פרק 240 מה היא דת האמת? ועל הפחד

Statue of Cato the Younger in the Louvre Museum. He is about to kill himself while reading the Phaedo, a dialogue of Plato which describes the death of Socrates. The statue was begun by Jean-Baptiste Roman (Paris, 1792–1835) using white Carrara marble. It was finished by François Rude (Dijon, 1784 – Paris, 1855). מתוך ויקיפדיה

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים - הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

במאי 1254, נזיר פרנציסקני מפלנדריה עמד בחצרו של השליט החזק בתבל ונערך לדיון על אלוהים.

שמו היה וילם מרוברוק (William of Rubruck). הוא צעד אלפי מיל כדי להגיע לקראקורום, בירת האימפריה המונגולית, והגיע בשלהי דצמבר 1253 כשליחו של לואי התשיעי, מלך צרפת. הוא לא הגיע בחיפוש אחר ויכוח; הוויכוח מצא אותו.

וילם מרוברוק נשלח למזרח על ידי לואי התשיעי ("לואי הקדוש"), מלך צרפת, בעת שהייתו במזרח התיכון לאחר כישלון מסע הצלב השביעי. השמועות באירופה טענו כי סארטאק, בנו של באטו חאן, שליט אורדת הזהב, המיר את דתו לנצרות. אורדת הזהב זה אזור מרכז אסיה - קזחסטן, אוזבקיסטן, חלק מסיביר, עד בולגריה ונהרות הוולגה והדון, ואזור אוקראינה של ימינו.

לואי מלך צרפת קיווה לכרות ברית צבאית עם המונגולים נגד הממלכות המוסלמיות, ובו-בזמן לקדם את הנצרות הקתולית.

המונגולים קיבלו דתות אחרות אבל לא דגלו בסובלנות מתוך ליברליזם מודרני, אלא מתוך פרגמטיזם פוליטי ותפיסה שאמאניסטית: הם האמינו כי ככל שיותר כוהני דת מכל המוסדות יתפללו עבור החאן הגדול, כך ייטב לשלטונו. אמו של מונגקה חאן, הייתה נוצרייה נסטוריאנית מוצהרת. בחצר המלוכה חיו חכמים מוסלמים, מלומדים קונפוציאנים, נזירים בודהיסטים ושאמאנים מונגולים.

למונגקה חאן, החאן הגדול השלישי ונכדו של ג'ינגיס חאן, היה מוח סקרן ומעשי. האימפריה שלו השתרעה מסין ועד שולי מזרח אירופה. בתוכה חיו נוצרים, מוסלמים, בודהיסטים ושאמאנים. הוא ביקש לדעת איזו דת, אם בכלל, היא דת האמת. אז הוא עשה מה ששליטים עושים: הוא הורה על קיום תחרות.

הכללים היו פשוטים, והסיכון – עצום. כל משתתף שיעליב דת אחרת יוצא להורג. שלושה שופטים מונו, אחד מכל אחת מהמסורות המרכזיות: נוצרי, מוסלמי ובודהיסטי. הדיון היה פומבי, רשמי, ונערך בסבבים.

ביום שלפני הדיון, וילם מרוברוק יזם פגישת אסטרטגיה סודית עם הנציגים המוסלמים והנסטוריאנים. הוא שכנע אותם שלא להתווכח בינם לבין עצמם תחילה, אלא לאחד כוחות נגד הגישה הבודהיסטית/פגאנית שאינה מכירה באל בורא יחיד.

וילם מצא את עצמו מול מתורגמן נוצרי נסטוריאני שאת תרגומיו לא אימת לחלוטין, ומול נזיר בודהיסטי מסין שפתח בשאלה "כיצד נוצר העולם?".

וילם השיב באמצעות ספר בראשית. הנזיר דחק בו בנושא הרע. בנושא הסבל. על מדוע אלוהים כול-יכול מתיר את קיומם של אלה. אלו לא היו שאלות קלות באולמות האבן של קראקורום, כשהשופטים צופים והעונש על מעידה נקבע במפורש.

בין הסבבים, החצר שתתה חלב סוסות מותסס. הדיון נעצר, ואז התחדש.

בשלהי השלב השני, המבנה השתנה. וילם והמלומדים המוסלמים מצאו את עצמם באותו צד, שניהם טוענים נגד העמדה הבודהיסטית לפיה היקום הוא ללא התחלה וללא סוף. נזיר פרנציסקני ומלומד אסלאמי, בני מסורות שנלחמו זו בזו בארץ הקודש במשך מאה שנה, עומדים יחד על הערבה ומציגים טיעון משותף.

איש לא ניצח. כלומר, איש לא הוכרז כמנצח. מונגקה חאן לא המיר את דתו. הוא נותר, ככל שהרשומות מראות, במידה רבה בלתי מופתע. הוא אמר לוילם לאחר מכן כי אלוהים נתן לכל אדם אצבעות בכף היד, אך דרכים שונות להגיע אליו.

וילם חזר למערב וכתב תיעוד של המסע ששרד עד ימינו. זהו אחד הרישומים המפורטים ביותר של האימפריה המונגולית במאה ה-13 בשפה אירופית כלשהי. הוא תיאר את הדיון, את החצר, את ריח אוהלי הלבד, את טעם חלב הסוסות, ואת הרגע שבו הניח כי הנזיר הבודהיסטי מולו הודה בשקט בנקודה אחת.

