פרק 239 על חילוץ אמת ויופי מכל מקור
הציור צונזר בAI לטובת המקפידים. את הציור ניתן למצוא בויקיפדיה:
שלום וברוכים הבאים להסכת של 'אומנות החיים' - הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי ומלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם, ולו במעט, בנבכי החיים.
סנקה כותב במכתב 84 לחברו לוקיליוס כך:
"עלינו לנהוג, כך אומרים, לפי דוגמת הדבורים, הרוחפות ומלקטות את הפרחים המתאימים להפקת דבש, ואז מסדרות וממיינות בחלותיהן את כל מה שהביאו עמן; דבורים אלו, כפי שאומר ורגיליוס שלנו:
'ודבש נוזל ידחפו בחוזקה,
וימלאו חלותיהן בצוף מתוק.'"
תשאלו בצדק, מה פתאום הוא התחיל לדבר על דבורים? הכוונה של סנקה היא לליקוט אחר מאשר צוף – ליקוט של ידע והגעה אל האמת. בכך נעסוק הפעם.
במיתולוגיה המצרית, האל אוסיריס בותר לרסיסים על ידי אחיו הרשע סת', ואיבריו פוזרו לכל עבר. אשתו, האלה איסיס, יצאה למסע מסורבל וחובק עולם כדי לאסוף איבר-איבר ולחבר את גופו מחדש.
המשורר וההוגה האנגלי ג'ון מילטון (בחיבורו המפורסם 'Areopagitica' למען חופש הביטוי) השתמש במיתוס הזה כדי לתאר את מהות חיפוש האמת: האמת השלמה ירדה לעולם, אך נופצה לרסיסים והתפזרה בין עמים, דתות ותפיסות פילוסופיות שונות.
לפי סנקה, תפקידו של שוחר החכמה אינו להסתגר במחנה שבו נפל רסיס אחד של אמת, אלא לשוטט בעולם, לאסוף כל "רסיס" שהוא מוצא – אפילו בכתבי אפיקורוס – ולהשיב אותו אל תמונת האמת השלמה. נגיע לזה.
הצייר היווני המפורסם זאוקסיס (Zeuxis) התבקש ליצור דיוקן של הלנה מטרויה – דמות שהייתה סמל היופי המושלם. זאוקסיס הבין שאף אישה בשר ודם אינה מחזיקה בשלמות מוחלטת של כל תכונותיה גם יחד. מה עשה? הוא ביקש שאנשי העיר קרוטון יביאו לפניו את חמש הנשים היפות ביותר בעיר. הוא התבונן בכל אחת מהן, לקח מכל אחת את הרכיב המושלם שלה – המצח מאחת, העיניים מהשנייה, חיוכה של השלישית – ומיזג אותם לציור אחד מושלם.
העיר קרוטון (כיום קרוטונה, באיטלקית: Crotone) ממוקמת בדרום איטליה, במחוז קלבריה (Calabria), לחופו של הים היוני, בחלק הדרומי-מזרחי של "המגף" האיטלקי. בעת העתיקה היא נוסדה כמושבה יוונית משגשגת (בסביבות שנת 710 לפנה"ס) והייתה ממרכזי התרבות החשובים של "יוון הגדולה" (Magna Graecia). העיר התפרסמה במיוחד כמקום שבו הקים פיתגורס את בית המדרש והאסכולה הפילוסופית שלו, וכן בזכות האתלטים הדגולים שיצאו ממנה למשחקים האולימפיים בעת העתיקה (כמו מילון מקרוטון).
קיקרו מספר את הסיפור על הצייר זאוקסיס וחמש הבנות מקרוטון בפתח הספר השני של חיבורו על הרטוריקה. הסיפור משמש כמבוא (הקדמה) המסביר את הגישה האקלקטית שלו בחיבור מדריך לרטוריקה: קיקרו מסביר כי בהרכבת ספרו על הרטוריקה, הוא לא התחייב לאסכולה אחת או למורה יחיד (כגון אריסטו או איסוקרטס). תחת זאת, הוא עבר בין כתביהם של כל מורי הרטוריקה שקדמו לו, ליקט מכל אחד את הרעיונות והכללים הטובים ביותר, ומיזג אותם לשיטה אחת שלמה.
