פרק 243 האם בושה וחרטה יכולים להיות חיוביים?

סוקרטס מלמד את אלקיביאדס, מאת מרצ'לו בצ'ארלי

שלום וברוכים הבאים להסכת "אומנות החיים" - הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר, אני יועץ פילוסופי ומלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם, ולו במעט, בנבכי החיים.

שוחחתי עם מישהו ששאל אותי על בושה וחרטה. הוא שאל ספציפית על עצמו. האם נכון להרגיש בושה וחרטה. שנים אני אומר לאנשים שזה לא סטואי להתחרט, כי אנחנו מתייחסים להווה. חרטה היא בהכרח על אירוע בעבר שאין לנו כל שליטה עליו. בנוסף החרטה היא גם רגש שלילי ואנחנו הסטואים שואפים לפעול רק מתוך רגש חיובי. 

בושה אף היא רגש שלילי. בתחילת כל קורס שלי אני אומר לאנשים שאם משהו שאני אומר לא מובן, שיעצרו אותי וישאלו. זה השיעור הסטואי הראשון שלהם, הם צריכים להתבייש רק אם הם עשו משהו רע. רצון ללמוד הוא טוב ולכן אין מה להתבייש. בורות היא אכן לא דבר טוב, אבל בושה שמגיעה בגלל מבוכה מהבורות שלנו היא גם רגש שלילי. היא לא תורמת לנו. 

להתבייש אם עשינו משהו רע והיום אנחנו חכמים יותר כי התקדמנו ולמדנו, זה טבעי והגיוני אבל גם לא חיובי וגם לא תורם לנו. 

אין לנו דרך לשנות את מה שעשינו. יש לנו דרך לקחת אחריות, להפיק לקחים, ללמוד ולפצות אם צריך. אבל הבושה לא עוזרת. 

מצד שני יש ציטוט המיוחס להיפוקרטס. הרופא המערבי הראשון. זה שכל העוסק ברפואה היום אמור להכיר את השבועה שלו: לא להזיק, סודיות רפואית ועוד… 

היפוקרטס מצוטט כאמור:

"האמנות מורכבת משלושה דברים: המחלה, החולה והרופא. הרופא הוא משרתה של האמנות; על החולה להילחם במחלה יחד עם הרופא."

שזה נכון גם לפילוסופיה או מה שאני שואף לעשות בייעוץ הפילוסופי סטואי שלי.

אבל זה לא הציטוט שאני מכוון אליו למרות שהוא קשור. הציטוט שאני מתכוון אליו הולך כך:

"ריפוי אמיתי אינו יכול להתרחש אם האדם ממשיך לאחוז בהרגלים, בדפוסים או בסביבה שפגעו בו מלכתחילה. ". זה מתקשר לנו יפה לנושא החרטה. 

אני מתכוון להראות הפעם שתי גישות סטואיות שונות ובמידה מסוימת סותרות לנושא של חרטה ובושה. יש לי אחת מועדפת, אבל אני אשאיר לכם להחליט מה מתאים לכם. 

כך או כך הנושא מעניין ומעשיר בעיני. 

יש יותר עומק לשאלה הזאת האם זה טוב שאנחנו מתחרטים על משהו רע שעשינו או מרגישים בושה בשל מעשה לא טוב שעשינו. 

אגיע לזה. אבל קודם אני רוצה לדבר על מונח סטואי מעניין. 

הסטואים בעת העתיקה השתמשו במונח אינטואיטיבי מאוד. קיקרו למשל בספר שלו שיחות בטוסקולום 4.67, כותב: "החכם לעולם לא יכווץ את נפשו". המונח "לכווץ את הנפש" (ובלטינית: Contractio animi; ביוונית עתיקה: Systole - συστολή) טבוע עמוק בתוך הפיזיקה והפסיכולוגיה של הסטואים, והוא הרבה יותר ממטפורה פיוטית – מבחינתם זו הייתה כמעט תיאור פיזי מדויק של מה שקורה בתוך האדם. 

המילה היוונית העתיקה συστολή (סיסטולה) פירושה המילולי הוא "התכווצות", "התכנסות פנימה" או "הידוק יחד".

המשמעות המקורית הזו מתגלגלת לשני תחומים שנראים רחוקים זה מזה, אבל מבחינה רעיונית הם עושים שימוש בדיוק באותו דימוי פיזי:

1. ברפואה (לב ולחץ דם): בקרדיולוגיה, סיסטולה (Systole) היא השלב שבו שריר הלב מתכווץ כדי לדחוף דם החוצה אל העורקים (ומכאן נגזר גם "לחץ דם סיסטולי" – הלחץ בעורקים בזמן שהלב מתכווץ).

2. בפסיכולוגיה הסטואית (הנפש): הסטואים השתמשו באותה מילה בדיוק כדי לתאר את מה שקורה לנפש כשהיא חווה צער, פחד או בושה – הנפש (שנתפסה כחומר פיזי) מתכווצת וקורסת פנימה תחת משקל של אמונה או מכה רגשית.

