פרק 246 על אומנות הקשבה ומהותו של האדם
שלום וברוכים הבאים להסכת "אומנות החיים" - הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר, אני יועץ פילוסופי ומלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם, ולו במעט, בנבכי החיים.
אתם יודעים להקשיב? מה זה באמת אומר לדעת להקשיב? אז הפעם נדבר על זה ומה זה נותן לנו לדעת להקשיב. בנוסף, נדבר על מה זה אומר להיות בן אדם. מה טבעו של האדם. ושני הנושאים הללו קשורים.
אדם אחד הגיע אל אפיקטטוס והתלונן שהוא הגיע אליו פעמים רבות כדי לשמוע את דבריו, אבל אפיקטטוס אף פעם לא ענה לו. הוא מפציר באפיקטטוס בפעם הזאת, שיאמר לו משהו.
ככה מתחיל פרק 24 בספר השיחות השני של אפיקטטוס, כפי שכתב את ההתרחשות, אריאנוס תלמידו החרוץ.
לפרק הזה יש שמות שונים בתרגומים שונים: "כיצד ראוי להקשיב לשיחות" – באנגלית: To listen properly demands as much skill as to speak properly, או במהדורות אחרות: To one whom he did not think worthy. כלומר "לאחד שהוא לא ראה בו ראוי".
בתרגום העברי מיוונית של שלמה ויסמן, הפרק נקרא "לאחד מאותם שהוא לא חשוב".
מעניין שמנעד השמות של הפרק הזה נע בין מהות התוכן של הפרק כיצד ראוי להקשיב ושהקשבה היא מיומנות כמו דיבור, לבין השיחה עם איש שאפיקטטוס לא מצא אותו חשוב.
אין טעות בתרגומים השונים של הפרק הזה והשם מרמז לנו על הנושא ועל המהות.
בעיקר, הפרק הזה הוא דוגמה נפלאה לשיטה הסוקרטית בה נוקט אפיקטטוס מול אדם שהוא הוכיח והביא אותו לצאת מהיוהרה.
מיד לאחר הדרישה של הבחור לשמוע דברים מפי אפיקטטוס מתחילה החקירה הסוקרטית, ואפיקטטוס שואל, האם הבחור מסכים שיש אומנות מיוחדת לכל לדבר שאנחנו עושים. כך שמי ששולט באומנות הדיבור ידבר במומחיות ומי שלא ניחן במיומנות כזאת לא ידבר במומחיות?
שזו התחלה נפלאה של אפיקטטוס שהולמת את התקופה בה נתנו חשיבות גדולה לרטוריקה.
הבחור מן הסתם מסכים.
מה שאומר, ממשיך אפיקטטוס, שמי שמועיל לעצמו בכישורי הדיבור שלו ויכול גם להועיל לאחרים בכישורי הדיבור שלו, יעשה את זה וישתמש בכישורי הדיבור שלו. אבל מי שהדיבור שלו מזיק לו, ובדיבורו הוא גם מזיק לאחרים, זה אומר שהוא חסר מיומנויות שיח? ומשתמע מכך שיש כאלה שמרוויחים מכישורי הדיבור שלהם ויש כאלה שניזוקים.
הבחור מסכים שיש גם וגם.
אז הגיוני להניח שיש מי שיודע להקשיב ומרוויח מכך ומי שלא יודע להקשיב, ניזוק.
הבחור מודה שאכן כך ונראה שמתחיל לרדת לו אסימון.
שניהם מסכימים שיש מיומנות הקשבה כמו שיש מיומנות דיבור.
אפיקטטוס מוליך את הבחור דרך זוית הסתכלות נוספת ושואל: מי צריך לעסוק במוזיקה? מוזיקאים. ומי אלה שצריכים לעסוק בפיסול? מן הסתם פסלים.
ואם מישהו מסתכל על פסל, האם יש הבדל אם יש מיומנות ומומחיות להסתכל על אמנות לבין הסתכלות ללא מיומנות?
הבחור מסכים שיש הבדל.
אני למשל מאוד אוהב להסתכל על אמנות. אני יכול לבלות שעות במוזיאונים. אבל ההבנה שלי באמנות רחוקה מלהיות מומחיות. אני נהנה לקרוא את התיאור על היצירה והיום אפילו קל יותר כשאפשר לשאול את הצ'אט.
יש הבדל משמעותי להסתכל על היצירה לבין להסתכל עליה לאחר שהסבירו לי אותה.
יש שישאלו, מה הערך של אמנות אם צריך להסביר אותה. אבל אנחנו הסטואים גם נהנים להסתכל על הטבע ולהתפעל מיצירת הבריאה כי זה מרחיב את הנפש ואת הדעת ובעיקר את ההבנה שלנו את המציאות. את הטבע. כך משתפרת מיומנות ומומחיות שלנו בהבנת העולם והיכולת שלנו לעשות בחירות נכונות.
