פרק 241 על השכנוע ועל האמת
שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים - הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
שתי משמעויות של אמת
כיצד ויכוח עתיק מפיץ אור על "פייק ניוז" ועובדות אלטרנטיביות בעת המודרנית.
באתונה של המאה ה-5 לפנה"ס, הדמוקרטיה הייתה ישירה. כל אזרח – גבר בגיל בגרות שאינו עבד – היה משתתף פעיל בה. כך נוצר מצב שבו פעילות פוליטית הצריכה יכולת שכנוע. אדם נדרש לשכנע אחרים, רצוי באמצעות עובדות והיגיון, שדעתו היא הנכונה עבור העיר-מדינה. אחד היתרונות בכך היה שזה אפשר לאדם נורמטיבי מן היישוב לקבל מעמד בולט בשל יכולותיו, ולא בשל סטטוס ומעמד שנולד אליהם.
אבל מה קורה כשהרטוריקה באסיפות העם מובילה למניפולציות, עד לרמה שבה המשתתפים כבר אינם יודעים להבחין בין אמת לשקר?
זו העת שבה הסופיסטים באתונה פרחו. באותה תקופה התנגשה אתונה בספרטה במלחמה הפלופונסית, שהסתיימה בחורבן אתונה. יש כמובן משתנים רבים שהביאו לתוצאה הזו, אך ההחלטות השגויות של אתונה נוצרו בשל פייק ניוז, עובדות אלטרנטיביות, היעדר תבונה והיעדר ראיות תומכות לטענות השונות.
בשנת 433 לפנה"ס הצביעו האתונאים, תוך ימים ספורים, על החלטות סותרות:
קורקירה (כיום האי קורפו ביוון) הייתה פוליס עצמאית, עשירה ובעלת צי מלחמתי אדיר – השני בגודלו ביוון העתיקה, מיד אחרי הצי של אתונה. פרשת התערבותה של אתונה בענייני קורקירה בשנת 433 לפנה"ס נחשבת על ידי ההיסטוריון תוקידידס לאחד ממעשי ההסלמה הישירים שהובילו לפרוץ המלחמה הפלופונסית – המלחמה ההרסנית בין אתונה לספרטה.
העולם היווני של אותה תקופה היה מחולק לשני גושים נציים:
הליגה הדלית בהובלת אתונה (מעצמה ימית ודמוקרטית).
הליגה הפלופונסית בהובלת ספרטה (מעצמה יבשתית) ובעלת בריתה המרכזית קורינתוס (מעצמה ימית בעצמה).
דמיינו את ברית נאט"ו מצד אחד, ואת רוסיה וסין מצד שני.
קורקירה נותרה לאורך השנים ניטרלית ולא הייתה שייכת לאף אחד מהגושים. אך היא הסתבכה במלחמה מול עיר-האם שלה, קורינתוס, בעקבות סכסוך שליטה במושבה קטנה בשם אפידמנוס. הקורקיראים הבינו שקורינתוס מכינה נגדם צי ענקי ושאין ביכולתם לעמוד מולה לבד, ולכן פנו לאתונה בבקשה לכרות ברית הגנתית.
אסיפת העם באתונה שינתה את דעתה בתוך יום-יומיים:
1. הטיעון נגד התערבות (יום א')
הסכם השלום: בין אתונה לספרטה נחתם כמה שנים קודם לכן "שלום שלושים השנים". התערבות לטובת קורקירה פירושה לחימה ישירה נגד קורינתוס (בעלת בריתה הבכירה של ספרטה) – מה שמפר את רוח ההסכם ויגרור את אתונה למלחמה כוללת ומסוכנת מול ספרטה.
2. הטיעון בעד התערבות (יום ב')
מאזן הכוחות הימי: הצי של קורקירה כלל כ-120 טריראמות (ספינות מלחמה). האתונאים הבינו שאם קורינתוס תכבוש את קורקירה, הצי של קורקירה ייפול לידי הליגה הפלופונסית. איחוד הציים של קורינתוס וקורקירה היה מעניק לספרטה ובעלות בריתה עליונות ימית ומחסל את היתרון האסטרטגי היחיד של אתונה.