בשני המקרים מדובר באותה תופעה ממש: איבר (הלב בגוף או הנפש אצל הסטואים) שמאבד את מצבו הרגיל והמשוחרר, ומגיב בהידוק, כיווץ וצמצום עצמי.

יש תפיסות שמפרידות בין גוף לנפש. אבל אצל הסטואים הנפש היא חומר. היא חלק מהגוף. הנפש היא לא משהו ערטילאי. היא חומר פיזי לכל דבר ועניין. דמיינו את זה בצורה כזאת, לתוך הנפש יש זרימה של פנאומה- רוח חמה או קרה. כי חם מרחיב וקר מכווץ. ויש ביניהם מתח - טונוס. מכיוון שהנפש היא חומר בעל תנועה ומתח, היא נמתחת כל הזמן, זזה מתפשטת או מתכווצת. ממש כמו שריר או רקמת גוף אחרת. מה שמשפיע על הכיווץ או התרחבות, אלה מחשבות ותפיסות העולם שלנו. 

הסטואים חילקו את תנועות הנפש בעקבות גירויים חיצוניים לשני צירים מנוגדים:

• התפשטות (Diachysis / Ekhysis): כאשר אדם שופט שמשהו הוא טוב עצום (גם אם בטעות, כמו בהתרגשות מופרזת או תענוג עיוור), הנפש "מתנפחת" או מתפשטת כלפי חוץ בצורה בלתי מבוקרת.

• כיווץ (Systole / Contractio): כאשר אדם שופט שמשהו רע נוחת עליו עכשיו (כמו בצער, ביגון, בפחד או בבושה), הנפש סופגת מכה שגורמת לה להיסתגר, לסגת פנימה ולקרוס אל תוך עצמה.

לכן כיווץ הנפש שקיקרו כתב עליו ולא רק הוא כמובן, זה אינטואיטיבי מהחוויה הפיזית שלנו כאשר בשורות רעות נוחתות עלינו, כשנופל עלינו צער כבד, או כשמכים בנו בושה ואשמה – הגוף שלנו באופן אוטומטי מתכווץ. הכתפיים שומטות פנימה, החזה נסגר, אנחנו רוצים להתקפל, להיות קטנים יותר, או "להיעלם".

הסטואים זיהו שהתגובה הגופנית הזו היא בעצם ההדק של תנועת הנפש עצמה: הפנאומה מאבדת את מתחה התקין, נדחסת פנימה ומתכווצת סביב המוקד הכואב.

העובדה שהנפש יכולה "להתכווץ" היא בדיוק הסיבה שהסטואים טענו שרגשות שליליים (כמו צער או בושה רגילה) פוגעים בהרמוניה הפנימית. אצל האדם ה"חכם" (הסגולי), הנפש נמצאת במתח יציב, מאוזן והרמוני (Eupatheia / Tonos תקין) – היא לעולם לא מתנפחת באופוריה עיוורת ולעולם לא מתכווצת בפאניקה או ביגון. 

הסטואים טענו בהתאם שמצב של אפאטיה - של חיסול התשוקות שלנו הוא מה שמאפשר לנו לפעול על פי מידות טובות. אם נהיה מושפעים על ידי אקסטזה ממשהו לכאורה טוב או מכווצים ממשהו לכאורה רע כמו בושה או חרטה או פחד ובוודאי כעס, אנחנו נשפיע על הנפש ובהתאם על כישורי הבחירה שלנו. החוכמה המעשית שלנו תפגע- כלומר ההבחנה בין טוב לרע. 

לאחרונה יצא מאמר של פרופסור סימון שוגרי מאוקספורד. והוא מעלה שאלה מעניינת בהקשר לנושא שלנו. האם הסטואים מחויבים לעמדה שכדי להתקדם באתיקה שלנו ולהשתפר, אנחנו חייבים להכחיד את התשוקות שמפעילות אותנו. אז כבר אומר, שוגרי טוען שלא. על ידי התאבלות על מצב הרוע של עצמו, חרטה על פעולותיו הרעות בעבר, ותחושת בושה לנוכח האפשרות לפעול רע, המתלמד המוסרי אינו נעשה גרוע יותר בהתקדמותו לעבר המידות הטובות. כלומר מה שהתייחסתי אליו בהתחלה שהשאלה האם זה בסדר להרגיש חרטה או בושה על משהו לא טוב שעשינו זה נכון מבחינה סטואית, מומחשת פה מאוד יפה על ידי פרופ' שוגרי. כי אם אני צריך לבחור בין שתי ברירות רעות. אני ארגיש רע שאני פוגע כי אני רוצה להיות טוב. ואם כבר עשיתי בעבר פעולה לא טובה שהיום אני יודע שהיא לא טובה, האם אני לא ארגיש רע על זה שאני מרגיש רע? 

הרי אני לא אמור להרגיש רע כי זה מכווץ את הנפש ופוגע בתבונה כפי שאמרתי. אז אני אמור להיות באפאטיה מלאה גם כלפי מעשים לא טובים שעשיתי? את זה יכול לעשות רק החכם, אבל הוא או היא מראש לא ירגישו בושה או חרטה כי הם פועלים רק על פי המידה הטובה. 