קחו לדוגמה את מה שכתב לעצמו מרקוס אורליוס בספר 4 44-45:
44 "כל המתרחש הוא מוכר ורגיל כמו הוורד באביב והפרי בקיץ; כך גם המחלה, המוות, השטנה והמזימה, וכל מה שמשמח או מעציב את הכסילים."
45 "מה שבא בעקבות מה שקדם לו, מחובר אליו תמיד בזיקה טבעית פנימית; שכן אין זו סתם מנייה של אובייקטים נפרדים... אלא קשר תבוני פנימי. וכפי שכל מה שקיים ערוך בהרמוניה, כך גם מה שמתהווה אינו מציג רצף מקרי ושרירותי, אלא זיקה נהדרת ומתואמת."
התרגיל הזה שמרקוס עושה עם עצמו, מקדם את ההבנה של טבע הדברים ובהתאם את הקבלה ואהבת הגורל. הבנה של הטבע והחלק שלנו בו, מקדמת את שלוות הנפש שלנו.
נחזור לאפיקטטוס ולאיש הלא חשוב. נסכים הוא אומר, שלדבר נכון צריך מיומנות וגם להקשיב נכון מביא לתועלת לאדם המיומן בהקשבה.
אבל אני מציע לא לדבר על מיומנות מושלמת של דיבור והקשבה כי שנינו לא מושלמים אומר אפיקטטוס. אבל אם אדם רוצה להקשיב לפילוסוף, הוא צריך מידה מסוימת של מיומנות הקשבה. אימון בהקשבה.
אחרי שאפיקטטוס הביא את הבחור "הלא חשוב" להסכים שלפני שהוא בא בטענות שלא התייחסו אליו, הוא צריך מיומנות הקשבה, הוא שואל אותו, במה אתה מיומן להקשיב? על איזה נושא נשוחח שיתאים למיומנות ההקשבה שלך? על הדברים הטובים והרעים? של מי של סוס? או על מה שטוב לאדם?
"האיש הלא חשוב" מסכים.
ואז יוצא אפיקטטוס למתקפה שאני מוצא אותה מאוד מעניינת. נצטט ואז נפרק ונרכיב מחדש:
"— האם יודעים אנו מהו האדם, מה טבעו ? מהו מושגנו עליו ? האם אוזנינו כרויות במידת-מה לעניין זה? היש לך השגה על מהות הטבע ?
13 או המסוגל הנך להבין במידת מה את דברי הסברתי ? אולי אערוך הוכחות לפניך ? כיצד אוכל לעשות זאת ? האם מבין אתה באמת הוכחה מהי, כיצד מוכיחים דבר ובאילו אמצעים ? מה הם הליכי-המחשבה
14 הנראים כהוכחות ובכל זאת אינם הוכחות ? היודע אתה מהי אמת ומהו שקר ? מה ניתן להסיק ממה, מה עומד בסתירה, באפס הסכמה
15 ובחוסר תיאום למה ? אולי מעורר בך עניין בפילוסופיה ? איך אוכיח לך את הסתירות בדעות ההמון, עד כמה מופלגים הם באשר לדברים הטובים והרעים, המועילים והמזיקים, אם אינך יודע סתירה מהי ? הגד
16 לי, מה תועלת תצמח מדברי אליך ? "
נתחיל בשאלה הראשונה והמסקרנת ביותר: האם אנחנו יודעים מהו טבע האדם, מה טבעו ומה המושג שלנו עליו.
האם יש לנו הגדרה ברורה מהו אדם? בכך מתכוון אפיקטטוס שהאדם הוא ייצור חברתי בעל יכולת רציונלית. היכולת להתחבר ללוגוס. לחוקיות בטבע. אותה יכולת שתארתי קודם המאפשרת לנו להבין את התהליכים בטבע ואת מקומנו בתוך ההרמוניה הטבעית. הכוונה כמובן, לכישורי הבחירה. לשכל החושב שחופשי לבחור להיות בהתאמה לטבע. שזה הניגוד למה שרוב האנשים מזהים את האדם, עם הגוף שלו. עם הבשר ודם. לפעמים עם הזהות, עם הזכרונות. אנחנו לא הייצרים שלנו ולא הנסיבות החיצוניות. כמו מקום הולדתנו, משפחתנו, המגדר שלנו, הסטטוס, האינטליגנציה, המראה. אנחנו לא כל הדברים הללו שלא בשליטתנו ולא תלויים בנו. אנחנו הבחירה שלנו. כל התלונות שלנו, הסבל, הגורל המר, הם תוצאה של אי הבנה הזאת לגבי המהות של האדם.
הפילוסוף הבריטי דרק פרפיט (Derek Parfit), ובמיוחד בספרו המכונן Reasons and Persons (1984), הציע מהפכה מחשבתית עמוקה בנוגע למושג של זהות אישית ומהות האדם. בניגוד לאינטואיציה היומיומית שלנו – שרואה ב"אני" יחידה נפרדת, יציבה ונצחית ששוכנת בתוכנו – פרפיט טוען שהתפיסה הזו היא אשליה.
