פרק 247 על גוף-נפש-חברה
שלום וברוכים הבאים להסכת "אומנות החיים" - הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר, אני יועץ פילוסופי ומלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם, ולו במעט, בנבכי החיים.
אני מניח שרבים יסכימו שיש קשר בין גוף לנפש. זו שאלה עתיקה בפילוסופיה שמכונה בד"כ "בעיית גוף-נפש" (הבעיה הפסיכו-פיזית). בגדול זו שאלה העוסקת, איך החומר הפיזי והמוחשי בגוף שלנו (כמו המוח, העצמות והדם) מתחבר למחשבות, לרגשות ולחוויות הפנימיות שלנו (הנפש או התודעה).
בתור סטואים, אנחנו גם מתייחסים לקשר לאתיקה ולחיי היום יום שלנו, אבל זה מאוחר יותר.
יש כאלה, כמו רנה דקארט שטען לדואליזם. האדם מורכב משני דברים שונים לחלוטין. הגוף – חומר פיזי שתופס מקום ופועל לפי חוקי הפיזיקה (כמו מכונה).
הנפש (או התודעה) – משהו לא-חומרי, שחושב, מרגיש וחווה. הבעיה היא שאם הם כל כך שונים, איך הנפש הלא-חומרית מצליחה להזיז את היד הפיזית שלי? דקארט ניסה לטעון שהם נפגשים בבלוטת האצטרובל במוח, אבל רוב הפילוסופים חשבו שזה פתרון קצת חלש.
הגישה המודרנית והפופולרית ביותר כיום בקרב מדענים ופילוסופים אומר שהכל חומר. לפי גישה זו, אין דבר כזה "נפש" נפרדת.
יש רק חומר – והמוח שלנו הוא מרכז השליטה.
המחשבות, הרגשות והחלומות שלנו הם בסך הכל פעילות חשמלית וכימית של מיליוני נוירונים במוח. בדיוק כמו שהתוכנה רצה על חומרה של מחשב, הנפש היא פשוט מה שהמוח עושה.
הפילוסוף ברוך שפינוזה הציע פתרון אלגנטי שנקרא מוניזם: אין הפרדה ואין שני סוגי חומר שונים. יש רק מציאות אחת אולטימטיבית (שאפשר לקרוא לה אלוהים או הטבע), והגוף והנפש הם בסך הכל שתי דרכים שונות שבהן אנחנו חווים את אותה המציאות בדיוק. בדיוק כמו שלמטבע יש צד עץ וצד פלי – הם נראים שונה, אבל זה בדיוק אותו מטבע.
הפילוסופיה הסטואית מציעה זווית מעניינת וייחודית מאוד. בניגוד לדקארט שהפריד בין חומר לנפש לא-חומרית, הסטואים היו גשמיים (מטריאליסטים) לחלוטין, אבל בדרך אחרת מהמדע המודרני.
הסטואים האמינו שאין בעולם שום דבר שהוא לחלוטין "לא-חומרי". אפילו הנפש, המחשבות, והאל – כולם עשויים מחומר, אבל מחומר עדין ודק מאוד שהם קראו לו "פנאמא" (Pneuma) – מעין רוח או אוויר חם שזורם בגוף, מחיות אותו, ונותן לו את היכולת לחשוב ולהרגיש.
בגלל שגם הגוף וגם הנפש עשויים מחומר (פשוט בצפיפויות שונות), אין ביניהם שום נתק מיסטי. הם משולבים זה בזה בצורה מושלמת.
הסטואים ראו את האדם כחלק ממערכת גדולה יותר – היקום כולו נשלט על ידי "לוגוס" (הגיון או חוק טבע רציונלי). לכן, התפקיד של הנפש שלנו הוא להבין את ההיגיון הזה ולחיות בהרמוניה ובשלווה עם הטבע, מבלי לתת לרגשות סוערים להשתלט עלינו.
כאשר ההקשר הזה נמצא ברקע, ניגש לציטוט העיקרי הראשון מתוך שניים, מתוך "מחשבות לעצמי 2.16:
"נפש האדם חוֹטאת לעצמה כשהיא נעשית באשמתה כעין צרעת וספחת לעולם. כי גם התלונה על המאורעות היא מרידה כנגד הטבע, אשר בתוכו כלולים כל חלקי הדברים הנעשים. כן חוֹטאת הנפש שנית, אם היא מִתְעַבֶּת אחד מבני־אדם ומתנגדת לו למען הביא עליו רעה, כדרך המתקצפים. חטא שלישי הוא לה, אם היא נפעלת על־ידי ענג או עמל. רביעי – אם היא חונפת ומתחפשת ועוזבת האמת במעשה או בדבור. חמישי – אם היא פועלת איזה דבר או משתדלת בענין שיהיה בלי כל מטרה, בלי מחשבה צופה לסוף דבר, בעוד שנחוץ כי אפילו המעשים היותר פחותים יהיו מְכֻוָּנִים לתכלית ידועה. והתכלית לכל היצורים הן היא, להתנהג לפי החוק והמשפט אשר לְמדינה והממלכה היותר עתיקה. "
התרגום הזה הוא של אהרן קמינקא. הוא משנת 1922 כאשר אהרן קמינקא היה בוינה. גם מרקוס אורליוס סיים שם את חייו.
