פרק 245 על אכזבה וכוח העל של הסטואי
שלום וברוכים הבאים להסכת "אומנות החיים" - הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר, אני יועץ פילוסופי ומלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם, ולו במעט, בנבכי החיים.
איש אחד שאני מכיר, פעיל באחת המפלגות, עבד קשה מאוד לקראת הבחירות. הוא נתן את ביתו לשמש בחוג בית, עמד בדוכן עם חולצת מפלגתו בימי שישי במרכז העיר, וכל סביבתו ידעה שהוא פעיל והציע לאנשים לבוא להתנדב כמוהו. יאמר לזכותו, הוא עשה זאת בדרכי נועם וניסה לשכנע בטיעונים הגיוניים.
פגשתי בו שוב יומיים לאחר הבחירות. השאלה הראשונה ששאלתי אותו הייתה אם עבד קשה ביום הבחירות. הוא ענה שכן, מחמש בבוקר ועד תשע בערב, ומיוזמתו הוסיף שזה לא עזר הרבה. הוא עמד בדוכן בכניסה לאחת הקלפיות וניסה לשכנע את אלה שאמרו לעצמם שיחליטו מה הם מצביעים כשיעמדו מאחורי הפרגוד – הוא רצה לפגוש אותם רגע לפני ולשכנע אותם. לדבריו, יש כמה שהוא מאמין שהצליח לשכנע, אבל הוא הוסיף שזה לא עזר הרבה. מן הסתם, הוא מאוכזב.
מבלי לומר באיזו מפלגה הוא תומך, אפשר להבין שהוא מאוכזב, כי הרוב מאוכזבים – משני צידי המתרס. מצב קצת אבסורדי. אמר לי פעם שופט שהפשרה הכי טובה היא ששני הצדדים יוצאים לא מרוצים. בינתיים, הצדדים עוד לא התפשרו; אף אחד עוד לא התפשר. מעשה, כולם סנדלו את עצמם בהבטחות בחירות שלא מאפשרות להם להתפשר מבלי להפר הבטחות.
אני לא הרגשתי בנוח עם המשפט הזה שהפשרה הכי טובה היא ששני הצדדים יוצאים לא מרוצים. הנטייה הטבעית שלי הייתה לשאול: למה פשרה, שהיא לכאורה חיובית, היא הכי טובה כשלא מרוצים? למען הסר ספק, הגישה הסטואית שלי היא שלא על כל דבר צריך להתפשר, ומעל הכל – לא על מה שיגרום לעוול ולא על המידות הטובות שלנו. מצד שני, מעטים הדברים שצריך להתעקש עליהם על חשבון המחויבות הפרו-חברתית שלנו. המשפט הזה גרם לי לחשוב עוד קצת.
פשרה הוגנת דורשת משני הצדדים לוותר על חלק מהדרישות שלהם. אם צד אחד יוצא מרוצה לגמרי, סימן שהוא קיבל את כל מה שרצה, והצד השני הוא זה שספג את כל ההפסד. במצב כזה זו לא פשרה, אלא כניעה. חוסר שביעות רצון הדדי מעיד לרוב על כך ששני הצדדים נדרשו לשלם "מחיר" שווה ערך ולוותר על עמדות קיצוניות. כנראה שהסיבה שהשופט אמר לי את המשפט הזה היא שניצחון מוחלט של צד אחד משאיר את הצד המפסיד עם מוטיבציה גבוהה להמשיך להיאבק (למשל, בהגשת ערעורים נוספים). לעומת זאת, בפשרה שבה כולם התפשרו, אף צד אמנם אינו מקבל את מלוא מבוקשו, אך המחיר של המשך המאבק גבוה בהרבה מהתועלת האפשרית, מה שמוביל לסגירת התיק בפועל ולשקט נפשי.