פרפיט מגדיר את עצמו כרדוקציוניסט בהשראת דייוויד יוום והפילוסופיה הבודהיסטית. לשיטתו, עובדות על קיומו של אדם ניתנות ל"רדוקציה" (צמצום פירוק) ליסודות בסיסיים יותר, מבלי להזדקק להנחה שיש ישות נפרדת שנקראת "העצמי" או "הנשמה".
אין בתוכנו גרעין בלתי משתנה שנושא את כל חוויותינו.
האדם הוא למעשה רצף של מצבים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים המקושרים זה לזה. בדיוק כפי שאומה או מועדון אינם ישות פיזית עצמאית אלא אוסף של אנשים ופעילויות, כך "אני" אינו אלא אוסף של מחשבות, זיכרונות, רצונות וגוף המקושרים בקשרים של רציפות.
במקום לדבר על "זהות" קשיחה (השאלה הבינארית האם X בזמן א' הוא בדיוק אותו אדם Y בזמן ב'), פרפיט מציע להסתכל על יחס R (Relatedness & Continuity):
מחוברות (Connectedness): הקשר הישיר בין זיכרונות, כוונות ותכונות בין שני רגעים קרובים בזמן.
רציפות (Continuity): שרשרת מתמשכת של מחוברות פסיכולוגית לאורך זמן.
הזהות האישית אינה קיימת כעובדה מוחלטת ("הכל או כלום"), אלא היא עניין של דרגה. הקשר ביני לבין עצמי בעוד עשר שנים דומה יותר לקשר שבין אדם לחברו הטוב או לתלמידו, מאשר לזהות אבסולוטית ובלתי משתנה. העבר מתפוגג בהדרגה, והרציפות הפסיכולוגית נחלשת ככל שהזמן עובר.
אחת ההשלכות הדרמטיות ביותר של תפיסתו של פרפיט היא היחס שלנו כלפי עצמנו וכלפי הזמן:
הפחתת החשיבות של העתיד האישי: מכיוון שהאדם בעתיד אינו "אני" במובן המוחלט והקשיח של המילה, פרפיט טוען שהדאגה המופרזת והאגוצנטרית שלנו לעתידנו הרחוק מאבדת חלק מהצידוק הפילוסופי הקשיח שלה.
"האוויר הפתוח": פרפיט תיאר את הרגע שבו הפסיק להאמין ב"עצמי" נפרד כחוויה משחררת מאוד. במקום לחוות את חייו כמנהרת זכוכית סגורה שמובילה לחושך, הוא הרגיש שהוא חי "באוויר הפתוח" – תחושה המזכירה מאוד תפיסות מזרחיות של שחרור מהאגו.
פרפיט טוען כי עלינו לאמץ גישה "בלתי אישית" (Impersonal ethics) – דאגה לרווחתם של בני אדם באשר הם, משום שהסבל והאושר חשובים כשלעצמם, ללא קשר לשאלה "של מי בדיוק" הם.
כלומר, בגישה הבלתי-אישית של פרפיט, כאב הוא דבר שראוי לצמצם ואושר הוא דבר שראוי לקדם – פשוט כי הם בעלי ערך בפני עצמם, ולא רק מפני ששייכים ל"אני" מסוים ונפרד.
יש פה דמיון רב לתפיסה של אפיקטטוס מהו אדם.
בהמשך שואל אפיקטטוס: מהו מושגנו עליו ? האם אוזנינו כרויות במידת-מה לעניין זה? היש לך השגה על מהות הטבע ? המילה "מושגנו" (ἔννοια / prolepsis) מתפרשת כיכולת להגדיר בצורה נכונה וטהורה ממושגי יסוד את מהות הדברים. שזה מה שסוקרטס היה עושה עם האנשים אותם הוא היה מטריד בשוק
באתונה. הוא היה מברר איתם אם הם מבינים בכלל את המושגים בהם הם משתמשים. זו הביקורת הסוקרטית-סטואית על האשליה של ידע. ככה אפיקטטוס מביא את "האיש הלא חשוב" ואותנו, להבין שאנחנו לא יודעים אפילו מה זה אדם.
מבחינת אפיקטטוס, רוב בני האדם חיים בתוך טשטוש מושגי מוחלט – הם משתמשים במילים כמו "אדם", "טוב", "רע" או "תועלת", אך אין לו מושג אמיתי מה עומד מאחוריהן.
אז אפיקטטוס מתחיל ב: "האם יודעים אנו מהו האדם, מה טבעו?" הסטואים גורסים כי החשיבות המיידית הראשונה של האדם היא להבין את ייחודו. כלומר הפילוסופיה מתחילה ב: "דע את עצמך". טבעו של האדם אינו החומר הפיזי (הבשר, העצמות או המעמד החברתי), אלא התבונה (logos) והיכולת לבחור נכון (prohairesis). אפיקטטוס מציע לנו להתבונן האם אנחנו בכלל יודעים ממה מורכב הקיום האנושי, או שאנחנו מתבלבלים בין האדם לבין עטיפותיו החיצוניות.