ההתחלה של הציטוט הזה שהנפש פוגעת בעצמה אם היא באשמתה צרעת וספחת על העולם, מתורגם אצל אברהם ארואטי בתרגום החדש יותר, שנפש האדם ממתעמרת בעצמה כשהיא הופכת לגוף נפרד ומורסה על פני היקום.
בתרגומים לאנגלית משתמשים בשלוש ארבעה ביטויים שונים.
“separate growth, a sort of a tumour”
“separate growth, a blain as it were upon the Universe.”
המילה A BLAIN פרושה נגע.
תרגום אנגלי נוסף אומר:
“an imposthume and as it were a malignant growth in the Universe.”
המילה "imposthume", משמעותה היא "מורסה".
בדומה לתרגום של אברהם ארואטי.
להבנתי היא הכי מתאימה וגם אסביר מה זה בכלל נותן לנו.
מרקוס אורליוס משתמש במילה ἀπόστημα = apostēma ביוונית עתיקה. הוא משתמש באותה מילה גם בציטוט הנוסף שנביא מאוחר יותר.
המונח מורכב משני שורשים יווניים קלאסיים:
ἀπό- apo- – קידומת שמשמעותה "החוצה", "רחוק מ-" או "הלאה".
ἵστημι hístēmi / השורש στη- stē- – פועל שמשמעותו "לעמוד", "להציב" או "לכונן".
המשמעות המילולית הישירה: "מה שעומד נפרד", "התרחקות", "ניתוק", או במובן המרחבי – מרווח והתנתקות מן השאר. (בלשון המדעית המאוחרת יותר, המילה הזו שרדה גם בגיאומטריה – Apothem / אפוטם, המרחק ממרכז מצולע אל צלעו).
ברפואה היוונית העתיקה (אצל היפוקרטס וגלנוס), המילה apostēma קיבלה משמעות מוחשית וקלינית: מורסה (Abscess) או נגע מוגלתי. הרציונל העומד מאחורי השם הרפואי הוא שמדובר בהצטברות של נוזלים או רקמה חולה שהתבדלה והתנתקה מהרקמה הבריאה והחיונית של הגוף, והפכה לגוף זר ודלקתי שעומד בפני עצמו ומזיק למערכת.
נעבור לציטוט השני ונתייחס אל שני הציטוטים שלנו במקביל.
ב"מחשבות לעצמי" ספר 4 כותב לעצמו מרקוס אורליוס:
"כט. אם גֵּר בעולם כל מי שאינו יודע את הנמצא בו, לא פחות גֵּר הוא גם מי שאינו יודע את הנעשה בו. אובד ונדח הוא מי שמשתמט מהסדר המדיני; עִוֵּר מי שעוצם עיני רוחו מהתבונן; עני ואביון מי שתלוי באחרים ואינו מוצא מתוך עצמו מה שהוא צריך לחייו; ספחת בעולם מי שפורש ומתרחק מסדרי הטבע הכולל על־ידי שהוא מוצא גנות במקרים המתרחשים ואינו שם לב, כי כל אלה עשה מי שעשה גם אותך; נִדָּח ונבדל מחוץ לעיר הוא המבדיל בין נפש עצמו ובין הנפש האחת המְשֻׁתָּפָה אשר לכל בעלי־השכל. "
בעברית פשוטה יותר זה הולך כך:
"אם הוא זר ביקום שאינו מכיר את מהות היקום, הרי שזר הוא לא פחות אם אינו מכיר את המתרחש בו. פליט הוא זה הבורח מן החוק התבוני של עירו; עיוור הוא זה העוצם את עין השכל; קבצן הוא זה הזקוק לזולת ואין בו עצמו את כל הדרוש לקיומו; נגע ביקום הוא זה המורד ומנתק את עצמו מתבונת הטבע המשותף לנו, משום שאינו שבע רצון מן המתרחש (שהרי הטבע, אשר הוליד אותך, הוא גם זה המביא דברים אלה לידי הוויה); וחלק שנתלש מן העיר הוא זה המנתק את נפשו שלו מנפשם של היצורים התבוניים – נפש שהיא אחת."
גם במקרה זה, המילה "ספחת" של קמינקא או tumour מהאנגלית, היא מורסה. היא המילה היוונית apostēma.