הערך שאני יכול למצוא במשפט הזה הוא בכך שהחיים אינם שחור-לבן והם מורכבים; לכן, ברוב המחלוקות יש צדק חלקי לשני הצדדים. פשרה שמותירה את שניהם קצת לא מרוצים מכירה בכך שהמציאות מורכבת ואין פתרון מושלם שיפתור הכל בצורה נקייה. אני עדיין לא חי בשלום עם המשפט הזה, ולכן החלטתי לעדכן אותו ולהתאים אותו: הפשרה הכי טובה היא ששני הצדדים בוחרים ברצון מלא באותו פתרון.
הנקודה המעניינת בעיניי היא שסטואי אמיתי אינו צריך להתפשר. הסטואיות רואה בטוב היחיד את האופי המוסרי, והרע היחיד הוא שחיתות האופי שלנו. כל השאר הם דברים מועילים או לא מועילים, והכל תלוי במה שאנחנו עושים איתם – כלומר, במה שהבחירה שלנו.
עניתי לבחור הנחמד שהפעילות הראויה להערכה שעשה לקידום מה שהוא מאמין בו עומדת בפני עצמה, ועליו להיות מרוצה ממה שעשה בלי קשר לתוצאה. הוא התאכזב כי קיווה לתוצאה אחרת, אך את הטוב שעשה במידותיו הטובות אי אפשר לקחת ממנו, והתוצאה מצויה בעצם המעשה. אם אדם לא מתפשר על אופיו הטוב, הוא לא מתפשר בכלל; הוא אינו נותן ערך ואינו קושר את מצבו הנפשי לתוצאה שאינה תלויה בו, אלא פועל על פי מה שכן תלוי בו.
זה מביא אותי ל"מדריך" של אפיקטטוס, ספציפי פרק 10:
"בכל דבר שקורה לך, זכור לפנות פנימה אל עצמך ולבדוק איזה כוח יש ברשותך כדי להתמודד עמו. אם אתה רואה נער או אישה נאים, תמצא שהיכולת הנדרשת כאן היא ריסון עצמי; אם מוטלת עליך עבודה קשה, תמצא את כוח העמידה; ואם מטיחים בך עלבונות, תמצא את הסבלנות לשאת את הרע. אם תרגיל את עצמך בדרך זו, ההתרשמויות החיצוניות שלך לא יסחפו אותך."
זהו תרגום מהאנגלית. בתרגום של אברהם ארואטי נכתב: "אם כופים עליך עול, תמצא סבולת לשאתו", שהוא קצת יותר כוללני. בכל מקרה, זהו הפתרון שלנו לבעיה של חוסר שביעות רצון מאירועים ומתוצאות לא רצויות. בציטוט הזה, אפיקטטוס מזכיר שיש לנו הרבה יותר יכולות, אפשרויות ומשאבים ממה שאנו חושבים. יש לנו מאגר שלם של מידות טובות שאנחנו יכולים להפעיל בהתאם לצורך – לא רק ארבע המידות העיקריות (חכמה מעשית, צדק, מתינות ואומץ), אלא גם סגולות כמו ריסון עצמי, סבלנות, סיבולת ועוד. לכל המכשולים בחיים יש לנו מידות וסגולות להתמודדות, אך פירוש הדבר הוא שעלינו לתרגל באופן עקבי את הסגולות שלנו. זו הסיבה שהסטואים שמו דגש רב על אימון, כנראה יותר מכל אסכולה אחרת בתקופתם.
יש הרבה דרכים להתאמן, אך בגדול יש שלוש שמתאימות כאן:
הראשונה, שעליה דיברתי רבות, היא לצפות מראש בעיות אפשריות ולהכין את עצמנו למה שיכול להתרחש. זה לא רק לדמיין דברים רעים, אלא גם להכין את עצמנו לדרך שבה נתמודד ובעיקר לסגולות ולמשאבים העומדים לרשותנו.
