פרק 237 על הנפש התבונית, על הזמן, ארעיות ונצח

מאת ראג'ה ראבי וארמה - http://chdmuseum.nic.in/art_gallery/nine_masters.html, נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=15661142

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים - הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

קראתי לאחרונה מה כתב מרקוס אורליוס על הנפש התבונית. פסקה נפלאה שהיא מופת לאדם שרוצה לנהל את נפשו ושכלו. יש בקטע הזה התייחסות לתפיסה במטאפיזיקה הסטואית שלא דיברתי עליה כל כך עד היום, וחשבתי שזה הזמן.

הרקליטוס והאש הקוסמית הסטואים אימצו את הרעיון הזה מהפילוסוף הקדם-סוקרטי, הרקליטוס. נשארו כמה פרגמנטים מספרו של הרקליטוס, וזה אחד מהם, פרגמנט B30:

"את הקוסמוס הזה, שהינו זהה עבור הכל, לא יצר אף אחד מהאלים ולא אף אדם; אלא הוא היה תמיד, והווה, ויהיה: אש חיים-עד [אש איתן], הנדלקת במידה וכבית במידה."

פרגמנט נוסף ששימש את הסטואיקנים (ומאוחר יותר את אבות הכנסייה הנוצרים) כראיה ישירה לשריפה הקוסמית הוא פרגמנט B66:

"כי האש, בבואה, תבחן [תשפוט] ותתפוס את הכל."

וכדי להסביר את מנגנון ההתמרה של האש, מופיע פרגמנט B90:

"הכל הוא חליפין של אש, והאש – חליפין של הכל, כשם שסחורות הן חליפין לזהב וזהב לסחורות."

ביוונית עתיקה זה נקרא "אקפירוסיס" - התלקחות היקום. כריסיפוס, ראש האסכולה השלישי של הסטואיות, כתב על כך וייחס את זה להרקליטוס. הוא טען שהוא אבי הרעיון. הסטואים פירשו את "האש שתתפוס את הכל" (B66) כאירוע קטסטרופלי תקופתי שבו העולם כולו מתפרק ונבלע באש טהורה, ולאחר מכן נולד מחדש.

היום יש כאלה שטוענים שהרקליטוס כנראה לא האמין בחורבן קוסמי תקופתי. בפרגמנט B30 הוא מציין במפורש שהקוסמוס "היה תמיד, והווה, ויהיה" (כלומר, היקום כשלם אינו נהרס לעולם). האש אצל הרקליטוס אינה אמצעי להשמדת העולם, אלא העיקרון המארגן שלו (הלוגוס). האש "נדלקת במידה וכבית במידה" – מדובר בתהליך מתמיד, בו-זמני ואינסופי של תמורה ושינוי (תהליך שבו חלק מהאש הופך לים, אדמה ואוויר, בעוד חלקים אחרים חוזרים להיות אש), תוך שמירה על מאזן קוסמי קבוע. הסטואיקנים, שחיפשו אילן יוחסין פילוסופי עתיק לתורת האש והמחזוריות שלהם, לקחו את מטאפורת האש של הרקליטוס והלבישו עליה את הקוסמולוגיה המחזורית המלאה של האקפירוסיס.

אני אחזור לרעיון הזה ולרעיון הזמן. אבל קודם כדאי להביא את הציטוט העיקרי שלנו להיום שהביא אותי לפרק שלנו להפעם.

מרקוס אורליוס על הנפש התבונית (ספר 11) בפתיחת ספר 11 של "מחשבות לעצמי" כותב מרקוס אורליוס:

"התכונות של הנפש התבונית: היא מודעת לעצמה, היא מעצבת את עצמה ועושה מעצמה מה שהיא רוצה. את הפירות שהיא מצמיחה היא קוטפת בעצמה (בזמן שאחרים קוטפים את פירות השדה או את מה שמקביל לפירות אצל חיות). היא משיגה את התכלית האמיתית שלה, לא משנה איפה סוף החיים תופס אותה. אם משהו קוטע אותה באמצע, הפעולה השלמה שלה לא נשארת לא גמורה כמו בריקוד, בהצגה או באמנויות דומות; בכל סצנה של החיים, ולא משנה איפה יפתיעו אותה, היא הופכת את מה שקבעה לעצמה לשלם ומושלם, עד שהיא יכולה לומר: 'קיבלתי את מה ששלי'.

חוץ מזה, היא משוטטת ביקום כולו ובחלל הריק שמסביבו, מתבוננת בצורה שלו, נמתחת אל תוך הזמן האינסופי, חובקת ומהרהרת בלידה המחזורית מחדש של השלם, ומבינה שאלה שיבואו אחרינו לא יראו שום דבר חדש, ואלה שהיו לפנינו לא ראו שום דבר גדול יותר. במידה מסוימת, אדם בן ארבעים – אם יש לו מעט הבנה – כבר ראה את כל מה שהיה ואת כל מה שיהיה, פשוט כי הכל אחיד וחוזר על עצמו.

תכונה נוספת של הנפש התבונית היא אהבת הזולת, אמת, כבוד עצמי, והעובדה שהיא לא מעריכה שום דבר יותר מאשר את עצמה. התכונה האחרונה הזו אופיינית גם לחוק, ולכן העיקרון הנכון ועיקרון הצדק הם בעצם בדיוק אותו הדבר…

כמה ראויה להערצה היא הנפש שמוכנה ונחושה – אם ברגע זה ממש היא צריכה להיפרד מהגוף – בין אם להיכבות, להתפזר, או להמשיך להתקיים.