החאן הגדול לא הנפיק צו. הדיון לא הכריע דבר.

אבל במשך כמה שעות באביב של שנת 1254, תחת עונש מוות על נימוסים רעים, נזיר, נזיר בודהיסטי ואימאם עמדו באותו חדר וניסו לענות על אותה השאלה.

הסיפור הזה הוא לא אגדה או מיתוס, אלא מבוסס ישירות על יומן המסע המפורט שכתב וילם מרוברוק עצמו למלך לואי התשיעי.

מונגקה חאן אכן פרסם צו נחרץ: "זהו הצו של מונגקה: שאיש לא יעז לומר מילים פוגעניות או מעליבות כלפי רעהו, ושאיש לא יגרום למהומה שעלולה להפריע להליכים, תחת עונש מוות".

וילם מרוברוק תיאר כיצד כרת ברית טקטית עם הנציגים המוסלמים והנוצרים הנסטוריאנים כדי להתייצב יחד מול הבודהיסטים (שאותם כינה "טואינים"), מתוך מטרה להוכיח קודם כל את קיומו של אל אחד בורא עולם.

אמירתו המפורסמת של החאן מופיעה כמעט מילה במילה בדיווחו של וילם: "אנו המונגולים מאמינים שיש רק אלוהים אחד... אך כשם שאלוהים נתן ליד אצבעות שונות, כך הוא נתן לבני האדם דרכים שונות".

בעיניי, החלק הכי מעניין בסיפור על פי יומנו של וילם, זה שהדיון התיאולוגי-הפילוסופי לא הסתיים בהכרעה לוגית, אלא בשכרות כללית. ככל שהשעות נקפו, המשתתפים – כולל המתורגמנים והשופטים – שתו כמויות אדירות של אייראג (חלב סוסות מותסס). הדיון הלך והתפוגג עד שהנציגים פשוט החלו לשיר בקול, לשתות יחד ולטפוח זה לזה על השכם.

אבל המונגולים נהגו כמו שמונגולים נוהגים, ולמרות הדיאלוג הפתוח, כשנפרד מונגקה מרוברוק, הוא פלט אזהרה מדינית חריפה. הוא פקד עליו למסור למלך צרפת מכתב שבו נכתב כי אם צרפת תסרב להיכנע למונגולים ולהעלות להם מס, היא תושמד.

אבל הסטואים היו מסתכלים על העניין אחרת. ראשית, כתפיסה קוסמופוליטית, עצם הדיון המכבד (גם אם תחת איום), בין מחלוקות תפיסתיות, הוא מבורך בעיני הסטואים.

נקודה נוספת היא שלוות הנפש הסטואית. אטרקסיה (Ataraxia).

שזה חוסר התרגשות מול סכנות חיצוניות. לעמוד מול שליט חזק, כשהשופטים צופים ועונש מוות מרחף באוויר על מעידה בלשון, זהו מבחן קיצוני של כושר עמידה.

זה שהשתכרו בסוף, לא מעיד על שליטה עצמית.

אבל אני רוצה לצאת מהסיפור הזה ל-2 נקודות. האחת בנושא הפחד והשנייה היא העניין התיאולוגי המשתלב בנושא הפחד.

לדוגמה. הרמב"ם מסביר שיראה מעונש (כמו גיהינום) או ציפייה לשכר (כמו גן עדן) הן דרכים "שלא לשמה" – כלומר, דרגה נמוכה של עבודת האל, המיועדת למי שדעתו אינה בשלה מספיק כדי להבין את הערך הפנימי של האמת והטוב. כלומר כאלה שלא עושים את הדברים הנכונים כי נכון לעשות אותם. או בסטואיות מדוברת, המידות הטובות הן הטוב היחיד.

בהלכות תשובה (פרק י', הלכה א'-ה'), הרמב"ם מבחין בין מי שעובד מיראה ומאהבה, וכותב בפירוש למי מיועד האיום בעונש:

"אל יאמר אדם: הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאלקח הברכות... או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות... כדי שניצל מגיהנם... אין ראוי לעבוד את ה' על דרך זו... אלא העובד מאהבה – עושה האמת מפני שהוא אמת."

ובהלכה ה' הוא מסביר למי נועדו הציפייה לשכר והפחד מעונש:

"כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר. עד שתתרבה דעתן ויתחכמו יתר מדאי, אז מגלין להן סוד זה מעט מעט, ומרגילין אותן לעניין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה."

הרמב"ם מגדיר כאן בגלוי שעיסוק בעונשים ושכר מיועד למי שדעתו קצרה ("קטנים, נשים וכלל עמי הארץ" – במונחי ימיו: אנשים שטרם פיתחו עומק תבוני או פילוסופי).

משל המלמד והילד: הקדמת הרמב"ם לפרק "חלק"

בהקדמה המפורסמת שלו לפרק "חלק" במסכת סנהדרין, הרמב"ם מביא משל חינוכי כדי להסביר מדוע בכלל התורה והחכמים משתמשים באיומים ובפרסים:

1. שלב האגוזים והתאנים: כשמלמדים ילד קטן לקרוא, הוא לא מבין את ערך החכמה. המלמד אומר לו: "תקרא ואתן לך אגוזים ותאנים". הילד לומד לא בשביל החכמה, אלא בשביל המאכל.

