פרק 242 על הומור וכעס
שלום וברוכים הבאים להסכת "אומנות החיים" - הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר, אני יועץ פילוסופי ומלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם, ולו במעט, בנבכי החיים.
הפרק שלנו היום עוסק בהומור, ובאופן לא טריוויאלי אני אחבר את הנושא לכעס. לא אני, סנקה יחבר לנו אותו. זהו אחד הרעיונות המעניינים בעיניי והכי חשובים לאתיקה שלנו.
נתחיל בסיפור קצר, מקרה אמיתי שקרה לי לאחרונה כאשר הייתי באחד מרחובות ואדי ניסנס בחיפה, עם אשתי ובתי הקטנה. ממש לידנו, ברחוב צפוף וקטן, התלקח ויכוח בין שני נהגים. מאחר שהאחד חנה והשני עמד עם רכבו ליד, הם חסמו את הרחוב. שניהם מבוגרים, להערכתי באזור גיל 70. שניהם גם לא נראו כמי שכיסא של 'כתר פלסטיק' הוא הנשק המועדף עליהם בדרך כלל. למעשה, אלמנט ההפתעה הראשון היה כשאשתו של אחד המתקוטטים אמרה לבעלה: "רוזנבוים, עזוב, בוא נלך". רוזנבוים היה נסער ואשתו לא הצליחה להרחיק אותו. מאחר שהייתי מאוד קרוב, נעמדתי בין שני הגלדיאטורים ואמרתי להם: "ממש מיותר כל הוויכוח הזה. לא ייצא לכם מזה כלום".
עכשיו, אתם לא רואים אותי, אז אני אעזור לכם לדמיין. אני איש די גדול. זה הספיק כדי שההתגוששות לא תידרדר, אבל מילולית היא המשיכה, ורוזנבוים צעק לעבר המתאגרף השני קללות ואיומים שנוגעים לקיצור המשך חייו הטבעיים.
מאחר שכל האירוע היה מעט קומי בעיניי באותו רגע, אמרתי לרוזנבוים: "היי, איך אתה מדבר ליד הבת שלי?". וזו ההפתעה השנייה בסיפור: רוזנבוים הסיט מבט, ראה את בתי הקטנה שעמדה ליד ואמר "סליחה, סליחה". באותו רגע האירוע הסתיים, ושני לוחמי הסיירת בדימוס הלכו כל אחד לדרכו.
נעבור לסיפור אחר שאני לא בטוח שהוא אמיתי, כי הגיבור שלו הוא הרקלס. מסופר שהרקלס הרג בהתקף זעם את חברו איפיטוס (בנו של המלך אוריטוס), לאחר שזה חשד בו בגניבת סוסים. כדי למחוק את חילול הקודש ולהירפא מהמחלה הנפשית שהביא עליו הרצח, האורקל קבע כי עליו להימכר לעבדות למשך שנה עד שלוש שנים. את כסף המכירה נצטווה להעביר ליתומיו של איפיטוס כפיצוי. האל הרמס לקח את הרקלס לשוק העבדים, ושם קנתה אותו המלכה אומפלה. מצד אחד, אומפלה נהנתה להשפיל את הגיבור החזק בתבל. היא הכריחה אותו ללבוש בגדי נשים רכים (טוניקות משי שקופות), לטוות צמר בכישור לצד נערותיה בחצר, ולחטוף מכות קלות עם סנדלה כשטעה במלאכה. במקביל, היא לבשה את עור האריה הנמאי שלו ואחזה באלה הכבדה שלו. מצד שני, לצד מלאכות הבית, אומפלה שלחה את הרקלס לנקות את ממלכתה משודדים ומפלצות. לאחר שאומפלה נוכחה בכושר לחימתו ובמעשי הגבורה שלו, היא שחררה אותו מעבדותו, לקחה אותו לאיש, ולזוג נולדו מספר ילדים (מהם גזרו מלכי לידיה המאוחרים את ייחוסם).
באותה עת, לאחר שהתגבר על שודד נודע בממלכה, הרקלס ישן ליד עץ. שני אחים תככנים ושובבים בשם הקֶרְקוֹפִּים (Cercopes) — ששמותיהם במיתולוגיה היו פַסָאלוֹס ואַכְמוֹן — התגנבו אליו וגנבו את כלי הנשק שלו: הקשת, החצים והאלה המפורסמת שלו. כשהרקלס התעורר וגילה את הגניבה, הוא תפס אותם במהירות. כדי להעניש אותם, הוא קשר את רגליהם למוט, תלה אותם הפוכים, עם הראש למטה, ונשא את המוט על כתפיו כך ששני האחים נתלו מאחורי גבו.
