסיבי, אלא דריכות מוסרית מתמדת של הסמכות המנהלת בנפש (הגמוניקון). זוהי המוכנות לבחון כל רושם (phantasia) וכל דחף ברגע הופעתו, כדי לוודא שלא נאבד את שיווי המשקל הפנימי ולא נחרוג מעקרונות התבונה. אפיקטטוס מדמה את הרפיית תשומת הלב לאומן שמוריד את עיניו מהמלאכה ומיד מקלקל את יצירתו.

prosochē אינו סתם "הסתכלות", אלא אחיזה איתנה ושליטה. לכן זה שונה מ מיינדפולנס. אחרי הפרק של אפיקטטוס גם אסביר את ההבדל, במדויק. תאור הפרק ימחיש.


נעבור לפרק של אפיקטטוס והוא הולך כך 4.12:

"אם הרפית אפילו קצת מהריכוז שלך, אל תחשוב שתוכל להחזיר אותו מתי שבא לך. תבין דבר אחד: בגלל הטעות שעשית היום, המצב שלך יהיה גרוע יותר בכל מה שיבוא אחר כך. קודם כל, והכי גרוע, אתה מתרגל לא להיות מרוכז; ואז אתה מתרגל לדחות את הריכוז שלך עוד ועוד. ובגלל הדחיות האלה, אתה מרחיק ממך שוב ושוב את האושר, את ההתנהגות הטובה, ואת החיים האמיתיים לפי הטבע."


כבר על ההתחלה מסביר אפיקטטוס למה חשוב להיות במודעות בכל עת. הוא גם יסביר לנו למה צריך להיות בתשומת לב, אבל קודם הוא אומר מה יקרה אם לא נהיה. תחשבו על זה כמו סוג של כושר או דיאטה. אם אתם מקפידים לעשות כושר ומסיבה כלשהי נמנע מכם להתאמן תקופה מסוימת, הכושר יורד. אם אתם בדיאטה אבל התרתם לעצמכם להתפרע, אולי לא תשמינו מיד, אבל פגעתם בהרגל ובכושר השליטה העצמית. 

העניין הוא שעם תשומת הלב זה יותר גרוע. כי בין כה וכה ברירת המחדל שלנו, היא לא להיות כל הזמן בפוקוס על כל מחשבה וכל בחירה שלנו. אנחנו מתנהלים יותר מתוך אוטומטיים. לכן, ההקפדה על תשומת לב לחשיבה שלנו, לשיפוט ולבחירות חשובה יותר.


אפיקטטוס ממשיך.

"אם לדחות את הריכוז זה דבר טוב, אז להפסיק להתרכז לגמרי זה עוד יותר טוב! אבל אם זה לא טוב, למה אתה לא שומר על ריכוז קבוע?

אתה אומר: "היום בא לי לשחק". נו, אז אי אפשר לשחק תוך כדי ריכוז ותשומת לב?

אתה אומר: "בא לי לשיר". מה מונע ממך לשיר בתשומת לב? האם יש חלק בחיים שלא צריך לשים אליו לב? האם תעשה משהו טוב יותר אם תעשה אותו בלי ריכוז? האם נגר עובד טוב יותר כשהוא לא מרוכז? האם רב-חובל מנווט את האונייה טוב יותר כשהוא לא שם לב? ברור שלא!

אתה לא רואה שכבר משחררת את הרסן למוח שלך, אין לך יותר שליטה להחזיר אותו לדרך הישר, לצניעות או לשליטה עצמית? אתה פשוט עושה כל מה שעולה לך בראש לפי מה שמתחשק לך באותו רגע."


גם נקודה מעניינת מחבר לנו פה אפיקטטוס. האתיקה שלנו צריכה להיות שיקול מקדים לכל דבר שאנחנו עושים. זה גם מתחבר לנושא הקודם. אם אנחנו מתקשרים עם אנשים אחרים ותשומת הלב שלנו היא קודם לאופי המוסרי שלנו, למידות הטובות, אנחנו מראש נפעל מולם נכון. זה יעזור לנו בסבלנות שמרקוס אורליוס מבקש לשאת באמצעותה את הזולת. אם אנחנו נתמיד בתשומת הלב, גם נדע שאנחנו פועלים בצדק ובדרך נכונה ואכן בדרכנו נוכל ללמד אותם. 


ואז שואל אפיקטטוס באופן רטורי:


"אז על מה צריך להקפיד ולשים לב?" והוא גם עונה:

"קודם כל, על הכללים הבסיסיים האלה שצריכים להיות מוכנים אצלך תמיד, כך שלא תלך לישון, לא תקום, לא תשתה, לא תאכל ולא תדבר עם אנשים בלעדיהם: אף אחד בעולם לא שולט ברצון של אדם אחר. הטוב והרע נמצאים אך ורק ברצון שלך עצמך. לכן, לאף אחד אין כוח לעשות לך טוב אמיתי או להביא עליך רעה אמיתית – רק אתה עצמך אחראי לזה.