כדי לנסות "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה", קיבלה אתונה החלטת פשרה מתוחכמת מדי: היא כרתה עם קורקירה ברית הגנתית בלבד (epimachia) ולא ברית התקפית (symmachia). אתונה שלחה 10 ספינות בלבד עם הוראה מפורשת: להתערב בלחימה רק אם הקורינתים מנסים לנחות על אדמת קורקירה.
התוצאה בפועל: בקרב סיבוטה (433 לפנה"ס), הצי הקורינתי כמעט הכריע את צי קורקירה. הספינות האתונאיות שנכחו במקום נאלצו להתערב כדי למנוע את תבוסת קורקירה. ההתערבות הזו נתפסה בעיני קורינתוס וספרטה כהכרזת מלחמה בפועל, וסתמה את הגולל על הסיכוי למנוע עימות.
לכן, בתוך יום או יומיים בשנת 433 לפנה"ס, הצביעו האתונאים תחילה שלא להתערב בענייניה של קורקירה, ולאחר מכן – כן להתערב. בשנת 430 לפנה"ס הם הדיחו את פריקלס ושנה אחר כך החזירו אותו. זה המשיך בשנת 415 לפנה"ס, כשיצאו למלחמה בסיציליה, נכשלו, ולא לקחו אחריות על הכישלון.
הכישלון בסיציליה החליש מאוד את אתונה, והיא הפסידה לספרטה. כך החל שלטון "שלושים העריצים" שספרטה מינתה על אתונה – אותם עריצים שהוציאו להורג את סוקרטס. חוקרים מעריכים כי שלושים העריצים הוציאו להורג כחמישה אחוזים מאוכלוסיית אתונה בתוך שנה אחת בלבד.
הפואנטה לפרק שלנו היא שבשנים שקדמו לנפילת הדמוקרטיה האתונאית, הרטוריקה הסופיסטית קיבלה כוח רב על פני האמת. חשוב שנעסוק רגע בשאלה: מהי אמת? הנושא הזה קריטי בעיקר בעידן שלנו – עידן הפייק, העובדות האלטרנטיביות והפוליטיקה המקטבת, בדיוק כפי שהייתה באתונה.
בפילוסופיה המודרנית מקובל להבחין בין מספר תיאוריות של אמת – למשל תיאוריית ההתאמה (correspondence theory) המשמשת בעיקר במדע ובחיי היומיום, או תיאוריית העקביות (coherence theory) המשמשת בלוגיקה ובמתמטיקה.
אנחנו נעסוק בניגוד שבין ההבנה האינטואיטיבית שלנו היום לגבי מהי אמת, לבין התפיסה היוונית העתיקה. כבר עכשיו כדאי לשים לב להבדל חשוב: כיום יש לנו יכולת למידה נרחבת בהרבה והמוני טקסטים כתובים, בעוד ליוונים באתונה של המאה ה-5 לפנה"ס הדברים הועברו בעיקר במסורת שבעל פה.
כיום, אנחנו אומרים שאני דובר אמת אם אני מביע משהו שתואם את המציאות – את מצב הדברים בפועל. משהו הוא אמיתי ונכון אם הוא מייצג את העולם באופן מדויק.
אתן לכם דוגמה: אני יכול להגיד ש"כוכב נוגה שוקע במערב". כדי שהאמירה הזו תהיה אמיתית, אני צריך להסתכל בערב לכיוון מערב, לראות את כוכב נוגה, ולראות שיש הלימה בין מה שאמרתי לבין המציאות. מכיוון שאת כוכב נוגה אפשר לראות גם בלי טלסקופ, אפשר לאמת את דבריי. אך חשוב לציין: האמת מצויה באמירה שלי, ולא בכוכב נוגה. מושג האמת קשור באופן מהותי לפה וללשון – תפקיד השפה הוא לייצג את העולם, ודבר-מה הוא נכון אם הוא מייצג את העולם באופן מדויק.