2. שלב המנעולים והבגדים: כשהילד גדל והאגוזים כבר לא מפתים אותו, המלמד מציע לו נעליים יפות או בגדים.

3. שלב הכסף והכבוד: כשהוא מתבגר עוד, מציעים לו כסף, ולאחר מכן מעמד, כבוד או תואר.

הנמשל של הרמב"ם:

בני אדם שאינם מפותחים תבונית דומים לילד הזה. הם אינם מסוגלים לתפוס את ה"טוב" כדבר שראוי לעשותו מצד עצמו, או את האמת מפני שהיא אמת. בגלל מוגבלות זו, צריך להבטיח להם גן עדן ולאיים עליהם בגיהינום, כדי שיעשו את הדבר הנכון – עד שיגדלו מבחינה תודעתית.

הזיקה לגישה הסטואית

העמדה הזו של הרמב"ם מקבילה באופן נדיר לתפיסה הסטואית:

• לפי הסטואים: המידה הטובה היא התכלית והשכר של עצמה (Virtue is its own reward). אדם הפועל רק מתוך פחד מעונש או ציפייה לשכר אינו אדם חופשי או תבוני.

• לפי הרמב"ם: השלמות הגבוהה ביותר היא "עושה האמת מפני שהוא אמת" – ללא צורך במנגנוני הפחדה חיצוניים או בהבטחות לשכר בעולם הבא.

נחזור אחר כך לעניין הפחד.

בדתות המונותאיסטיות לא יאמרו שסיפורי הניסים או סיפורי האבות, הם מיתולוגיה. אבל בעת העתיקה היו כאלה שאמרו שהמיתולוגיה היוונית וסיפורי האלים, הם או אלגוריה או היסטוריה שקיבלה זווית של מיתוס.

כלומר, מה אם המיתוסים היווניים והרומיים היו "היסטוריה בתחפושת" — סיפורים על אישים ואירועים היסטוריים אמיתיים שבהדרגה הפכו למוגזמים ומעוותים דרך מאות שנים של סיפור מחדש?

היו כמו סטואים בתקופה הראשונה באתונה שהיו חסידים של דוקטרינה תיאולוגית, שנודעה לימים כאוהמריזם (Euhemerism), אשר טענה בדיוק את זה.

המונח "אוהמריזם" נגזר משמו של פילוסוף יווני אלמוני יחסית בשם אוהמרס (Euhemerus), שלפי הסברה נולד במסינה שבסיציליה. אוהמרס היה חבר ואיש חצר של קסנדרוס מלך מוקדון, ובן זמנו של זנון מקיטיון, מייסד האסכולה הסטואית. יצירתו המרכזית, "היסטוריה מקודשת", נכתבה בתחילת המאה ה-3 לפנה"ס, בעשורים הראשונים לאחר שזנון ייסד את האסכולה הסטואית שלו באתונה. כיום שרדו רק קטעים מכתביו של אוהמרס, המצוטטים על ידי מחברים אחרים. עם זאת, מתוכם ניתן לראות את הקווים הכלליים של פילוסופיה זו.

אוהמרס טען שאין להבין את התיאורים המיתולוגיים של האלים כפשוטם, אלא לפרש אותם באופן רציונלי ונטורליסטי יותר. הוא האמין שרוב המיתוסים הללו מקורם בתיאורים של אירועים ואישים אמיתיים, שהפכו למוגזמים ומיתולוגיים עם הזמן. למספרי סיפורים יש נטייה טבעית לקשט סיפורים, וכך מה שהתחיל כתיאורים נטורליסטיים של אירועים היסטוריים אמיתיים, כגון חייהם של שליטים מפורסמים, מתעוות בהדרגה על ידי סיפור מחדש מתמיד לאורך מאות שנים, והופך לתיאור מיתולוגי של אירועים על-טבעיים. כיום, ייתכן שהיינו מתארים את אוהמרס כמי שדוגל בפרספקטיבה ספקנית יחסית לגבי מיתוסים ותיאולוגיה של העת העתיקה.

דמיינו למשל את סיפור המבול שמופיע בוורסיות שונות במיתולוגיות אחרות. או סיפור שמשון הגיבור שמקבל את כוחו מחדש ומפיל את מקדש האל הפלשתי דגון. זה לא סיפור של גיבור על נגד הנבלים?

אוהמרס פיתח הסבר שיטתי למיתוסים עתיקים, שטען כי האלים היו במקורם מלכים גדולים, גיבורים ומיטיבי האנושות, שהפכו לאובייקטים של הערצה דתית עם הזמן. הוא ציין שהאלהה (אפותיאוזה) של שליטים חזקים לא הייתה תופעה נדירה.

מוזמנים לחזור לפרק שעשיתי על הסאטירה של סנקה על "הדלעתו של קלאודיוס". כי גם הסטואים הרומים ראו את הקיסרים הופכים עצמם לאלים.

יש שתי דרכים עיקריות שבהן מסורת זו מפרשת מיתוסים מחדש באופן נטורליסטי:

• כמה מיתוסים על אלים נתפסים כייצוגים סמליים של תופעות טבעיות, למשל, המצרים סוגדים לנהר הנילוס כאל, גילוי היין הוביל להאנשתו כאל דיוניסוס, וכו'.

• מיתוסים אחרים נתפסים כתוצאה של האלהת מלכים (כמו גם פרעונים וקיסרים) ואנשים ונשים דגולים שונים.