בעודם תלויים הפוכים ומביטים אל אחוריו של הרקלס, הם שמו לב שהישבן שלו היה כהה, שעיר ושזוף מאוד — תוצאה של שנים של שוטטות בשמש הקופחת ולבישת עור אריה בלבד. באותו רגע נזכרו שני האחים באזהרה שאמרה להם אימם כשהיו קטנים: "היזהרו והתרחקו מבעל הישבן השחור!" (Melampygos - מֶלַמְפִּיגוֹס ביוונית).
כשהבינו מי תפס אותם, השניים לא שלטו בעצמם ופרצו בצחוק מתגלגל בעודם תלויים הפוכים. הרקלס התפלא ושאל אותם מה כל כך מצחיק במצבם הביש. כשהם סיפרו לו על אזהרת אימם ועל מה שהם רואים כעת, הרקלס השתעשע כל כך מההומור ומהתעוזה שלהם, שהוא צחק יחד איתם והחליט לשחרר אותם לחופשי ללא פגע. בעקבות הסיפור, המילה מלאמפיגוס ("שחור-ישבן") הפכה ביוון העתיקה למטבע לשון שתיאר אדם אמיץ, קשוח וחסון שחשוף לשמש, לעומת לֵאוּקוֹפִּיגוֹס ("לבן-ישבן"), שתיאר אדם מפונק, רך או פחדן. המשך עלילות הקרקופים: למרות שניצלו מהרקלס, השניים לא הפסיקו לעשות מעשי קונדס. בסופו של דבר, זאוס איבד את סבלנותו לתעלוליהם והפך אותם לקופים (ועל פי המיתוס, הם הוגלו לאי "פיתקוסאי" — כיום איסכיה, שפירוש שמו ביוונית הוא "אי הקופים").
הסיפור הזה הוא אחד המקומות הבודדים שבהם נחשפת גדולת הנפש (Megalopsychia) וההומור של הרקלס. הוא לא מגיב באלימות עיוורת לגניבה; הוא מסוגל לצחוק על עצמו, לזהות אבסורד, ולנהוג בחסד כלפי חלשים ממנו ששיעשעו אותו. כמעט בכל תרבות יש דמות של תככן, כמו האחים השובבים. הסיפור מראה כיצד עורמה, צחוק ופיקחות מסוגלים לפרק סכנת מוות מיידית ולנטרל כוח פיזי עדיף — מצב שבו שום נשק או מאבק כוחני לא היו עוזרים לאחים הקרקופים.
אצל הסטואים, ההומור הוא ביטוי של חופש פנימי. כל עריץ, לא משנה אם הוא שולט על עם, מדינה או אימפריה, או שזה עריץ באופיו, מפיק את כוחו מדבר אחד בלבד: הפחד של הקורבן. במקרים מסוימים זה פחד ממוות או מכאב. ברגע שמשתמשים בהומור, באירוניה או בקלות דעת מול איום חמור, מפרקים כמעט לחלוטין את המינוף של התוקף ומראים שאין לו באמת שליטה על נפשו של האדם.
סנקה מספר על יוליוס קאנוס (Julius Canus), פילוסוף סטואי שנשפט למוות על ידי הקיסר קליגולה. כשקליגולה גזר עליו מוות, קאנוס פשוט ענה לו בחיוך: "אני מודה לך, קיסר מצוין" (מתוך הבנה שקליגולה גאל אותו מלחיות תחת שלטונו). כשחייל בא לקחת אותו להוצאה להורג, קאנוס שיחק משחק קופסה עם חבר. הוא ספר את הכלים שנותרו על הלוח ואמר ליריבו: "תדאג שלא תשקר אחרי מותי ותגיד שניצחת — יש לי כלי אחד יותר ממך." ולחייל אמר: "אתה עד לכך שהייתי מוביל בטור אחד." כשחבריו בכו בדרך לגרדום, הוא שאל אותם למה הם עצובים, והוסיף בשנינות שהוא עומד לבצע ניסוי מדעי: האם הנשמה מרגישה את רגע היציאה מהגוף.