ואם הזכרנו את כוכב נוגה, נספר גם שאת האודיסיאה (שעל בסיסה יצאו עיבודים קולנועיים רבים) מסרו בעל פה עד שהועלתה על הכתב. מקובל להעריך שהומרוס חיבר (או העלה על הכתב) את האודיסיאה במחצית השנייה של המאה ה-8 לפנה"ס, ככל הנראה בין השנים 750 ל-700 לפנה"ס. הסיפורים עצמם עברו מדור לדור. המחצית השנייה של המאה ה-8 לפנה"ס היא בדיוק התקופה שבה היוונים אימצו ופיתחו את הכתב האלפביתי (בהשראת הכתב הפיניקי). טכנולוגיה חדשה זו היא שאפשרה להעלות יצירה היקפית כל כך על הכתב בפעם הראשונה.
ההנחה הייתה שהאירועים של מלחמת טרויה והאודיסיאה – השיבה הביתה של אודיסאוס מטרויה לאיתקה – התרחשו בערך ב-1200 לפנה"ס, כלומר כ-500 שנה לפני שנכתבו.
נמחיש את הנקודה הזו: מהי אמת ומה אינה אמת?
חוקרים העוסקים באסטרונומיה ארכיאולוגית תארכו את רגע שיאה של העלילה – שובו של אודיסאוס לאיתקה שטבח המחזרים – לתאריך המדויק: 16 באפריל, 1178 לפנה"ס.
נשמע מדהים, נכון? חוקרים בשנת 2008 מגיעים למסקנה שאודיסאוס הרג את המחזרים של אשתו בתאריך מדויק כל כך.
בספר ה-20 של האודיסיאה, הנביא תיאוקלימנוס חוזה חיזיון בלהות מבעית עבור המחזרים השוהים בארמונו של אודיסאוס: "אומללים! ... נעלם השמש מן השמיים, ועל הכל פשטה עלטה רעה". כבר בעת העתיקה העלה פלוטרכוס את ההשערה שתיאור זה אינו רק דימוי פיוטי, אלא התייחסות לליקוי חמה מלא.
בשנת 2008 פרסמו שני חוקרים – האסטרופיזיקאי מרסלו מאגנאסקו והאסטרונום קונסטנטינו באיקוזיס – מחקר בכתב העת המדעי הנחשב PNAS. הם טענו שהאודיסיאה מכילה שורת רמזים אסטרונומיים עקיפים שהתרחשו בימים שקדמו לטבח:
מולד הירח: מספר אזכורים בטקסט מציינים שהטבח נערך ביום של מולד ירח (תנאי הכרחי להתרחשות ליקוי חמה).
קבוצות הכוכבים: כשאודיסאוס מפליג מאיים של קליפסו, מוזכר שהוא מנווט לפי קבוצת הכוכבים הפליאדות (כימה) ושרביט בואוטס (רועה הדובים).
מיקום כוכב נוגה: חמישה ימים לפני הטבח, מצוין שכוכב שחר (נוגה) נראה בבירור בשמיים לפני הזריחה.
מיקום כוכב חמה (מרקורי): תיאור מרומז של תנועת האל הרמס למערב וחזרה, המתאים למסלולו הנראה של כוכב הלכת חמה.
כשמזינים את כל התנאים הללו לתוכנות סימולציה אסטרונומיות לטווח של 135 שנים (בין 1250 ל-1115 לפנה"ס), קיימת רק יממה אחת בודדת שבה כל התופעות הללו התרחשו בו-זמנית: הצהריים של 16 באפריל, 1178 לפנה"ס.
אבל האם זו האמת? לא! כדי שזו תהיה אמת, אני צריך להביע משהו שניתן להראות לו ביטוי במציאות. גם אם המחקר מדויק, אולי הומרוס שימר במסורת שבעל פה זיכרון של אירוע אסטרונומי אמיתי ומרהיב שהתרחש באזור הים היוני באותה תקופה; אך מצד שני, אולי מדובר בצירוף מקרים, או שהומרוס שזר מוטיבים אסטרונומיים מוכרים כדי לשוות לסיפור אופי דרמטי ואלוהי. גם אם הומרוס תאר במדויק אירועים אסטרונומיים, זה לא אומר שזו אמת, כי אין לנו דרך לאמת זאת במציאות כעובדה היסטורית.
נחזור לאמת. בתקופה של הומרוס, השפה לא נועדה לייצג את המציאות העובדתית, אלא להסתיר משהו או לגלות משהו – להוציא לאור (Aletheia).
כיום נגדיר משהו שקרי כשהוא הפוך לאמת. אפלטון היה אחד הראשונים שעשה את ההבחנה הזו בין אמת לשקר, בין היתר בשל העלאת הדברים על הכתב. לפני אפלטון, הניגוד "הטבעי" היה בין היותו של דבר-מה גלוי/אמיתי לבין היותו נסתר.
לפני המצאת הכתב, בני אדם דיברו בתבניות נוסחתיות שנועדו לשמש כעזרי זיכרון (מנמוניקה). המילה מנמוניקה נגזרת משמה של האלה היוונית מנמוסינה (Mnemosyne) – ההאנשה של עצם יכולת הזיכרון והשימור האנושי. לפי המיתוס, מזיווגה עם זאוס נולדו תשע המוזות. כשמשוררים עתיקים פתחו שירה בבקשה "שירי לי, מוזה", הם פנו למעשה לבנותיה של אלת הזיכרון, שהעניקה למשורר את היכולת לשלות ממעמקים את עלילות הגיבורים והאלים ולהביאן אל האור.
אפלטון חידש כמה דברים בהקשר של אמת:
בדיאלוג איון, סוקרטס מבקר אדם שמתיימר לדעת הכל על תמרונים צבאיים רק משום שהוא יודע לדקלם קרבות מתוך השירה של הומרוס.
בדיאלוג תאיטטוס, אפלטון ניסח את ההגדרה הקלאסית לידע: אמונה אמיתית מוצדקת (Justified True Belief).
אפלטון נלחם בסופיסטים בלהט מסיבות פוליטיות מפורשות. הסופיסטים טענו ביכולתם ללמד אנשים לטעון בעד או נגד כל דבר – מיומנות שימושית במיוחד במשטר הדמוקרטי החדש, שבו אנשים נלחמו על עמדותיהם באסיפת העם. תפיסת האמת הסופיסטית הייתה שכל מה שסייע לנצח בטיעון הוא נכון – גישה פרגמטית לחלוטין. אך אפלטון דרש שהשפה תהיה ייצוגית, וכך נולדה תיאוריית ההתאמה של האמת.
עד תום המלחמה הפלופונסית, מרבית האתונאים האשימו את הסופיסטים במפלה. ההיסטוריון תוקידידס קונן על השפעותיהם ההרסניות:
"אנשים תבעו את הזכות לשנות את משמעותן הרגילה של מילים כדי להתאימן להתנהגותם. כך למשל, פחזנות חסרת היגיון תוארה כפזיזות של אומץ נאמן, בעוד ששקילת דברים טרם מעשה נתפסה כניסיון נאה למראה להסוות פחדנות; איפוק עצמי נחשב למסווה עבור רפי-לב, ושימוש בתבונה כדי לבחון כל היבט של סיטואציה נחשב כמי שהופך אדם לחסר יכולת לפעול כלל..." (תוקידידס, מתוך: R. Waterfield, Why Socrates Died, p. 142)
זה מזכיר מאוד פוליטיקה מודרנית. אלקיביאדס, תלמידו של סוקרטס, שילם שכר גבוה לסופיסטים כדי ללמוד לתמרן את אסיפת העם האתונאית. התוצאה הייתה שהוא שכנע אותם לצאת לפלישה ההרסנית לסיציליה – מה שהוביל לתבוסתה הסופית של אתונה.
כשאנשים כיום מאזינים לפוליטיקאי, הם מרגישים לעיתים שהוא "ישר ודובר אמת" לא מפני שדבריו תואמים את העובדות, אלא מפני שהם נופלים לגישה העתיקה של אמת כגילוי – הרגשה של דיבור אותנטי שבא "מהלב". בתורה הרטורית זה נקרא אתוס (ethos) – להצטייר כבעל סמכות מכיוון שנתפסים כאותנטיים.