אוהמרס טוען שזאוס היה למעשה מלך אמיתי של כרתים, שזכה להערצה כה רבה עד שאגדות הפכו אותו בהדרגה לאל. פרשנות זו נתמכה בעובדה שאנשי כרתים היו ידועים בטענתם השנויה במחלוקת לפיה קבר ליד קנוסוס, שעליו נחקקו המילים "קברו של זאוס", הכיל את שרידיו בני התמותה של מלך כרתים שעל חייו בוסס במקור המיתוס של האל היווני. הפילוסוף הספקן פורפיריוס טען מאוחר יותר שפיתגורס גילה את הקבר וחקק עליו את המילים "כאן מת ונקבר זאן, שאותו קוראים זאוס". למעשה, אנשי כרתים רכשו מוניטין בקרב יוונים אחרים כשקרנים ואתאיסטים בגלל טענתם השנויה במחלוקת שזאוס היה, במציאות, מלך בן תמותה של כרתים.

שיטות נטורליסטיות וספקניות למדי אלו לפרשנות מיתוסים אינן מובילות בהכרח לאתאיזם. עם זאת, אולי לא במפתיע, עמדות הדומות לאוהמריזם נחשבו בעולם העתיק באופן נרחב לצורות של אתאיזם או אגנוסטיות, מה שיכול היה להוביל לרדיפת אלו שדגלו ברעיונות כאלה.

אף על פי שהוא התפרסם בקידום רעיון זה, אוהמרס לא היה הראשון לפתח פרשנות רציונלית ונטורליסטית למיתוסים. נראה כי כמה מפילוסופי הטבע שקדמו לסוקרטס החזיקו בדעות דומות.

לדוגמה, קסנופאנס הבחין שאנשים נוטים לבנות ייצוגים של האלים בצלמם שלהם:

"אך לוּ לבקר, לסוסים ולאריות היו ידיים, או יכלו לצייר בידיהם וליצור יצירות כפי שעושים בני אדם, סוסים היו מציירים כסוסים ובקר כבקר, וכך היו מתארים את צורות האלים ויוצרים את גופם, בדיוק באותה צורה שיש להם עצמם.

...

האתיופים אומרים שאלוהיהם פחוסי-אף ושחורים, התראקים שהם חיוורים ואדומי-שיער." — קסנופאנס

אם אל קיים הוא חייב להיות שונה לחלוטין מבני אדם. "אך בני תמותה חושבים שהאלים נולדים ויש להם בגדים, קול וצורה של בני תמותה", אומר קסנופאנס. במילים אחרות, אנו נוטים באופן טבעי ליצור דימויים אנתרופומורפיים (מאונשים) של אלים. לכן, פילוסופי הטבע שקדמו לסוקרטס הבינו שאלי המיתולוגיה היוונית היו כנראה, במובן מסוים, המצאות אנושיות בלבד. עם זאת, הסטואיקנים ירשו מהסופיסטים את פרשנותם הנטורליסטית לאלים כ"היסטוריה בתחפושת".

דיוגנס לארטיוס היה אוצר של תפיסות פילוסופיות ופילוסופים בעת העתיקה. הוצאת נהר ואברהם ארואטי תרגמו את ספרי דיוגנס לארטיוס לאחרונה. כמובן שקראתי את החלק על הסטואים. הוא נחמד להבנה, אבל אני לא ממליץ עליו לפני שקוראים את החשובים שבסטואים שיש לנו טקסטים מהם, כמו סנקה, אפיקטטוס, מרקוס אורליוס ואפילו קיקרו.

בכל אופן, לעניינו, דיוגנס לארטיוס כותב על הסטואים:

"האלוהות, הם אומרים, היא יצור חי, בן-אלמוות, רציונלי, מושלם או תבוני באושרו, שאינו מכניס לתוכו שום רוע, הדואג בהשגחה לעולם ולכל אשר בו, אך אין לו צורת אדם. הוא, עם זאת, יוצר היקום, וכביכול, אבי הכל, הן בכלל והן באותו חלק מסוים שלו שחודר לכל, ואשר נקרא בשמות רבים בהתאם לכוחותיו השונים. הם נותנים לו את השם דיה (Dia) מכיוון שהכל קורה בזכותו; זאוס עד כמה שהוא סיבת החיים או חודר לכל חיים; השם אתנה ניתן לו מכיוון שהחלק השולט של האלוהות משתרע עד לאתר; השם הרה מציין את התפשטותו לאוויר; הוא נקרא הפייסטוס מכיוון שהוא מתפשט לאש היצירתית; פוסידון, מכיוון שהוא נמתח אל הים; דמטר, מכיוון שהיא מגיעה אל האדמה. באופן דומה, בני אדם העניקו לאלוהות את תאריו האחרים, בהיאחזם ככל יכולתם בתכונה כזו או אחרת מסגולותיו הייחודיות". — דיוגנס לארטיוס

הדבר מיוחס לסטואיים באופן כללי, למרות שההקשר מרמז שזו אולי הייתה השקפתו המקורית של זנון.

בקיצור, היקום הוא אלוהי, יצור חי רציונלי ואחד שלם. והם כינו אותו זאוס.