אני מזכיר שהפעולות והרגשות שלנו מבוססים על השיפוט שלנו על המציאות. אם השיפוט שלנו שגוי, אנחנו נרגיש רגשות שליליים ונפעל באופן שגוי. אם השיפוט שלנו נכון, אנחנו נהיה רציונליים ובמצב רצוי של אפאטיה. שלווים ולא מופעלים.

פה שוגרי מסבך קצת את העניין. הוא לא אומר שתשוקות מכוונות לרוע מורכבות מאמונות אמיתיות. אלא הוא אומר משהו אחר, שבושה וחרטה הם כמו הונאה חיובית. שתשפר אותנו מוסרית. 

אני מניח שחלקכם אמרתם לעצמכם, שאולי חרטה על משהו רע שעשינו, ישפר אותנו, ילמד אותנו לקח. שבושה על מעשה רע שאנחנו אמורים לעשות או שעשינו, ימנע מאיתנו לפעול באופן שגוי בעתיד. אז אם אמרתם את זה לעצמכם, אתם חושבים כמו שוגרי והוא מגן על העמדה הזאת באופן מעניין. 

נסביר רגע את הרעיון הזה קצת יותר.

באסכולה של אריסטו חשבו שמצוינות אנושית צריכה למצוא את דרך המלך. את שביל הזהב של קצת כעס כדי שיניע אותנו לפעולה נכונה. קצת פחד כדי שלא נהיה פזיזים וכן הלאה כל תשוקה והאמצע שלה. הסטואים דחו את הרעיון הזה, סנקה מרבה לתקוף את הגישה הזאת בספר שלו "על הכעס". החכם הסטואי יפעל על פי בחירה וידיעה נכונה - על פי המידות הטובות. ואם אנחנו רוצים להתקדם ולהשתפר, טוב יהיה לנו אם נחסל את התשוקות שמפעילות אותנו. שוגרי מתמצת את זה לטיעונים לוגיים שמסבירים את העמדה הסטואית הזאת יפה. 

1. החכם לעולם לא מייצר אמונות שקריות. כי השיפוט שלו על המציאות הוא תמיד על פי מה שנכון וודאי. 

2. כל התשוקות הן אמונות שקריות. 

3. לכן, החכם לעולם לא יחווה תשוקות .

הסטואים מזהים מידות טובות עם ידע. איך אפשר לפעול על פי מידות טובות אם השיפוט לקוי? לכן על בני האדם לא להסכים לאמונות שקריות.

תחשבו על זה באופן הבא: כל תשוקה מורכבת מאמונה מסוימת שיש לנו. אותה אמונה מורכבת משיפוט שלנו שמשהו הוא טוב או רע. אם אני חושב שמישהו אומר עלי שאני טיפש זה רע, אני ארגיש עלבון אם חבר שלי אמר עלי שאני טיפש, כי השיפוט שלי הוא שאני מעריך את דעתו של החבר שלי, הוא אומר שאני טיפש ולהיות טיפש זה רע, אז אני נעלב. הנפש מתכווצת. החלק השני שממנו מורכבת התשוקה זו הפעולה המעשית שנלווית לתשוקה. למשל אני משתתק ולא מדבר איתו או שאני צועק על החבר, תלוי איזה בן אדם אני. 

דוגמה נוספת:

אדם אצל הרופא שיניים שמתחיל להתכווץ ולחוש פחד ברגע שהמקדחה של הרופא מתחילה לפעול. 

1. המטופל מאמין שכאב זה דבר רע וצפוי. 

2. הפעולה שנראית לו נכונה, היא לקפוץ מהכיסא של רופא השיניים ולצעוק באימה. 

מבחינה סטואית, שני החלקים הללו שגויים. כי ראשית, הכאב הוא לא רע בפני עצמו. הוא אדיש שאנחנו מעדיפים שלא יהיה. והקפיצה מכסא הרופא, היא לא הולמת.

זה מסביר לנו למה כל התשוקות הן אמונות שקריות. כי זה שיפוט שגוי שהכאב הוא רע. הוא הרי מיועד לריפוי שלנו. התכלית שלו טובה לשימור העצמי שלנו ולכן הוא אדיש שיכול להיות מועיל במקרה הזה. 

כל התשוקות מורכבות משיפוטים ערכיים על העולם - ערכים של מה טוב ומה רע. והן מורכבות ממעשים שגויים על פי השיפוט הלקוי. החכם לא שוגה בשיפוט שלו. לכן אין לו תשוקות. 

אבל יש כאלה (לא שוגרי) ממליצים גם להימנע מכל התשוקות אם הם רוצים להתקדם ולהשתפר אפילו שאינם חכמים. שוגרי מתאר את העמדה שלהם גם באופן לוגי:

1. כדי להיות אנשים טובים יותר אנחנו צריכים שיפוטים ואמונות נכונות. להתמקד בעובדות אובייקטיביות ולהימנע משקר ורמיה. 