"המושג" שלנו, זו נקודה חשובה. כי לכולנו יש מושג מקדים שירשנו מהסביבה שלנו או שפיתחנו בעדר חשיבה ותבונה. המושגים המוקדמים הללו על המציאות הם בונים את תפיסת העולם שלנו על מה טוב, מה רע, מהו צדק ומהו אדם. הרבה מהמושגים שיש לנו, הם שגויים. אפיקטטוס שואל: האם ה"מושג" שיש לך על עצמך ועל הזולת הוא נקי, הגיוני ומבוסס על אמת פילוסופית, או שהוא מבולבל לחלוטין?
האם אוזנינו כרויות במידת-מה לעניין זה? זוהי ביקורת ישירה על אופן ההקשבה של השומע. אפיקטטוס אומר: אתה בא לדרוש ממני פילוסופיה, אבל האם האוזניים שלך מסוגלות בכלל לשמוע אמת? אוזניך רגילות לשמוע חנופה, רכילות, חדשות פוליטיות והבטחות ריקות לשווא. נפשך אינה מאומנת או מכוילת להקשיב למה שמאתגר את התפיסה שלך.
"היש לך השגה על מהות הטבע?" הפילוסופיה הסטואית דורשת "לחיות בהתאם לטבע" (הן הטבע של היקום והן הטבע התבוני של האדם). אם אדם אינו מבין כיצד פועל העולם (שהכל מתנהל בלוגוס ושדברים חיצוניים אינם תלויים בנו), כל מעשיו יהיו רצופים חרדה ותסכול.
אפיקטטוס לא מתכוון להעכיר את רוחו של "האיש הלא חשוב". הוא מתכוון להנחות אותו להפנות את הזרקור פנימה אל עצמו, לפני שהוא בא בטענה שהפילוסוף לא התייחס אליו. לכן אפיקטטוס ממשיך ושואל:
האם אתה יודע מה אמת ומה שקר? …
אך האם עליי לעורר אותך לפילוסופיה, וכיצד? … המחש לי אפוא מה אשיג בדיבור איתך – עורר בי את הנטייה לעשות זאת.
כשם שהעשב המתאים, כשהוא מוגש לכבשה, מעורר בה את הנטייה לאכול, אך אם תגיש לה אבן או לחם היא לא תתעורר לאכול – כך יש בנו נטיות טבעיות מסוימות לדבר, כאשר השומע נראה כמישהו, כשהוא עצמו מעורר אותנו. אך כאשר הוא יושב לצדנו כמו אבן או כמו עשב, כיצד יוכל לעורר את תשוקתו של אדם (לדבר)?
למה שהפילוסוף ירצה לדבר עם איש לא חשוב, אם הפילוסוף מבין שהאיש לא יודע להקשיב. אין לו מיומנות לנהל שיח עם הפילוסוף. אפיקטטוס לא רוצה לדבר על עניינים טריוויאלים, רכילותיים ובטח לא כאלה שמזיקים לשכל החושב.
מי שרוצה שיקשיבו לו, צריך להראות שהוא ראוי שידברו איתו. ואז נותן אפיקטטוס שלוש דוגמאות נפלאות.
האם הגפן אומרת לכורם "דאג לי"? לא, אלא הגפן, בהראותה בעצמה שהיא תהיה מועילה לכורם אם הוא ידאג לה, מזמינה אותו לנהוג בה בטיפוח.
כך השיח צריך להיות מועיל לשני הצדדים. הקשבה היא פעילה והמקשיב צריך להראות כמו הגפן שכדאי לדבר איתו. שמועיל לשוחח איתו.
דוגמה שניה: כשילדים הם קטנים, חינניים ונמרצים, הם מזמינים מטבעם לשחק איתם, לזחול איתם ואפילו לדבר כמוהם. יש משהו מזמין לאינטראקציה איתם בשל הטבע שלהם.
לעומת זאת, דוגמה שלוש אומרת, מי יהיה נלהב לשחק עם חמור או לנעור איתו? כי אף על פי שהוא קטן, הוא עדיין חמור קטן.
אפיקטטוס אומר לאיש הלא חשוב שהוא כמו עיוור וחרש. כי הוא לא יודע מי הוא, מה התכלית שלו כאדם, מה החלק שלו בעולם, עם מי הוא הוא מתחבר. כלומר כששני האנשים בהקשבה הדדית הם מתחברים. יש קשר רוחני ביניהם. אבל האיש הלא חשוב, לא מגיע מתוך מקום של הקשבה אמיתית כדי להועיל ולהתמלא מדברי חוכמה. הוא לא מבין את טבע האדם. הוא אפילו לא יודע מה האמת ומה השקר.