"זאוס" ו"טבע" היו לכן למעשה מונחים נרדפים, כפי שיהיו מאוחר יותר עבור שפינוזה, פנתאיסט נוסף, שהפך לידוע לשמצה במהלך חייו באומרו Deus sive Natura — "אלוהים או הטבע". על ידי פירוש המיתוסים המסורתיים כמטפורות לטבע כשלם, או להיבטים שלו, הסטואים היו יכולים באופן פוטנציאלי להימנע מהאשמת האתאיזם שבגינה נרדפו פילוסופים מוקדמים יותר. אם כי לעיתים עצם העמימות של עמדתם חזרה כבומרנג והביאה עליהם את אותה אשמה בדיוק.

האחיין של סנקה היה משורר בשם לוקאנוס (Lucanus). הוא כתב פואמה אפית בשם "פרסליה" (Pharsalia). אחד הטקסטים המפורסמים והמרשימים ביותר בעולם העתיק המבטאים את התיאולוגיה הסטואית. לוקאנוס (39–65 לספירה) חי בתקופת שלטונו של הקיסר נירון (ולבסוף אולץ על ידי נירון להתאבד, כמו דודו). יצירת המופת שלו, ה"פרסליה" (המוכרת גם בשם "על מלחמת האזרחים" - De Bello Civili), מתארת את מלחמת האזרחים העקובה מדם בין יוליוס קיסר לפומפיוס.

בשונה מאפוסים קלאסיים אחרים (כמו ה"איליאדה" של הומרוס או ה"איניאדה" של ורגיליוס), ב"פרסליה" אין התערבות של אלים. האלים האולימפיים לא יורדים מהשמיים כדי לעזור לגיבורים. במקום זאת, לוקאנוס מציג עולם המונע על ידי כוחות פילוסופיים: גורל (Fatum), מזל עיוור (Fortuna), ובעיקר - המידה הטובה (Virtus) של האדם.

קאטו הצעיר (קאטו מאוטיקה) הוא הגיבור המוסרי האולטימטיבי של האפוס. לאחר תבוסתו ומותו של פומפיוס, קאטו לוקח פיקוד על שרידי צבא הרפובליקה ומוביל אותם במסע ייסורים ארוך, קשה וגיבורי דרך מדבר לוב הצחיח, כדי להמשיך להילחם בעריצות של יוליוס קיסר.

במהלך המסע במדבר, הצבא מגיע אל נווה המדבר שבו שוכן המקדש של יופיטר אמון (שילוב של האל הרומי יופיטר והאל המצרי אמון) - אחד האורקלים (מגידי העתידות) המפורסמים והנחשבים ביותר בעולם העתיק.

טיטוס לאביינוס, סגנו של קאטו, מפציר בו לגשת אל הכוהן ולשאול את האורקל שאלות הרות גורל: מה יהיה סוף המלחמה? האם הרפובליקה תשרוד? מהי מהות המידה הטובה?

קאטו מסרב לגשת לאורקל. הנאום שהוא נושא בתגובה הוא מניפסט מובהק של פנתאיזם סטואי (התפיסה שהאל והיקום הם אחד).

הנאום הולך כך:

"האם הוא בחר בחולות הצחיחים להתנבא למעטים ובעפר זה לשקע את האמת והאם יש בית אחר לאלוהים מלבד הארץ והים והאוויר והשמיים והמצוינות? מדוע אנו מחפשים אלים רחוק יותר? כל מה שאתה רואה, כל מה שאתה חווה, הוא יופיטר. — לוקאנוס, פרסליה "

במשפט "האם הוא בחר בחולות הצחיחים להתנבא למעטים ובעפר זה לשקע את האמת?" קאטו לועג לתפיסה הדתית המסורתית (והמקומית). מדוע שאל אוניברסלי ואינסופי יבחר להסתתר במקדש מבודד באמצע המדבר, וידבר רק דרך כוהן אחד ולמעט אנשים שמסוגלים לעשות את המסע לשם? לשיטתו של קאטו הסטואי, האמת האלוהית נגישה לכולם, בכל מקום, באמצעות התבונה (הלוגוס).

"והאם יש בית אחר לאלוהים מלבד הארץ והים והאוויר והשמיים והמצוינות?" זהו לב הפנתאיזם הסטואי. אלוהים אינו ישות בעלת גוף שיושבת על ענן או בתוך מקדש מאבן. אלוהים הוא הטבע עצמו (הארץ, הים, האוויר). שימו לב למילה האחרונה: והמצוינות (בלטינית: Virtus - סגולה, מידה טובה, אומץ מוסרי). הסטואיים האמינו שהניצוץ האלוהי נמצא בתוך האדם. כשאדם פועל במוסריות, בצדק ובתבונה – אלוהים שוכן בתוכו. "המקדש" האמיתי של אלוהים הוא הנפש של האדם הטוב.

"מדוע אנו מחפשים אלים רחוק יותר? כל מה שאתה רואה, כל מה שאתה חווה, הוא יופיטר." במקור הלטיני: Iuppiter est quodcumque vides, quodcumque moveris. המשמעות היא שיופיטר אינו "שם למעלה" מתבונן בנו, אלא הוא החוקיות התבונית שמניעה את היקום כולו. אין צורך ללכת למגידי עתידות כדי למצוא אותו, כי הוא נמצא בכל עלה, בכל משב רוח, ובכל החלטה מוסרית שאנו לוקחים.

מעבר לתיאולוגיה, יש כאן הצהרה מוסרית עמוקה. קאטו מסביר בהמשך הנאום שלו שהוא לא צריך אורקל שיגיד לו אם הוא ימות בקרב או יחיה, או אם יוליוס קיסר ינצח.