עבור הסטואים, היקום מתפקד כאורגניזם חי אחד, תבוני ומאוחד (Sympatheia), שבו בני האדם הם איברים שותפים באותו גוף קוסמי וחברתי. כאשר אדם בוחר להתבדל, לנתק את עצמו מחובתו כלפי הכלל, להתמרמר נגד המציאות או להתנתק מקשרי האנושות מתוך אגוצנטריות או טינה – הוא אינו סתם "פורש מהחברה".
מבחינה מטאפורית, הוא הופך למורסה ממאירה בגוף החברתי והקוסמי: כמו תא או איבר שניתק מהזרימה הבריאה של האורגניזם, הפסיק לשרת את השלם והפך לגורם דלקתי ומבודד שחי לעצמו.
באחד הקורסים האחרונים שהעברתי, אמר לי אחד המשתתפים, שהוא מוצא הרבה עיסוק בעצמי בפילוסופיה הזאת. האם זו לא אנוכיות? יש מן הפרדוקסליות ברעיון שאדם צריך להתעסק בשיפור העצמי כל הזמן לעומת הקשר שלו לסביבה.
שאלתי את האיש, האם הוא אוכל בריא? הוא ענה שלא. שאלתי אם עוסק בספורט, ענה שלא. שאלתי אם הוא ישן טוב. הוא ענה שהוא אוהב לישון. וטוב שכך כי כמעט נגמרו לי האנלוגיות. אז שאלתי, האם ההנאה שלו מהשינה גם בריאה לו? הוא ענה שכן. שאלתי האם הוא במצב רוח אחר אם הוא לא ישן טוב. ענה שכן, האם זה משפיע על הקשר והיחסים עם הסביבה הקרובה שלו. הוא גם ענה שכן. זה נכון גם אם אדם שומר על בריאותו.
יש לזה עוד היבט.
הפילוסופיה הסטואית נראית לעיתים כפרדוקס: מצד אחד היא תובעת מחויבות אזרחית עמוקה ומעורבות חברתית בלתי מתפשרת, ומצד שני היא מטיפה לניתוק רגשי מוחלט מאירועים חיצוניים.
עבור הסטואים, שני הצווים הללו אינם סותרים זה את זה – הם תלויים זה בזה. אפשר לשרת את הקהילה ביעילות אמיתית רק מתוך שחרור רגשי מהתוצאות, ואפשר לשמור על שלווה פנימית רק באמצעות מילוי החובה הטבעית כלפי הזולת.
השחרור הרגשי מהתוצאה מתרחש בשל המיקוד הסטואי בסגולות, במידות הטובות, בבחירה הנכונה שאנחנו עושים. התוצאה אינה תלויה בנו.
כמו שקיקרו כתב ב: "על תכליות הטוב והרע" והציג את העמדה הסטואית:
"שמא יגיע מישהו למסקנה שקיימות שתי תכליות לטוב. שהרי, אם מישהו החליט לכוון כידון או חץ אל מטרה, כשם שאנו מכוונים את מעשינו אל תכלית הטוב, בדימוי מן הסוג הזה יהיה על יורה החץ לעשות הכל גם למען יפגע במטרתו - וזאת היא אותה תכלית, שאנו מכנים הטוב העליון שבחיים - ואילו הפגיעה במטרה היא מן הדברים שאנו בוחרים, ולא מאלה שאנו שואפים אליהם." (על תכליות הטוב והרע, ג', 22)
את הדוגמה הזאת נתן הסטואי אנטיפטרוס והמטרה היא לפעול נכון בלי קשר לתוצאה. וכך לנתק חיבור רגשי מהתוצאה.
חלק נוסף הוא גישת ה"ערבון מוגבל". מרקוס אורליוס קורא לזה הסתגלות והסתייגות בכמה מקומות שונים. הוא אומר לעצמו למשל 6.50: "זכור כי יצאת לדרך בהתנייה ובהסתייגות".
או ב 5.20: "אך הם אינם מהווים מכשול לרצוני ולהלך רוחי משום כוח ההסתייגות וההסתגלות שבי".
כך פרקטיקה של התמקדות בעצמי למעשה נכונה לחברה. כי מרקוס כותב לעצמו את המקרים בהם הנפש פוגעת בעצמה ובכך היא מתנתקת מהחברה.
אם אנחנו מתרעמים או כועסים על מה שקרה במציאות. למעשה כל רגש שלילי שלא מקבל את המציאות.
כאשר אנחנו בוחרים לפגוע במישהו אחר. "כאלה הן נפשותיהם של מהירי חימה".
כאשר הנפש נכנעת לעונג או עמל. וורקוהוליק או אלכוהוליק. אלה אנשים שתשוקה מנהלת אותם על פני שכל תבוני וחברתי.