השנייה היא להרחיק את עצמנו מפיתויים. אמנם ידידי יכול היה לדמיין מראש שתוצאות הבחירות לא יהיו כפי שקיווה, אך הוא פחות יכול היה להרחיק את עצמו מהתוצאות. לכן, החלק של הרחקת פיתויים נוגע לדוגמה שנתן אפיקטטוס במדריך 10, אך אם אין דרך להתרחק מהתוצאות של הבחירות, נכון היה לו להכין את עצמו לתוצאה ולדרך נכונה להתמודד.
השלישית, יועיל לקחת קצת זמן לניתוח לא רגשי, להשוות למשל למקרים שבהם הצלחנו באתגרים דומים אחרים, ולהרהר כיצד אפשר להשתפר בפעם הבאה.
זוהי הדרך המשולשת לגישה טובה יותר, המבוססת על מה שכן בשליטתנו ולא על מה שאינו תלוי בנו.
באותו עניין, אפיקטטוס מציע לנו דרך הסתכלות נוספת. בספר השיחות (1.6) הוא מספר על אלה הנוסעים לראות את הפסל של זאוס באולימפיה שיצר פידיאס, ואפילו רואים בכך מזל רע אם אדם אינו מצליח לראות את הפסל בימי חייו. הפסל נחשב לאחד משבעת פלאי תבל של העולם העתיק, ופידיאס היה הפסל המפורסם ביותר בעת העתיקה. אבל אפיקטטוס טוען שזה אבסורד: הרי בני האדם נמצאים ממילא במקום שבו מעשי האל פרושים בפניהם – האם לא עדיף שיתפעמו מכך וינסו להבין את יצירת האל, כלומר את הטבע? הבחירה לראות משהו מלאכותי, יצירת מופת ככל שתהיה, אינה משתווה לדבר האמיתי, משום שהאל הוא הטבע. לענייננו, פירוש הדבר שאנשים תולים את יהבם בדברים שאינם בשליטתם לעומת היכולת לבחור בטבע, בחוק הטבע, ובראייה נכונה של מה ששליטתנו ומה שלא.
אפיקטטוס אומר לתלמידים:
"האם לא תתבוננו ותבינו מה אתם, לאיזו תכלית נולדתם, ומהי התכלית שלשמה קיבלתם את כושר הראייה?"
כושר הראייה הוא סגולה שיש לנו, ויש ביכולתנו לבחור לראות נכון ולא להסתכל רק על המלאכותי. הוא ממשיך ואומר:
"'אבל', תוכל לומר, 'ישנם דברים לא נעימים ומייגעים בחיים'. ובאולימפיה אין כאלה? האם אינכם נשרפים בחום? האם אינכם נלחצים על ידי ההמון? האם אינכם חסרים אמצעים נוחים לרחצה? האם אינכם נרטבים כשיורד גשם? הלא יש שם בשפע רעש, המולה ודברים מטרידים אחרים! אך אני מניח שכשאתם שוקלים את כל אלה כנגד שגבו של המחזה, אתם סובלים ונושאים זאת."
הוא מציע לנו פרספקטיבה אחרת: נניח ותוצאות הבחירות היו על פי ציפיותיו של ידידי – האם זה אומר שלא היו קשיים, מאבקים, טרדות ומזל רע? בוודאי שכן. אבל המוזר הוא שאם התוצאות היו עונות על הציפיות, כל הקשיים היו נסבלים בעינינו. גם כאן, אפיקטטוס מדגיש את הדרך העדיפה של אימון על המידות הטובות:
"ובכן, האם לא קיבלתם כוחות שבאמצעותם תוכלו לשאת את כל מה שקורה? האם לא קיבלתם גדלות נפש? האם לא קיבלתם אומץ לב? האם לא קיבלתם כוח עמידה? ואם מחזיק אני בגדלות נפש, מדוע אטריד את עצמי בשל משהו שעלול לקרות? מה יסיח את דעתי, יפר את שלוותי או ייראה לי מכאיב? האם לא אשתמש בכוח שלשמו קיבלתיו, ותחת זאת אצעק ואתאבל על מה שתרחש?"