אחד מסיפורי ההומור האהובים עליי אצל אפיקטטוס הוא כאשר הוא מספר על פבוניוס אגריפינוס וההגליה (אפיקטטוס, שיחות, ספר א', פרק1). אגריפינוס, מנהיג סטואי ברומא, ידע שמשפטו מתנהל בסנאט בחרפת מוות או הגליה. באמצע היום שאל אותו חבר: "מה חדש במשפט?" אגריפינוס ענה: "אין לי מושג, אבל הגיעה השעה החמישית — זמן להתאמן ולאכול." מאוחר יותר בא אדם והודיע לו: "נידונת להגליה." שאל אגריפינוס: "האם נכסיי הופקעו?" ענה האדם: "לא." אמר אגריפינוס: "אם כך, נוכל לנסוע לאריצ'יה לאכול שם צהריים."
הסיפור הזה ממחיש את חירות הסטואי למול עריצות. ההומור הסרקסטי ממחיש את הגישה שהעריץ לא באמת יכול לפגוע באגריפינוס. כפי שאומרים באופן שגור, כמעט שעדיף לצחוק מאשר לבכות. סנקה אמר את זה בהשוואה שלו בין הרקליטוס לדמוקריטוס, שני פילוסופים קדם-סוקרטיים. הרקליטוס היה יוצא להמונים ובוכה על הבל ההבלים של המין האנושי, בעוד דמוקריטוס היה צוחק מכל טיפשות אנושית. סנקה, בספרו על מנוחת הנפש (ספר ראשון, פרק 15, סעיפים 1–3), כותב: "עלינו לכוף את עצמנו לבל נקוץ מפני המידות המגונות של המון העם, כי אם נשחק עליהן. עלינו ללכת בעניין זה יותר בעקבות דמוקריטוס ולא בעקבות הרקליטוס. זה בכה בכל שעה שהתהלך בקרב העם, וזה שחק; לזה נראו כל המעשים כעניין של ייסורים מעוררים חמלה, ולזה כעניין של טיפשות. צריכים אנחנו להקל עלינו משא המאורעות ולסבול אותם ברוח נדיבה; יותר כדאי לאדם לשחוק על הכול מלבכות על הכול. הוסף על זה, כי לעומת הגזע האנושי זכות יתירה היא להיות שוחק מלהיות מתאבל עליו; בלב השוחק עוד נשארה קצת תקווה טובה, והאחר מצטער כאדם סכל על דברים שהוא מתייאש מתיקונם."
הומור לאור סכנה או התנהגות של אחרים אינו זלזול. זה פירוק הנשק של היריב. אין לו כוח אמיתי על מי שצוחק. כשהתוקף מצפה לחרדה, תחנונים או זעם — ומקבל בתגובה בדיחה, קלות ראש או שלווה מבדחת — היררכיית הכוח משתנה במקום.
אני מזכיר שהסטואים מחלקים את הדברים בחיינו ל-3 אלמנטים:
הטוב היחיד (Agathon): המידה הטובה (חוכמה, אומץ, צדק, מתינות) והבחירה המוסרית החופשית (Prohairesis).
הרע היחיד (Kakion): השחיתות המוסרית (סכלות, פחדנות, עוול, חוסר ריסון).
אדיאפורה (Adiaphora): כל שאר הדברים בעולם — חיים, מוות, בריאות, חולי, עושר, עוני, מעמד חברתי, כלא או הוצאה להורג.
מכיוון שהמוות, הכאב או אובדן הרכוש אינם נחשבים ל"רע" מוסרי, הם חסרים ערך שלילי מוחלט. הם נסיבות חיצוניות בלבד, וזה מאפשר להגיב בהומור. הצחוק וההומור אינם ניסיון לברוח מהמציאות, אלא תגובה ישרה לפער האבסורדי הזה בין תחושת הכוח המדומה של התוקף לבין חוסר האונים המהותי שלו.