2. להאמין שמשהו שבמהותו הוא אדיש, שהוא טוב או רע, זה תמיד שגוי. הוא לא טוב ולא רע, הוא אדיש שיכול להיות מועיל או יכול להיות מזיק. 

3. לכן אם אנחנו רוצים להשתפר אנחנו צריכים לא לחוות בכלל תשוקות. 

זו הדרך שלנו להשתפר, על ידי הימנעות מתשוקות בזכות שיפוט נכון. לא לקפוץ מהכיסא של רופא השיניים בגלל פחד מהמקדחה כי אנחנו חושבים בטעות שכאב זה רע. 

אבל, כותב שוגרי, אם אנחנו לא חכמים אלא רק מתרגלים פילוסופיה סטואית ומתקדמים, אנחנו נסבול מיגון על היותנו רעים במצבים מסוימים, אנחנו נתחרט על פעולות עבר שלנו ונתבייש אם יש לנו כוונה לפעול ברע אפילו אם אין לנו ברירה. התשוקות הללו מכוונות לרע שונות מהטעות של המטופל שקופץ מהכיסא של רופא השיניים. הסיבה שהם שונים, היא כי רע הוא רק שיפוט רע שלנו ושחיתות האופי שלנו ופעולות רעות הנובעות משיפוט רע. אבל במקרה של חרטה על מעשה מן העבר, היא שיפוט נכון. אנחנו מבינים שעשינו משהו לא ראוי, לכן השיפוט טוב. אם אני צריך לבחור בין שתי רעות למשל, אני מבין היטב והשיפוט שלי נכון לחלוטין. זו הכוונה תשוקה מכוונת לרוע. החרטה והבושה הנובעות משיפוט נכון דווקא. 

לכן שוגרי טוען שאולי לא בהכרח נכון להגיד שמי שרוצה להתקדם לעבר החוכמה ולהשתפר, צריך להימנע מתשוקות לחלוטין. ואכן, אומר שוגרי התשוקות המכוונות-לרוע עשויות אף לקדם את ההתקדמות המוסרית של מי שחווה אותן, ככל שהן כוללות שיפוט נכון אודות מה טוב ומה רע. 

עם זאת, יש מי שעדיין חושב שכל התשוקות הן אמונות שקריות לא מופרכת על ידי קיומן של תשוקות המכוונות-לרוע. בגלל שאמרנו שיש שני חלקים. האחד שיפוט שגוי והשני פעולה לא ראויה הנובעת מהשיפוט. אם אני חש חרטה אבל הפעולה היא הסקת מסקנות חיובית ובקשת סליחה או פיצוי, זה שונה מתשוקה שמובילה למעשה שגוי. כמו כאב = רע ולכן אקפוץ מכסא רופא השיניים. 

שוגרי מביא לעזרה את כריסיפוס. ראש האסכולה השלישי של הסטואיות וזה שבנה אותה כמשנה סדורה. בתרחישים מעשיים מסוימים, טוען כריסיפוס, הלא-חכם אינו יכול לפעול כראוי מבלי ליצור אמונה שגויה, ודווקא משום שהוא יוצר אמונה שגויה הוא פועל כראוי. 

הפילוסופים הסטואים האמינו במושלמות: אדם "חכם" לעולם לא משקר, לעולם לא טועה באמונות שלו, ותמיד שומר על קור רוח ופועל בצורה מושלמת. אבל הפילוסוף כריסיפוס הבין שבני אדם רגילים (כמונו) הם לא מושלמים. לכן, לפעמים הדרך היחידה להתקדם בחיים המוסריים היא לעשות "פשרה" ולשבור חוק אחד כדי להרוויח חוק אחר.

כדי להבין את זה, מדבר על שני כללים אידיאליים:

1. חוק (4): תמיד תאמין רק באמת המוחלטת, בלי אמונות שגויות או שקרים.

2. חוק (7): תמיד תעשה את המעשה הנכון וההולם ביותר ברגע האמת.

במציאות, בני אדם רגילים לא מצליחים לעמוד בשני הכללים האלה באופן מושלם יחד. וכאן יש שתי דרכים שבהן אנחנו "חוטאים", אבל מרוויחים מזה התקדמות. לדוגמה:

לפעמים אנחנו שוברים את חוק האמת כדי לעשות את המעשה הנכון. לפעמים, כדי שבן אדם שעדיין לא מושלם יעשה את המעשה הנכון, הוא חייב להאמין באיזשהו שקר קטן. למשל ילד שלא רוצה לקחת תרופה כי היא מרה או זריקה כואבת. האם לשקר לו שזה טעים או שזה בכלל לא כואב, זה כל כך נורא אם זה לטובתו? 

השקר הזה אמנם לא מושלם, אבל הוא עדיף בהרבה מאשר שהילד יסרב לקחת את התרופה ויסבול או יחלה. השקר עזר לו להימנע מתוצאה גרועה יותר. 