מבחינת קיקרו, אין אסכולה אחת שמחזיקה בכל האמת. הוגה דעות חכם, כמו הצייר זאוקסיס, לא מתחייב למודל יחיד, אלא מקבץ את "פניני האמת" המפוזרות בין האסכולות השונות (חלקן אצל הסטואים, חלקן אצל אפיקורוס) כדי להרכיב תמונה שלמה. קיקרו גם ראה עצמו כחלק מהאקדמיה האפלטונית בתקופה בה ניסו למזג בין הגישה האפלטונית, האריסטוטלית והסטואית.
אבל סנקה קצת שונה בגישתו, למרות שגם הוא מלקט.
בואו נגיד שאתם מאמינים בערכים מסוימים, ולדעתכם אותם ערכים הם הדרך לפעול נכון, והם גם יעשו אתכם מאושרים. נגיד גם שאתם לא תמיד פועלים על פי אותם ערכים, אבל אתם לא מפקפקים בהם ואתם משתדלים, ככל שזה במודע שלכם, לפעול על פי סט הערכים שלכם. אתם מרגישים התקדמות בחיים בזכות ההקפדה עליהם.
עכשיו נגיד גם שיש לכם חבר או חברה שאכפת לכם מהם מאוד. אותו חבר או חברה גם משוכנעים שהערכים שאתם פועלים על פיהם הם נכונים. הם מבינים שדרך החיים שלכם היא טובה ונכונה. אבל אותו חבר או אותה חברה לא פועלים על פי הערכים הללו. הם לא אימצו את דרך החיים שאתם אימצתם.
לחברה הזאת יש תחומי עניין אחרים שמושכים אותה. אותה חברה גם פגועה מנטל החיים. הצרות שלה והאירועים בעולם משפיעים עליה.
איך אתם יכולים לעזור לאותה חברה לטפח את העניין שלה בפילוסופיית החיים שלכם?
איזו גישה הייתם ממליצים לאותה חברה לאמץ כלפי אנשים שיש לה מחלוקת איתם?
זה בדיוק הנושא שסנקה עוסק בו במכתבים שלו לחברו לוקיליוס. לפי המכתבים (שהם רק מהצד של סנקה), אפשר להבין שלוקיליוס מתעניין בסטואיות, וסנקה נותן לו עצות כיצד להתמודד עם המציאות על פי הפילוסופיה הסטואית.
יש שוני מסוים בין סטואי לסטואי. אבל סנקה, כמו השאר, חושב שהמידה הטובה היא הדבר היחיד שחשוב למען חיים טובים וראויים. לאאודאימוניה.
לדברים חיצוניים לנו כמו בריאות, נכסים, מעמד ואפילו המשפחה שלנו, אין תרומה לאושר שלנו. אני מניח שחלק יסתייגו כשאני אומר שלמשפחה אין תרומה לאושר. אבל תזכרו שמבחינתנו, הסטואים, האושר תלוי רק בפעולות שלנו. המשפחה יכולה לתרום לשמחה בחיינו, אבל כל דבר שיכול להילקח ממני אינו תלוי ברצוני החופשי, ולכן גם אינו חלק מהאושר שלי.
זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים או לא שמחים בקרובים לנו. לדעתי אפילו יש קשר ישיר בין היותנו אנשים טובים ומאושרים לבין היותנו בני משפחה טובים. אנחנו נהיה חברים או בני משפחה טובים יותר אם נהיה בעצמו מאושרים קודם.
לרוב הסטואים נתפסים כנוקשים בשל הגישה הבלתי מתפשרת שלהם להתמקד במידות הטובות שלהם עצמם. אבל המכתבים של סנקה ללוקיליוס דווקא מצטיירים כלא נוקשים בכלל. אפילו מזמינים מאוד.
יש 124 מכתבים של סנקה ללוקיליוס. הם אינם תיאוריה, הם חקירה של החיים. סנקה מפתח במכתבים הללו מה זה אומר לחיות חיים טובים. הוא מפרט בהרחבה ומנתח מגרעות שלו עצמו, ומתאר באופן הזה את ההתקדמות שלו בדרך לחיים ראויים.
המכתבים הראשונים הם בדרך כלל הקלילים יותר. הוא, למשל, משוחח על מה נכון לקרוא ואיך לקרוא, על חברות ועל מוסריות חברתית. על גילוי לב, פרפקציוניזם, מודעות עצמית, פגיעות, בדידות, חברתיות, רגש, משמעת מנטלית, זקנה ומוות. מעל לכל, סנקה מתמקד בשאלה כיצד לחתור לחיים של התבוננות פנימית בתוך קלחת המחויבויות והדאגות של העולם – מיקוד שעשוי לעזור לחבר או לחברה, שחשו לעיתים קרובות את המתח שבין חובות העולם לבין האפשרות של חיים פנימיים.
סנקה כותב באלגנטיות. הוא כותב כמו סופר שבוחר לדייק את המילים, כך שלא יהיו פחות מדי או יותר מדי. במידה מסוימת, המכתבים גם בנויים כאילו מורה שבנה קורס שלם היה מתכנן את הנושאים. כאילו הוא חשב מראש מהי הדרך לנתב את לוקיליוס בדרך הנכונה, שלב אחרי שלב, תחנה אחרי תחנה.
בעיניי החלק החזק במכתבים של סנקה הוא שעולה מהם אדם שמתקדם בעצמו. לא צדיק ולא קדוש מעונה, אלא אדם כמוני וכמוכם שמתאמן בלהתקדם בדרך החוכמה הסטואית.
יש כאלה שטענו שסנקה הוא פילוסוף אקלקטי, כי הוא ציטט את אפיקורוס לא מעט, ובעיקר במכתבים הראשונים. וזו הנקודה שלנו להפעם. סנקה היה סטואי ללא כל ספק. סטואי בדרכו (וכל אחד עושה את הדברים בדרכו). אבל בכל זאת יש ערך ללמוד למה סנקה מצטט את אפיקורוס כל כך הרבה, וזאת למרות שבעצמו הביע אי הסכמה עמוקה עם האפיקוראים, בדיוק כמו שמצופה ממי שהולך בדרך הסטואית.
אני רוצה להראות את הערך שאנחנו מקבלים מלאמץ את דרכו של סנקה לצטט אנשים שאנחנו לא מסכימים איתם.
בקורס האחרון שאני מעביר, אמרה אחת המשתתפות שהיא בכלל לא חושבת על המוות. זה לא מעסיק אותה ולא מטריד אותה. עניתי לה שאפיקורוס אמר: "המוות אינו נוגע לנו: כשאנו קיימים המוות איננו, וכשהמוות מגיע אנו איננו". זו אמירה שנועדה לשחרר אותנו מהפחד הפסיכולוגי מהמוות. זה נכון גם למצב תודעתי: כשאנחנו לא חושבים על המוות, אנחנו לא מפחדים מהמוות. לכן איפה שהוא נמצא, אנחנו לא; וכשאנו קיימים, המוות לא. אבל הסטואים מעדיפים להתמודד, לא להתעלם. למרות שהמשפט הזה, ברמה המטפיזית וגם הפיזיקלית, נכון. על זה הסטואים היו מסכימים. גם עם השחרור מהפחד. אפיקורוס חשב שכאב פיזי ומנטלי זה הרע המוחלט, לכן שאף לשחרור מהפחד מהאלים ומהמוות. יש פה הסכמה עם הסטואים לעניין החופש, אבל אצל אפיקורוס הוא חופש מכאב, ואצל הסטואים זה חופש התבונה – להיפטר מהטרדה לא רציונלית הפוגעת בתבונה.
הגברת שהחלה בשיחה אמרה שיש משפט דומה לישעיהו ליבוביץ. אז הלכתי לחפש. ליבוביץ אמר: "אין מוות, יש אין-חיים" (ובגרסה נוספת: "המוות איננו אירוע בחיים, הוא סוף החיים" / "המוות זה אין-חיים"). זו בהחלט גרסה דומה מאוד לאפיקורוס. ליבוביץ כנראה אמר את זה בהקשר מטפיזי – שאין כלום אחרי המוות; ואפיקורוס אמר זאת מהיבט פסיכולוגי, כדי שלא נפחד מהמוות.
אני לא מכיר מספיק את ליבוביץ, לכן לא ארחיב לגביו. להבנתי הוא לא קיבל את רעיון "הישארות הנפש" או העולם הבא כקיום מתמשך של התודעה. מבחינתו אין שכר ועונש בעולם הבא. ליבוביץ דגל בתפיסה הרמב"ם-שפינוזיסטית העמוקה של "לשמה" – עבודת האל אינה אמצעי לקבלת שכר (בעולם הזה או בעולם הבא), אלא היא-היא התכלית. האמונה בקיום נפשי שיקבל גמול לאחר המוות נתפסה בעיניו כילדותית וכמסחר באמונה. זה דומה לרעיון הסטואי שהמידות הטובות הן טובות בפני עצמן וסיבה בפני עצמן, ולא אמצעי להשגת מטרה. הסטואים פועלים נכון כי כך נכון לפעול.
ליבוביץ נשאל פעם ישירות על ידי מראיין מה קורה לאדם לאחר מותו, והשיב בדרכו הטיפוסית והחדה: "הוא נרקב".
נחזור לסנקה ולוקיליוס. סנקה הבין שצריך להכניס את חברו לפילוסופיית החיים בדרך נגישה ורכה. לעומת זאת, אפשר למצוא את הישירות והנוקשות הבלתי מתפשרת אצל אפיקטטוס (שאמנם בא אחרי סנקה), ואצל המורה שלו, מוסוניוס רופוס, שחי בתקופת סנקה.
כששאלו אותי בעבר היכן כדאי להתחיל בקריאת טקסטים סטואיים, הייתי נוהג לענות "המדריך" של אפיקטטוס ו"מחשבות לעצמי" של מרקוס אורליוס. אבל המדריך של אפיקטטוס הוא תקציר של השיחות, ורצוי להבין את הרעיון שעומד מאחוריו; ומרקוס אורליוס כתב לעצמו, ורצוי להבין איזו תפיסת עולם עברה לו בראש כשהוא כתב את זה. אז עברתי להמליץ להתחיל במכתבים ללוקיליוס של סנקה. גם כי הם נכתבו עבור מישהו שנכנס לעולם הזה, גם כי הם נכתבו מתוך מחשבה שרצוי שהחומר יהיה נגיש וכניסה רכה, וגם משום שהתרגום העברי העדכני הוא מצוין.
סנקה אומנם גם מצטט סטואים אחרים, למשל את הקטו, אבל הוא כותב ללוקיליוס במכתב השני ממש: "אל תקרא באופן מפוזר מדי". עדיף למקד את תשומת הלב במספר מחברים בעלי ערך מיוחד וללמוד מהם משהו של ממש, מאשר לנסות לקרוא הכול ולא לספוג מזה דבר. זו עצה למתחיל.
באותו מכתב ממש, סנקה מסיים בציטוט מאפיקורוס – פילוסוף שסנקה לא מסכים עם התפיסה הפילוסופית שלו. מאותו רגע, אפיקורוס הוא הפילוסוף הכי מצוטט ב-30 המכתבים הראשונים.
חייבים להודות שזה קצת מוזר, אם סנקה הוא לא אפיקוראי ולא ממליץ ללוקיליוס להיות כזה. למעשה, במכתב 9 הוא דוחה במפורש את התורה האפיקוראית על ידידות לטובת המודל הסטואי, ובמכתבים מאוחרים יותר הוא יתמודד באופן ישיר וביקורתי עם כמה מעקרונות היסוד של התפיסה האפיקוראית.
במכתב 9 הוא מתחיל כך:
"אתה מבקש לדעת אם אפיקורוס צודק כאשר באחד ממכתביו הוא גוער באלו שטוענים כי החכם מספק את עצמו ובשל כך אינו זקוק לידידויות... זהו ההבדל בינינו לבין אסכולה זו: החכם האידיאלי שלנו מרגיש את צרותיו, אך מתגבר עליהן; החכם שלהם אינו מרגיש אותן כלל."