הוא למעשה חושב שיש לו ערך, אבל הוא חסר ערך. הסיבה לכך היא שבשיח, בדיאלוג יש הזנה הדדית. או לפחות רצון להתעשר מדברי זה שמשוחח איתנו. אבל כשאדם לא יודע להקשיב, הוא גם לא מזין את השני ולא נותן ערך. הוא מרוכז בעצמו.
עכשיו שימו לב למשהו מעניין.
אפיקטטוס עונה לאיש הלא חשוב:
"
— יש לי רק דבר אחד לומר לך והוא: מי שאינו יודע מי הוא ולשם מה נוצר, ומה טיבו של העולם בו הוא שרוי, ועם מי הוא מתחבר, ומה הם הדברים הטובים והרעים, הדברים האצילים והנקלים, ואינו מסוגל להבין את הטענות ההגיוניות ואת ההוכחות, ומהי האמת ומהו השקר ואינו יודע להבחין ביניהם — אדם כזה לא יהיה בתואום עם הטבע לא בתשוקותיו ולא במאיסותיו, לא בשאיפותיו ולא במזימותיו, לא במתן הסכמתו לדעה ולא בהימנעותו ממתן הסכמתו, ולא בהשהותו את ההכרעה — בסיכומו של דבר, אדם כזה מתהלך בעולם כחרש או כעיוור, והריהו מאמין שאדם בעל-ערך הוא שעה שהוא חסר-ערך כל-עיקר. "
את המשפט "ומה הם הדברים הטובים והרעים, הדברים האצילים והנקלים", אם נתרגם מהאנגלית לעברית פשוטה זה יהיה:
"ומהם הדברים הטובים והרעים, היפים והמכוערים".
וזה כבר הזכיר לי ציטוט אחר. מ"מחשבות לעצמי" 2.1:
"(1) עם שחר אמור לעצמך: ייקרו בדרכי עסקן, כפוי־טובה, גאותן, נוכל, איש זדון ושונא שכניו. כל התכונות הללו ניכרות באלה האנשים על שום בורותם בענייני הטוב והרע. אך אני, אחר שהגיתי והבנתי כי טבעו של הטוב הוא היפה וטבעו של הרע — המכוער; וכי טבעו של החוטא עצמו קרוב אלי קרבת משפחה — אמנם אין אנו מאותו הדם ומאותו הזרע, אך כמותי ניחן אף הוא בשכל ובחלק אלוה — הנה לא יכול איש מהם לפגוע בי"
מרקוס משתמש בדיוק באותם מינוחים: "אך אני, אחר שהגיתי והבנתי כי טבעו של הטוב הוא היפה וטבעו של הרע — המכוער".
הוא גם מלמד אותנו, שאותם אלה שהוא מכין את עצמו לפגוש, הם האנשים שאפיקטטוס אומר שהם לא יודעים להקשיב. לא יודעים להבחין בין טוב לרע. מה המהות שלהם בעולם ומה טבע האדם. אבל מרקוס שהגה בכך כן מבין ויודע. הוא הקשיב.
כנראה שמינוחים הללו של הטוב והרע, המכוער והיפה, הם ממש מראשית הסטואיות, אבל מרקוס מאוד הושפע מכתבי אפיקטטוס ולכן כאשר הוא מתאמן, הוא משתמש בשפתו של אפיקטטוס.
לפי אפיקטטוס שמאז שהיה קיים המין האנושי, כל הטעויות והאסונות נבעו מהבורות הזאת אודות הטוב והרע, היפה והמכוער.
הוא נותן דוגמה את הויכוח בין אכילס לאגממנון באיליאדה של הומרוס.
המחלוקת המפורסמת בין אגממנון לאכילס, הפותחת את האיליאדה של הומרוס (שיר א'), היא אחד הסכסוכים הדרמטיים ביותר בספרות המערב.
צבא יוון מטיל מצור על טרויה. אגממנון, מפקד הצבא, לוקח לעצמו כשפחה וכשלל מלחמה את כריסיאס, בתו של כריסס, כהן של האל אפולו. הכהן מגיע למחנה היוונים ומציע כופר עצום כדי לשחרר את בתו, אך אגממנון מסרב בבושת פנים ומגרש אותו מעל פניו. בתגובה, כריסס מתפלל לאפולו שינקום ביוונים, והאל שולח מגפה קטלנית (חצים מורעלים) שפוגעת בחיילים ובסוסים במשך תשעה ימים.
אכילס, גיבור הגיבורים של יוון, מכנס את האספה ומפעיל לחץ על אגממנון להיענות לדרישת האל ולהחזיר את הנערה לאביה כדי לעצור את המגפה. אגממנון נאלץ להסכים, אך הוא דורש פיצוי חלופי שיפצה אותו על אובדן מעמדו ושללו. בכך הוא דורש לקחת לעצמו את בריסאיס, שפחתו האהובה של אכילס.
הדרישה של אגממנון פוגעת אנושות בכבודו (timé) של אכילס בפני כל המחנה. אכילס מטיח באגממנון שהוא חמדן, אנוכי וחסר בושה, שדואג רק לכבודו האישי על חשבון הלוחמים. מנגד, אגממנון רואה באכילס אדם מורד המערער על מרותו כמפקד עליון.
הוויכוח מידרדר לאיומים הדדיים. אכילס הזועם מחליט לפרוש מהלחימה יחד עם אנשיו (המיורמידים) ונשבע לא לחזור לקרב עד שהיוונים יסבלו וישלמו על ההשפלה, ואף מבקש מאמו התטיס להפציר באלים שיעזרו לטרויאנים לנצח את יוון כל עוד הוא יושב באוהלו.
אפיקטטוס אומר שאכילס ואגממנון רבו כי הם לא ידעו מה מועיל ומה מזיק. אפיקטטוס לכאורה שואל אותם, למה באתם לטרויה? כדי להשיג פילגשים או להילחם במלחמה? להילחם במי, ביוונים או בטרויאנים? האחד נוטש את הצד שלו במלחמה והשני מנהיג שבוחר לריב עם הלוחם הכי טוב שלו בגלל נערה. זה הכל בגלל בערות אודות מה שמועיל.
ואז אפיקטטוס במידה מסוימת סרקסטי כלפי האיש הלא חשוב ואומר בשפה רטורית:
"24 — אבל גם אני עשיר.
— וכי עולה אתה בעושרך על אגממנון ?
— אבל גם יפה־מראה אני.
— וכי עולה אתה ביופייך על אכילס ?
— אבל ראה, איזו תסרוקת יפה יש לי.
— וכי לאכילס לא הייתה תסרוקת נהדרת מוזהבת, וכי לא סרק ויישר אותה כדי שתיראה נאה ?
25 — אבל איש חזק אני.
— התוכל להרים אבן כבדה כזו שהרימו הקטור או איאס?
(איאס (Ajax, או אַיַּאס הגדול / תלמון) שאליו מתייחס אפיקטטוס בקטע זה הוא אחד הגיבורים המרכזיים והחזקים ביותר במחנה היווני במלחמת טרויה איאס בן תלמון (כדי להבדילו מאיאס בן אואילאווס, המכונה "הקטן") נודע בגובהו הרב, בכוחו הגופני העצום ובאומץ לבו הקרבי. באיליאדה הוא מתואר כלוחם השני בטיבו ובחוזקו מכל הצבא היווני, מיד אחרי אכילס. קבוצת הכדורגל ההולנדית אייאקס אמסטרדם (AFC Ajax) נקראת על שמו של איאס (אייאקס), הגיבור המיתולוגי מהאיליאדה. מייסדי המועדון בחרו בשם זה מתוך המיתולוגיה היוונית בשנת 1900 (על בסיס ניסיון הקקים קודם לכן ב-1894), בהשראת דמותו של הלוחם האמיץ והנועז שלחם לצד אכילס במלחמת טרויה. בעקבות בחירה זו, כינויה המפורסם של הקבוצה הוא "בני האלים" (De Godenzonen), ודמותו של הגיבור מופיעה גם בסמליל (הלוגו) ההיסטורי של המועדון.
— אבל גם בן־אצילים אני.
— וכי אִמך הייתה אלה ואביך מזרע זיאוס ? אבל מה תועלת לו לאכילס מיחוס־אבות מרומם זה, אם הוא יושב לו ובוכה בגלל איזו נערה צעירה ?
— אבל הלוא נואם אני.
26 — וכי הוא לא היה נואם ? וכלום אינך רואה כיצד הוא התמודד עם אודיסיאוס ועם פיניקס, הנואמים המכובדים ביותר בין ההלנים וכיצד השתיקם ?
פיניקס היה מורה של אכילס.
אפיקטטוס מביא אותו ואת אודיסאוס כהוכחה לכך שגדולי הגיבורים והמלכים לא היו רק אנשים של כוח פיזי גולמי, אלא גם נואמים מוכשרים וחכמים שידעו לנהל דיונים, להתווכח ולהשתמש בכוחה של השפה.
27 יותר אין לי מה לומר לך, וגם לזה אין לי חשק ביותר. "
אפיקטטוס מסיים את הפרק הזה באמירה נחרצת:
זה כל מה שיש לי לומר לך; ואני אומר אפילו זאת שלא ברצון. מדוע? מפני שלא עוררת אותי. כי למה עליי לצפות כדי להתעורר, כפי שבני אדם המיומנים ברכיבה מתעוררים על ידי סוסים אצילים?
האם עליי להביט בגופך? אתה נוהג בו בחרפה. בלבושך? הוא מנקר עיניים ומפונק. בהתנהגותך, במבטך? זה שווה לכלום.