אם הדבר הזה מובטח אצלך, למה שתרגיש מודאג מדברים חיצוניים? איזה שליט אכזר יכול להפחיד אותך, איזו מחלה, איזה עוני, או איזה עלבון?

נניח שמישהו לא מרוצה ממני. אז מה? האם לשמח אותו זה תפקיד שלי או תלוי בשיקול הדעת שלי? לא. אז למה שאשבור את הראש בגללו?

– "אבל הוא אדם חשוב!" – שידאג לעצמו. גם אלה שחושבים שהוא חשוב שידאגו לעצמם.

אבל יש מישהו אחד שאני חייב לרצות, שאליו אני חייב לציית: אלוהים והטבע. הוא נתן לי את עצמי, הפקיד את הרצון שלי בידיים שלי לבדי, ונתן לי חוקים איך להשתמש בו נכון. וכשאני פועל לפי החוקים האלה, לא אכפת לי מה אף אחד אחר אומר."


תשומת הלב העיקרית שלנו צריכה להיות בהבחנה בין מה שתלוי בנו למה שלא. זו הדרך לפעול נכון. אם אנחנו נבחין נכון בין מה תלוי בנו למה שלא, נעשה בחירות נכונות יותר. למה שאני אנסה לרצות מישהו אם אני מראש מבין ששביעות הרצון שלו לא תלויה בי? פעולה מתוך פחד או דאגה, יכולה להיות מוטעית. היא תהיה כזאת, אם מראש אהיה מודאג מדברים שלא תלויים בי. 

החוקים עליהם מדבר אפיקטטוס, אלה החשיבה הרציונלית שמשרתת את חוק הטבע, את היותינו בעל חיים חברתי. זה אומר שאנחנו צריכים לוודא באמצעות תשומת הלב שהוא מציע לנו, שאנחנו מודעים שהבחירות שלנו מועילות לכלל לפני שהן מועילות לנו. או יותר נכון לא פוגעות בכלל אם אנחנו רוצים להועיל לעצמנו. כמו שקיקרו כתב אם יש סתירה בין המועיל למוסרי, יש לנו אי הבנה במה מועיל. זה לא מועיל לנו להיות לא מוסריים וזה תמיד מועיל להיות מוסרי.


הסבר יפה נותן עכשיו אפיקטטוס לשאלה:

"אז למה אנשים שמעבירים עלי ביקורת מצליחים להטריד אותי?"

ועונה:

"מסיבה אחת פשוטה: כי אני עדיין לא מספיק מאומן בזה. כל בעל מקצוע (כמו סנדלר או נגר) צוחק על מי שלא מבין במקצוע שלו, כי הוא יודע ואחרים לא.

אז דבר ראשון, הכללים האלה חייבים להיות תמיד בראש שלנו, ואסור לעשות שום דבר בלעדיהם. המטרה שלנו צריכה להיות ברורה: לא לרדוף אחרי דברים חיצוניים שלא תלויים בנו, אלא לרדוף רק אחרי מה שבשליטת הרצון שלנו.

חוץ מזה, אנחנו חייבים לזכור מי אנחנו, להתאים את עצמנו למצבים השונים בחיים: מתי הזמן לשיר, מתי הזמן לשחק, ליד מי עושים את זה, מה תהיה התוצאה של המעשה, האם החברים שלנו יבוזו לנו או שאנחנו נבוז להם, מתי כדאי להתבדח ואת מי מותר להצחיק, מתי להסכים עם אחרים ועם מי – אבל הכי חשוב: איך לשמור על הכבוד העצמי והאופי שלך כשאתה עושה את זה.

כי בכל פעם שאתה סוטה מאחד הכללים האלה, אתה נפגע מיד – והנזק לא מגיע מבחוץ, אלא מהמעשה שעשית בעצמך."

אם אנחנו בתשומת לב ומקפידים על מה תלוי בנו ומה לא, אנחנו לא נהיה מוטרדים מדעה של אחרים. בהקשר למשפט של מרקוס אורליוס, אנחנו נהיה סובלניים כלפי אחרים נהיה נכונים להראות להם דרך נכונה, אם דעתם עלינו לא תשנה לנו. היא לא תשנה לנו כי היא לא תלויה בנו. כדאי להיות נכונים לבחון את השיפוט שלנו אנחנו לא טועים. אבל אם אדם נוהג כלפינו באופן שמצריך מאיתנו יותר סבלנות, יהיה לנו יותר קל אם אנחנו מראש לא ניתן משקל ומשמעות לדברים ולהתנהגות של הזולת שכאמור לא תלויה בנו.