שווה לחזור לסיפור מהספר "לילות אטיקה" של אולוס גליוס. אולוס גליוס מספר שהפליג מקסיופה לברונדיסיום בים סוער במיוחד. על הספינה שהה פילוסוף סטואי נחשב, ולצידו נוסע עשיר, מפונק ויהיר. כאשר הסערה הגיעה לשיאה והספינה כמעט התהפכה, גליוס שם לב לתגובת הסטואי: הפילוסוף נהיה חיוור כמת וגופו רעד, אך שלא כמו שאר הנוסעים — הוא לא צעק, לא בכה, ולא התפלל. כשהסערה שככה והים נרגע, ניגש הנוסע העשיר והיהיר אל הפילוסוף הסטואי, ולעג לו בפני כל שאר הנוסעים: "איך זה שאתה, פילוסוף דגול שמטיף לבוז למוות, החוורת ונבהלת כל כך מהסערה, בעוד שאני נשארתי רגוע ולא פחדתי כלל?" הפילוסוף הסטואי לא התבלבל והשיב לו בחדות "אענה לך במה שענה אריסטיפוס לאדם דומה לך: הסיבה לכך פשוטה: הדאגה לחיי ולנשמתי אינה שווה לדאגה לחייך ולנשמתך. לי יש סיבה טובה לחוס על חיי, בעוד שלנשמה שפלה ומפונקת כמו שלך אין ממה לחשוש מאובדן."
לרוב אנשים לא יצפו שחכם סטואי יענה תשובה של אריסטיפוס- שהיה מייסד האסכולה הקירינית ההדוניסטית. שזה עושה את הפאנצ' עוד יותר חריף. כי הוא עונה לאיש הנהנתן בתשובה של הדוניסט. יש פה גם אירוניה על הדרך.
בשלב הראשון הפילוסוף הסטואי נבהל מהסערה, אבל שלט ברוחו. כאשר שככו הרוחות והאיש העשיר לועג לסטואי, הפילוסוף כבר שלט ברוחו ובחריפות שכלו. הסטואים אומנם מתייחסים לחיים עצמם, לגוף ולנכסים כאדישים, אבל החיים הם אדישים מועדפים. יש אפילו ערך וחשיבות לדאוג לחיינו ורווחתנו. ההומור העוקצני של הסטואי אומנם מנטרל את הלעג של העשיר, אבל עדיין שומר על רוח סטואית מלאה כשהוא עונה שחייו שלו בעלי ערך ושל העשיר פחותי ערך – כי הערך שהעשיר נותן לכספו, גדול יותר.
לאחר מכן ניגש גליוס עצמו אל הפילוסוף בפרטיות ושאל אותו מדוע הופיעו הבהלה והחיוורון מלכתחילה אם הסטואיות מלמדת שאין לראות במוות "רע"? בתגובה, הסטואי הוציא מגילה מתיקו — את הספר החמישי של 'שיחות' אפיקטטוס (אני מזכיר שספר השיחות של אפיקטטוס שיש לנו היום הוא רק 4 מתוך 8 ספרים; חצי אבד לנו, ורק קטעים ממנו שרדו הודות לגליוס). הפילוסוף הראה לגליוס את הקטע שבו אפיקטטוס מסביר את המנגנון הנפשי של הפחד: אפיקטטוס מסביר כי ישנן תגובות פיזיולוגיות ונפשיות ראשוניות שהן אוטומטיות לחלוטין. כשיש רעם חזק, מפולת או סכנת טביעה מיידית בספינה — המוח מגיב מיד. האישונים מתרחבים, הפנים מחווירות והדופק עולה. אלו אינן תגובות שמקורן בשיפוט מוסרי או בבחירה, אלא רפלקסים של הגוף. גם החכם הסטואי (ה-Sophos) חווה התרשמויות ראשוניות אלו, מכיוון שהוא אדם בעל מערכת עצבים פיזית. האדם הרגיל חווה משהו מהמציאות. יש לו את ההתרשמות הראשונית, במקרה זה הסערה בים, והוא מעניק לה הסכמה מנטלית (Synkatathesis). הוא אומר לעצמו: "קורה לי דבר איום ונורא! אני הולך למות! המוות הוא רע!" — ואז הוא שוקע בפאניקה, צעקות, תחנונים וחרדה קיומית. החכם הסטואי חווה את החיוורון הפיזי האוטומטי (Propatheia), אבל מסרב להעניק הסכמה לקביעה שהמוות או הסערה הם רע מוסרי. הוא מזכיר לעצמו מיד שהסערה היא אדיש (אירוע חיצוני ניטרלי), ולכן הנפש הפנימית שלו נותרת שלווה ובלתי מעורערת.