כאשר תרצה להקשיב לפילוסוף, אל תאמר לו: "אתה לא אומר לי שום דבר"; אלא רק הראה את עצמך ראוי לשמוע או כשיר להקשיב – ותראה כיצד תניע את הדובר.
אם תשאלו למה אפיקטטוס עושה לאיש הזה שיימינג, אז הוא לא. הוא מסביר שכל המהות של האיש הזה משדרת משהו לא מעודד לשיח. כי האיש מקפיד על הדברים הלא נכונים כמו הלבוש והמראה על פני הקשבה אמיתית.
ביום שישי בערב נסעתי כאשר השמש כבר שקעה ביום גשום ושמעתי ברדיו לראשונה את התוכנית "בין השמשות". מנחה אותה דוד פרץ. מוזיקאי ועיתונאי. הוא סיפר לרגל 10 שנים למותו של צ'רלי מגירה מוזיקאי ישראלי, שהוא אירח אותו לסדנה בבית ספר למוזיקה בו הוא מלמד.
גבריאל "גבי" אבודרהם, פעל בשם הבמה צ׳רלי מגירה. הוא היה זמר־יוצר וגיטריסט ישראלי. הוא פעל בזירת המוזיקה העצמאית בישראל משנות התשעים, הופיע בחליפה ובבלורית בסגנון רוק אנד רול של שנות החמישים מאוד דומה לאלביס.
דויד פרץ סיפר בתוכנית שצ'רלי מגירה אמר לתלמידים שאם הם רוצים לנגן ולשיר כמו אלביס למשל, הם צריכים להתלבש ולהראות כמו אלביס. כששאלו התלמידים, מה הקשר בין התוכן לבין המראה? ענה צ'רלי מגירה שאם לוחצים על דוושות הגיטרה עם כפכפים, זה נשמע שונה מאשר עם לוחצים על הדוושות עם מגפיים מחודדים.
אני מאוד אהבתי את הסיפור והוא התחבר לי נפלא לסיבה שאפיקטטוס מציין בכלל את המראה של האיש הלא חשוב.
אדם נראה לפי הלך רוחו. ואם הוא בוחר את המראה שלו בהקפדה זה מעיד על תפיסת העולם שלו. לטוב ולרע. אז אם מקפידים, צריך להקפיד על הדבר הנכון. זה חלק מהעניין של ההקשבה. אם אדם רוצה לשדר לעולם שהוא קשוב, הוא צריך להראות ככה. לעודד את הזולת לשתף אותו, להיפתח. ככה אדם יוכל באמת ללמוד.
זה ממש אומר אדם צריך להיות בקשב מתמיד. לכלל הסביבה שלו ובוודאי לכל אדם אחר כי כל אדם אחר יכול ללמד אותנו משהו.
במכתב 6 של סנקה לחברו לוקיליוס. סנקה מספר שהוא בעצמו משתפר ומגלה בדיעבד שנפשו רואה מגרעות שהיו לו. זה סימן לשיפור והתקדמות. סנקה רוצה לחלוק עם לוקיליוס את מה שלמד למען הידידות בניהם. כי ידידות אמת, היא שיפור הדדי. לא לשם טובה אישית.
"אני יכול להציג בפניך רבים שהיה חסר להם לא חבר, אלא ידידות; דבר זה, מכל מקום, אינו יכול להתרחש כאשר נפשות נמשכות זו לזו מתוך נטיות זהות לכדי ברית של שאיפות נאצלות. ומדוע אינו יכול להתרחש? משום שבמקרים כאלה בני אדם יודעים כי כל דבריהם משותפים, ובייחוד צרותיהם.
אינך יכול לשער באיזו התקדמות מובהקת אני מבחין שכל יום מביא עמו עבורי."
סנקה שמח ללמוד כדי ללמד.
הוא כותב:
"לא יערב לי דבר, לו גם יהיה נפלא ומועיל ביותר, אם אדע אותו רק לי לעצמי
16. אם יושיטו לי את כל החכמה שבעולם בתנאי מיוחד שתהיה נצורה אצלי ולא אפיץ אותה – לא אקבל. אין דבר טוב שיוכל להיות לנו לנחלה נעימה, בלי חבר."
סנקה כותב ללוקיליוס שהמעשה טוב מן הקריאה. כלומר הלימוד מדוגמה אישית. הדרך להבנה היא קצרה יותר אם היא ניזונה מדוגמה מאדם אחר.