הנפש מתרחק מהחברה ופוגעת בעצמה כאשר היא פועלת בצביעות ושקר.
וכאשר היא פועלת באקראיות ולא לפי תכלית של משמעות האדם כחיה חברתית. אם הפעולות שלנו אנוכיות באמת ולא מתוך מחשבה שאנחנו יצור חברתי.
הניתוק בסטואה אינו בידוד קר – זהו ניתוק מן התשוקות ההרסניות (Pathē – דחפים לא-רציונליים כמו כעס, פחד וקנאה), ולא מן האנושות.
הדוקטרינה הסטואית של oikeiōsis (שייכות, זיקה טבעית או ניכוס) מלמדת שבני האדם מחווטים מטבעם להרחיב את מעגל הדאגה שלהם. הפילוסוף הסטואי הירוקלס (המאה ה-2 לספירה) תיאר זאת כסדרה של מעגלים קונצנטריים:
העצמי והתודעה במרכז.
המשפחה הגרעינית.
המשפחה המורחבת והחברים.
השכנים ובני העיר.
האנושות כולה.
המשימה הסטואית היא "למשוך את המעגלים פנימה" באופן אקטיבי – להתייחס לבני עירך כאל בני משפחה, וזרים כאל בני עירך. המעורבות העמוקה בחיי הזולת נובעת מתוך קרבה תבונית וצדק, ולא מתוך תלות רגשית נזקקת.
ככל שאני הצלחתי למצוא השימוש במילה ἀπόστημα apostēma בהקשר הזה הוא ייחודי ומובהק למרקוס אורליוס.
בספרות הסטואית הקלאסית שכן השתמרה, אין שימוש מתועד במילה זו כמטאפורה חברתית או קוסמית.
העובדה שמרקוס משתמש בה בדיוק באותה משמעות מטפורית גם בספר 2 (פסקה 16) וגם בספר 4 (פסקה 29) מלמדת שני דברים מעניינים:
הראשון שזה דימוי מקורי לחלוטין של מרקוס, שנולד כנראה מתוך נקודת מבטו הייחודית – גם כקיסר הנושא על כתפיו את שלום האימפריה (שחווה מלחמות ומגפות), וגם כאדם המכיר היטב מונחים רפואיים (בהשפעת הרופא המלכותי גלנוס שפעל בחצר הרומית באותה תקופה).
והשני עבורו, הניתוק מהחברה וההתנגדות לטבע אינם "רק" טעות מוסרית או פילוסופית, אלא ממש פתולוגיה אורגניזמית – נגע מוגלתי שמאיים על בריאותו של הגוף הקוסמי כולו מבפנים.
קלאודיוס גלנוס (Galen), הרופא היווני הנודע של סוף המאה ה-2 לספירה, היה הרופא האישי של מרקוס אורליוס. השניים חיו ועבדו באותו חלל זמן מצומצם ברומא ובמחנות הצבא בחזית הדנובה.
המילה ἀπόστημα apostēma לאומדן מורסות ונגעים מוגלתיים הופיעה אמנם עוד אצל היפוקרטס וכתבי רפואה קלאסיים מוקדמים יותר, אך גלנוס השתמש בה רבות בחיבוריו הרפואיים העצומים (שנכתבו בדיוק באותן שנים ברומא) כדי לתאר הצטברות חולנית וניתוק של רקמה פתולוגית בגוף.
גלנוס עצמו לא היה סטואי אדוק (הוא נטה לאקלקטיקה ולעיתים קרובות ביקר את הפילוסופים של זמנו), אך הוא כתב חיבור פילוסופי מפורסם בשם "כי תכונות הנפש הן תוצאה של תערובות הגוף" (Quod animi mores corporis temperamenta sequantur), שבו טען בקביעות כי עיוותים נפשיים ומוסריים מתנהגים בדיוק כמו מחלות פיזיות, חסימות ופצעים בגוף.
מרקוס אורליוס, שקיבל חינוך רטורי ופילוסופי עמוק והתעניין מאוד במדעים ובטבע, נחשף רבות לטרמינולוגיה האנאטומית והקלינית של גלנוס. השימוש המטפורי הייחודי שעושה מרקוס ב"הרהורים" (ספר 2.16 ו-4.29) – שבו התנתקות חברתית נתפסת לא כחטא מופשט אלא כ"מורסה" (apostēma) אורגניזמית – נושא בדיוק את חותם ההשפעה של השיח הרפואי שרווח במעגל הפנימי של חצר הקיסר ובשיחותיו עם גלנוס.
למרות שאין משפט אחד אצל גלנוס שאומר בדיוק "אדם אנטי-חברתי הוא מורסה קוסמית" (שכן זו ההברקה הספרותית-פילוסופית של מרקוס עצמו), המטפורה הזו צמחה בבירור מתוך האקלים הרפואי-היפוקרטי-גלנוסי שבו טבל הקיסר בזמן כתיבת יומנו האישי במחנות המלחמה.
גלנוס עושה שימוש נרחב מאוד במילה ἀπόστημα apostēma, ולא רק במשמעותה הפיזית-רפואית הצרורה, אלא לעיתים קרובות גם כמטפורה לגופים או מערכות שמתנתקים מההרמוניה והתפקוד התקין של האורגניזם.
אצל גלנוס, apostēma מתארת בדרך כלל הצטברות חולנית (מורסה, שחין, או נגע מוגלתי) הנובעת מכך שהחומרים בגוף אינם זורמים עוד כסדרם, אלא מתבדלים, נצברים בנפרד, והופכים לגורם זר שמאיים על הרקמה הבריאה.
גלנוס מסביר באריכות בספרים אלו כיצד איברים או נוזלים בגוף "פורשים מהסדר הטבעי" שלהם, יוצרים כיסים חסומים (מורסות), ומייצרים נזק מערכתי משום שהפסיקו לשרת את השלם.
אף על פי שגלנוס היה בעיקרו רופא ולא סטואי אדוק, הוא כתב את אחד החיבורים המפורסמים ביותר שמחברים בין רפואה לפילוסופיה: "כי תכונות הנפש הן תוצאה של תערובות הגוף" (Quod animi mores corporis temperamenta sequantur).
בחיבור זה, גלנוס טוען במפורש שהתשוקות ההרסניות (הכעס, הפחד, התאווה) אינן אלא מחלות של הנפש המתנהגות בדיוק כמו מחלות גופניות ודלקות:
בדיוק כפי שגוף פיזי לוקה בדלקת או ב-apostēma (מורסה) כאשר חלק מתנתק מהאיזון הפיזיולוגי שלו, כך הנפש יוצרת עיוותים ו"חסימות" מוסריות כאשר היא מורדת בתבונה ובטבע המשותף.
השימוש של מרקוס אורליוס בספרים 2.16 וב4.29 במילה apostēma כדי לתאר אדם שמתנתק מהחברה ומהקוסמוס ("גידול נפרד, מעין מורסה של היקום") נשען ישירות על הטרמינולוגיה הרפואית הגלנונית של התקופה.
אצל גלנוס, הגוף האנושי הוא מערכת שבה כל תא ואיבר חייבים לשתף פעולה עם שאר הגוף; ברגע שתא או נוזל יוצרים apostēma (מתבדלים והופכים למוגלה), הם מסכנים את האורגניזם כולו.
מרקוס לקח את מונח-היסוד הזה מהפרקטיקה הרפואית של סביבתו (ובסבירות גבוהה מתוך שיחותיו עם גלנוס עצמו בחצר הקיסרית ברומא או במסעות המלחמה), והשליך אותו אל המרחב הקוסמי והחברתי. עבורו, המדינה, האנושות והיקום כולו הם האורגניזם החי, ואדם כועס או מנוכר שבוחר לנתק את עצמו מהחובה האזרחית הוא בדיוק כמו מורסה (apostēma) גופנית המאיימת על שלום המערכת.
קלאודיוס גלנוס (Claudius Galenus, 129–200 לספירה לערך) היה אחד מגדולי הרופאים וההוגים בעולם העתיק. יליד פרגמון שבאסיה הקטנה (טורקיה של היום), הוא פעל בשיא תקופת פריחתה של האימפריה הרומית, ושימש כרופא האישי של הקיסרים מרקוס אורליוס ובנו קומודוס.
לגלנוס ולתקופתו יש חלק דרמטי במיוחד בעיצוב פני ההיסטוריה הרומית, בעיקר בשל פרוץ אחת המגפות הקשות ביותר בעולם העתיק – המגפה האנטונינית (165–180 לספירה), המכונה לעיתים קרובות בהיסטוריה בשם "המגפה של גלנוס" (Plague of Galen).
גלנוס שילב בין רפואה אמפירית (ניתוחים מדוקדקים, אם כי בעיקר של בעלי חיים בשל האיסור על ניתוח גופות אדם ברומא) לבין פילוסופיה ואריסטוטלית-פלטונית. תורתו שלטה ללא ערור ברפואה המערבית והאסלאמית במשך כ-1,400 שנה (והשפיעה עמוקות גם על הרמב"ם ואבן סינא).
בניגוד לרופאים שראו בגוף מכונה בלבד, גלנוס האמין באדיקות ש"הרופא הטוב הוא גם פילוסוף". הוא טען שאין להפריד בין בריאות הגוף לבריאות הנפש, וכי כל מבנה גופני משרת תכלית תבונית ("תכליתיות" / Teleology).
זה מחבר אותנו לנקודה שפתחנו בה של גוף-נפש או הבעיה הפסיכו-פיזית.
בשנת 165 או 166 לספירה פרצה מגפה כאשר הלגיונות הרומיים חזרו ממסע מלחמה במסופוטמיה (תחת פיקודו של הקיסר השותף לוקיוס ורוס ואחיו המאומץ של מרקוס אורליוס). החיילים החוזרים הביאו איתם נגיף אלים – ככל הנראה אבעבועות שחורות (Smallpox) או חצבת – שאוכלוסיית האימפריה מעולם לא נחשפה אליו קודם לכן.
ההשפעה הייתה דרמטית בשל אבדות עצומות. המגפה חיסלה חלק ניכר מאוכלוסיית האימפריה (ההערכות מדברות על תמותה של בין רבע לשליש מהאוכלוסייה בחלק מהאזורים). היא שיתקה את המשק, פגעה אנושות בחקלאות, ורוקנה את השורות של הצבא הרומי.
הקיסר שותף והאח לוקיוס ורוס מת ממנה בשנת 169.
המגפה זאת זכתה לשם "מגפת גלנוס" משום שגלנוס היה הרופא הבכיר ביותר שתיעד אותה בכתביו בצורה המפורטת והקלינית ביותר, והותיר לנו את התיאור המדעי היחיד ששרד מהאירוע.
כאשר המגפה הגיעה לרומא, גלנוס היה בעיר. הוא תיעד בכתביו כיצד המחלה פגעה בכולם ללא הבחנה. בכתביו הוא מספר בצער אישי על כך שהמגפה הפילה חללים רבים מקרב מכריו הקרובים.
בעיצומה של ההתפרצות הקשה ברומא, גלנוס עזב פתאום את העיר וחזר לעיר מולדתו פרגמון. הוא טען שהחליט לעזוב בעקבות "חלום נבואי" או אזהרה מאל הרפואה אסקלפיוס (Asclepius). היו שמתחו ביקורת על הצעד הזה וראו בו בריחה פחדנית של רופא ממרכז המגפה, אך גלנוס טען להגנתו שהוא ביקש להתרחק מהאווירה הרעילה והפוליטית של חצר הקיסר.
באחד הקטעים המעניינים ביותר מבחינה פסיכולוגית והיסטורית, גלנוס מתאר את הדילמה שהייתה לו כאשר מרקוס אורליוס ביקש לקחת אותו איתו למסע מלחמה מסוכן בחזית הדנובה (במהלך מלחמות המרקומנים):
"כאשר הקיסר התכונן לצאת למלחמה נגד העמים הברברים בצפון, הוא ציווה עליי להתלוות אליו כרופא אישי באוהלו המלכותי. אולם בלילה לפני המסע נגלה בחלומי האל אסקלפיוס ואזהירני שאם אלך למסע, אעמוד בפני סכנות עצומות. הלכתי אל הקיסר, סיפרתי לו על החלומי וביקשתי את רשותו להישאר ברומא. מרקוס, שהיה אדם משכיל ופילוסוף בעצמו, לא כעס עליי ואמר לי בחכמתו: 'אל תחשוש מאל הרפואה; אם האל עצמו מזהיר אותך, מוטב שתישאר בפרגמון ותשמור על בריאותך שם'. כך הורה לי הקיסר לשוב לעיר מולדתי, כשהוא מעניק לי פטור מלא ממחויבויות צבאיות קשות."
עדות זו מלמדת רבות על דמותו של מרקוס אורליוס כקיסר סטואי: למרות צרכיו הצבאיים והדחופים בשטח, הוא גילה אמפתיה עמוקה, כבוד לאמונותיו האישיות של הרופא שלו, ויכולת להכיל את שיקוליו של אדם אחר ללא הפעלת כוח או כעס טיפוסיים לקיסרים רומיים רודניים.
השקט של גלנוס בפרגמון לא נמשך זמן רב. הקיסר מרקוס אורליוס, שהתמודד עם פלישות הגרמאנים (מלחמות המרקומנים) בצפון איטליה עם מגפה שהכתה קשות בלגיונות בחזית, שלח פקודה ישירה לגלנוס להתייצב מיד במחנה הצבאי באקווילה (Aquileia). גלנוס חזר ושימש כרופא צבאי שטיפל בחיילים נגועים.
מרקוס כמעט ואינו מזכיר את המגפה ב"הרהורים" בשמה המפורש או כאירוע פוליטי-היסטורי חיצוני – וזו דרכו הסטואית: הוא אינו מתלונן על תנאי הזמן או על האסון שנחת על האימפריה. במקום זאת, הוא משתמש במגפה ובמוות ההמוני סביבו כדי לתרגל את התפיסה הסטואית של ארעיות החיים, אחדות הטבע והחובה להמשיך לפעול במידה הטובה עד הנשימה האחרונה.