מקרה הפוך ודומה יותר לשיחה שהיתה לי עם הבחור שתארתי בהתחלה. אם נניח אתם קולטים סוף סוף אמת מוסרית קשה על עצמכם, ונניח שזו הבנה אמיתית לא שקרית או מוטעית מסיבה כלשהי. אבל הנפש שלכם לא עומדת בזה באפאטיה מושלמת - בקור רוח. אתם מתפרקים, או חשים כיווץ של הלב או הנפש. זה למעשה נוגד את החוק של פעולה ראויה תמיד. אפילו שהיא מבוססת על שיפוט נכון. 

הדוגמה של שוגרי, היא הסיפור על אלקיביאדס. הוא קלט פתאום את האמת המרה ואמר: "וואו, התנהגתי כמו מנוול, האופי שלי רקוב". ההבנה הזו היא אמת מוחלטת (שמירת חוק 4). אבל מה היתה התגובה שלו? הוא לא נשאר רגוע ואדיש כמו שסטואי שואף להגיב; הוא פרץ בבכי מר והתחנן שיעזרו לו להשתנות. או שבר את החוק של קור רוח והתנהגות שקולה לחלוטין. 

הבכי וההתכווצות הנפשית הזו הם אולי לא התגובה של "אדם מושלם", אבל עצם זה שהזדעזעת מהרוע של עצמך ובכית עליו – עדיף פי אלף מאשר להישאר אדיש, חסר מצפון וחושב שהכל בסדר אצלך. 

אפלטון כתב דיאלוג בשם אלקביאדס. במסורת של אפלטון יש יותר מדיאלוג אחד שנושא את שמו של אלקביאדס, ויש גם דיאלוגים מרכזיים אחרים שבהם הוא דמות מפתח. אבל אני מתייחס כרגע לראשון שביניהם. 

אלקיביאדס היה בן למשפחה אצילה ועשירה מאוד. הוא היה יפה תואר בצורה יוצאת דופן.

כולם באתונה העריצו אותו, סגדו לו, והוא היה מוקף תמיד במעריצים. בגיל צעיר מאוד (סביב גיל 20), אלקיביאדס החליט שהוא הולך להיכנס לפוליטיקה ולהיות המנהיג של אתונה. הוא היה בטוח שהוא חכם מספיק, מושלם מספיק, ושאין שום דבר שהוא צריך ללמוד מאף אחד. סוקרטס, שהיה חברו ומורו המבוגר, תופס את אלקיביאדס לשיחה לפני שהוא רץ לפוליטיקה. סוקרטס רוצה להראות לו שהוא בעצם מסוכן לעצמו ולמדינה, כי אין לו מושג ירוק במה זה אומר "להיות אדם טוב" או לנהל מדינה בצורה צודקת. 

הדיאלוג ביניהם הולך כך: 

סוקרטס: "הי אלקיביאדס, שמעתי שאתה מתכוון לעלות לדוכן הנואמים באספת העם ולהגיד לאתונה לאן לצעוד. תגיד לי, באיזה נושא בדיוק אתה הולך לייעץ להם? ממה אתה מבין?"

אלקיביאדס (בביטחון עצמי מלא): "אני הולך לייעץ להם על דברים צודקים ולא-צודקים. מה טוב למדינה ומה רע."

סוקרטס: "יופי מדהים. ואתה בוודאי יודע היטב מה זה צדק, נכון? ממי למדת את זה?"

אלקיביאדס: "ברור שאני יודע! למדתי ממה שכולם יודעים, ומהחוקים של המדינה."

סוקרטס: "תגיד לי, האם כל מה שהחוקים אומרים הוא תמיד צודק? הרי לפעמים חוקים גורמים עוול או משתנים. האם אתה בטוח שמה שנקרא 'צודק' היום הוא אכן צודק?"

אלקיביאדס (מתחיל להסס): "אאא... טוב, אולי לא כל חוק מושלם..."

סוקרטס: "ואם נשאל מה מועיל למדינה – האם מה שמועיל הוא תמיד צודק? האם לגזול מאחרים כדי להרוויח עושר למדינה זה צודק?" 

אלקיביאדס (מתחיל להסתבך): "רגע, אני... אני כבר לא בטוח מה התשובה. זה נשמע סותר."

סוקרטס: "אתה רואה, אלקיביאדס? אתה רוצה ללמד את כולם מה לעשות, אבל כששואלים אותך שאלות בסיסיות על מה זה צדק או מה טוב אמיתי, אתה מגלה שאתה מגמגם ומשנה את דעתך. אתה אפילו לא יודע מה אתה לא יודע."

סוקרטס לוקח את זה צעד אחד קדימה ומוכיח אלקיביאדס שעל אף כל היוחסין, היופי והעושר החומרי שלו, הנפש שלו נמצאת במצב עלוב ומזוהם מבחינה מוסרית. הוא חי באשליה שהוא מוצלח, אבל בעניינים האמיתיים של החיים הוא מתנהג וחושב כמו עבד או כמו פועל פשוט שאין לו מושג בערכים.

ההכרה הזו מכה אלקיביאדס כמו ברק. כל הביטחון העצמי שלו מתרסק לרסיסים. הוא קולט פתאום שהוא ריק מבפנים ושהוא אדם מקולקל מוסרית.