אפיקטטוס סוגר את הפרק כמו שהתחיל. למה כדאי לנו להיות בתשומת לב מתמדת לעקרון המנחה:

"נו אז מה, אפשר להיות מושלם בלי לעשות שום טעויות?

אי אפשר. אבל מה שכן אפשר זה להתאמץ בלי הפסקה לא לטעות. צריך להסתפק בזה שאם נשמור על ריכוז תמיד, לפחות נצמצם את הטעויות שלנו למינימום.

אבל כשאתה אומר לעצמך: "מחר אתחיל לשים לב", אתה בעצם אומר את הדבר הבא: "היום אהיה חסר בושה, אתנהג בשפלות, אתן לאחרים לפגוע בי, ואהיה עצבני וקנאי". תראה כמה דברים רעים אתה מרשה לעצמך לעשות היום!

אם זה טוב לשים לב ולהתנהג טוב מחר, על אחת כמה וכמה שזה טוב היום! ואם היום תשים לב, יהיה לך קל יותר לשים לב גם מחר, ולא תצטרך לדחות את זה עוד פעם לפעם השלישית." 



אף שבעשורים האחרונים נוטים לעיתים לתרגם את ה-προσοχή (prosochē) הסטואית כ"מיינדפולנס" (קשיבות), מדובר בשני תרגולים שונים מהותית – הן במנגנון המנטלי שלהם, הן ביחסם לשיפוט ערכי, והן בתכלית שלהם.

אפשר למקד את ההבדלים ביניהם בחמישה צירים מרכזיים:

ציר ההשוואה

מיינדפולנס (קשיבות – Sati בבודהיזם / מודרני)

פרוסוקה (Prosochē – תשומת לב סטואית)

1. עמדת התודעה

התבוננות לא-שיפוטית (Non-judgmental): צפייה במחשבות ובתחושות כפי שהן חולפות, ללא סיווג ל"טוב" ו"רע".

שיפוט וסינון פעיל (Discernment): דריכות מוסרית שבוחנת כל רושם וממיינת אותו מיידית לפי עקרונות התבונה.

2. מוקד תשומת הלב

החוויה הפנימית והחושית בהווה: נשימה, תחושות גוף, רגשות ומחשבות שצפות ברגע זה.

הבחירה המוסרית (Prohairesis): שמירה על הסמכות המנהלת בנפש (הגמוניקון) וההבחנה בין מה שבשליטתי למה שלא.

3. היחס למחשבות ורשמים

הרפיה ושחרור אחיזה: לתת למחשבות לעבור כמו עננים בשמיים מבלי להיאחז בהן או להיאבק בהן.

אחיזה איתנה ובקרה (Echō): לעצור את הרושם בשער הנפש, לחקור אותו ("אתה רק רושם, וכלל לא מה שאתה נראה") ולהסכים או לסרב לו.

4. אופן התרגול

לרוב כולל התכנסות פורמלית (ישיבה שקטה, עצימת עיניים, ניתוק מגירויים) לצד יישום ביומיום.

תרגול בתוך סערת החיים: עמדת שמירה של לוחם או קברניט תוך כדי פעולה, שיחה, קונפליקט או עבודה.

5. התכלית הסופית

שחרור מסבל, שקט נפשי, נוכחות מלאה והתמוססות האגו.

חיים על פי המידה הטובה (Aretē), מילוי החובה החברתית ושמירה על הצלם האנושי והתבוני.





לסיכום:

קודם על ההבדל בין תשומת לב סטואית לבין מיינדפולנס.

מיינדפולנס מודרני (כפי שניסח אותה ג'ון קבט-זין) היא "תשומת לב מכוונת לרגע הנוכחי, ללא שיפוטיות". בודהיזם ומיינדפולנס מבקשים להשקיט את התודעה המבקרת ולראות את המציאות כזרם תופעות חולף. בסטואה, לעומת זאת, השיפוט הוא לב העניין. עבור אפיקטטוס, סבלנו אינו נובע מעצם השיפוט, אלא משיפוט שגוי (כמו לחשוב שכסף, כבוד או עלבון הם "רע" אמיתי). ה-prosochē היא המנגנון שמוודא שהשיפוט שלנו יהיה חד, מוסרי ומדויק בכל רגע – להבדיל בין טוב מוסרי, רע מוסרי ואדישים (adiaphora). 