פוליטיקאים מנצלים זאת כיום כשהם מדברים על "דיפ סטייט", "הבגידה מבפנים", "הקפלניסטים" או "הביביסטים". אלו אינם ביטויים של אמת עובדתית, אלא כלים רטוריים המיועדים לייצר רושם מפתה. מול רושם כזה, שום בדיקת עובדות (fact-checking) לא מצליחה לחדור.
אבל מדוע עובדות כושלות שוב ושוב מול רטוריקה שבטית?
כדי להבין זאת, כדאי להכיר מחקר פסיכולוגי מפורסם מ-1985 של החוקרים ואלונה, רוס ולפר (Vallone, Ross, & Lepper) מאוניברסיטת סטנפורד. המחקר בדק את "תופעת התקשורת העוינת" (The Hostile Media Phenomenon) בעקבות אירועי 1982 בלבנון.
החוקרים לקחו שתי קבוצות של סטודנטים בעלי עמדות מובהקות: קבוצה פרו-ישראלית וקבוצה פרו-ערבית. שתי הקבוצות צפו בדיוק באותם קטעי חדשות מוקלטים מהטלוויזיה האמריקאית.
התוצאה הייתה מדהימה: המשתתפים הפרו-ישראלים טענו שהסיקור היה מוטה בבירור נגד ישראל, בעוד המשתתפים הפרו-ערבים טענו שהסיקור היה מוטה בבירור לטובת ישראל. כשהזהות השבטית מעורבת, העובדות במציאות מפסיקות לשחק תפקיד; כל צד מפרש אפילו דיווח ניטרלי ומאוזן כהתקפה עוינת על המחנה שלו.
הפסיכולוג החברתי ג'ונתן היידט, בספרו The Righteous Mind ("הלב הנבון"), מסביר את המנגנון הזה באמצעות אנלוגיה מבריקה: הפיל והרוכב.
התבונה והלוגיקה שלנו הן כמו "רוכב" קטן היושב על גבו של "פיל" ענקי – הרגשות, האינטואיציות והזהות השבטית שלנו. אנחנו אוהבים לחשוב שהרוכב הוא המנווט והמחליט, אך בפועל, הפיל הוא זה שקובע לאן צועדים. תפקידו של הרוכב (ההיגיון) הוא ברוב המקרים רק לנסח צידוקים רציונליים בדיעבד לכיוון שאליו הפיל כבר החליט ללכת.
כשפוליטיקאים או דמגוגים משתמשים ברטוריקה, הם פונים ישירות אל הפיל. בדיקת עובדות יבשה פונה אל הרוכב – ולכן היא כמעט תמיד מפסידה.
זה מביא אותנו לסטואים.
עבור הסטואים, בירור האמת הוא חלק בלתי נפרד מלימוד הלוגיקה והאתיקה. אם תפיסת המציאות שלנו משובשת, נפעל באופן שגוי ופוגעני. לכן, החזית האמיתית היא השליטה בהסכמה הפנימית (synkatathesis) – הנכונות שלנו לא למהר להאמין לרושם הראשוני, למילים המלהיבות או לרטוריקה ה"אותנטית" המציפה אותנו.
אפיקטטוס מדגיש שלהסכים לטענה שקרית זו לא רק טעות אינטלקטואלית, אלא ממש כשל באופי שלנו.
בספר השיחות (3.3), אפיקטטוס מסביר שהחומר שבו עוסק האדם הטוב הוא העיקרון המנחה שלו (Hegemonikon). החכם לומד להסכים רק למה שהוא אמת עובדתית במציאות, ולמנוע את הסכמתו ממה שאינו מוכח:
"כך נוטה הנפש מטבעה להשתוקק לטוב, ולמאוס ברע, ולהתייחס בשוויון נפש למה שאינו לא טוב ולא רע."
אפיקטטוס נותן אנלוגיה: כמו שמוכר ירקות אינו יכול לסרב לקבל מטבע רשמי של המדינה עבור הסחורה שלו, כך גם הנפש: כשהאמת הממשית נגלית אליה, היא נמשכת אליה מיד. אך כנגד "מטבעות מזויפים" של דמגוגים וקונספירציות, על האדם לאמן את עצמו בוקר-בוקר: לבחון כל רושם וכל אמירה – האם יש לה ביטוי במציאות? אם לא, השלך אותה!