והנחישות הזו חייבת לנבוע מתוך החלטה שקולה ועצמאית, ולא מתוך עקשנות עיוורת כמו הנוצרים; היא צריכה לבוא מתוך מחשבה עמוקה ובאצילות, ובאופן שמשכנע אחרים – בלי דרמות והצגות מיותרות."

ניתוח הציטוט וההבדל בין עקשנות לנחישות נתחיל מהסוף. מרקוס אורליוס כותב לעצמו שהנפש צריכה להיפרד מהגוף; יכול להיות שהיא נכבית, מתפזרת או ממשיכה. על פי הסטואים בגדול, הנפש לא ממשיכה אחרי הגוף. אבל מרקוס שומר פה על ענווה לגבי מה שהוא לא יודע בוודאות. הנפש שמקבלת את עובדת הסוף, בנחישות, ראויה להערצה. אבל לא עקשנות אלא נחישות. תחשבו על זה, נחישות מצריכה גמישות מחשבתית. יש תכלית וכיוון, אבל המציאות חזקה מכולנו ולעיתים מצריכה מאיתנו חשיבה מחדש. העיקשות פשוט ממשיכה באותו כיוון גם אם הוא מוטעה.

אז מרקוס אורליוס אומר שהנחישות חייבת לבוא מתוך החלטה שקולה ועצמאית, ולא כמו עקשנות עיוורת כמו של הנוצרים. בתקופתו הנוצרים היו חובבי מרטיריזם. מות קדושים היה סוג של שאיפה עבורם. אבל זו עיקשות, לא נחישות לקבל את הגורל כפי שמרקוס אומר שנפש תבונית בוחרת לעשות. הקבלה צריכה לבוא מתוך מחשבה עמוקה ובאצילות.

נחזור לתחילת הציטוט. נפש תבונית מודעת לעצמה. זו נפש שחושבת ולא עובדת על אוטומט. נפש שבוחנת את עצמה. וכמו שהסטואים מתאמנים, משעה שיפוט. תחשבו כמה חזק מה שהוא כותב. נפש שמודעת יכולה לעצב את עצמה. היא נהנית מהתוצרים של עצמה. זו עוצמה אדירה שיש לבני אדם לעומת בעלי חיים. כל עוד הנפש מתנהלת מתוך מקום מושכל, היא משיגה את ייעדה לא משנה מה התוצאה או אם הפעולה נקטעה מכל סיבה שהיא.

זה אומר שאם הנפש המושכלת והחושבת בוחרת לפעול בדרך כלשהי אבל משהו חיצוני מפריע לאותה פעולה, זה לא מטריד את הנפש. היא בוחרת דרך להמשיך לפעול על פי מה שנכון, לא משנה מה מעכב. לכן מרקוס גם כותב ב"מחשבות לעצמי" (ספר 5, פרק 20):

"פעולותינו עשויות להיתקל בהפרעה, אך לרצונותינו ולכוונותינו אין כל הפרעה, מכיוון שאנו יכולים להסתגל ולהשתנות. התבונה מכינה ומסתגלת לצרכיה כל מכשול לפעולתנו. המכשול לפעולה מקדם את הפעולה. מה שעומד בדרך הופך לדרך."

שזה שוב ההבדל בין עיקשות לנחישות. זו הדרך שבה הנפש לא מוטרדת מאירועים או אנשים שמעכבים את הדחף, את הרצון המושכל שלנו. ככה שומרים על נפש תבונית בריאה ולא מוטרדת.

המבט הקוסמי ותפיסות זמן שונות ואז עובר מרקוס ל"מבט מעל" או מבט קוסמי. הנפש התבונית גם בוחנת את המרחב והזמן, את היקום ומרחב הנצח. הוא כותב:

"היא משוטטת ביקום כולו ובחלל הריק שמסביבו, מתבוננת בצורה שלו, נמתחת אל תוך הזמן האינסופי, חובקת ומהרהרת בלידה המחזורית מחדש של השלם, ומבינה שאלה שיבואו אחרינו לא יראו שום דבר חדש, ואלה שהיו לפנינו לא ראו שום דבר גדול יותר. במידה מסוימת, אדם בן ארבעים – אם יש לו מעט הבנה – כבר ראה את כל מה שהיה ואת כל מה שיהיה, פשוט כי הכל אחיד וחוזר על עצמו."

זה מביא אותנו להתלקחות היקום וללידה מחדש. אבל קודם, סיפור ממסורת ה"ראמאיאנה" (Ramayana) ההודית.

המלך דשראת'ה גזר על ראמה ארבע-עשרה שנות גלות ביער, וראמה – כבנו הממושמע והאצילי – מקבל את הדין ללא ערעור. הוא ניגש מיד אל ארמונה של סיטא כדי להיפרד ממנה, כשהוא נחוש לעשות את הדבר ה"נכון" והאחראי. כשראמה נכנס לחדר, הוא פונה אל סיטא בטון רציני ומחושב. הוא מסביר לה את המצב ומבקש ממנה להישאר בארמון: "היער הוא מקום פראי ומסוכן, סיטא. אין שם משרתים, אין מיטות רכות, ואין ביטחון. יש שם חיות רעות, שדים, חום כבד בלילה וסערות ביום. התפקיד שלך עכשיו הוא להישאר באיודיה, לתמוך באמהות שלי, לחיות בצניעות ולהתפלל לשלומי עד שאחזור".