התגובה של אלקיביאדס לרגע הזה היא בדיוק מה ששוגרי מדבר עליו במאמר:

1. הוא נשבר רגשית: הוא מרגיש בושה עצומה וכיווץ נפשי קשה.

2. הוא פורץ בבכי מר.

3. הוא נצמד אל סוקרטס, מתחנן אליו בדמעות: "תציל אותי! תיקח ממני את האופי הקלוקל והמביש הזה, ותלמד אותי איך להיות אדם סגולי וטוב!"

גם במקרה של סוקרטס ואלקיביאדס יש דיון על הגוף והנפש. 

סוקרטס מתחיל לשאול את אלקיביאדס על הדברים ששייכים לו:

סוקרטס: "תגיד, אלקיביאדס, אתה משתמש בבגדים שלך, נכון?"

אלקיביאדס: "כן."

סוקרטס: "האם מי שמשתמש במשהו הוא אדם שונה מהדבר שבו הוא משתמש?"

אלקיביאדס: "ברור."

סוקרטס: "ובאותה מידה, אתה משתמש בגוף שלך?"

אלקיביאדס: "כן."

סוקרטס: "מכאן שהאדם המשתמש (אתה) והדבר שבו הוא משתמש (הגוף שלך) אינם אותו דבר. הגוף הוא רק כלי שאתה משתמש בו. אז מי אתה בעצם? אתה הנפש שלך השולטת בגוף."

המסקנה בשלב הזה: אתה זה לא היופי שלך, לא הבגדים שלך ולא הגוף שלך – אתה הנפש שלך.

סוקרטס ממשיך ומראה לו שכולם (כולל אלקיביאדס) רוצים להיות הכי טובים שאפשר, ולכן דואגים כל הזמן לטיפוח הגוף, לעושר, לנכסים ולמעמד פוליטי. אבל אם אתה הנפש שלך, אז כל הדברים החיצוניים האלה הם סתם טיפול בכלים חיצוניים. 

סוקרטס: "אם אתה רוצה להיות אדם טוב באמת, אתה חייב לטפל במה שזה אתה באמת – כלומר, בנפש שלך. נכון?"

אלקיביאדס: "כן, אין ברירה אחרת."

כאן מגיע השלב שבו סוקרטס תופס אותו על חם. אלקיביאדס בא ואמר: "אני יודע מה טוב למדינה, מה צודק ומה לא צודק". אבל כשסוקרטס מתחיל לשאול אותו שאלות קטנות (כפי שראינו קודם), אלקיביאדס מתחיל לגמגם, סותר את עצמו, ומגלה שאין לו מושג אמיתי מהו צדק. מאיפה הוא הביא את מה שהוא חשב שהוא יודע? מהמון העם (מהחברה הסובבת אותו באתונה). אלקיביאדס משוכנע שהוא גאון שיכול להנהיג את העולם, אבל בפועל יש לו אפס ידע אמיתי על הדברים החשובים ביותר בחיים (מה טוב ומה רע). 

רגע השיא של ההוכחה מגיע כאשר סוקרטס מטיח בו את האמת: 

סוקרטס: "שמע נא, אלקיביאדס. אם אדם אינו יודע מה טוב לו, וחי באשליה שהוא יודע את מה שהוא בעצם לא יודע... באיזה מצב נמצאת הנפש שלו?"

אלקיביאדס: "במצב גרוע..."

סוקרטס: "נכון מאוד. בבורות עמוקה בקלקול . אדם שחולה בגופו אבל לא יודע שהוא חולה – הורס את עצמו. אבל אדם שחולה בנפשו (כלומר, הבורות והשחיתות המוסרית שלו), וחושב שהוא חכם ומושלם – נמצא במצב הגרוע והמסוכן ביותר שיש." סוקרטס ממשיך ואומר לו: כל עוד אתה חי באשליה שאתה יודע הכל בזמן שהנפש שלך בורה וריקה ממוסר אמת, אתה בעצם מתפקד כמו עבד, למרות שאתה אריסטוקרט עשיר. הנפש שלך משועבדת לדעות קדומות, לאגו ולרצונות רדודים, בלי יכולת שליטה אמיתית. 

ברגע הזה, סוקרטס מוריד ממנו את כל המסכות. אלקיביאדס מבין שאין בריחה:

1. הוא הבין שהוא זה הנפש שלו.

2. הוא הבין שהנפש שלו בורה לחלוטין.

3. הוא הבין שהמצב הזה הוא קלקול מוסרי עמוק – הנפש שלו במצב עלוב ורע.

ההכרה הזו קורעת אותו מבפנים. הוא קולט שכל התהילה, היופי והביטחון העצמי שלו היו מבוססים על כלום. מתוך ההבנה המזעזעת הזו, הוא נשבר, מתחיל לבכי מר, ומתחנן אל סוקרטס שייקח אותו וילמד אותו איך לתקן את הנפש המקולקלת שלו.