ואז מגיע אחד הקטעים האהובים עלי ביותר מאפיקטטוס:
"'נכון, אבל האף שלי נוזל!' – ובשביל מה, עבד, יש לך ידיים? הלא כדי שתוכל לקנח את האף! 'האם זה תואם את התבונה שיש נזלת בעולם?' – תגיד, כמה זה יותר טוב לקנח את האף מאשר למצוא מומים ועוולות?"
האם לא הגיוני שהתוצאות של הבחירות לא יהיו בדיוק כפי שאנחנו רוצים? האם לא ייתכן שזה יקרה? בשבילי זו מנטרה: נוזל האף – לשם כך יש ידיים, לקנח. יש לנו כישורים לפעול, יש לנו סגולות התמודדות. כמה עדיף לבחור בכישורים וביכולות שלנו על פני התסכול!
"בוא אם כן, לאחר שהתבוננת בדברים אלה, הביטו גם אתם בכוחות שיש לכם, וכאשר תביטו בהם, אמרו: 'הבא עתה, זאוס, כל קושי שתרצה, שהרי נתת לי אמצעים וכוחות לכבד את עצמי באמצעות כל מה שמתרחש'... אתם, שקיבלתם את הכוחות הללו חופשיים כשלכם, אינכם משתמשים בהם; אינכם רואים אפילו מה קיבלתם וממי. מקצתכם עיוורים מראות את העושה ולא מכירים טובה למי שהטיב עמכם, ומקצתכם, מתוך שפלות רוח, פונים למציאת מומים ולהטלת אשמה באל. ואולם, אני אראה לכם שיש בכם כוחות ואמצעים לגדלות נפש ולאומץ לב; ואילו אילו כוחות יש לכם למציאת פגמים ולהטלת האשמות – את זאת תראו לי אתם."
מרקוס אורליוס כותב לעצמו משהו דומה שנועד לאימון אישי (ספר 8, סעיף 50):
"המלפפון מר? זרוק אותו. יש שיחי ורדים קוצניים בשביל? זוז הצידה. זה מספיק, מבלי להוסיף ולשאול: 'מדוע דברים אלה קיימים בעולם בכלל?'"
מרקוס טוען שזו שאלה מטופשת ומסביר שמה שקורה הוא חלק מהטבע – זהו החומר שבאמצעותו האל יוצר דברים חדשים. כל מה שנעשה בטבע הוא לטובת הטבע, ומכל מה שמתרחש, הטבע יוצר דברים חדשים. לא רק שאין לנו שליטה על דברים המתרחשים בטבע, אין לנו גם יכולת לדעת מה יוביל למה. כלומר, מה הטעם לשאול מדוע אנשים הצביעו למפלגות אחרות מזו שפעל למענה ידידי? זה דומה למצב שבו התלבטתם בין שני מסלולי פעולה, בחרתם באופציה א', ולימים אתם משחזרים ואומרים לעצמכם: "אם הייתי בוחר באופציה השנייה, בטח היה יותר טוב" – ומתחרטים. מי אמר לכם שאופציה ב' הייתה מובילה לתוצאה טובה יותר, ואולי אפילו לאסון? היקום, מזכיר לנו מרקוס אורליוס, פועל באדישות כלפינו – כך נוהג כל מה שאינו תלוי בנו.
בשני צידי המתרס, אנשים אינם מצליחים להבין איך אחרים לא הצביעו כמוהם, וחמור מכך – איך בכלל הצביעו למפלגות שלפי תפיסתם הן גרועות ואפילו נוראיות. כן, גם אני חושב שיש פוליטיקאים שעושים נזק, אך לשאול למה זה ככה זה חסר טעם, ואני מבין שהם חלק מהמציאות שלנו. השאלה היחידה היא מה אני בוחר לעשות, כי זה הדבר היחיד שתלוי בי: אילו סגולות יש לי להתמודדות, מהם המשאבים ומהן היכולות?