בעיני הרקע הזה של המגפה משתקף ביומן של מרקוס גם אם הוא לא אומר כך מפורשות. קחו דוגמה מ 4.48:
"חשוב ללא הרף כמה רופאים מתו, לאחר שקמטו את מצחם פעמים רבות מעל חוליהם; כמה אסטרולוגים מתו לאחר שניבאו את מותם של אחרים. כמה פילוסופים מתו לאחר ויכוחים אינסופיים על המוות או על הישרדות לאחר המוות; כמה גיבורי חיל מתו לאחר שהמיתו אלפים; כמה עריצים מתו לאחר שהפעילו את כוחם על חיי אדם ביהירות מפלצתית, כאילו היו בעצמם בני אל-מוות; וכמה ערים שלמות "מתו", אם מותר לומר זאת – הליקה, פומפיי, הרקולנאום, ועוד אינספור אחרות.
עבור בזיכרונך גם את הרבים שאתה עצמך מכיר, זה אחר זה. האחד ליווה את הלוויית חברו ומיד אחר כך הונח בעצמו על אלונקה; האחר ליווה אותו, וכולם בתוך זמן קצרצר.
זהו כל העניין: ראה תמיד כמה בני-חלוף וחסרי ערך הם חיי האדם – אתמול לא היו אלא לחלוחית, מחר אפר או מומיה.
על כן, עבור את פרק הזמן הזה בציות לטבע, ומסור את חייך בשמחה – כמו זית שכאשר הוא מבשיל הוא נופל, מברך את האדמה שנשאה אותו ואסיר תודה לעץ שהעניק לו חיים."
הציטוט הזה גם ממחיש את המוות שסבב את מרקוס אורליוס. גם את הבחירה שלו לראות בכך פרופורציה לחיים, גם ובעיקר, אימון שהוא עושה עם עצמו לקבל את המציאות.
אחרת, הוא יהיה כמו מורסה.
דרך אגב, גלנוס מזכיר בספריו את מרקוס אורליוס בכמה וכמה מקומות. גלנוס כותב בחיבורו האוטוביוגרפי-למחצה איך שיבח אותו מרקוס אורליוס.
גלנוס מתגאה בהישגיו הרפואיים ובמעמדו הרם בחצר הקיסרית ברומא, ומצטט את מה שאמר לו או כתב עליו הקיסר מרקוס אורליוס: "הראשון בין הרופאים ויחיד בין הפילוסופים" (או: "ראשון הרופאים ויחיד הפילוסופים").
הסיבה לכך היא ש גלנוס התעקש כל חייו שרופא אמיתי חייב להיות שקוע בפילוסופיה (ובמיוחד בלוגיקה ובפיזיקה של הסטואה), שכן הבנת גוף האדם דורשת הבנה עמוקה של התכליתיות והסדר הקוסמי. מרקוס אורליוס, שהיה בעצמו פילוסוף סטואי שעסק ללא הרף בנפש ובתבונה, העריך עמוקות את העובדה שגלנוס לא ראה במקצועו טכניקה טכנית גרידא, אלא שליחות פילוסופית-מדעית עליונה. לכן הקיסר העניק לו את התואר הכפול והנדיר הזה.
הוא כותב כך:
"...וכאשר חזרתי מפרגמון לעיר [רומא] בפעם השנייה, לפי קריאתו של הקיסר מרקוס, ושהיתי בחצרו, קרה שפעם אחת, בעודו מציג לפניו את ספרי או מנהל עמו שיחה פילוסופית, הוא פנה אליי ואמר עליי את המילים הללו נוכח כל הסובבים:
'ἰατρῶν μὲν πρῶτον, φιλοσόφων δὲ μόνον' (ראשון הרופאים ויחיד בין הפילוסופים / ראשון הרופאים ויחיד הפילוסופים).
הוא לא אמר זאת מתוך חנופה, אלא משום שידע היטב שבעוד שאחרים עוסקים ברפואה כמלאכה טכנית גרידא לשם עשיית רווח, אני לבדי התיגעתי להוכיח את אמיתותה באמצעות לוגיקה, פיזיקה ואתיקה, והבאתי את הרפואה לאותו שורש פילוסופי שממנו היא ינקה בימי קדם."
עבור מרקוס אורליוס, שחי את הפילוסופיה הסטואית בכל רגע, אדם כמו גלנוס לא היה סתם ״ספק שירותי רפואה למשפחת הקיסר״, אלא שותף תבוני. גלנוס טען שאי אפשר לרפא את הגוף בלי להבין את נפש האדם ואת הסדר הקוסמי, וזו בדיוק הסיבה שמרקוס כינה אותו ״יחיד בין הפילוסופים״ – שכן מבין כל הרופאים המלכותיים, רק גלנוס החזיק בתפיסה עמוקה ומקיפה של המדע והקוסמוס.