זו בדיוק הנקודה שסימון שוגרי מדבר עליה במאמר: הכאב והבכי של אלקיביאדס לא נבעו מכסף שאבד, אלא מההכרה הפנימית והאמיתית: "אלוהים אדירים, הנפש שלי במצב רע". אמונה אמיתית לגמרי שמובילה לכיווץ נפשי ולבושה, אך ממנה בדיוק מתחיל כל תיקון אמיתי. 

הסטואים אומרים לנו שרגש שלילי מזיק לנו וזו התכווצות של הנפש. על זה עונה שוגרי: נכון, אלקיביאדס חווה כאן "התכווצות נפשית" (רגש שלילי), וזה אולי לא מושלם כמו חכם סטואי אבסולוטי — אבל הכאב הזה אמיתי וצודק לחלוטין, כי הרוע שהוא בוכה עליו הוא רוע אמיתי. הבכי והבושה האלה הם בדיוק מה שהציל את אלקיביאדס מהמשך שחיתות, והיו המנוע שהניע אותו לרצות להשתפר. 

הפילוסופיה הסטואית המסורתית גורסת שכדי להגיע לשלמות מוסרית (להיות "חכם"), אדם צריך להגיע למצב של Apatheia – שחרור מוחלט מתשוקות ורגשות שליליים. ההנחה הסטואית היא שכל רגש שלילי מבוסס תמיד על אמונה שגויה (למשל: לחשוב שכאב פיזי, אובדן כסף או ביקורת הם "דברים רעים באמת"). לכן, הסטואים המסורתיים טענו שמי שרוצה להתקדם מבחינה מוסרית חייב לעקור מעצמו כל רגש ותשוקה לחלוטין.

לעומת זאת שוגרי אומר: רגע אחד, לא כל הרגשות השליליים נולדו שווים. מה קורה כאשר אדם מרגיש רגש שלילי (כמו צער עמוק, חרטה או בושה) לא בגלל שהפסיד כסף או מעמד, אלא בגלל שהוא מבין שהוא עצמו התנהג באופן רע ומכוער מבחינה מוסרית?

במקרה כזה, האמונה ש"מה שעשיתי הוא רע" היא אמונה אמיתית לגמרי (כי הסטואים עצמם מסכימים שרוע מוסרי הוא אכן דבר רע באמת). לכן, למרות שהרגש הנלווה לכך (כמו תחושת כיווץ בלב, עצב או בושה) אינו המצב המושלם והאידיאלי של אדם חכם לחלוטין, הוא אינו מזיק להתפתחות המוסרית שלך – אלא להיפך: הוא עוזר לך להתקדם. הוא משמש כגשר הכרחי שמוביל אותך להכרה במציאות המוסרית שלך ולתיקון דרכיך.

אני רוצה להסתייג מעט ממה שמציע שוגרי. ההסתייגות שלי מגיעה מאפיקטטוס שאומר כך 2.18.4-5:

"ככללו של דבר, רצונך להתרגל לאיזו פעולה, עשה אותה דרך קבע, ואם רצונך לא להתרגל לה, הימנע מלעשות והרגל את עצמך לאיזו פעולה אחרת במקומה. כלל זה חל גם על דברים שבנפש. אם כעסת, דע שלא מקרה בודד אירע לך, אלא שהגברת את ההרגל הזה, וכביכול הוספת אש למדורה… כי הרגלים וכישורים בהכרח יושפעו על ידי המעשים הכרוכים בהם ; אם לא היו בנפש האדם קודם למעשים הם ינטעו בה, ואם היו בה לפני כן, הרי יתגברו ויתחשלו."

גם שוגרי מסכים שחרטה ובושה הם רגשות שליליים והאבחנה היחידה שהוא עושה שהם מגיעים משיפוט נכון אבל מובילים למעשה ראוי ולא למעשה שגוי. אבל אפיקטטוס אומר לנו שאנחנו באופן הזה מגבירים הרגל. מוסיפים אש למדורה. אפיקטטוס מחזק את שוגרי באמירה שהמעשה מחזק הרגל. אז אם המעשה טוב, הוא יחזק הרגל טוב. 

זאת אומרת שאפיקטטוס מצד אחד מחזק את הטענה של שוגרי ומצד שני גם שם לנו כוכבית שלא נגביר הרגל של רגש שלילי. 

לכן אני מסתייג מההצעה של שוגרי שרגש שלילי הוא בעל ערך חיובי אם הוא נובע משיפוט נכון ומביא למעשה נכון. 

אני חושב שעדיף בלי הרגש השלילי בכלל. 

נסכם:

מה שאומר לנו שוגרי זה שפעמים רבות, אנשים שמנסים לפתח שליטה עצמית או לתרגל גישות פילוסופיות נכנסים ללופ של אשמה כפולה: "גם עשיתי טעות, וגם עכשיו אני מרגיש רע/מודאג/מתוסכל בגללה – סימן שאני נכשל בשליטה העצמית שלי!". 

שוגרי אומר לכם להירגע. אם אתם מרגישים רע בגלל שפגעתם במישהו, נהגתם באנוכיות או נכשלתם ערכית – זה סימן שהמצפון שלכם בריא ושההכרה שלכם עובדת נכון. הכאב הרגשי הזה הוא לא תקלה שצריך להדחיק, אלא מצפן אמיתי שמראה שאתם מזהים את האמת על המעשים שלכם. 