עבור פילוסוף סטואי, התוצאה החיצונית אינה משנה, משום שהיא נתונה בידי הגורל ואינה בשליטתנו (דיכוטומיית השליטה הסטואית). מה שמשנה הוא הפעולה המוסרית ברגע ההווה. קאטו יודע שחובתו היא להילחם למען החירות והרפובליקה. בין אם ינצח ובין אם ימות – זהו הדבר הנכון לעשות. לכן, אין לו שום צורך לשאול את העתיד: התבונה והמצפון שלו כבר נתנו לו את כל התשובות שהוא צריך.

הקטע ב"פרסליה" משתמש בדמותו של קאטו כדי להציג אלטרנטיבה לדת הפגאנית המסורתית (דת של קורבנות, מקדשים, פחד מהאלים ואמונה באורקלים). לוקאנוס מציג דת פילוסופית-רציונלית, שבה האדם לא מתרפס בפני כוהנים במדבר, אלא מוצא את האלוהות בתוך חוקי הטבע ובתוך עצם היותו אדם מוסרי, חופשי ובעל תבונה.

זה מאוד דומה למה שלימים אמר אפיקטטוס ב"מדריך" 32:

"כאשר אתה פונה לנבואה, זכור שאינך יודע מה תהיה התוצאה, אלא שבאת כדי לברר זאת מפי הנביא; אולם אם אתה אכן פילוסוף, אתה יודע עם הגיעך מהו טבעה (כלומר של הנבואה). שכן אם מדובר באחד מאותם דברים שאינם בשליטתנו, הרי שמה שעתיד להתרחש אינו יכול להיות טוב או רע. על כן, אל תביא עמך אל הנביא לא תשוקה ולא סלידה, ואל תתקרב אליו ברעדה, אלא גמור בדעתך מראש שכל תוצאה היא אדישה ואינה נוגעת לך, אך תהא אשר תהא, תוכל לעשות בה שימוש ראוי, ואיש לא ימנע זאת בעדך. גש, אפוא, בביטחון אל האלים כאל יועצים; ולאחר מכן, כאשר ניתנה לך עצה כלשהי, זכור במי בחרת כיועצים, ואת מי תמרה אם לא תציית להם. "

אז כשאפיקטטוס אומר גש בביטחון אל האלים כיועצים, זה אומר לדרך הטבע. לחוק הטבע. ומה יקרה אם לא תלך לפי חוק הטבע. כלומר היותנו יצור חברתי ורציונלי.

הסטואיים הפכו ידועים במיוחד בפירוש המיתוסים היווניים באופן אלגורי, כמטפורות או סמלים לתופעות ותהליכים טבעיים שונים. דרך אגב, פילון האלכסנדרוני שחי בתקופת סנקה והגיע בראש משלחת יהודית לרומא, החל לכתוב אלגוריות לדמויות מהמקרא, בדומה למה שעשו הסטואים.

סופרים נוצרים מוקדמים שהכירו את הסטואיות יהפכו זאת לדרך להפריך את עצם קיומם של אלוהיהם הפגאניים. הם אימצו בהתלהבות את האוהמריזם ביחס לאלים היווניים והרומיים, מה שאיפשר לקלמנס מאלכסנדריה להכריז: "אלה שאתם משתחווים להם היו פעם בני אדם כמותכם".

במאה הראשונה לספירה היה גם סטואי בשם קורנוטוס שכתב טקסט ששרדו חלקים ממנו בשם: "קומפנדיום של התיאולוגיה היוונית". הוא הרחיב רבות על הפרשנות הסמלית של האלים, תוך שהוא נשען בכבדות על השערות לגבי אטימולוגיות עתיקות.

לדוגמה, האלה היוונית ארטמיס קיבלה באופן מסורתי את הכינוי 'פוספורוס' (Phosphoros), שמשמעותו "נושאת אור" מכיוון, אומר קורנוטוס, שהירח, כמו גרסה קטנה יותר של השמש, גם "מפיץ אור ומאיר את הסביבה במידת מה", במיוחד כשהוא מלא. הוא אומר שהירח החל להיות מתואר כציידת ארטמיס מכיוון שהוא נראה "רודף" אחר חיות גלגל המזלות "ומשיג אותן במהירות - שכן מהירות היא משהו שקשור גם לציד." קורנוטוס מסיק לכן:

"באותה הדרך, ילדי, אתה יכול להחיל מודלים בסיסיים אלה על כל דבר אחר שעובר דרך המיתולוגיה בנוגע לאלו שנחשבים כאלים, מתוך שכנוע שהקדמונים היו רחוקים מלהיות בינוניים, אלא היו מסוגלים להבין את טבע הקוסמוס ומוכנים לבטא את הפילוסופיה שלהם בסמלים וחידות." — קורנוטוס, קומפנדיום של התיאולוגיה היוונית

קורנוטוס רצה להסיר את ה"אמונות הטפלות" מהמיתוסים העתיקים על ידי פרשנות סמלית שלהם, אך הוא עדיין האמין שהאדיקות הדתית חשובה ושיש לשמר פולחנים מסורתיים. לאורך הטקסט שלו, מיתוסים מסורתיים הנוגעים לכל אחד מהאלים מובנים כמטפורות המתייחסות להיבטים שונים של הטבע האלוהי.