סיטא מביטה בו ולא מאמינה למשמע אוזניה. תחילה היא מנסה את הטיעון הזוגי והמוסרי: היא מסבירה לו שמקומה של אישה אינו במבצר מוזהב כשהיא מנותקת מבעלה, אלא לצידו. היא אומרת לו שהסכנות של היער אינן מפחידות אותה כלל, משום שלצידו כל יער יהפוך לגן עדן, ואילו בלעדיו – גם הארמון המפואר ביותר הוא גיהנום.

אבל ראמה ממשיך להתעקש. הוא מביא עוד ועוד נימוקים הגיוניים, מפרט את תלאות הדרך, ומנסה לפרוט על צורך ההגנה והדאגה לשלומה. בנקודה הזו, לפי ה"אדהיאטמה ראמאיאנה", סיטא מפסיקה להתווכח במישור היומיומי ושולפת טיעון מעולם אחר לגמרי. היא מסתכלת לו ישר בעיניים, מחייכת חיוך דק, ואומרת: "ראמה, הרי הקשבתי לחוכמת הוודות ולסיפורים של החכמים הגדולים אינספור פעמים. למדתי על גלגולי הזמן והעידנים שחוזרים על עצמם שוב ושוב בלופ אינסופי. תגיד לי אתה – בכל גרסאות ה'ראמאיאנה' שסופרו או שאי פעם יסופרו לאורך הנצח, האם שמעת אי פעם על פעם אחת שבה ראמה יצא ליער וסיטא נשארה מאחור בארמון?".

השאלה הזו משתקת את ראמה. במכה אחת, סיטא מפרקת את התפיסה הליניארית והמצומצמת של האירוע. היא מזכירה לו שהם לא רק נסיך ונסיכה שנקלעו לתככים פוליטיים בארמון, אלא שניהם חלק מתסריט קוסמי נצחי שחוזר על עצמו בדיוק מוחלט. התפקיד שלה ללכת איתו ליער כבר נכתב במבנה של היקום עצמו. ראמה מבין שכל הטיעונים ה"פרקטיים" שלו על קור, חום וסכנות הפכו ברגע אחד לחסרי משמעות אל מול המציאות הקוסמית. הוא מחייך, נכנע לחוכמה העמוקה שלה, ואומר לה להכין את הדברים שלה – כי הם יוצאים לדרך ביחד.

סיפור שאותי הקסים. סוג של "הסיפור שאינו נגמר" בו הילד שקורא הוא חלק מהסיפור. גם כאן סיטא אומרת שהיא כבר קראה את הסיפור שהיא ובעלה הם הגיבורים בו, והיא יודעת איך הוא מסתיים.

חוקרים בתחום הפילוסופיה ההשוואתית ראו דמיון מבני עמוק בין תפיסת הזמן הסטואית להודית. אבל יש הבדל גדול מאוד מבחינת התכלית של התפיסות הללו. בעוד שתי המסורות משתמשות בזמן המעגלי כדי לגמד את האגו ולהפיג את אימת המוות, מטרתן הסופית (הסוטריולוגית) הפוכה לחלוטין. אחד הספרים הפחות נקראים של סנקה הוא המחקרים שלו על הטבע מהתקופה שהיה בגלות. שם הוא מתאר את קץ המחזור הקוסמי, שבו היסודות מתפרקים, הים בולע את היבשה, ולבסוף האש הקוסמית מכלה את כל הקיים כדי לטהר את העולם לקראת הבריאה המחודשת.

בגישה הסטואית, היקום מכלה את עצמו באש אלוהית טהורה וחוזר ל"לוגוס" הטהור. היקום לאחר הבערה נולד מחדש בדיוק נמרץ. אותו סוקרטס ייוולד שוב, יואשם שוב וישתה שוב תרעלה. בגישה ההינדואיסטית (יוגות / קאלפות) הסיפור הגדול (כמו הראמאיאנה) חוזר על עצמו, אך פרטים עשויים להשתנות ממחזור למחזור. בסוף מחזור של ברהמה, היקום מתמוסס (לרוב למצב של מים/תוהו) לפני בריאה מחודשת.

ההבדל המשמעותי הוא באתיקה: אצל הסטואים יש הסכמה והשתלבות (Amor Fati). אי אפשר ואין צורך לצאת מהמעגל. המטרה היא למלא את התפקיד בתסריט באופן הכי טוב שאנחנו יכולים על פי המידות הטובות. בגישה ההודית, מכוונים לשחרור והיחלצות (Moksha). גלגל הזמן (סמסרה) הוא כלא של סבל. המטרה העליונה היא לשבור את המעגל ולצאת ממנו לחלוטין.

מבחינה סטואית העולם מושלם בכל רגע נתון, שכן הלוגוס פועל תמיד בצורה הטובה ביותר האפשרית. הלוגוס הוא האש, או האלמנט האקטיבי בעולם. בגישה ההודית, יש פסימיות מחזורית. העולם מידרדר מוסרית באופן הדרגתי (עד ל"קאלי יוגה" - עידן החושך הנוכחי) בטרם ייהרס.