אם תשאלו את עצמכם, "על מה באמת אני מצטער?" זו כבר התקדמות:

אם אתם מצטערים כי הפסדתם כסף, מעמד, נוחות או כבוד – זה כאב שמבוסס על אמונה שגויה (כי דברים חיצוניים אינם המהות שלכם). שחררו אותו. 

אם אתם מצטערים כי גיליתם שפגעתם בערכים שלכם, שיקרתם או התנהגתם באכזריות – זהו כאב מוסרי אמיתי ובריא. תנו לעצמך להרגיש אותו, כי הוא המנוע שידחוף אותכם להשתפר. 

הוא מציע להשתמש בבושה ובחרטה כמנוף לשינוי. הרגשות המכוונים לרוע (כמו בושה על מעשה רע או חרטה) נועדו לעשות דבר אחד בלבד במסע המוסרי: להניע אותכם לפעולה מתקנת. אל תשתמשו בהם כדי להתעמר בעצמכם באמירות מוחלטות כמו "אני בן אדם רע". אלה תזכרו את אלקיביאדס תמנפו את המקרה כטריגר מעשי להבין מה צריך לשנות, לבקש סליחה היכן שצריך, ולבחור בדרך טובה יותר בפעם הבאה. 

אבל אני טוען שלא כולנו אלקיביאדס.  אנחנו צריכים להיזהר מרגשות שליליים שלא יתגנבו לנו מאחורי תשומת הלב שלנו ויתגברו. התגברות של רגש שלילי, גם אם מבוסס על שיפוט נכון, יכול לגרום להתגברות של עוד רגשות שליליים. כמו שסנקה טוען ב"על הכעס" 1.8:

"התכנית הטובה ביותר היא לדחות על הסף את התמריצים הראשונים לכעס, להתנגד לעצם ראשיתו, ולדאוג שלא להיגרר אליו. שכן אם הוא מתחיל לטלטל אותנו ולהוליכנו שולל, קשה לחזור למצב בריא; מפני שהתבונה אינה נחשבת לכלום ברגע שהתשוקה הורשתה להיכנס אל הנפש וניתנה לה מרצוננו החופשי סמכות מסוימת — מכאן ואילך היא תעשה ככל העולה על רוחה, ולא רק ככל שתתיר לה…

הנפש אינה עומדת בצד ומשקיפה על תשוקותיה מבחוץ, כאילו כדי למנוע בעדן מלהתקדם הלאה מכפי שראוי, אלא היא עצמה משתנה והופכת לתשוקה; על כן אין היא מסוגלת לבלום את מה שהיה לפנים כוח מועיל ובריא, עתה משנעשה מנוון ומנוצל לרעה. שכן התשוקה והתבונה, כפי שאמרתי קודם לכן, אינן בעלות מחוזות נפרדים ומובדלים, אלא מורכבות משנוייה של הנפש עצמה לטוב או לרע."

גם סנקה מכיר ברגש השלילי והפעולה הראויה או לא ראויה בעקבות הרגש. הוא כותב במענה לביקורת: 

"מה אם כן? הלא בני אדם, אף בשיא כעסם, מניחים לעתים לאויביהם ללכת שלמים וללא פגע, ונמנעים מלהזיק להם?" 

התשובה של סנקה: 

"אכן כך הם עושים; אך מתי הם עושים זאת? כאשר תשוקה אחת מכריעה תשוקה אחרת, ואימה או תאווה תופסות את הפיקוד לזמן מה. באירועים כאלה, אין זה בזכות התבונה שהכעס שכך, אלא עקב שביתת נשק בלתי אמינה וחולפת בין התשוקות. "

לכן אני טוען ששוגרי צודק אבל בהתאם לעוצמה של העיוורון של המתבייש או מתחרט. הדוגמה שלו היא אלקיביאדס. אדם יהיר מאוד, יפה, עשיר, כריזמטי, עם מעריצים לרוב שהנפש שלו כל כך פגומה שרק עוצמה של רגש שלילי תתקן. אבל רגש שלילי הנובע משיפוט נכון. כזה רגש שלילי שמגיע מתובנה נכונה וחיוביות שרק אדם כמו סוקרטס יכול לספק. 

אחרת, עדיף בלי הרגש השלילי. 

בכל מקרה זו טכניקה טובה לשאול את עצמנו על מה אנחנו מצטערים. אם זה  כאב שמבוסס על אמונה שגויה (כי דברים חיצוניים אינם המהות שלכם). שחררו אותו. 

אם אתם מצטערים כי גיליתם שפגעתם בערכים שלכם, – זהו כאב מוסרי אמיתי. שוגרי ממליץ לאמץ את הרגש, אני ממליץ שלא ושנינו ממליצים להפיק את הלקחים. 

אלא אם אתם אלקיביאדס ואז אני ממליץ כמו שוגרי. 

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר שאתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com. דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחריי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו. אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב