פרק 244 על שמחה, הנאה וסבל
שלום וברוכים הבאים להסכת "אומנות החיים" - הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר, אני יועץ פילוסופי ומלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם, ולו במעט, בנבכי החיים.
הפרק הזה נעשה הבחנה פילוסופית ופסיכולוגית בין הנאה חומרית חולפת לבין שמחה פנימית תבונית וסבל, תוך השוואה בין הסטואיות של סנקה למקורות יהודיים (נחום איש גמזו ורבי עקיבא) ונביא גם ממחקרים מודרניים לאישוש.
הערה קטנה של המתרגם אהרון קמינקא בספר "על החיים המאושרים" של סנקה, שלחה אותי לחפש את המקור לאמירה ועל הנפשות הפועלות. מצאתי הקבלה מעניינת בין סנקה לבין רבי עקיבא והמורה שלו נחום איש גמזו.
אין לדעת מה מקור הדימיון, כי סנקה מת בשנת 65 לספירה ונחום גמזו ורבי עקיבא פעלו כמה שנים אח"כ. רבי עקיבא למשל הוא מגיבורי סיפור מרד בר כוכבא בשנת 135 לספירה. אבל לא מן הנמנע שרעיונות סטואים היו בארץ ישראל דאז, כי הרומאים שלטו באיזור שנים רבות עוד קודם וההלניזם עוד קודם. גם מייסדי הסטואה, זנון וכריסיפוס במאה השלישית לפני הספירה, הושפעו מתפיסות פילוסופיות של המזרח הרחוק והקרוב. אז אין לדעת. אבל הדימיון והשוני מעניינים בפני עצמם ויעזרו לנו באומנות החיים שלנו.
נתחיל קודם במורה ובתלמיד.
נחום איש גמזו המורה של רבי עקיבא, מכונה כך משתי סיבות אפשריות שלא ידוע איזה מהן היא זו שנתנה לו את שמו. הראשונה, כנראה שהוא מעיר עתיקה בשפלת יהודה, איפה שהיום מצוי מושב גמזו. בין לוד למודיעין. מעניין יותר בעיני הקשר לגישה הרוחנית של נחום איש גמזו.
בתלמוד הבבלי מובאים סיפורים עליו ועל האופן שבו היה מגיב לכל צרה באמירה "גם זו לטובה".
השם הגאוגרפי התמזג עם כינויו המהותי והפך לסמל מובהק בתרבות היהודית לתפיסת עולם של קבלה וחוסן נפשי מול פגעי המציאות.
על פי המסורת התלמודית, בכל פעם שפקדה אותו צרה או קורה לו מאורע שנראה קשה או שלילי כלפי חוץ, היה אומר באמונה מלאה: "גם זו לטובה". סוג של אופטימיות רדיקלית ואמונה בלתי מעורערת. הסטואים היו מסכימים אמנם עם האתיקה של התפיסה, אך לא בטוח שעם התפיסה התאולוגית. ההשגחה היהודית במקרה הזה, היא שהכל בידי שמיים. אהבת הגורל הסטואית נותנת קצת יותר סוכנות ובחירה בידיו של האדם, גם אם בסטואיות יש קבלה רדיקלית. הסטואיות מחזקת את הבחירה על פי המידות הטובות, את הסגולות.
יש סיפור בתלמוד הבבלי על רבי עקיבא.
הוא היה לומד ונוסע בדרך. כדרך קבע, הציוד הבסיסי שהיה איתו במסע כלל:
חמור (לרכיבה ולנשיאת משא), תרנגול (ששימש כשעון מעורר טבעי להעיר אותו לפנות בוקר) ונר דולק (כדי ללמוד תורה או להאיר את הדרך בלילה).
יום אחד הגיע רבי עקיבא לאחת העיירות עם ערב, וביקש למצוא מקום לינה או הכנסת אורחים אצל תושבי המקום. אולם, אנשי העיירה סירבו להכניסו ולא הסכימו לארחו ("לא השגיחו עליו"). למרות זאת, לא התרעם רבי עקיבא אלא אמר באמונה: "כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא – לטובה עושה".