בספר 2, פרק 18 של השיחות, אפיקטטוס מציע דרך התמודדות נוספת:
"אך בראש ובראשונה אל תמהר להיסחף אחר מהירות ההתרשמות, אלא אמור: 'התרשמויות, המתינו לי מעט: תנו לי לראות מי אתם, ומה אתם מתכננים: תנו לי לבחון אתכם'. ואז אל תאפשר להתרשמות להוביל אותך הלאה ולצייר תמונות חיות של הדברים שיבואו אחר כך; שכן אם תעשה זאת, היא תסחף אותך לאן שתרצה. אלא הבא במקומה כדי להתנגד לה התרשמות יפה ואצילה אחרת, וגרש את ההתרשמות השפלה הזו."
הוא ממליץ להגיד לתסכול: "חכה רגע, תן לי לבחון אותך". כך אנחנו עוצרים את עצמנו מלדמיין תרחישים קשים שעלולים לקרות רק משום שהמפלגה שלנו לא קיבלה את כמות המנדטים שקיווינו לה. לתת לרושם שלילי כזה להשתלט על הדמיון מוביל למחוזות מטרידים שבהם הראש מייצר תסריטי אימה שאינם בשליטתנו. ההבדל בין זה לבין צפייה מראש של אתגרים טמון בכך שאנו שולטים בתרגיל הרוחני שנועד לחשל אותנו ולהכין אותנו להתמודדות בעזרת סגולות, בעוד שכאשר הרושם משתלט לבד, הוא עושה זאת ללא מחשבה על יכולת ההתמודדות שלנו. לכן אפיקטטוס מוסיף: "אלא הבא במקומה כדי להתנגד לה התרשמות יפה ואצילה אחרת, וגרש את ההתרשמות השפלה הזו" – שוב, התמקדות ביכולת הבחירה וההתמודדות שלנו, ולא צפייה פסיבית בסרט אימה.
"זהו האתלט האמיתי, האדם המאמן את עצמו כנגד התרשמות שכאלו. עצור, אומלל, אל תיסחף. גדולה היא המערכה, אלוהית היא העבודה; היא למען מלכות, למען חירות, למען אושר, למען חופש מטלטלה."
אפיקטטוס ממשיך ונותן דימוי יפהפה:
"זכור את האל: קרא לו כעוזר וכמגן, כשם שאנשים בים קוראים לדיוסקורים בסערה. שכן מהי סערה גדולה יותר מזו הבאה מהתרשמויות שהן אלימות ודוחקות את התבונה? שכן הסערה עצמה, מהי אם לא התרשמות? שכן הסר את פחד המוות, והנח רעמים וברקים רבים ככל שתרצה, ותדע איזה שלווה ורוגע יש בעקרון המנחה."
הדיוסקורים (ביוונית: Διόσκουροι, "בני זאוס") הם קסטור ופולידוקס (פולוקס), תאומים מהמיתולוגיה היוונית שנחשבו למגיניהם של יורדי הים ושל ספנים בסערות קשות. האגדה מספרת שכאשר מלחים נקלעו לים סוער והתפללו אליהם, הופיעו לעיתים קרובות הבזקי אור על תרני הספינות ("אש אליאס" או אש סנט אלמו – תופעה טבעית של פריקה חשמלית), שפוענחו כסימן לנוכחותם ולהצלתם הקרובה. באנלוגיה זו, אפיקטטוס ממחיש את הכלים שעומדים לרשות הסטואים: הסערות הגדולות ביותר אינן הסערות הפיזיות בים, אלא "ההתרשמויות" (Phantasiai) החזקות והאלימות שעולות בנו – מחשבות, פחדים ודחפים המאיימים להציף את התבונה. בדיוק כפי שמלח טובע קורא לדיוסקורים, כך האדם יכול (וצריך) לזכור את האל ולשאוב כוח מעקרונות התבונה והאמונה כדי לעמוד מול אותם דחפים.