"עלינו אם כן לעקור מן השורש את הדעות הרעות הללו... כי מה הם בכי וקינה? דעה פנימית (doxa). מה הוא מזל רע? דעה. מה היא מרידה אזרחית, מה היא מחלוקת, מה הן הטחת אשמה? כל הדברים הללו אינם אלא דעות ותו לא."
אבל מה עלינו לעשות כשאנו מנסים לשכנע אחרים שנלכדו ברשת של פייק ניוז או אשליות רטוריות?
כאן מציע אפיקטטוס גישה פסיכולוגית ועמוקה בשיחות (ספר 2, פרק 26):
"כל טעות טומנת בחובה סתירה. שהרי מי שטועה אינו רוצה לטעות אלא להיות צודק, ועל כן ברור שהוא אינו עושה את מה שהוא רוצה עושה... לפיכך, המיומן באמת בהיגיון, וזה המבין כיצד יש להתווכח ולשכנע, הוא מי שמסוגל להראות לכל אדם את הסתירה שגורמת לטעותו, ולהמחיש לו כיצד אינו עושה את מה שהוא רוצה, ועושה את מה שאינו רוצה.
אם תראה לאדם את הסתירה הזו, הוא ייסוג מטעותו מעצמו; אך כל עוד אינך מראה לו אותה, אל תכעס עליו, אלא רחם עליו."
אפיקטטוס מבין שאם נתקוף את האחר, רק נבריח את "הפיל" שלו ונכניס אותו למגננה. האדם שאינו רואה את העובדות אינו עושה זאת מרשעות, אלא מפני שהוא שבוי בסתירה פנימית וברושם מוטעה. תפקידנו אינו לנצח בוויכוח, אלא להאיר ברוגע את הסתירה מתוך דבריו שלו.
ובספר 3 (פרק 23) הוא מוסיף כלל זהב לתקשורת:
"הנהג אותנו כבעלי חיים תבוניים: הראה לנו מה מועיל לנו, ואנו נלך בעקבותיו; הראה לנו מה מזיק, ואנו נפנה ממנו עורף."
גם סנקה, במכתב 40 ללוקיליוס, מזהיר מפני נואמים המדברים כמו מאחזי עיניים:
"דיבור העוסק באמת חייב להיות בלתי מקושט ופשוט. לסגנון הפופולרי הזה אין כל נגיעה לאמת; מטרתו היא להרשים את ההמון הנערער, לפתות אוזניים בלתי זהירות..."
סנקה מבהיר כי מטרת הפילוסופיה והדיבור האמיתי היא להבריא את הנפש ולא לחפש מחיאות כפיים.
סיכום פרקטי: איך ליישם זאת בחיי היומיום?
נטרלו את הקישוטים הרטוריים: כשאתם שומעים טיעון מלהיב או זועם – פשטו אותו למשפט אחד של עובדה ולוגיקה. תשאלו: האם יש לזה ביטוי עובדתי במציאות, או שזהו רק "אתוס" ורושם?
זהו את "הפיל": הניחו שגם אתם וגם האנשים סביבכם מונעים מזהות שבטית ומהטיות קוגניטיביות. אל תסתפקו ב"בדיקת עובדות" יבשה כשאתם מנסים לשכנע.
אמצו את הגישה הסטואית לשכנוע: אל תתקפו ולא תכעסו על מי שטועה. שאלו אותו שאלות חקר סוקרטיות ברוגע, ועזרו לו לראות את הסתירה הפנימית בטיעון שלו בעצמו.
שמרו על המבצר הפנימי: חשיבה ביקורתית ומשמעת מחשבתית אינן רק כלים אקדמיים – הן המבצר הסטואי שמונע מאיתנו להפוך לכלי משחק בידיהם של דמגוגים, בעת העתיקה כמו גם היום.
אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר שאתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com. דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
תגובות