סנקה, שהיה בן זמנו של קורנוטוס, ונולד באותה עיר כמו הרמב"ם רק 1,100 שנה בערך לפני הרמב"ם, מבהיר שהוא רואה את המיתוסים העתיקים כדומים לסיפורי ילדים ושאף מבוגר משכיל לא צריך לקחת אותם כפשוטם.

במכתב 24.17 כותב סנקה לחברו לוקיליוס:

"איני טיפש עד כדי כך שאעבור בנקודה זו על הטיעונים שאפיקורוס מרבה להשמיע, ואומר שהאימות של עולם השאול הן חסרות בסיס – שאיקסיון אינו מסתובב על הגלגל שלו, שסיזיפוס אינו דוחף את האבן שלו במעלה הגבעה, שמעיים של אדם אינם יכולים להשתקם ולהיטרף מחדש מדי יום; אף אחד אינו ילדותי עד כדי כך שיפחד מקרברוס, או מהצללים, או מהלבוש הרפאים של אלה שמוחזקים יחד על ידי לא-כלום מלבד עצמותיהם נטולות הבשר. המוות או שהוא מכחיד אותנו או שהוא מפשיט אותנו. אם אנו משוחררים אז, נשאר החלק הטוב יותר, לאחר שהוסר המשא; אם אנו מוכחדים, לא נשאר דבר; טוב ורע מוסרים כאחד."

מוקדם יותר באותו מכתב שעוסק בהתגברות על פחד ובעיקר הפחד מהמוות, סנקה נותן דרך להתגברות על הפחד על ידי שאיבת השראה מדמויות היסטוריות שעשו זאת ואולי גם מיתולוגיות במובנים מסוימים ואז הוא כותב:

" "הו", תאמר, "הסיפורים האלה נטחנו עד דק בכל בתי הספר; בקרוב מאוד, כשתגיע לנושא 'על הבוז למוות', תספר לי על קאטו". אך מדוע שלא אספר לך על קאטו, כיצד קרא את ספרו של אפלטון באותו לילה אחרון ומפואר, עם חרב מונחת למראשותיו? הוא סיפק לעצמו את שני המצרכים הללו לרגעיו האחרונים – הראשון, שיהיה לו הרצון למות, והשני, שיהיו לו האמצעים. לכן הוא סידר את ענייניו – ככל שאפשר לסדר את מה שנהרס ומתקרב לקצו – וחשב שעליו לדאוג לכך שלאיש לא יהיה הכוח להרוג או המזל הטוב להציל את קאטו.

הוא שלף את החרב – ששמר נקייה מכל שפיכות דמים לקראת היום האחרון – וקרא: "פורטונה (אלת המזל), לא השגת דבר בהתנגדותך לכל מאמציי. נלחמתי, עד כה, למען חירות מולדתי, ולא למען חירותי שלי. לא נאבקתי בעקשנות כזו כדי להיות חופשי, אלא רק כדי לחיות בין אנשים חופשיים. כעת, משהעניינים האנושיים הם מעבר לכל תקווה, יילקח קאטו למקום מבטחים".

באומרו זאת, הוא הנחית פצע מוות על גופו. לאחר שהרופאים חבשו אותו, לקאטו היה פחות דם ופחות כוח, אך לא פחות אומץ; זועם עכשיו לא רק על קיסר אלא גם על עצמו, הוא גייס את ידיו הלא-חמושות נגד פצעו, וגירש, במקום לשחרר, את אותה נפש אצילה שהתריסה כל כך כנגד כל כוח ארצי."

כדי לסגור את המעגל, מונגקה חאן איים במוות על מי שיפגע באחר או יזלזל באמונתו של אחר. הרעיון טוב, הדרך אלימה משהו. בנוסף הוא אומר שיש לנו 5 אצבעות ביד כמו הדרכים השונות להגיע לאל אחד. בעיניי זה דומה לרעיון הביטויים השונים של האלוהות בטבע. מן הסתם מונגקה בטח ראה את זה אחרת.

במכתב 24 סנקה נותן כמה דרכים להתגבר על פחד בכלל ופחד ממוות בפרט.

סנקה טוען שציפייה חרדה לסבל עתידי רק הורסת את ההווה. במקום לקוות לטוב, עדיף להניח שהתרחיש הגרוע ביותר אכן יקרה, לאמוד אותו בשכל ולהבין שלרוב הוא קצר-ימים או נסבל הרבה יותר מהפחד עצמו. שזה התרגול הרוחני הסטואי של הנחת הגרוע מכל (Premeditatio Malorum).

בנוסף בני אדם נבהלים מהתפאורה החיצונית של הסבל (כלא, אש, תליינים, חרבות) ממש כפי שילדים נבהלים מאנשים העוטים מסכות. ברגע שמפשיטים את האיום מחיצוניותו המאיימת, מגלים שנותרו רק כאב או מוות – תופעות טבעיות שאפילו אנשים פשוטים וחולים נושאים בגבורה מדי יום.

טיעון נוסף לגבי המוות, הוא התפיסה שהמוות אינו אירוע פתאומי שממתין לנו בסוף הדרך, אלא תהליך מתמשך. כל יום שעובר נגרע מחיינו, והרגע האחרון הוא רק ההשלמה של תהליך המוות שהחל עם לידתנו.

המתרגם אהרן קמינקא משתמש במילה "חלפסידרא" לשעון מים המראה את הזמן שאוזל. זה שעון מים עתיק ששימש למדידת זמן, במיוחד עבור טוענים בבתי משפט.