אם תשאלו למה החכם האפיקוראי לא מרגיש בכלל את הצרות – זה כי הוא מתרחק מההתמודדות. סנקה מרחיב ומביא עוד סטואים שיצטטו לעזרתו. למשל:
"הקטו אומר: 'אוכל להראות לך שיקוי אהבה, שנרקח ללא סמים, עשבים או כשפים של מכשפה: אם ברצונך שייאהבו אותך – אהב'. והנה יש הנאה גדולה, לא רק בשמירה על ידידויות ותיקות ומבוססות, אלא גם בהתחלה וברכישה של ידידויות חדשות."
החכם הסטואי ירכוש חברים, אומר סנקה, אבל לא בשל אותה מטרה שאפיקורוס מציע. החכם הסטואי לא רוכש חברים "...כדי שיהיה מי שישב לצדו כשהוא חולה, שיסייע לו כשהוא בכלא או במחסור; אלא כדי שיהיה לו מישהו שהוא עצמו יוכל לשבת לצד מיטת חוליו, מישהו השבוי בידי אויבים שהוא עצמו יוכל לשחרר."
אצל אפיקורוס: "אלו הן מה שנקרא ידידויות של 'שעת כושר'; מי שנבחר לשם תועלת יהיה מספק רק כל עוד הוא מועיל."
כך סנקה עושה הבחנה בין הסטואיות לאפיקוראיות במכתב 9.
סנקה מסיים 23 מתוך 29 המכתבים הראשונים בציטוט מפי אפיקורוס, והוא מציג זאת כחוב שלו ללוקיליוס, כמשהו שלוקיליוס יכול להרהר בו וללמוד ממנו. סנקה גלוי לב למדי לגבי העובדה שבקטעים אלה הוא שואל חומר מאסכולה שאינו משתייך אליה: "מנהגי הוא", הוא אומר, "לעבור אף אל המחנה האחר, לא כעריק אלא כמרגל" (2.5). אז מה סנקה עושה כאן?
במכתב השמיני, סנקה מודה שזה מוזר שסטואי מצטט כל כך הרבה את אפיקורוס. אבל יש לו הסבר: הוא שואב מכתבי אפיקורוס במידה שבה הם מכילים אמיתות המקובלות על הכול:
"סביר להניח שתשאל אותי מדוע אני מצטט אמירות נאות רבות כל כך מפי אפיקורוס ולא מילים הלקוחות מן האסכולה שלנו. אך האם יש סיבה כלשהי שתחשוב אותן לאמירות של אפיקורוס ולא לנחלת הכלל? כמה משוררים מביעים רעיונות שנאמרו, או עשויים להיאמר, על ידי פילוסופים!"
סנקה אז מצטט מאפיקורוס ועושה יותר מזה, הוא כותב:
"אצטט טור אחד שלו, הנוגע לפילוסופיה, ובפרט לאותו היבט שלה שבו דנו לפני רגע, שבו הוא אומר כי מתנות המזל [פורטונה] אינן נחשבות כחלק מנכסינו:
'זר הוא עדיין כל מה שרכשת מתוך חמדה.'
אני נזכר שאתה עצמך הבעת רעיון זה באופן מוצלח ותמציתי הרבה יותר:
'מה שהמזל הפך לשלך, אינו באמת שלך.'
וטור שלישי, שנאמר על ידך באופן מוצלח עוד יותר, לא יישמט:
'הטוב שניתן היה לתת, ניתן גם לקחת.'
הוא מזכיר דברים שלוקיליוס עצמו אמר.
אז זה הסבר אחד – הדברים שאמר אפיקורוס לא שייכים לו אם הם אמיתות אוניברסליות. אבל עדיין, למה לצטט ממנו אם זה אוניברסלי?
סנקה מציע שאפילו במחשבותיהם של יריביו ניתן למצוא אמת וערך, בתנאי שקוראים בעיון ובבררנות, ומזהים רעיונות שאין לראות בהם דוקטרינות המייחדות אסכולה מסוימת, אלא נחלתה המשותפת של האנושות. זהו תרגיל רוחני של לברור את האמת. כך אנחנו מחדדים את החשיבה שלנו להיות ביקורתית, לאמץ מה שנכון ולדחות מה שלא.