"קליאנתס לא היה הופך לדמותו החיה של זנון אילו רק שמע את הרצאותיו; הוא חלק עמו את חייו, ראה אל תוך כוונותיו הנסתרות, והתבונן בו כדי לראות אם הוא חי לפי הכללים שלו עצמו. אפלטון, אריסטו וכל המון החכמים שהיו נועדו ללכת איש איש לדרכו, הפיקו תועלת רבה יותר שאובה מאופיו של סוקרטס מאשר מדבריו. לא כיתת הלימוד של אפיקורוס, אלא המגורים המשותפים תחת קורת גג אחת, הם שעשו אנשים דגולים ממטרודורוס, הרמרכוס ופוליאינוס. על כן אני קורא לך, לא רק כדי שתפיק תועלת, אלא כדי שתעניק תועלת; שהרי אנו יכולים לסייע זה לזה במידה רבה…
בינתיים, אני חייב לך את תרומתי היומית הקטנה; אספר לך מה עינג אותי היום בכתביו של הקאטון; אלו הן המילים: "איזו התקדמות, אתה שואל, עשיתי? התחלתי להיות חבר לעצמי." זו הייתה אכן תועלת גדולה; אדם כזה לעולם אינו יכול להיות לבדו. אתה יכול להיות בטוח שאדם כזה הוא חבר לכל האנושות. היה שלום."
מוסוניוס רופוס (המורה של אפיקטטוס) טוען שתפקידו האמיתי של מורה פילוסופיה אינו רק להרצות, אלא להוביל את תלמידיו במעשים ולא רק במילים, כך שהתלמיד רואה מול עיניו את היישום בפועל.
הרצאה 3 ("האם הבנים והבנות צריכים לקבל את אותו חינוך פילוסופי?")
הציטוט: "המורה חייב להראות את הדרך לא רק בדיבורו, אלא קודם כל במעשיו, בדיוק כמו נווט טוב שמוכיח את כישוריו בסערה ולא רק בהבטחות על החוף."
במחקר המודרני אפשר ממש לראות את מה שהסטואים דיברו עליו.
באמצעות טכנולוגיות של דימות מוחי (כמו fMRI ו-EEG), חוקרים גילו שכאשר אדם מקשיב בצורה עמוקה וקשובה לסיפור או לדבריו של דובר, פעילות המוח של שניהם מתואמת ("מתחברת") בזמן אמת.
אזורים במוחו של המאזין (הקשורים לעיבוד שפה, אמפתיה ותחזית התנהגותית) מציגים דפוסי גלי מוח דומים להפליא לאלו של הדובר עיכוב קצר בלבד. תופעה זו מעידה שהקשבה אמיתית היא תהליך פעיל ומשותף ברמת המוח, ולא ספיגה פסיבית של מידע.
לסיכום
הקשבה הי אינה פעולה פסיבית או זכות מובנת מאליה, אלא אומנות ומיומנות המחייבת אימון, בדיוק כמו דיבור או מוזיקה.
לפני שבאים בטענות לאחרים או מבקשים חוכמה, עלינו לבחון את "המושגים המוקדמים" שלנו (prolepsis) – מהו אדם, מהו טוב, מהו רע, והאם איננו חיים בטשטוש מושגי.
הלימוד האמיתי מתרחש דרך חיים משותפים והתבוננות בדוגמה חיה, מעבר לכללים עיוניים תיאורטיים.
כדי שדובר יתעורר ויפתח את שערי דעתו עבורכם, עליכם להציג מוכנות אמיתית, ענווה וראויות (כמו הגפן המראה את תועלתה לכורם), ולא להופיע כמי שמרוכז כולו בחיצוניות ובאגו.
כפי שמזכיר אפיקטטוס לגבי מידת הסכמה והשהיית הכרעה, טכניקה סטואית מרכזית בהקשבה היא לעצור את הדחף לשפוט מיידית את דברי הדובר דרך פריזמת האגו או הרגש שלנו. אנחנו צריכים לאמן את ההקשבה למצב נקי מדעות קדומות.
בזמן הקשבה לאחר (במיוחד בויכוח או במצוקה), חשוב להקשיב לעובדות שנאמרות, מבלי לתת לדרמה, ליוהרה או לרעשי הרקע הרגשיים לשבש את ההבנה שלנו את המצב.
כדאי להתאמן בהקשבה שמחפשת את התבונה והכוונה העמוקה המסתתרת מאחורי המילים של הדובר (גם אם הוא מתנסח בצורה משובשת או טעונה), בדיוק כפי שהסטואי מתאמן לראות את ההרמוניה בטבע מעבר לאירועים חיצוניים קשים.
לא לבוא בדרישה "שיקשיבו לי" או "ילמדו אותי", אלא לייצר סביבה של שיח פורה שבו הנוכחות שלך כמקשיב מעודדת את הצד השני להיפתח ולהעניק מחוכמתו (להיות כגפן המזמינה את טיפול הכורם במראה מעשיה).
כדאי גם לשאול את עצמנו תוך כדי הקשבה, האם אני מקשיב ממקום של רצון להתפתח ולהבין אמת ובאמת, או ממקום של חיפוש אישור, ויכוח ריק, או רצון להשמיע?
אני מזמין אתכם שוב לאתר שלי stoaisrael.com. דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחריי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב
תגובות