נחזור להומור. לפילוסוף היהודי-צרפתי אנרי ברגסון יש ספר בשם "על הצחוק". הוא מתורגם לעברית, אבל אני מאוד התקשיתי לקרוא אותו. בקיצור, הוא לא קריאה קלה. ברגסון כותב שאנו צוחקים כאשר תשומת הלב שלנו מוסטת באופן פתאומי ומפתיע מהצד הרוחני, ההרואי או הרגשי של האדם – אל המימד הגופני והחומרי שלו. הרקלס צועד שם כדמות מיתולוגית, אל-למחצה המגלם את הצדק והכוח, ואוחז בגנבים הקטנים. ההפתעה הקומית מתרחשת כאשר ה"נשגב" מתנגש ב"נמוך": תשומת הלב של הקרקופים (ושלו) מופנית לפתע לישבנו השזוף. הגיבור הגדול הופך פתאום לאובייקט גופני מגוחך. ההפתעה הזו, המפילה את ההרואי אל הפיזיולוגי, היא קומית.
תפיסת הליבה של ברגסון היא שהצחוק הוא מנגנון חברתי שנועד להעניש או לתקן "נוקשות". אדם שכועס, שפועל מתוך דחף אוטומטי של עלבון ונקמה, הוא אדם נוקשה, מכני, שפועל לפי תסריט קבוע מראש. הרקלס היה יכול לפעול מתוך נוקשות של "גיבור שנעלב". הצחוק של הקרקופים מפתיע אותו ושובר את התסריט המכני של הענישה. ברגע שהרקלס מצטרף לצחוק, הוא משתחרר מהנוקשות של האגו וחוזר להיות אנושי, זורם וחי.
זה הזמן שלנו להתחבר לרגשות השליליים ובעיקר לכעס, כפי שסנקה עשה. סנקה אומר שהכעס נובע מציפייה שנשברת. זוהי הפתעה שמובילה לנוקשות של האגו ולזעם. ברגסון אומר שהצחוק נובע גם הוא מציפייה שנשברת – אבל זוהי הפתעה שחושפת את המגוחך שבנוקשות האנושית ומשחררת אותנו ממנה.
בספר "על הכעס" 2.31, סנקה כותב שיש שני מקרים שמולידים כעס. המקרה הראשון הוא כאשר נדמה לנו שמישהו פגע בנו, והשני כשנדמה לנו שנעשה לנו עוול; אם נדמה לנו שמישהו נהג בנו שלא בצדק. למה בכלל שנכעס אם מישהו נוהג בנו שלא בצדק? כי בני אדם חושבים שהם לא אמורים לסבול את מה שהגורל מביא עליהם, וספציפית אם זה מישהו שנוהג בהם באופן לא צודק — כמו למשל הילדים שגנבו את כלי הנשק של הרקלס. סנקה אומר שאנחנו חושבים שמה שלא צפינו, לא מגיע לנו לסבול. לכן אנחנו כועסים כאשר משהו קורה לנו בניגוד לציפייה שלנו, שבאופן אבסורדי, זה בדיוק אותו מנגנון שמצחיק אותנו כשמשהו מפתיע אותנו.
כשהבת שלי הייתה קטנה היא השתעשעה מהבדיחה על הארנב שמגיע למאפייה ושואל אם יש עוגת גזר. האופה אומר לו "לא". למחרת שוב הארנב מגיע ושואל אם יש עוגת גזר ושוב עונה לו האופה, "לא". ככה כל יום במהלך השבוע, עד שהאופה מחליט להפתיע את הארנב ואופה לו עוגת גזר. הארנב מגיע בבוקר ושואל את האופה: "יש עוגת גזר?". האופה מחייך, ושמח, עונה לו: "כן". הארנב עונה לו: "נכון שזה מגעיל?". היום, הבת שלי כבר לא חושבת שהבדיחה הזאת מצחיקה. למרות שבעיניי, מבחינה קומית זו בדיחה מצוינת, גם אני לא אצחק ממנה. היא בנויה טוב, היא מושכת את המאזינים ושובה אותם בסיפור על הארנב שמגיע יום-יום למאפייה, שזה בפני עצמו מראה משעשע, ואז ההפתעה בתשובתו של הארנב "נכון שזה מגעיל?" היא הפאנצ'ליין. ההפתעה שלא ראינו אותה באה מצחיקה אותנו ומוציאה אותנו מהחוויה הטכנית של "כל יום הארנב מגיע ושואל אם יש עוגת גזר". עכשיו היא כבר לא מצחיקה כי אין הפתעה. אנחנו יודעים שהארנב יגיד "נכון שזה מגעיל?".