האירועים החיצוניים והרעמים אינם רעים כשלעצמם; הפחד והחרדה נובעים אך ורק מהשיפוט שלנו עליהם (ובמיוחד מפחד המוות). ברגע שאדם מסיר את הפחד והפרשנות השגויה, הוא מגלה ש"העיקרון המנחה" (ההגמוניקון / השכל החושב שיודע מה תלוי בנו ומה לא) נשאר ברוגע מוחלט ובחסינות מלאה מכל סערה חיצונית.
מנקודת מבט שטחית, פנייה לאלים כדי שיצילו ספינה נראית כניגוד גמור לסטואיות (תליית תקווה בגורם חיצוני). אך אצל אפיקטטוס, הדימוי הזה עובד הפוך בגלל התפיסה שלפיה האל אינו ישות נפרדת חיצונית, אלא התבונה הקוסמית. כפי שאפיקטטוס מדגיש בשיחותיו, אתה נושא ניצוץ מן האל בתוכך. לכן, הקריאה לעזרת האל אינה תפילה לנס חיצוני, אלא התכנסות פנימה – פנייה אל החלק האלוהי שבאדם, כלומר אל התבונה והמידות הטובות (העיקרון המנחה). המלח החושב שהסכנה היא הים דומה לאדם החושב שהסכנה היא המציאות החיצונית; אפיקטטוס מזכיר לך שאתה לא צפוי לטבוע בים, אלא בהתרשמויות של עצמך.
אני מאוד אוהב את הדימוי הזה: אף על פי שזה נשמע מיסטי, זו הבנה שהתבונה שלנו והעיקרון המנחה שלנו הם חלק מהתבונה האלוהית – כלומר, הכישורים שלנו להבין את חוקיות המציאות, את מה ששליטתנו ומה שלא. בספר 2.8.10 אפיקטטוס ממחיש זאת כך:
"אבל אתה דבר נעלה; אתה חלק נפרד מן האלוהות; יש בתוכך חלק ממנו. מדוע אפוא אינך יודע דבר על מוצאך האציל? מדוע אינך יודע מאין באת? האם לא תזכור בעת שאתה אוכל, מי אתה האוכל ואת מי אתה מפרנס? בעת שאתה מזדווג עם אישה, האם לא תזכור מי אתה העושה זאת? בעת שאתה עוסק ביחסי חברה, בעת שאתה מאמן את עצמך, בעת שאתה שקוע בדיון, האם אינך יודע שאתה מפרנס אל, שאתה מאמן אל? אומלל שכמותך, אתה נושא עמך אל ואינך יודע זאת."
אפיקטטוס אומר שעלנו לקחת בחשבון בכל דבר שאנו עושים את החלק האלוהי שבנו, ולפעול מתוך תבונה. הוא ממשיך:
"האם סבור אתה שאני מדבר על איזה אל עשוי כסף או זהב, אל חיצוני? אתה נושא אותו בתוכך, ואינך תופס שאתה מטמא אותו במחשבות בלתי טהורות ובמעשים מגונים. ואילו צלם של אלוהים היה ניצב לפניך, לא היית מעז לעשות שום דבר מכל הדברים שאתה עושה; אך כאשר האלוהים עצמו נמצא בפנים ורואה הכל ושומע הכל, אינך מתבייש לחשוב מחשבות כאלה ולעשות מעשים כאלה, בהיותך בור לגבי טבעך שלך ונתון לזעמו של האל."
כשהוא מדבר על "לטמא אותו", הכוונה היא שאם איננו מנהלים את החשיבה שלנו, אנו פוגעים בעיקרון המנחה ובחלק האלוהי שבנו (ולא בפגיעה דתית חיצונית). זה תקף גם לדברים ארציים לכאורה, כמו להתבאס מתוצאות בחירות. לכן, המידות הטובות מקבלות מעמד אלוהי, וזו הסיבה לבחור לפעול מתוכן בכל עת.