כשעשו השוואות בין הגישות התבהר ששתיהן נוצרו כהגנה פסיכולוגית מפני "אימת ההיסטוריה" (The Terror of History). כאשר ההיסטוריה אינה נתפסת כרצף אקראי וחד-פעמי של אסונות, אלא כחלק ממחזור קוסמי בעל היגיון פנימי, האדם זוכה לשלוות נפש. למשל, חוקר בשם אליאדה מדגיש כי בעוד הסטואי הרומי מוצא חירות בתוך המחזור באמצעות שינוי הגישה הפנימית, החכם ההודי מוצא נחמה בידיעה שהוא מסוגל להימלט ממנו אל הטרנסצנדנטי.

יש היום מחקרים שטוענים לקשרים היסטוריים בין יוון להודו; אחת הסברות היא שהקוסמולוגיה המחזורית היוונית (שהחלה אצל הרקליטוס ופותחה על ידי הסטואים) הושפעה ישירות ממגעים עם המזרח דרך האימפריה הפרסית האחמנית. ההבדל המרכזי נובע ממעמד ה"אני": הסטואיות מבקשת לאשש ולחזק את הרצון התבוני (Prohairesis) מול הגורל המחזורי, בעוד ההינדואיזם מבקש לאיין את האגו, לבטלו לחלוטין כדי להתמזג עם המוחלט (הבראהמן).

שיוט בזמן: קורט וונגוט מול הגישה הסטואית נוסיף עוד סיפור. אני קורא עכשיו את "בית מטבחיים 5" של קורט וונגוט. כאשר קראתי אותו בעבר, הייתי אדם אחר. לא סטואי. הקריאה היום בספר הזה מרתקת ומעניינת ביותר.

ב"בית מטבחיים 5" של קורט וונגוט, הגיבור בילי פילגרם חווה תופעה שאותה הספר מתאר כ"הינתקות מהזמן" (Becoming unstuck in time). בניגוד לזמן הליניארי של האדם הרגיל, או לזמן המחזורי של הסטואים וההינדים, בילי נזרק באופן אקראי וללא שליטה בין רגעים שונים בחייו: מרגע לידתו, לזוועות הפצצת דרזדן במלחמת העולם השניה, לחיים הבורגניים כאופטומטריסט, דרך לחטיפתו על ידי חייזרים מכוכב טרלפלמדור, ועד לרגע מותו. מי שלא קרא ולא אוהב, אל דאגה - זה לא ספר מד"ב.

בספר הגיבור בילי טוען שנחטף על ידי חייזרים שקשה לי לבטא את שמם - טרלפלמדוריינים. אז פשוט אכנה אותם הטרפלס, כי זה יותר טעים. החייזרים הטרלפלמדוריינים, שבילי מאמץ את השקפת עולמם, חווים את הזמן במלואו כישות אחת קבועה. בתפיסה זו (המוכרת בפילוסופיה של הזמן כ-Eternalism או תורת ה"יקום כגוש" - Block Universe), העבר, ההווה והעתיד מתקיימים בו-זמנית ולנצח. הטרלפלמדוריינים מסתכלים על הזמן כפי שאנו מסתכלים על רכס הרים: כל הרגעים נמצאים שם תמיד. כאשר אדם מת, הוא מת רק באותו רגע ספציפי, אך הוא חי ונושם ברגעים אחרים. לכן, התגובה הטרלפלמדוריאנית לכל מוות או אסון היא המנטרה השלמה והאדישה: "ככה זה" (So it goes).

מטרת ה"שיוט בזמן"

ברמה הפסיכולוגית: השיוט בזמן הוא מנגנון התמודדות (Coping mechanism) עם פוסט-טראומה קשה (PTSD). בילי, ששרד את טבח דרזדן שאותו השכל האנושי אינו מסוגל להכיל, נמלט אל תפיסת זמן שבה המוות מאבד מעוקצו והאשמה מתבטלת. ברמה הפילוסופית: זוהי שלילה מוחלטת של רעיון הבחירה החופשית. הטרלפלמדוריינים לועגים לבילי ומציינים שרק על פני כדור הארץ מדברים על "רצון חופשי". הכול קבוע מראש, תמיד היה ותמיד יהיה. הזמן אינו חולף, הוא פשוט ישנו. כל הרגעים קיימים בו-זמנית לנצח. אין בחירה חופשית כלל; ניסיון לשנות את העתיד הוא חסר משמעות ובלתי אפשרי.

המטרה הפסיכולוגית שבגללה כנראה בחר וונגוט ברעיון הזה היא קהות חושים ונחמה. להתמקד רק ברגעים הטובים ("ככה זה") ולוותר על הניסיון למצוא משמעות באסון. המוות הוא אשליה אופטית. האדם ממשיך לחיות ברגעים אחרים בציר הזמן.

הסטואים, לעומת זאת, ראו באדם סיבה פועלת. מצד אחד הטבע הוא דטרמיניסטי והגורל קבוע, אך לאדם יש שליטה מלאה ב-Prohairesis (שיקול הדעת והיחס הפנימי שלו). זה גם מאפשר לאהוב את הגורל ולפעול במידה טובה (סגולה) בכל רגע, מתוך הבנת הסדר הקוסמי.

שזה מה שמרקוס עושה כשהוא מתאר את היכולת של הנפש התבונית להקיף את היקום. היא יכולה לבחון את ממדי היקום, לחשוב על הנצחיות של הזמן ולהבין את המחזוריות. הנפש התבונית הוגה ביקום ומבינה את החוקיות שבטבע, וכך יכולה לקבל: במידה מסוימת, אדם בן ארבעים – אם יש לו מעט הבנה – כבר ראה את כל מה שהיה ואת כל מה שיהיה, פשוט כי הכל אחיד וחוזר על עצמו.

ההבדל העמוק ביותר בין הסטואיות של מרקוס אורליוס (בספר 11) לבין הגישה של בילי פילגרם טמון במושג הסוכנות (Agency). תפיסת הזמן הסטואית נועדה להעצים את האדם ולהזכיר לו שהמעוז הפנימי שלו – שיקול הדעת המוסרי – חסין מפני פגעי הזמן הקוסמי. זוהי פילוסופיה של אחריות ומעורבות פעילה (כפי שמרקוס היה קיסר שניהל אימפריה). לעומת זאת, תפיסת הזמן הטרלפלמדוריאנית של בילי היא פילוסופיה של כניעה ווויתור; היא משחררת את האדם מאחריות מוסרית משום ש"אין מה לעשות, וכך זה תמיד יהיה".

סנקה והנחמה למרקיה: תרגול ההסתכלות הקוסמית מה שהתפיסה הסטואית מאפשרת, היא בריאות של הנפש. היא מאפשרת לנפש להיות תבונית. שימו לב איך סנקה משתמש ברעיון הזה כדי לנחם את מרקיה המתאבלת על מות בנה. ממש בפרק האחרון בספר שלו "תנחומים למרקיה" כותב סנקה ככה:

"תדמייני לעצמך, מרקיה, שאבא שלך – שהייתה לו עלייך השפעה גדולה בדיוק כמו ההשפעה שלך על הבן שלך – כבר לא נמצא במצב הרוח ההוא שבו הוא בכה על מלחמות האזרחים, או שבו הוא הוקיע לתמיד את אלה שרצו להוקיע אותו. במקום זה, הוא נמצא במצב רוח שמח הרבה יותר, בדיוק כפי שהמשכן הנוכחי שלו גבוה בהרבה ממה שהיה בעבר, והוא אומר, כשהוא מביט למטה ממרומי השמיים:

'בתי, למה העצב הזה אוחז בך כל כך הרבה זמן? למה את חיה בכזאת בורות לגבי האמת, עד שאת חושבת שנעשה לבן שלך עוול רק מפני שהוא חזר לאבותיו בשיא פריחתו, בלי שהגוף או המוח שלו הספיקו להירקב, כשהוא משאיר מאחוריו משפחה משגשגת?

את לא יודעת באיזה סערות הגורל מערער את הכל? איך גבירת המזל מתנהגת ברוך ובנעימות רק כלפי אלה שיש להם כמה שפחות עסק איתה?'"

זה משפט מעניין בעיניי. הוא מתאר את היחס הסטואי אל גבירת המזל (Fortuna) ואל ההכרח לצמצם תלות בדברים חיצוניים. מה שסערות הגורל מערערות נחשב אדיש לפי התפיסה הסטואית. סנקה מזכיר למרקיה שהעולם החיצוני – הכולל בריאות, עושר, מעמד חברתי, ואפילו חיי אדם – נתון לתנודות מתמידות וחסרות פשר. הציפייה שהמציאות תשמור על יציבות היא אשליה קוגניטיבית שעל פי סנקה מובילה בהכרח לשברון לב.

נפש תבונית, כמו שמרקוס אורליוס מתאר, הייתה חושבת על זה ומקבלת. מרקיה של סנקה, לא מקבלת. החלק היפה במשפט של סנקה בעיניי זה שהוא כותב "אלה שיש להם כמה שפחות עסק איתה" - כלומר עם פורטונה. אלה אנשים שממקדים את חייהם פנימה, אל שיקול הדעת והמידה הטובה (Virtue). אדם שיש לו "עסק" רב עם גבירת המזל הוא מי שתולה את האושר שלו בהישגים, ברכוש, בכבוד או בשלומם של אחרים. ככל שהאדם נאחז ביותר נכסים חיצוניים, כך הוא מציע לפורטונה מטרה רחבה ופגיעה יותר. המזל "מתנהג ברוך" דווקא כלפי מי שלא דורש ממנו דבר. גבירת המזל יכולה לקחת רק את מה שהיא נתנה. מי שהפנים את הדיכוטומיה של השליטה ולא קושר את הזהות והאושר שלו בנסיבות חיצוניות, הופך חסין לזעזועים. עבורו, גחמות הגורל אינן נתפסות כעונש או כאסון אלא כעובדות טבע, מה שמאפשר לו לשמור על שלוות נפש מוחלטת (Ataraxia) גם כשהכל מסביב מתמוטט.

נחזור לתנחומים של סנקה.

"תסתכלי על אבא שלך ועל סבא שלך: הראשון נפל בידיו של רוצח זר; ואני, לא הרשיתי לאף אדם לזלזל בי או לכפות עליי דבר, ודרך שביתת רעב הראיתי שהרוח שלי הייתה גדולה בדיוק כפי שהיא הצטיירה בכתבים שלי."

כשסנקה כותב פה "ואני, לא הרשיתי לאף אדם לזלזל בי או לכפות עליי דבר", הוא למעשה כותב לכאורה בשם אבא של מרקיה. האבא של מרקיה, אולוס קרמוטיוס קורדוס (Aulus Cremutius Cordus), מדבר אליה כביכול ממרומי העולם הבא.

קרמוטיוס קורדוס היה היסטוריון רומי בולט שחי בתקופת הקיסר טיבריוס. הוא הועמד למשפט ראווה באשמת בגידה (בשנת 25 לספירה), משום שבספרי ההיסטוריה שכתב שיבח את ברוטוס וקסיוס (רוצחיו של יוליוס קיסר) וכינה אותם "אחרוני הרומאים". המשטר הקיסרי הרודני ראה בכך חתרנות ופגיעה בכבוד הקיסר. כאשר קורדוס הבין שמשפטו מכור מראש ושהוא צפוי להוצאה להורג, הוא בחר לקחת את גורלו בידיו והרעיב את עצמו למוות. בכך הוא מנע מטיבריוס וממאשימיו את הסיפוק שבהשפלתו הפומבית או בהוצאתו להורג, וכך "לא הרשה לאף אדם לזלזל בו או לכפות עליו דבר". בראייה הסטואית, התאבדות בנסיבות של עריצות ("הדלת הפתוחה") נחשבת לאקט העליון של חירות ואוטונומיה, שכן הרודן יכול לשלוט בגוף אך לא בבחירה החופשית של הנפש.

כשקורדוס אומר לכאורה "הרוח שלי הייתה גדולה בדיוק כפי שהיא הצטיירה בכתבים שלי", הוא מתייחס לפער הידוע בין תיאוריה למעשה. קורדוס כתב בספריו על גיבורים רומאים אנטי-מונרכיים שהעדיפו למות ולא לאבד את חירותם (כמו קאטו הצעיר וברוטוס). ברגע האמת, הוא הוכיח שהוא אינו רק היסטוריון שכותב מילים יפות על אומץ לב של אחרים, אלא אדם המיישם את האידיאלים הללו בעצמו עד נשימתו האחרונה. אבא של מרקיה ממשיך לדבר אליה כאילו באמצעות סנקה ואומר:

"פעם הייתי נהנה לאסוף ולכתוב את ההיסטוריה של מה שקרה במשך מאה שנה אחת בקרב מעט אנשים בפינה הכי נידחת של העולם; כאן אני נהנה מהמחזה של כל המאות, מכל שרשרת האירועים מעידן לעידן מאז ומעולם. אני יכול לראות ממלכות כשהן עולות וכשהן נופלות, לצפות בחורבן של ערים ובנתיבים החדשים שהים חוצב לעצמו."

זה כאילו שמרקוס אורליוס קרא את זה ובעצמו תרגל את ההסתכלות הקוסמית. או בילי פילגרם שבהשפעת החייזרים הטרלפלמדוריינים שט בזמן. סנקה מבקש לעשות למרקיה מה שמרקוס עשה עם עצמו - לראות את המציאות בראייה קוסמית ולהקל על הקושי הפסיכולוגי שנוצר לנפש לא תבונית המושפעת מאירועי גורל.

הוא ממשיך וכותב לה:

"אם תהיה לך איזושהי נחמה באבל שלך לדעת שזה הגורל המשותף של כולם, הבהירי לעצמך ששום דבר לא ימשיך לעמוד במקום שבו הוא עומד עכשיו, אלא שהזמן יפיל את הכל ויסחף את הכל איתו: הוא ישחק וישתעשע, לא רק בבני אדם – כי איזה חלק קטן הם בכלל בתוך ממלכת הגורל? – אלא באזורים, במחוזות ובחבלים שלמים של העולם. הוא ימחוק הרים שלמים, ובמקומות אחרים הוא יערום סלעים חדשים לגובה; הוא ייבש ימים, ישנה את המסלול של נהרות, יהרוס את הקשר בין אומה לאומה, ויפרק את השותפות והאחווה של המין האנושי.

באזורים אחרים הוא יבלע ערים שלמות על ידי פתיחת תהומות ענקיות באדמה, ירעיד אותן ברעידות אדמה, יפיץ מגפות מהעולם התחתון, יכסה את כל האדמה הנושבת בהצפות וישמיד כל יצור בעולם המוצף, או שישרוף את כל בני התמותה בשריפה קוסמית אדירה.

כשיגיע הזמן של העולם להגיע לקצו כדי שיוכל להתחיל את חייו מחדש, כל כוחות הטבע ייכחדו בסכסוך זה עם זה, הכוכבים יתנגשו זה בזה, וכל האורות שזורחים עכשיו בסדר קבוע בחלקים השונים של השמיים יבערו אז באש אחת גדולה כשכל החומר שלהם יישרף בבת אחת.

ואז גם אנחנו, נשמות המבורכים והזוכים בחיי הנצח – בכל עת שאלוהים ימצא לנכון לבנות מחדש את היקום, כשכל הדברים יחזרו להירגע ולהתייצב – גם אנחנו, בהיותנו חלק קטן מהחורבן הכללי, נהפוך מחדש ליסודות הישנים שלנו.

אשרי הבן שלך, מרקיה, שהוא כבר יודע את כל זה".

הסטואים כנראה האמינו בהתלקחות היקום והלידה מחדש. הם כנראה האמינו שמדובר במחזוריות זהה לחלוטין. אבל גם אם זה לא נכון פיזיקלית, זה כלי נפלא להרחיק את הנפש מאירועי גורל המשבשים אותה.

ההגמוניקון ותרגול רוחני לפי פייר אדו פייר אדו כותב על הציטוט ממרקוס אורליוס בספר שלו 'The Inner Citadel'. אדו מציין במפורש ש־XI.1 הוא אחד הקטעים הארוכים והייחודיים ביותר ב"מחשבות", ושאין לו מקבילה ממשית בשאר הספר. הוא מתאר אותו כ־"תיאור מפורט של תכונות הנפש הרציונלית". אדו קושר את XI.1 במיוחד ל־הֶגֶמוֹנִיקוֹן (Hegemonikon) — "החלק המנהיג" של הנפש. מבחינתו, זהו המרכז שבתוכנו שאחראי על המחשבה, השיפוט וההסכמה. לאורך "מחשבות לעצמי" מרקוס חוזר שוב ושוב אל ההבחנה בין המרכז המנהיג הזה לבין כל מה שזר לו.

יש כאן נקודה חשובה מאוד אצל אדו: מרקוס אינו משתמש במונחים האלה רק כדי להציג תיאוריה סטואית. המונחים הפיזיקליים והפסיכולוגיים הופכים אצלו ל־תרגיל רוחני. כלומר, כאשר מרקוס מזכיר את העיקרון הסיבתי ואת החומר, הוא למעשה מתרגל את היכולת לזהות בתוכו את ה־hegemonikon — אותו עיקרון של מחשבה ושיפוט שמאפשר לאדם להיות חופשי ולתחום את מה שתלוי בו ממה שאינו תלוי בו.

אדו גם מתייחס לנושא החזרה של היקום על עצמו. הוא מציין את דבריו של מרקוס שאדם בן ארבעים, אם אינו חסר תבונה, כבר ראה למעשה את כל מה שהיה ואת כל מה שיהיה, משום שהדברים חוזרים על עצמם ויש להם אותו תוכן. אדו ממקם זאת בתוך רעיון רחב יותר שמופיע שוב ושוב אצל מרקוס: החזרה הנצחית של אותם דפוסים בטבע ובהיסטוריה האנושית. מבחינתו, זו אינה סתם אמירה פסימית על שעמום החיים, אלא אחת מהאמונות או הדוגמות שעליהן מרקוס עושה מדיטציה שוב ושוב.

כל יצור תבוני הוא "מטרה בפני עצמו", משום שהוא מסוגל להציב לעצמו את הטוב המוסרי כחוק. מרקוס אומר שם, בתרגומו של אדו:

"תכונתה של הנפש הרציונלית היא לאהוב את שכנהּ... ולא להעדיף דבר על פניה, מה שהיא גם תכונתו של החוק".

אדו מפרש זאת כך: האדם התבוני אינו רק יצור שמסוגל לחשוב; הוא יצור שהטבע שלו דוחף אותו אל יחסים מוסריים עם יצורים תבוניים אחרים. מכאן מגיעה אצל אדו ההתפתחות של האתיקה הסטואית אל אהבת הזולת.

פייר אדו מתייחס גם לקטע שמרקוס כותב:

"אם משהו קוטע אותה באמצע, הפעולה השלמה שלה לא נשארת לא גמורה כמו בריקוד, בהצגה או באמנויות דומות; בכל סצנה של החיים, ולא משנה איפה יפתיעו אותה, היא הופכת את מה שקבעה לעצמה לשלם ומושלם, עד שהיא יכולה לומר: 'קיבלתי את מה ששלי'."

אפשר לפרק ריקוד: לפרק אותו לתנועות ולדמויות המרכיבות אותו. ואז מרקוס מסיק שיש להפעיל את אותה שיטה כמעט על הכול:

"למעט המידה הטובה ומה שנובע ממנה, זכור לרדת במהירות האפשרית אל החלקים שאליהם פירקת את הדברים, ולהגיע באמצעות הפירוק עד לנקודה שבה אתה בז להם. והשלך את השיטה הזאת גם על החיים בכללותם."

כאן אדו עושה צעד חשוב מאוד. לדבריו, הבעיה אינה בדרך כלל הדבר עצמו, אלא התמונה הכוללת שאנחנו מייצרים ממנו. המנגינה, למשל, מקבלת את כוחה מהאופן שבו התודעה שלנו תופסת את מכלול הצלילים. אותו הדבר נכון לריקוד: התנועה הכוללת יוצרת אפקט שאינו נמצא באף תנועה בודדת. לכן הפירוק מאפשר לנו להפריד בין:

• הדבר כפי שהוא מבחינה פיזית

• לבין הערך שהדמיון והשיפוט שלנו מעניקים לו.

זו בדיוק הסיבה שאדו משייך את XI.2 לשיטת ההגדרה הפיזית (physical definition): להסיר מן הדברים את "המראה" הכוזב שלהם ולראות אותם באופן אובייקטיבי.

אדו מדגיש במיוחד את המשפט האחרון של XI.2: "השלך את השיטה הזאת גם על החיים בכללותם."