סנקה חוזר לרעיון של אמת משותפת ואוניברסלית לשתי האסכולות בסוף מכתב 12. אחרי שהוא מצטט את אפיקורוס, הוא כותב:
"מה לך ולרכושו של אחר? כל אמת, אני טוען, היא רכושי שלי. ואוסיף להרעיף עליך ציטוטים מאפיקורוס, כדי שכל אותם אנשים הנשבעים בשמו של אחר, ומעריכים את הדובר ולא את הדבר שנאמר, יבינו כי הרעיונות הטובים ביותר הם נחלת הכלל."
כמה חזק הרעיון הזה. הרבה אנשים מקבלים משהו בגלל מי שאמר את הדברים. סנקה אומר ההפך: אנחנו צריכים לקבל את הדברים כשהם אמת, ולא משנה מי אמר אותם – מישהו מהאסכולה שלנו, מהדת שלנו, מהעדה, מהשכונה, מישהו שהיה איתי באותו אוהל בצבא, או מהמפלגה שאני תומך בה או מהמדינה שלי.
הרעיונות הטובים ביותר הם נחלת הכלל.
מה שסנקה מייעץ לנו, למעשה, זה קודם כל להימנע מהמלכודות המוכרות של חוסר ביטחון אינטלקטואלי ופולמוס מפלגתי אוטומטי. אם אנחנו בשיח עם מישהו שדעתו שונה, או שהוא מאסכולה פילוסופית אחרת או בעל דעה פוליטית שונה, אנחנו צריכים קודם לחפש את המכנה המשותף של ההסכמה.
לדאוג פחות בשאלה איזו אסכולה פילוסופית "מחזיקה" באמירה מסוימת, ויותר בשאלה אם אותה אמירה היא נכונה ובעלת ערך להתקדמות הפילוסופית. חלק מאותה התקדמות, אומר סנקה, חייב להיות הזיהוי וההערכה של מצע פילוסופי משותף, אפילו – ואולי אף במיוחד – בכתביהם של אלו שאיננו מסכימים עמם. זוהי מחווה יוצאת דופן בהקשר של שיח אשר, אולי לא בשונה מזה שלנו, היה יכול להיות פולמוסי חריף ומאופיין בפילוג ובחוסר הרמוניה בין אסכולות מחשבה מתחרות.
זו דרך להתקדם. זו דרך לבסס ביטחון אינטלקטואלי בכך שמה שאנחנו חושבים ומאמינים בו הוא מבוסס ועבר ביקורת.
נסכם:
סנקה כותב ש"הרעיונות הטובים ביותר הם נחלת הכלל". ליקוט המידה הטובה צריך להיות ביקורתי. ההתייחסות היא לתוכן ולא למי שאומר את הדברים. בנוסף, להתחיל שיח עם בר פלוגתא כלשהו בהסכמות עדיף לשני הצדדים מאשר להתחיל במחלוקת. הסיכוי להגיע לאמת גדול יותר מאשר אם כל צד יתחיל שיח בהתבצרות ובהנחה מוקדמת שהשני טועה. אם נתחיל בהסכמות, נלמד יותר ונתקדם.
סנקה מציע לנו להיות כמו דבורים. הוא כותב:
"עלינו לחקות את הדבורים... הן מעופפות סביב, בוחרות את הפרחים המתאימים ביותר להכנת הדבש, ואז מסיעות ומארגנות את כל מה שאספו ומחלקות אותו בכוורותיהן..."
כמה מאות שנים מאוחר יותר, ההוגה הנוצרי בזיליוס הגדול השתמש בדיוק באותו משל בחיבורו "אל הצעירים" (על אופן הלימוד מספרות פגאנית): הוא הסביר שנוצרי יכול לקרוא משוררים ופילוסופים אליליים (כמו הומרוס או אפלטון) בדיוק כמו דבורה שנוחתת על פרחים – היא אינה בולעת את הפרח כולו ולא את הרעל שבו, אלא ממצה רק את הצוף המתוק.
זהו המנגנון הפסיכולוגי של הקריאה הבררנית שדיברנו עליה. הקורא אינו מוותר על זהותו או נהיה "אפיקוראי", אלא נוהג כדבורה הממצה את "צוף האמת" מתוך שדות יריביו.
אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר שאתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי: stoaisrael.com. דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחריי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אשמח שתשתפו ותפיצו.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא, אם ירצה הגורל. היו בטוב.
תגובות