משלא נמצא לו מקום מנוחה, נאלץ רבי עקיבא ללון בשדה הפתוח מחוץ לכפר. במהלך הלילה אירעו לו שלושה אסונות זה אחר זה:
בא אריה וטרף את החמור שלו.
בא חתול (או חיה אחרת) והרג את התרנגול.
באה רוח חזקה וכיבתה את הנר שלו. בכל פעם שאיבד פריט נוסף, לא התלונן אלא חזר ואמר: "גם זו לטובה".
עם אור הבוקר, קם רבי עקיבא וראה שחבורת שודדים (או גייסות אויב) פשטה על העיירה שבה סורב, הרגה את יושביה ושבתה את כולם בשבי. אז התברר לו עומק הנס: לו היה ישן בתוך העיירה – היה נשבה או נפגע; לו החמור היה נוער, התרנגול קורא, או הנר דולק – היו השודדים מגלים את מחבואו בשדה ופוגעים בו. בכך הבין שכל המכות שנחתו עליו היו לטובתו המוחלטת.
בתלמוד הירושלמי (מסכת פאה) מובא גם מפגש אישי ונוגע ללב בין השניים: כאשר עלה רבי עקיבא לבקר את רבו נחום איש גמזו וראה אותו בסבלו הפיזי הרב, בכה רבי עקיבא ואמר: "אוי לי שאני רואה אותך בכך!". ענה לו נחום איש גמזו: "אוי לי אם לא היית רואה אותי בכך", מתוך אמונתו התהומית שכל ייסוריו באו לו כדי למרק את עוונותיו ולזככו.
בניגוד לתפיסה אינטואיטיבית הרואה בייסורים עונש גרידא, ההשקפה התלמודית והפילוסופית מציגה אותם באור שונה לחלוטין – כמנגנון של טהרה, ליטוש וצמיחה רוחנית.
הרעיון הוא שהנשמה היא כמו זהב שצורפים באש. האש החזקה לא נועדה להשמיד את הזהב, אלא לנקות ממנו את כל הפגמים והפסולת, כך שיישאר רק החומר הטהור והיקר ביותר.
החיים מזמנים לאדם לעיתים משברים, מכאובים או מגבלות גופניות שפועלים כ"כור מצרף" פנימי – הם מנקים את האדם מן הגאוה, מן האגו ומן הרבדים השטחיים, ומאפשרים לגרעין העמוק והזך של אישיותו לצאת אל האור.
נחום איש גמזו היה ספוג בייסורים קשים ביותר עד שגופו היה מוכה כולו, ולמרות זאת אמר על כל דבר "גם זו לטובה". לכן כאשר תלמידו רבי עקיבא ראה אותו במצבו הנורא ובכה, ענה לו נחום: "אוי לי אם לא היית רואה אותך בכך".
המשמעות של אמירה זו היא שהאדם השלם מבין שהמציאות החיצונית – קשה ככל שתהיה – היא ביטוי להשגחה מדויקת שנועדה להשלים את תיקונו של האדם בעולם הזה, כדי שיגיע לעולם האמת כשהוא נקי ושלם לחלוטין.
לסנקה יש גישה דומה יחסית בספרו "על ההשגחה". סנקה כותב שם באופן מפורש שהאל לא מפנק אותנו. אלא בוחן, מחשל ומצרף (מלשון כור המצרף של הזהב) את האנשים הטובים באמצעות קשיים וסבל ("Calamitas virtutis occasio est" – "האסון הוא ההזדמנות של המידה הטובה"). הוא משווה את האל לאב קשה המאמן את ילדיו בקשיחות כדי לחשלם, בדומה למאמן ספורט או מפקד צבאי.
אצל סנקה מדובר בעצמאות של הנפש, יושרה מוסרית שמתחשלת. האופי נבנה.
אצל חז"ל כמו גמזו ורבי עקיבא, הסבל ממרק עוונות בעולם הזה ("כור מצרף") כדי להביא את הנפש טהורה לעולם הבא, או שהוא חלק מהשגחה אלוהית אישית הפועלת לטובה. מוקד התודעה הוא באמונה ובדבקות באל, מתוך קבלת גזירותיו באהבה ובאמון.
בסטואיות ההשגחה היא לא פרטית.
כאשר שאל אותי מישהו השבוע, "למה לסבול?"
עניתי לו "למה אתה חושב שסבל זה דבר רע?"
הוא ענה "שזה לא כיף ולא נעים"
זה הביא אותי לעשות הבחנה בין הנאה לטוב. לגבי עניין הסבל אפשר לענות שם גם זה לטובה. ואפשר לענות שזה בונה את האופי, מחשל ובעיקר, הסבל הוא לא הקנה מידה למה טוב או רע. הבחירה שלנו צריכה להיות על פי מה טוב ומה רע, לא מה נעים וכיף ומה לא.
בספר שלו "על החיים המאושרים" כותב סנקה (15): "...היש לך דבר רעוע יותר מהחיכוי למקרים פתאומיים והשינויים המתחוללים בגוף ובכל הדברים המשפיעים עליו? איך יוכל איש במצב כזה להיות נשמע לאל ולקבל באהבה מה שקרה לו מבלי להתאונן על הגורל, ולהיות מפרש לטובה כל מה שהוטל עליו? אם הוא מתרגש מכל עונג קלוש ומכל צרה זעירה? "
המשפט הזה הוא מה שהביא אותי לנחום איש גמזו ורבי עקיבא. סנקה אומר פה שדברים חיצוניים המשפיעים על הגוף הם לא קנה המידה לטוב. לא ההנאה ולא הסבל. אדם סובל ולא מקבל את הגורל, לא יכול לפרש את מה שהוטל עליו כדבר טוב. במקרה של רבי עקיבא, בשל השגחה פרטית או אופטימיות רדיקלית במקרה הסטואית, חופש בחירה על פי סגולות. סנקה מוסיף, גם אם מתרגשים מכל עונג קלוש ומכל צרה זעירה.
בספר "על החיים המאושרים", מראה סנקה שהשאלה שנשאלתי השבוע היא נפוצה, כי הוא אומר שיש אנשים שאומרים כי אין להפריד בין ההנאה לבין המידה הטובה, וכי אין אדם יכול לחיות בכבוד מבלי לחיות בשמחה, או לחיות בשמחה מבלי לחיות בכבוד.
אבל אין קשר בין ההנאה ולבין הכבוד או המידה הטובה.
אחת הסיבות להפרדה בין המידה הטובה לבין מה שנעים או סבל, על פי סנקה, אם זה היה בלתי נפרד, לא היינו מבחינים בין דברים שהם לא מכובדים אבל עדיין נעימים לבין מה שכן מכובד, גם אם נעים וגם אם לאו. או דברים מכובדים שאפשר להשיג רק באמצעות סבל.
הנאה והעדר סבל יש גם לאנשים שפלים. אבל אנשים שפלים לא יכולים להיות טובים. זה בהגדרה.
אנשים אומללים יכולים לפעמים להנות. אבל המידה הטובה, יכולה להתקיים עם יש הנאה ואם אין הנאה. המידה הטובה היא איכות נישאת, מרוממת, מלכותית, בלתי מנוצחת ובלתי נלאית; ההנאה היא שפלה, עבדותית, חלשה וחולפת.
סנקה כותב שהטוב העליון הוא בן אלמוות: הוא אינו יודע קץ, ואינו סובל לא שובע ולא חרטה; שכן תודעה ישרה אינה משתנה לעולם ואינה שנואה על עצמה, ואף הדברים הטובים ביותר אינם עוברים שינוי כלשהו; אך ההנאה מתה דווקא ברגע שבו היא מקסימה אותנו ביותר. תחשבו על הנאה מאוכל שסנקה מביא כדוגמה. הגזמה תביא לכאב. תשוקות נהנתניות מסוימות לאוכל, מביאות לשחיתות.
כלומר, זה מתחיל בהנאה ומשתנה וסנקה אומר שאי אפשר לסמוך על מה שלא יציב.
לכן סנקה אומר שצריכה להיות לנו תכלית ברור לנהל את החיים שלנו בדרך הנעלה ביותר ולא את החיים נטולי הדאגות או המהנים ביותר. לא ההנאה צריכה להדריך את המחשבות, הכוונות והפעולות שלנו. אלא היא תוצר נלווה של של תודעה ישרה ומכובדת. מי שאמור לנווט את החיים שלנו זו התבונה. מה שהסטואים מכנים חיים על פי הטבע.
כלומר, חיים מאושרים, הם חיים על פי הטבע.
יש דרך אחת אומר סנקה, שהדברים החיצוניים לתודעה שלנו יהיו בעלי ערך. הוא מתייחס לדברים שלא בשליטתנו. נניח המראה החיצוני שלנו, הדברים המפחידים אותנו והדברים שגורמים לנו הנאה או תועלת כמו בריאות וכסף. אז הדרך היחידה שהם יהיו בעלי ערך, "אם נעשה אותם למשרתינו ולא לאדונינו — רק אז, ורק אז, יהיה בהם ערך עבור נפשנו. "
סנקה מציע לא לא להיכבש על ידי הדברים החיצוניים. הוא מדמה אותם לחיילים אבל לא למפקדים. אדם צריך להעריך רק את עצמו, ולהיות עם "בטחון רק ברוח שלו עצמו ולסדר את חייו כך שיהיה מוכן במידה שווה למזל הטוב ולמזל הרע."
החושים שלנו פונים החוצה אל העולם, אבל הנפש צריכה להישאר האדונית שלהם .
התודעה שלנו צריכה לייצר הרמוניה בין החלקים השונים שלנו. סוג של יכולת הנאה ממה שיש, אבל בשליטה של רוח איתנה ופועלת לפי מידות טובות.
זה אומר שהנפש צריכה לעשות הכל תחת הדרכה נכונה. כל בחירה, כל החלטה צריכים להיות מבוססים על מה שטוב ונכון. "כל מה שייעשה על ידה יצא לפועל על צד היותר טוב, וזאת בקלות ובמהירות, מבלי שהעושה יזדקק לפתולים ערמומיים: שכן פעולה אטית ומהוססת היא סימן למחלוקת ולחוסר נחישות מוצקה." בכך סנקה מתכוון שהפעולה הנכונה והטובה, תבוא ממש באופן אוטומטי. לא צריך לבחון את השאלה, האם המעשה יגרום לי סבל או שהוא יגרום לי הנאה. אם נכון לעשות, זה מה שנעשה. מה שטוב הוא מה שמנחה את הבחירה.
סנקה אומר שהמידה הטובה מפיקה הנאה. זו לא המטרה, אבל זה תוצר נלווה. הוא מדמה את זה לשדה שחרשו אותו וזרעו חיטה. השקענו עמל רב של חרישה וזריעה במטרה להנביט חיטה ולהפיק ממנה קמח, לחם ועוגות. ובין שיבולי החיטה, לפעמים צומחים פרחים יפים. הם נעימים לעין, אפילו שהם לא מטרה ההשקעה שלנו. "כך ההנאה אינה השכר או הסיבה של המידה הטובה, אלא באה בנוסף אליה; ואין אנו בוחרים במידה הטובה משום שהיא מעניקה לנו הנאה, אלא היא מעניקה לנו הנאה אם אנו בוחרים בה. "
הכל למעשה מצוי בבחירה שלנו. שם הטוב. אם הנפש שלנו התכוונה לעשות טוב ופעלנו נכון בהתאם לתבונה ובהתאם לגבולות שהתבונה הציבה לנו, הנפש לא צריכה שום דבר נוסף.
סנקה למעשה אומר לנו שמידה הטובה היא האינטרס של עצמה. לא פועלים נכון כי יצא לנו משהו מזה או כי אנחנו רוצים להמנע ממשהו שיהיה לנו לא נעים. הוא מדבר פה על מתינות ואומץ. "האם אתה שואל מה אני מבקש מן המידה הטובה? אני משיב: אותה עצמה; שכן אין לה דבר טוב הימנה; היא עצמה שכרה. "
מה יותר טוב ולמה צריך להיות לנו אינטרס במשהו פחות טוב מעוז רוח בלתי נכנע, חוכמה, נדיבות דעת, שיקול דעת בריא, חירות, הרמוניה ויופי?
אולי הוא קצת חומד לצון אבל עדיין זו אנלוגיה משעשעת כשהוא כותב למה לחפש את הטוב בכרס, שהרי לבהמות וללוויתנים יש כרס גדולה יותר. זו אנלוגיה יפה, כי ערכים ומידות טובות, לא יכול להיות גדול יותר. זו רוח לעומת הגוף הבהמי כמו שלוויתנים למשל.
סנקה לא אומר לנו לא להינות. הוא אומר הפוך, שאנחנו נהנה אם נפעל מבחירה נכונה. אם לא נופעל על ידי תשוקות, אלא מבחירה.
"המידה הטובה, מושכת את האדם באוזנו ומודדת את ערכן של ההנאות בטרם תתיר את השימוש בהן; ואף לאלה שהיא מתירה להעביר ולנצל, אין היא מייחסת ערך רב, שכן היא אך מתירה את תשמישן, ושמחתה שלה אינה נובעת מן השימוש בהן, אלא מן המתינות והאיפוק שלה בשימוש בהן. "
זה משהו שהמחקר המודרני מחזק את מה שאומר סנקה. ההליכון ההדוניסטי מלמד שככל נרדוף אחר הנאות, אנחנו נכהה את ההנאה שנפיק מהם ונרצה עוד ויותר.
דווקא השליטה העצמית תביא ליותר הנאה ממה שנבחר להנות ממנו.
סנקה משתמש בדמויותיהם של נומנטנוס (Nomentanus) ואפיקיוס (Apicius). שתי הדמויות הללו היו מוכרות היטב לציבור הרומי בני תקופתו כסמלים המובהקים ביותר של תרבות המותרות, הראוותנות והנהנתנות.
סנקה משתמש בהם כדי להדגים שאפילו אם אדם משיג את השיא המוחלט של התענוגות החומריים – הוא עדיין אינו משיג אושר או שלווה נפשית.
אפיקיוס חי בתקופת הקיסר טיבריוס (המאה הראשונה לספירה). הוא היה עד כדי כך מזוהה עם אומנות הבישול והמעדנים, שספר הבישול הרומי המפורסם שנשתמר עד ימינו, De Re Coquinaria, נושא את שמו (אף שנערך מאוחר יותר). מסופר עליו שבזבז הון עתק של כ-100 מיליון ססטרצים על ארוחות גורמה, משתאות ראוותניים ופיתוח מתכונים אקזוטיים (כמו לשונות של פלמינגו, כבדי דגים יקרים ורטבים נדירים).
סנקה מספר כי כאשר אפיקיוס חישב את נכסיו וגילה שנותרו לו "רק" כ-10 מיליון ססטרצים, הוא חשש שימות ברעב או ייאלץ לחיות בעוני "מרוד" – ולכן בחר להתאבד ברעל במהלך משתה מפואר אחרון. עבור סנקה, זהו מופת לטירוף שאליו מביאה השתעבדות להנאות החושים.
נומנטנוס הוא דמות שמייצגת את הנהנתן הבלתי-מרוסן בספרות הרומית. הוא היה אדם שבזבז את כל ירושתו והונו על חיי הוללות, משתאות ועינוגים חומריים.
סנקה מביא את שניהם כהוכחה לכך שהנאה אינה זהה לטוב.
אפיקיוס ונומנטנוס השיגו כל תענוג אפשרי (אוכל, יינות, בשמים, מוזיקה, מטות שושנים), אך דווקא משום שהתמסרו להנאה כאל תכלית עליונה, הם הפכו לעבדים שלה וסבלו מחרדות, משעמום ומאי-שקט פנימי.
סנקה טוען שאם ה"טוב העליון" היה טמון בהנאות החושים, הרי שאנשים אלה היו אמורים להיות המאושרים והנעלאים באדם – אבל אנשים כאלה, אפילו אפיקורוס ייאלץ להודות שהם נפסדים.
החכם הסטואי לא מחפש בכלל הנאות. הוא מרסן אותן ואפילו לא נותן להן ערך כשהן באות מעצמן. אלא מתייחס אליהם כמו שעשוע בין עניינים רציניים.
זה לא אומר שהחכם לא יהנה. הוא פשוט ירסן את עצמו ולא יחפש אותן. מה שיבוא, הוא יקבל במתינות. בעיקר הוא יפריד בין ההנאה למידה הטובה. המידה הטובה היא בחירה מודעת לעשייה ופעולה מבוססת תבונה.