כפי שראינו באטימולוגיה של prosochē (pros + echō), המהות שלה היא אחיזה חזקה ודריכות. אפיקטטוס מזהיר בפרק 4.12 מפני הרפיה (anesis) – הרגע שבו אתה מוריד את המשמר. במיינדפולנס, המטאפורה הרווחת היא של פתיחות, הכלה והרפיה – להניח לדברים להיות מבלי לנסות לשלוט בהם. בפרוסוקה, המטאפורה היא של שומר בשער או קברניט האוחז בהגה: אתה מחזיק במושכות התודעה ואינך נותן לשום רושם להיכנס לנפש בלי תעודת זהות. 


השהיית התגובה לצורך פעולה מוסרית:

מיינדפולנס שואל: "מה אני חווה ומרגיש ממש עכשיו בגוף ובתודעה?" פרוסוקה שואלת: "האם הרושם שמופיע מולי כרגע נמצא בשליטתי? וכיצד אדם תבוני וחברתי צריך לפעול נוכח המצב הזה?"

במובן הזה, אפשר לומר שמיינדפולנס מכוון לצלילות תודעתית ורגשית, בעוד שפרוסוקה מכוונת לצלילות אתית ומעשית. הפרוסוקה אינה מבקשת לרוקן את התודעה ממחשבות, אלא למלא אותה בעקרונות הפילוסופיים הנכונים (ה-kanōn – סרגל המדידה הסטואי) ולהחזיק אותם זמינים ומוכנים לשימוש בכל שנייה.

ונחזור למרקוס.


מרקוס אורליוס גם עושה דיכוטומיה - למד אותם או סבול אותם. חלק אחד, תלוי בנוי חלק אחד יכול להיות תלוי בנו. 

אם נבחן לאמן את עצמנו ולהיות פעילים, אנחנו נסבול מבחירה. זה אחר מאשר לסבול פאסיבית בלית ברירה. זה רק לאחר שעשינו את הדיכוטומיה של מה תלוי בנו ומה לא. 

כאשר אדם אחר נוהג באנוכיות, בטיפשות או בחוסר הגינות, עומדות בפניך רק שתי אפשרויות ראויות:

  • ללמד (להאיר את הדרך): לנסות להסביר לו את טעותו ולכוון אותו אל הנתיב הנכון.

  • לשאת (אורך רוח): אם אי אפשר ללמד אותו כרגע, לקבל את המציאות כפי שהיא ולשאת את התנהגותו בשלוות נפש.

סבלנות כעבודת כוח אקטיבית (ולא כחולשה או הדחקה): המילה היוונית phere ("שא") והשורש העברי ס.ב.ל (כמו סַבָּל) מלמדים שסבלנות אינה פאסיביות או חריקת שיניים. זוהי החלטה מודעת שמתקבלת אחרי קבלת המציאות: להפעיל "שרירי תבונה" כדי לאזן את המשא הרגשי ולהעביר אותו מזירה של פגיעה אישית וכעס אל זירה של אחריות והכלה.

שמירה על הצלם האנושי מול התנהגות חייתית: כל בני האדם (ללא הבדל מעמד או מוצא) נוצרו לשתף פעולה כחלק מאותו גוף אנושי. כשאדם פוגע בך, הוא מוותר באותו רגע על אנושיותו ומתנהג כחיית פרא. אם תגיב לו בכעס – תוותר גם אתה על תבונתך ותהפוך לחיה כמוהו.

החלפת הכעס בהבנת ה"תעייה" (Planē): לפי אפיקטטוס, איש אינו טועה מרצונו החופשי; מי שפוגע עושה זאת מתוך בורות ואשליה שהמעשה מועיל לו – כמו עיוור שנתקל בך או הלך שאיבד את השביל ביער. כעס על אדם כזה הוא חסר היגיון; תפקידך להדליק פנס, או להבין שאינו מסוגל לראות כרגע.

מיקוד בשליטה והימנעות מ"תעייה כפולה": הטעות של האחר אינה בשליטתך, אך התגובה שלך (סליחה, הדרכה או איפוק) תלויה בך לחלוטין. סירוב לקבל את העובדה שאנשים טועים הופך גם אותך לתועה – וכך שניכם הולכים לאיבוד בדרך.



אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר שאתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com. דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחריי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו. אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב 







 
 
 

תגובות


בואו נהיה בקשר

תודה על הודעתך, נהיה בקשר בקרוב

ברק קידר, יעוץ פילוסופי ואימון סטואי

אומנות החיים - פילוסופיה סטואית מעשיתטל. טל. נייד: 052-8944745

דוא"ל: barak.keydar@gmail.com

  • Facebook
  • Instagram
  • Spotify
bottom of page