סנקה אומר שבגלל שאנחנו לא צופים אירועים מפתיעים, אנו מתרעמים על הזוטות הקטנות ביותר בענייני הבית שלנו, וקוראים לחוסר הזהירות של חברינו פגיעה מכוונת. ואז מגיע סנקה לחלק רלוונטי מאוד לימינו וכואב במיוחד: "'איך זה, אם כן,' ישאל היריב, 'שאנו כועסים על פגיעות שמסבים לנו אויבינו?' זה משום שלא ציפינו לפגיעות המסוימות הללו, או לכל הפחות לא בהיקף נרחב כל כך. הדבר נובע מאהבת עצמנו המופרזת: אנו סבורים כי עלינו להישאר ללא פגע אפילו מצד אויבינו. כל אדם נושא בחזהו תודעה של עריץ – הוא נכון לבצע מעשי עריצות בעצמו, אך אינו מוכן להכפיף את עצמו אליהם."
אנחנו בתודעה של עריצים כשאנחנו חושבים שאסור לעשות לנו עוול. בדיוק כמו שקאנוס הפילוסוף מעז לענות לקליגולה "אני מודה לך, קיסר מצוין" כי הוא לא מתרגש מהעריצות שלו, ואז בוחר בהומור מפתיע. הוא מפתיע כי אף אחד לא מצפה שמישהו יענה לעריץ מטורף כמו קליגולה באופן סרקסטי. ככה האויבים שלנו הפתיעו אותנו, כי העריצות שלנו הטעתה אותנו לחשוב שלא יעזו לתקוף אותנו. ההפתעה זעזעה את כולנו. זו היוהרה שלנו שאשמה, או כמו שסנקה כינה אותה — אהבה עצמית מופרזת.
אז מה שמביא אותנו לצחוק זו הבורות שלנו אודות השלב הבא, או כמו שברגסון טען, המעבר המפתיע מהטכני לגשמי. הפאנצ'ליין מפתיע כי לא ראינו אותו בא. ככה בורות או יהירות הן שמביאות אותנו לידי כעס. סנקה שואל על מה הבורות שלנו. היא לגבי דברים ממש טריוויאליים וגם בעניינים גדולים. למה אנחנו מתפלאים שאנשים עושים מעשים רעים? "איזה חידוש יש בכך שאויבך פוגע בך, שחברך רב עמך, שבנך סוטה מן הדרך, או שמשרתך שוגה?" שואל סנקה.
ואז סנקה מביא דוגמה מגנרל רומי בשם פאביוס. קווינטוס פאביוס מקסימוס (Quintus Fabius Maximus), המכונה "קונקטטור" (Cunctator – "המשתהה" או "המתמהמה"), היה מהמצביאים והמדינאים הבולטים בתולדות רומא העתיקה במאה ה-3 לפנה"ס. פאביוס התפרסם בעיקר בזכות הנהגתו במלחמה הפונית השנייה מול חניבעל. לאחר שחניבעל הנחית על הרומאים תבוסות קשות, פאביוס הנהיג אסטרטגיה של שחיקה (הידועה עד היום כ"אסטרטגיה פביאנית"): הימנעות מקרבות פנים אל פנים ישירים, ניתוק קווי האספקה של האויב והיערכות זהירה וקפדנית לכל תרחיש. הוא שינה את הלוחמה מול חניבעל להתשה וגרילה. פאביוס ביסס את תהילתו הצבאית על זהירות, תכנון מוקדם וראיית הנולד. פאביוס תיעב מפקדים שתירצו את כישלונותיהם בשדה הקרב במילים "Non putaram" ("לא חשבתי שזה יקרה" / "לא ציפיתי לזה"). מבחינתו, תפקידו של מפקד הוא לצפות כל אפשרות ולא להיות מופתע לעולם. סנקה משתמש בדוגמה הצבאית של פאביוס כדי להרחיב אותה אל החיים הסטואיים בכלל. סנקה מתאר שפאביוס נהג לומר כי התירוץ המביש ביותר שמפקד יכול להשמיע הוא "לא חשבתי [על כך]". ואז סנקה מוסיף שהוא סבור כי זהו התירוץ המביש ביותר שאדם כלשהו יכול להשמיע.