קמינקא מעלה טענה כי המילה התגלגלה מהשפה הארמית ליוונית ולרומית כ-clapsidra. לטענתו, הבסיס למילה הוא המונח הארמי "סידרא", שלפי פירושו משמעותו "שעה".

חשוב לציין שהמחקר הבלשני והאטימולוגי המקובל מצביע על מקור יווני ברור למילה, ולא על מקור ארמי. המילה היוונית Klepsydra (κλεψύδρα) מורכבת משני חלקים: Kleptein (לגנוב/להעלים) ו-Hydor (מים). משמעות השם היא "גונב המים", שכן המכשיר מודד זמן באמצעות מים המטפטפים החוצה באיטיות, כאילו הם "נגנבים" ונעלמים מהכלי.

בטקסט המקורי של סנקה בלטינית (מכתב 24, פסקה 20), המילה שבה הוא משתמש היא clepsydram (צורת היחס של clepsydra). המשפט המקורי בלטינית: כשם שאין זו הטיפה האחרונה שמרוקנת את הקלפסידרה, אלא כל מה שזרם החוצה קודם לכן...

בעולם העתיק, שעוני מים אלו שימשו בבתי משפט כדי לקצוב את זמן הנאום של הצדדים. קמינקא אף ממחיש זאת באמצעות ציטוט ממדרש רבה: "כ"ז

כלזמן

שהיא מלאה מים הסניגור מלמד". סנקה לוקח את המכשיר המוכר הזה מבית המשפט (שאליו הוא מתייחס בתחילת המכתב כשהוא מרגיע את לוקיליוס מתוצאות התביעה המשפטית שלו) ומשתמש בו כמטפורה יפהפייה ונוקבת לטבעו של המוות. סנקה מסביר שהמוות אינו רגע פתאומי שמתרחש רק בסוף החיים, אלא תהליך מתמשך ויומיומי. ממש כפי ששעון המים מתרוקן לאורך זמן ולא רק בגלל הטיפה האחרונה, כך גם אנו מאבדים חלק מחיינו בכל יום שעובר. רגע המוות הסופי הוא פשוט הטיפה האחרונה שמשלימה את התהליך.

נסכם:

התפיסה של אוהמריזם – קריאת המיתולוגיה כ"היסטוריה בתחפושת" שבה האלים הם למעשה בני אדם שהועלו לדרגת אלים בשל הישגיהם נותנת כלים מעשיים לאומנות החיים שלנו.

מבחינה פסיכולוגית כאשר אנו מבינים שהאלים ומפלצות המיתולוגיה הם הד עמום של אירועים אנושיים והיסטוריים, אנו מפרקים את החרדה מפני כוחות עליונים ושרירותיים שמתערבים בגורלנו. העולם הופך למקום רציונלי שפועל על פי חוקי טבע (הלוגוס הסטואי), ולא זירה לגחמות של פנטזיה. זה גם מוריד פחד מעריצים כמו מונגקה חאן.

אם הרקולס, למשל, לא היה אל בעל כוחות קסם, אלא אדם היסטורי בשר ודם שהתמודד עם קשיים עצומים באמצעות סגולה טובה (Arete), הרי שהישגיו המוסריים נמצאים בהישג ידנו. האוהמריזם הופך את המיתוס מתיאולוגיה נוקשה למוסר אנושי שאנחנו יכולים לתרגל ביומיום.

גישה זו של "הסרת קסם" מהעולם גם מהדהדת את הגותו של הרמב"ם, שלחם בעקביות נגד הגשמת האל ונגד אמונות טפלות. הרמב"ם ראה בהאנשת האל ובאמונה בכוחות מאגיים מכשול קריטי בדרך לשלמות השכלית. בדומה לסטואי שמפשיט את המיתוס ממרכיביו הפנטסטיים, הרמב"ם קורא לאדם להתבונן במציאות דרך משקפי התבונה בלבד. כאשר האדם משתחרר מהפחד מפני שדים או כוחות על-טבעיים דמיוניים, הוא פנוי לקחת אחריות מוסרית אמיתית על מעשיו ולבחור ב"שביל הזהב" מתוך שיקול דעת פנימי ורציונלי, ולא מתוך ניסיון לפייס כוחות חיצוניים.

תזכרו את תרגול ממנטו מורי והתגברות על פחד

תרגול ה"ממנטו מורי" (זכור את המוות) משלים את המהלך של חשיפת המציאות כפי שהיא, רעיון שסנקה פורס במכתב 24 בפניו של לוקיליוס שהמוות אינו אירוע נורא שממתין בסוף הדרך, אלא תהליך שמתרחש בכל רגע. "אנו מתים כל יום", שכן הזמן שעבר כבר נלקח מאיתנו. ההפנמה הזו (ממנטו מורי) מנרמלת את סוף החיים ומסירה את אלמנט ההפתעה וההלם.

קריאה רציונלית של העולם והמיתוס, הבנת טבעו ההדרגתי של הזמן (ממנטו מורי), ושאיבת השראה מאנשים היסטוריים אמיתיים שניצחו את הפחד – מייצר עוגן מנטלי יציב. הוא מאפשר לפעול בעולם מתוך תבונה, חירות ואומץ, ללא החרדות המשתקות שמקורן בדמיון או בבורות.

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר שאתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com. דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.

אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.