"הנאה מופרזת היא מזיקה; אך עם המידה הטובה אין לנו מה לירוא מפני הגזמה מכל סוג שהוא, משום שהמתינות מוכנת בתוך המידה הטובה עצמה. דבר הניזוק מעצם היקפו אינו יכול להיות דבר טוב; חוץ מזה, איזה מדריך טוב יותר יכול להיות עבור יצורים שניחנו בטבע תבוני מאשר התבונה עצמה?... אשר על כן, אם שילוב זה ערב לכם, ואם נכונים אתם לצעוד לקראת חיים מאושרים כשלצידכם לוויה זו — תצעד נא המידה הטובה בראש, וההנאה תלך בעקבותיה ותהיה תלויה סביב הגוף כצל: שהרי זהו חלקָה של תודעה שאינה מסוגלת לדברים גדולים להסגיר את המידה הטובה — הנעלה שבכל האיכויות — כשיפחה להנאה. "
נסכם את מה שאומר סנקה בעל החיים הטובים ונעבור לאמירה נוספת שלו.
הוא כותב שאפילו אם השמחה הנובעת מן המידה הטובה, אף על פי שהיא דבר טוב, אינה מהווה חלק מן הטוב המוחלט — בדיוק כשם שצהלת נפש או שלווה אינן כאלה; שהרי הן אך נלוות אל הטוב העליון ואינן תורמות לשלמותו, אף כי הן נוצרות מן הסיבות הנעלאות ביותר.
סנקה גם עושה קישור יפה בעיני בין הריסון העצמי ותכלית המידה הטובה לבין אהבת הגורל. הוא כותב שמי שמתלונן ובוכה על גורלו, בכל מקרה נאלץ לציית לפקודות של הגורל. הוא נגרר בחוסר רצון ובכל זאת צריך לבצע מה שהגורל מביא עליו. "איזה טירוף הוא זה להיגרר במקום לצעוד מרצון? טירוף גדול, בשם הרקולס, כשם שזו סכלות ובורות לגבי מעמדו האמיתי של האדם להצר על כך שחסר לו דבר מה או שדבר מה גרם לו ליחס קשה, או להשתומם ולהתקומם על הרעות הפוקדות בני אדם טובים ורעים כאחד – כוונתי למחלות, מוות, מדות וארעי התאונות האחרים של חיי התמותה. ".
לזה אפיקטטוס קורא הימנעות או מיאוס. וסנקה מוכיח למה אהבת הגורל היא דבר פעיל ובחירה. שזה שונה מ: "גם זו לטובה" של נחום גמזו ורבי עקיבא. אם בכל מקרה הגורל הביא עלינו משהו טוב או רע, אנחנו צריכים לעשות בחירה אמיצה ומרוסנת על ידי תבונה.
יש נקודה נוספת הקשורה להנאה, שמחה וסבל וכישורי הבחירה שלנו. אותה מביא סנקה במכתב 23 לחברו לוקיליוס.
משפט יפה שם שהוא מתחבר למה שדברנו עד כה, אומר סנקה 23.5: (הגוף) מסבך אותנו בהנאות שווא, קצרות-ימים ורוויות-חרטה מהירה, שאלא אם כן ירוסנו בידי שליטה עצמית קיצונית, יהפכו ויתגלגלו אל ההיפך הגמור. לזאת כוונתי: ההנאה, אלא אם נשמרה בתוך גבולות, נוטה לצנוח בראש מורד אל תהום הכאב.".
הפסיכולוג ריצ'רד סולומון פיתח את תיאוריית התהליך המנוגד של הרגש:
התאוריה: לכל תגובה רגשית עזה (תהליך A, למשל עונג חזק) המוח מפעיל אוטומטית תגובת-נגד פיזיולוגית לאיזון (תהליך B, למשל דכדוך/כאב).
התוצאה: ככל שהגירוי ההדוני חוזר על עצמו, תהליך הנגד (הכאב/החוסר) הופך למהיר, חזק וממושך יותר, בעוד תחושת העונג המקורית דועכת.
הקשר לסנקה: זו הוכחה מדוקדקת לטענה הסטואית שהנאה בלתי מרוסנת מולידה באופן מובנה ופיזיולוגי את הכאב והסבל כתוצאת לוואי ישירה.