הוא מציע לנו לחשוב על הכול ולצפות לכל דבר. אחד מהפרדוקסים הסטואיים הוא שכולנו עושים עוול. כי אף אחד, מלבד החכם, לא מתנהל על פי מידות טובות באופן מתמיד. לכן סנקה כותב: "אפילו אצל אנשים בעלי מידות טובות יצוץ משהו מוזר. הטבע האנושי מוליד מוחות בוגדניים, כפויי טובה, חמדניים וחסרי יראת שמיים. כשאתה שוקל מה עשוי להיות מוסרו של אדם מסוים, חשוב מהו מוסרה של האנושות כולה. כאשר אתה נהנה במיוחד, עמוד על המשמר במיוחד; כשהכול נראה לך שליו, היה בטוח שהרעה אינה נעדרת, אלא רק ישנה. האמן תמיד שמשהו יתרחש ויפגע בך. רב-חובל אינו פורס לעולם את כל מפרשיו בביטחון כה רב עד שלא יחזיק בהישג יד את הציוד לצמצום המפרשים."
מה שסנקה אומר לנו זה שמי שחושב באותה אהבה עצמית מופרזת שהוא תיאר קודם, או בגלל שהוא לא צפה את זה, לא יפגעו בו, אז הוא אחראי להפתעה. הוא אחראי לפגיעה. תניחו מראש שכולם מסוגלים לעשות עוול. רק רמת הבורות של האנשים משתנה. חלק יותר בורים ועושים יותר עוול, וחלק פחות בורים ועושים פחות עוול. השאננות היא שפוגעת בנו. בדיוק כמו שהיא זו שמצחיקה אותנו כשלא חשבנו שהארנב יגיד שעוגת גזר זה מגעיל, או שילדים שובבים יצחקו להרקלס על הישבן. אני יודע שכאשר סנקה כותב "האמן תמיד שמשהו יתרחש ויפגע בך", זה עלול לעורר התנגדות. אבל תזכרו שבמקום אחר הוא כותב: "לעולם לא תטעה אותי שעת המחר? הרי מטעה מה שקורה לחסר דעת. אני אינני יודע מה יקרה בעתיד. מה שיכול לקרות אני יודע. לדבר מאלה לא אתנגד, אני מוכן לכל. אם יש הקלה כלשהי, אחשוב אותה לחסד... כי כשם שאני יודע שהכול יכול לקרות, כך אני גם יודע שלא תמיד יקרה. אני מצפה לטוב, מוכן לרע."
כשאנחנו מבינים שסטטיסטית, לרוב התרחיש הנורא מכול שרץ לנו בראש לא יתרחש – כל יום שעובר בשלום הוא בעצם בונוס! ואם הרע בכל זאת מגיע? אנחנו לא מופתעים, אנחנו לא נשברים, ואנחנו לא מתנגדים אליו רגשית בכעס – אלא מקבלים אותו ופועלים בהיגיון. זה ההבדל בין להיות אדם חרד שרואה שחורות, לבין להיות אדם סטואי שמוכן לכל תרחיש אבל ממשיך לחיות בשלווה.
נסכם את רעיון ההפתעה. האימא של הילדים השובבים ידעה שהם עלולים להסתבך בצרות, לכן הזהירה אותם משחור-הישבן. כלומר, מאדם אמיץ ולא לבן-ישבן ורך. כי האמיץ ירדוף אותם ויעניש אותם על השובבות שלהם. ההפתעה שלהם מגיעה כשזה קורה והם מילולית רואים את ישבנו השזוף של הרקלס. זה מצחיק אותם. למזלם גם הרקלס הופתע מההלצה ולא נהג כעריץ. הצלחתי לשכך את כעסו של רוזנבוים בשל אפקט ההפתעה כשהסטתי את תשומת ליבו מהזעם לאזהרה שהוא מדבר לא יפה ליד הבת שלי. פאביוס, הגנרל הרומי, תיעב מפקדים שתירצו את כישלונותיהם ב"לא שמתי לב", "לא תיארתי לעצמי שזה יקרה" או "לא צפיתי את זה". סנקה אומר שכולנו צריכים להכין את עצמנו לכל דבר ולא להיות מופתעים, כי ככה נמנע את הכעס. אנחנו לא נופתע. הוא גם מוסיף לנו לא להתפלא שמשהו קורה. ההכנה מראש תוריד גם את ההפתעה וגם את הפליאה שמישהו עשה לנו עוול. זו כמו האמירה "אל תצפו, לא תתאכזבו".
השתמשו בהומור לשם חירות הנפש, ובהומור עצמי כדי להימנע מאהבה עצמית מופרזת או תודעת עריצות.
אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר שאתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com. דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחריי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו. אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב
תגובות