לדעתו, כאן מרקוס עובר מהמוזיקה והריקוד אל החיים עצמם. אנחנו נוטים לראות את החיים כמשהו עצום ושלם: כל העתיד, כל הקשיים, כל הדברים שעלולים לקרות לנו. אבל החיים אינם יחידה אחת. כמו מנגינה, הם מורכבים מצלילים. כמו ריקוד, הם מורכבים מתנועות. והחיים מורכבים מרצף של רגעים. שבעיניי זה דומה למה שבילי פילגרם של קורט וונגוט עושה כשהוא משייט בזמן בין אירועי חייו בעתיד, בעבר ובהווה. רק שאצל הסטואים הזמן הוא מעגלי ולא סטטי כמו אצל החייזרים של וונגוט.

לכן, לפי אדו, כשמרקוס אומר "השלך את השיטה הזאת על החיים בכללותם", הוא למעשה מחבר את XI.2 לתרגיל אחר שמרקוס חוזר אליו: הגדרת הרגע הנוכחי והגבלתו. אם אני מתמודד עם "כל החיים שלי" — זה בלתי נסבל. אבל אם אני שואל מה יש ברגע הזה, ומה בדיוק בלתי נסבל בו — הדבר נעשה קטן ומוגדר. אדו מתאר זאת כך: ככל שאנו מסוגלים לבודד ולהגדיר במדויק כל רגע, כך אנחנו מסוגלים לשלוט טוב יותר ברצף כולו.

XI.1 עוסק בנפש הרציונלית ובכוח המנהיג שלה — ה־hegemonikon. XI.2 מראה כיצד הכוח הזה אמור לפעול בפועל על הדברים שאנו פוגשים. כלומר:

• XI.1 — מי הוא זה ששופט? הנפש הרציונלית, המרכז המנהיג, יכולת השיפוט וההסכמה.

• XI.2 — כיצד עליו לשפוט? לפרק את הדבר, להגדיר אותו, ולהסיר ממנו את התוספות שהדמיון והשיפוט הרגשי הוסיפו לו.

ולכן אדו רואה בקטעים האלה חלק מהותי מהתרגול הסטואי: לא ללמוד עוד תיאוריה, אלא לאמן את האופן שבו אנחנו רואים את המציאות. הוא אף מדגיש באופן כללי שמרקוס חוזר שוב ושוב לנוסחאות כאלה לא כדי ללמד דוקטרינה חדשה, אלא כדי לתרגל אותה. הנוסחאות הן מעין תזכורות קצרות שהוא מפנה אל עצמו.

ועוד נקודה חשובה

אדו אומר במפורש ש־XI.1 ו־XI.2 חריגים במבנה שלהם: אלה שתי "התפתחויות" ארוכות יחסית, ולמעשה אין להן מקבילה ממשית בשאר "מחשבות לעצמי". הוא מציין את XI.1 כתיאור של תכונות הנפש הרציונלית ואת XI.2 כשיטה של חלוקת/פירוק אובייקטים ואירועים.

סיכום וסיום אז מה היה לנו הפעם? מסע על פני מרחב פילוסופי וספרותי. חיבור בין רעיונות על זמן סטואי, הודי וחייזרי. אבל בעיקר ההבנה שהפילוסופיה אינה מערכת תיאורטית מופשטת, אלא אמנות חיים מעשית המחייבת אימון מתמיד.

נסו, כמו מרקוס אורליוס, להגות בתנועת ההשתנות המתמדת של העולם ובאחדות הקוסמית שבה הכול שזור בהכול. נסו לשנות פרספקטיבה לגבי הזמן. כמו מסיפורם של ראמה וסיטא ועד לתפיסת הזמן החוץ-ממדית של בילי פילגרם ב-"בית מטבחיים 5", המציגים שניהם מבט-על המשתחרר מכבלי ההווה הצר ומקבל את הבלתי נמנע.

זה מתקשר ישירות עם מכתבו של סנקה אל מרקיה, הממחיש כיצד ההכרה בכך שדברים ניתנים לנו רק "בהשאלה" מאפשרת לנו להתמודד עם צער ואבל ממקום של השלמה עמוקה עם חוקי הטבע. והכי חשוב, נסו את מה שמרקוס אורליוס הראה לנו, כיצד הטיפוח של "ההגמוניקון" (הנפש התבונית) והתרגול הרוחני של נוכחות מלאה מאפשרים לבצר את מבצרו הפנימי של האדם מול כל סערה חיצונית.

התרגול הסטואי מלמד ששלווה נפשית ויציבות אינן תוצאה של מזל טוב או של היעדר קשיים, אלא פרי של משמעת פנימית קפדנית ויומיומית. מטרת התרגול אינה צבירת ידע אלא טרנספורמציה של אישיות האדם: אימון מתמיד של תשומת הלב (Prosoche) המנתק אותנו מהחרדות על העתיד ומהמשקעים של העבר, ומחזיר אותנו שוב ושוב אל הרגע הזה. המסקנה המעשית היא שעל האדם לבצר בכל יום מחדש את חירותו הפנימית, לפעול מתוך תבונה וצדק, ולהשקיע את כל האנרגיה אך ורק במה שנמצא בשליטתו המלאה – פעולותיו, ערכיו ובחירותיו המוסריות.

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר שאתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com. דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אשמח שתשתפו ותפיצו.

אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.