המיקוד ביכולות ובמידות שלנו הוא כוח-העל שלנו. מרקוס אורליוס התאמן על כך וכתב משפט שצריך להפוך למנטרה (ספר 6, סעיף 19):
"אל תחשוב שדבר מה הוא בלתי אפשרי לבן אדם רק משום שקשה לך עצמך להשיגו; אלא אם משהו אפשרי עבור אדם ומתאים לטבעו, ראה אותו כנמצא בהישג ידך גם כן."
אפשר להחיל זאת גם על ההתאכזבות של ידידי מתוצאות הבחירות: האם אפשרי לבני אדם להתמודד עם תוצאות לא רצויות או עם ההשלכות שלהן? אם כן, גם לכולנו יש את האפשרות להתמודד, שהרי התמודדנו בעבר עם דברים קשים יותר.
בסה"כ הכל, האכזבה נובעת מהציפייה. סנקה היטיב לכתוב על כך:
"לעולם לא תטעה אותי שעת המחר? הרי מטעה מה שקורה לחסר דעת. אני אינני יודע מה יקרה בעתיד. מה שיכול לקרות אני יודע. לדבר מאלה לא אתנגד, אני מוכן לכל. אם יש הקלה כלשהי, אחשוב אותה לחסד... כי כשם שאני יודע שהכל יכול לקרות, כך אני גם יודע שלא תמיד יקרה. אני מצפה לטוב, מוכן לרע."
חלק ב': סיכום פרקטי – עקרונות יישומיים לחיים
להלן סיכום מעשי של הכלים הסטואיים המופיעים בפרק, המיועדים להתמודדות עם אכזבות (כמו תוצאות בחירות, ציפיות שלא התממשו או אירועים חיצוניים סוערים):
הפרדה מוחלטת בין שליטה לאי-שליטה: תוצאות חיצוניות (כמו תוצאות בחירות, החלטות של אחרים או מזל) אינן בשליטתך. מה שכן בשליטתך המלאה הוא המאמץ שלך, אופייך והמידות הטובות שאתה מפגין.
הסתכלות על המעשה כתכלית בפני עצמה: עשיית הטוב והפעולה מתוך ערכים לא תלויות בתוצאה הסופית. מי שפועל במידות טובות אינו מתפשר על אופיו ואינו קושר את שלוותו הנפשית למשתנים חיצוניים.
עצירת ההתרשמות (Phantasia) באיבה: כשעולה אכזבה או תסכול חזק, אל תיתן לדמיון להיסחף לתסריטי אימה והתמסכנות. עצור את הרגע, אמור להתרשמות "המתיני לי מעט לתת לי לבחון אותך", והצג מולה התרשמות אצילה ובונה.
גיוס "מאגר המשאבים הפנימי": תזכור שיש בך מערך שלם של סגולות (ריסון עצמי, סבלנות, סיבולת, אומץ) שנועדו בדיוק למצבים קשים. הסגולות הללו דורשות אימון עקבי ושוטף.
הכרה ב"ניצוץ האלוהי" הפנימי (התבונה): השכל שלך הוא חלק מהתבונה הקוסמית. ניהול נכון של המחשבות שלך הוא שמירה על כבודו של החלק האלוהי הזה, במקום "לטמא" אותו במחשבות שווא ובתסכול חסר תכלית.
אימוץ גישת "מצפה לטוב, מוכן לרע": הכר בכך שהמציאות מורכבת ושאירועים קשים או לא צפויים הם חלק מהטבע. אל תתפלא כשהדברים אינם הולכים לפי הציפיות שלך; במקום זאת, אמור לעצמך שמה שאפשרי לבן אדם להתמודד איתו – בהישג ידך הוא.
אני מזמין אתכם שוב לאתר שלי stoaisrael.com. דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחריי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו. אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב
תגובות