המחקר המודרני מבדיל באופן חיוני וחד משמעי בין דיכוי רגשי לבין הערכה קוגניטיבית מחדש (Cognitive Reappraisal) — והוא מאשש בדיוק את ההבחנה הסטואית של סנקה ואפיקטטוס.
בפסיכולוגיה המודרנית, מחקרי המפתח של פרופ' ג'יימס גרוס (James Gross) מאוניברסיטת סטנפורד על ויסות רגשי (Emotional Regulation) עוסקים בדיוק בהבחנה הזו. דיכוי רגש הוא מנגנון עקר ומזיק. הוא מגביר את העוררות הפיזיולוגית (לחץ דם, קצב לב), פוגע בזיכרון, מעלה את רמת החרדה, וגורם ל"אפקט הבומרנג" — הרגש המושתק חוזר בעוצמה רבה יותר.
מנגנון הויסות האפקטיבי והבריא ביותר הערכה קוגניטיבית מחדש (Reappraisal): שינוי הפרשנות או התפיסה של הגירוי לפני או ברגע שהרגש נוצר.
המחקר על "הערכה קוגניטיבית מחדש" הוא למעשה הניסוח המדעי המודרני למשפט המפורסם של אפיקטטוס (אנכיירידיון, 5):
"מה שמטריד את בני האדם אינם הדברים עצמם, אלא הדעות וההשקפות שלהם על הדברים."
המחקר המודרני מוכיח את הסטואים ששיפוט מחדש משנה את הרגש. זה נכון גם להנאות שסנקה מבקש שנרסן. לא על ידי דיכוי, אלא על ידי פירוש מחדש שההנאה היא לא הטוב העליון אלא צריכה להיות משועבדת לתבונה ולמידה הטובה.
מתינות היא לא דיכוי.
במכתב 23 סנקה מעודד את חברו לחיזוק השכל הישר ולבריאות הנפש. והדרך היא לא לשמוח בדברים שאין בהם צורך. זה לא רק היסוד, זו הפסגה אומר סנקה.
בשמיעה ראשונה זה נשמע מוזר. מה הכוונה שהפסגה היא לא לשמוח בדברים שאין בהם צורך?
הכוונה היא שהגענו לפסגה אם אנחנו יודעים ממה לשמוח. אם אנחנו שמחים מדברים שתלויים בנו ולא מדברים חיצוניים. "האדם המונע קדימה בידי תקווה לדבר כלשהו — אף אם הוא בהישג יד, אף אם הגישה אליו קלה, ואף ששאיפותיו מעולם לא הכזיבו אותו — הוא אדם מוטרד וחסר ביטחון בעצמו. "
סנקה רוצה שנהיה שמחים, אבל מעצמנו. "הנפש עצמה חייבת להיות שמחה ובטוחה בעצמה, מתעלה מעל לכל נסיבות. "
ואז הוא אומר משפט פרדוקסלי, שמחה אמיתי היא עניין רציני וחמור-סבר. זה אומר לשמוח גם אם אנחנו מצויים בעוני, גם אם אנחנו מצויים בסבל כלשהו וגם אם יש הנאות ותענוגות שאנחנו מרסנים ושולטים בהם ולא הם בנו.
אי אפשר להתאכזב משמחה שהמקור שלה הוא ההצלחה של הבחירה שלנו. אם הצלחנו לרסן את עצמנו, להביא את עצמנו קדימה ולהשתפר. אם עשינו מעשה טוב ונכון.
"השלך מעליך ורמס תחת רגליך את כל אותם דברים הנוצצים כלפי חוץ ואשר מוצעים לך בידי אחר או נתפסים כניתנים להשגה מאת אחר; הביט לעבר הטוב האמיתי, ושמח אך ורק במה שנובע מאוצרך שלך."