אנקדוטה על מה שכתב גלנוס, הוא מתאר איך טיפל במרקוס:
"כאשר הקיסר מרקוס חלה מספר פעמים בחום קל שליווה בעיות עיכול, ורופאים רבים וטובים טיפלו בו בלי להועיל... הוא קרא לי. בדקתי את הדופק שלו והבחנתי מיד שמדובר בעודף של מזון לא מעוכל בקיבה שגורם לתסיסה, ולא במחלה זיהומית קשה כפי שחשבו האחרים. אמרתי לו לא לקחת שום תרופה חזקה, אלא רק להסתפק במנוחה ובתזונה קלה ומועטת למשך יום או יומיים. הקיסר התרשם מאוד, קרא לשרתיו ואמר בקול רם: 'זהו הרופא היחיד שדובר אמת; הרופאים האחרים הם רק מנחשים'."
אפיזודת האבחנה הזו ממחישה את האופן שבו מרקוס, שהיה רגיל לניתוח שכלתני ורציונלי, העריך את הדיוק המדעי והלוגי של גלנוס בניגוד לשרלטנות או לרופאים חסרי בסיס מדעי שפקדו את החצר.
נסכם
הסטואים ראו בתשוקות וברוע מוסרי מעין "מחלה" של הנפש (pathos). השימוש שעושה מרקוס במונחים קיצוניים שמתארים התנתקות מן הכלל (כמו דימויים של איברים שסובלים מנמק או ניתוק מן הרקמה הבריאה) משקף את האופן שבו מרקוס תפס את הפסיכולוגיה האנושית דרך עדשה כמעט-רפואית: החטא או הפילוג החברתי אינם עניין מופשט, אלא "מחלה חברתית-קוסמית" שמסכנת את האורגניזם כולו.
המסורת הסטואית (החל מזנון וכריסיפוס, דרך פוסידוניוס וכלה בסנקה ובמרקוס אורליוס) תפסה את התשוקות ההרסניות (pathē) לא סתם כטעויות מחשבתיות, אלא כשיבוש פתולוגי של התבונה (ממש כמו פצע או דלקת בגוף).
מרקוס יישם את הפיזיקה הסטואית בחיי היומיום – תפיסת היקום כגוף אחד חי ושלם. כל פעולה אנושית שיוצאת כנגד ההרמוניה החברתית או הטבעית נתפסת בכתבי הקיסר לא כעבירה משפטית גרידא, אלא כפגיעה בשלמותו של האורגניזם (ממש כמו רקמה שמתנתקת או סובלת מנמק).
בספר 2, פסקה 16 מרקוס אורליוס מתאר כיצד האדם פוגע בעצמו ובשלמות הקוסמית. פגיעה בסדר הציבורי, שנאה לאחר, תלונה על המציאות או פעולה חסרת תכלית אינן "טעויות קטנות", אלא התנהגות פתולוגית (כמו מורסה או ספחת בגוף חי) שמפרה את ההרמוניה של האורגניזם הקוסמי.
אני מציע להתמקד בעיקר בעניין קבלת המציאות. נסו לדמיין את עצמכם כמו מורסה על העולם בכל פעם שאתם מתלוננים על משהו שהתרחש. זה הופך אתכם לבעיה ולא את האירוע. לכן נכון לשנות את השיפוט.
בספר 4, פסקה 29, הדימויים של מרקוס הם שיעור לחיים.
מי שאינו מכיר את המציאות ואת הנעשה סביבו, או מי שעוצם את עיני רוחו מלהתבונן, חי כמו זר ועיוור בעולם. זה מחייב אותנו להבין את את התהליכים שמתרחשים במציאות ואת החלק שלנו בהם ולא כמורסה.
המורסה היא לא רק נפשית. היא גם אתית. מי שבוחר להתרחק ולהשתמט מהסדר הציבורי והמדיני מוצא את עצמו במצב של אובדן ונידוי. מורסה על החברה.
הפסקה הזו מזכירה לנו שציניות, בידוד חברתי, תלונות על המציאות או התנתקות מהחובה הציבורית אינן רק "העדפות אישיות", אלא מחלה של הנפש שמזהמת את המערכת כולה. עלינו להישאר מחוברים לכלל, לקבל את המציאות כפי שהיא מתוך הבנה שהכל חלק מסדר טבעי אחד, ולפעול תמיד כאיבר בריא ומשתף פעולה בגוף הקוסמי.
אני מזמין אתכם שוב לאתר שלי stoaisrael.com. דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחריי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב
תגובות