כלומר לא מה שמקור השמחה הוא הגוף, אלא הרוח. הגוף הוא לא בשליטתנו אלא הבחירה שלנו לפעול לטובת הגוף שלנו. למרות שאנחנו לא חיים בלי הגוף, סנקה אומר יש להתייחס אליו כל הכרחי אבל לא החשוב ביותר. כי הבחירה הנכונה, האופי המוסרי הם החשובים ביותר. הגוף מסבך אותנו בהנאות קצרות טווח, הנאות שווא, וכאלה שמתחרטים עליהן. אלא אם ריסנו ושלטנו בו. "שאלא אם כן ירוסנו בידי שליטה עצמית קיצונית, יהפכו ויתגלגלו אל ההיפך הגמור. לזאת כוונתי: ההנאה, אלא אם נשמרה בתוך גבולות, נוטה לצנוח בראש מורד אל תהום הכאב. "
במשפט הזה סנקה מקדים את המחקר הפסיכולוגי שתארתי קודם של הפסיכולוג ריצ'רד סולומון על תיאוריית התהליך המנוגד שלכל תגובה רגשית עזה (תהליך A, למשל עונג חזק) המוח מפעיל אוטומטית תגובת-נגד פיזיולוגית לאיזון (תהליך B, למשל דכדוך/כאב).
לכן השמחה צריכה לבוא מטוב אמיתי. כזה שאם נגביר אותו לא יתהפך עלינו ולא נצטרך לרסן אותו. כלומר מידות טובות שלנו. "האם אתה שואל אותי מהו אותו טוב אמיתי, ומאין הוא צומח? אספר לך: הוא נובע ממצפון נקי, מכוונות נאצלות ומכובדות, ממעשים נכונים, מבוז למתנות המזל, ומדרך חיים שקולה, איתנה ושלווה ההולכת במסלול אחד ויחיד. "
אם מישהו אומר לכם, "יפה לך התספורת החדשה", האם זה משמח אתכם? הרי אתם בחרתם להתספר אבל לא בחרתם שימצא חן שעיני המחמיא. זה מוצא חן בעיני המחמיא, רק אם זה לטעמו ואם הוא או היא לא אמרו את זה מנימוס.
אחת הדברים ששיעשעו אותי כשהבת הגדולה שלי נולדה, זה שאמרו לנו כמחמאה, "היא מאוד ברורה". אני חשבתי, טוב זה עדיף על מטושטשת. לא הבנתי את האמירה הזאת וגם לא מצאתי בה כל משמעות או משהו מחמיא. אם היום מישהו אומר לכם, "הבת שלך מאוד יפה", או "חבר שלך מתלבש מאוד יפה ומוקפד", האם תהיו מוחמאים ? הרי בשני המקרים, אין לכם שליטה על התוצאה של המראה של הילדה או החבר. גם אם הילדה היא 50% גנטית דומה לכם, גם על המראה שלכם והגנטיקה שלכם אתם לא שולטים.
אבל אם אגיד לכם שמרשימה הסבלנות שנהגתם בלקוח שלכם למרות הטרחנות וחוסר הנימוס שלו, אז תהיו מוחמאים. כי פעלת מבחירה נכונה. אם לא פחדתם ופעלתם באומץ. אם בחרתם בטוב והעדפתם להיות מוסריים על פני אינטרס צר, או על חשבון אחרים.
אני מכיר איש מאוד נחמד הוא מגיע באותן שעות כמוני להתאמן בבוקר. בכל פעם הוא מציע לי לבוא להתנדב לקראת הבחירות עבור המפלגה שהוא בוחר בה. אם היא לדעותי או לא, זה לא משנה, אני מעריך את הבחירה שלו להיות מעורב ופעיל למען מטרה שהוא רואה אותה כנכונה. המחמאה היא על הבחירה להיות מעורב ולא על הדעה.
אז אפרופו, צאו להצביע. זה בחירה שאתם עושים ולא אחרים עושים עבורכם. ולא משנה אם היא תצליח או לא.
לסיכום:
ההמלצה שלי תזהו את הדברים המצויים בכל שנכון לשמוח בגינם. במעשים הנכונים ובבחירות המוסריות שלכם, ולא בנסיבות חיצוניות.
כשהנאה, פיתוי, או גירוי שלילי מופיעים — אל תגיבו באוטומט. עצרו והזכירו לעצמכם: "אינך אלא רשם ראשוני בלבד" כמו שאפיקטטוס הציע.
הנאה חומרית שאינה מוגבלת סופה להפוך לכאב. לעומת זאת סבל או קושי אינם "רע" — הם הזדמנות (Occasio) לאימון האופי ולחישול המידה הטובה.
אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר שאתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com. דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחריי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו. אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב
תגובות