פרק 238 על רגשות אושר וחוכמה

‘Agreement between Camilla and Turnus’ by Francesco de Mura (1765)

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים - הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

הפרק היום מבוסס כולו על מכתב 85 של סנקה לחברו לוקיליוס. סיכמתי בסופו גם את הפרקטיקה והאימון שתוכלו לקחת איתכם לחיים. הפרק הזה הוא נפלא להבנת התפיסה הסטואית בכל מה שקשור לרגשות, אושר וחוכמה. 

האם אתם מסכימים שחכם שולט בעצמו? הסטואים מונים 4 מידות טובות, אבל הן כולן ביטוי של חוכמה מעשית: חוכמה, מתינות, צדק, גבורה. החכם שולט בעצמו, זה שילוב של מתינות ואומץ, לעיתים אפילו צדק. מי ששולט בעצמו, הוא גם יציב. יש בו גם אחידות כי הוא פועל על פי הערכים - המידות הללו. לכן הוא גם לא מתרגש מאירועים. כי מה שמפעיל את החכם, אלה המידות הטובות. אם הוא לא מרוגש מכל מיני אירועים, אז אין בו עצב. מי שאין בו עצב, מאושר. זו הטענה של סנקה במכתב 85 לחברו לוקיליוס, למה החכם תמיד מאושר, ולמה מספיקות המידות הטובות לעשות אדם מאושר. התחלתי בהסבר, אז עכשיו הציטוט: "מי שחכם שולט בעצמו, מי ששולט בעצמו הוא יציב, מי שיציב אינו מרוגש, מי שאינו מרוגש אין בו עצב, מי שאין בו עצב הוא מאושר. יוצא שנבון מאושר ודי בנבונות לחיי אושר." (85.2)

גם הפריפטטים שמו את המידות הטובות במרכז האתיקה שלהם. הפריפטטים הם ממשיכי דרכו של אריסטו. סנקה ממחיש את ההבדלים בגישות. במבט ראשון נראה שיש משהו בדברי הפריפטטים. אבל אזרו סבלנות, סנקה במלאכת מחשבת מוכיח אחרת. הפער המרכזי שסנקה מדגיש עוסק בשאלה: מהו היחס הנכון ליצרים ולרגשות (הפתוס - Pathē). סנקה אומר שהפריפטטים אומרים שרגשות שליליים הם טבעיים ולכן לא צריך להכחיד אותם לחלוטין. היצרים והתשוקות כמו כעס, פחד, עצב או תאווה הם טבעיים לאדם ואפילו חיוניים לתפקוד היום-יומי. מבחינת הפריפטטים המידה הטובה היא לא ביטול הרגש, אלא מיתון. מידתיות. שביל הזהב של אריסטו מכוון לרגשות במידה נכונה, בזמן הנכון וכלפי הדבר הנכון. רגשות הם שליליים רק אם הם יוצאים משליטה. מבחינת אריסטו יש ברגש גורם מניע, כמו בכעס למשל. מוזמנים לחזור לפרקים שעשיתי על ספרו של סנקה "על הכעס". הפריפטטים ממשילים את ניהול הרגשות לרכיבה על סוס. החכם לא הורג את הסוס אלא מרסן אותו ומכוון אותו. סנקה מסכם את גישת הפריפטטים כך: "...כי נוגד את טבע האדם שתהיה נפשו חסינה מעצב. יגון אינו מכריע את החכם, רק נוגע בו. וברוח הזאת שאר התשובות של אנשי האסכולה הזאת. הם אינם מבטלים רגשות אלא ממתנים אותם."

אז הוא מביא שתי דוגמאות מעניינות מאוד, כדי לסתור את גישת הפריפטטים. ראשית הוא אומר, אנחנו ממעיטים מגדולת החכם אם אנחנו אומרים שהוא או היא אמורים להיות אמיצים יותר רק מהחלשים, שמחים יותר רק מהעצובים, או מתונים יותר רק משלוחי הרסן. זה להמעיט מדמותו של החכם. הוא משווה אותו ללדס (LADAS). לדס היה רץ מרתון/אצן מפורסם מעולם המיתולוגיה וההיסטוריה היוונית. בספרות הרומית והיוונית, לדס הפך למשל ושם נרדף לאדם הרץ בקלות כה רבה, עד שנדמה שרגליו אינן נוגעות באדמה. הוא ייצג את הקצה העליון של המהירות והפיזיות האנושית — אדם הרץ בשיא העוצמה. לדס לא רץ מהר יותר רק מהצולעים והפסחים. לדס הוא אצן מקצועי השולט בריצתו. לעומת זאת, רגש כגון כעס אינו "רץ נשלט" — הוא כמו נפילה מתהום. ברגע שהתרת לכעס להיכנס כדי "לקבל מנוע", אינך מנווט את הרכב, אלא הרכב דורס אותך.

 סנקה מסביר כי התבונה אינה זקוקה ל"זריקת מרץ" של רגש שלילי כדי לפעול. אדם תבוני פועל מתוך הכרה בחובה ובצדק, ולא מתוך סערת רוחות. הפריפטטים משווים את הרגש לדחף שמניע את לדס לרוץ מהר יותר — מנוע טבעי שמסייע לאדם לפעול בעוצמה. סנקה דוחה את ההשוואה. לדס שולט בריצתו באמצעות אימון ותבונה, בעוד שרגש (כמו כעס) הוא כוח שסופו לאבד שליטה. האדם החכם אינו זקוק ל"סמים" רגשיים כדי לעשות את הדבר הנכון.

ואז סנקה מצטט מהסיפור על "איניאס" של המשורר הרומי ורגיליוס. איניאס הוא סיפור כמו האודיסיאה, אבל של הרומאים. איך נסיך טרויאני שט במים עד שקמה רומא. סנקה מצטט כך: "היא עפה בשדות חיטה, מעל שיבולים, במרוצתה בראשי הצמחים הרכים לא פגעה. בים ריחפה מעל נחשולי גלים ולא טבלו במים רגליה במהירות." זהו תיאור של קמילה (Camilla), הלוחמת הוולסקית המפורסמת באיניאס. ורגיליוס מתאר אותה כבעלת מהירות על־אנושית: היא מסוגלת לרוץ על פני שדה חיטה בלי לכופף אפילו את השיבולים, ואפילו לרוץ על פני הים בלי שרגליה יירטבו. קמילה היא אחת הדמויות המרשימות ביותר בספר השביעי של איניאס. היא בתו של מטאבוס, מלך וולסקי שהודח מעירו. כאשר נמלט עם בתו התינוקת, הוא הגיע לנהר גועש. כדי להציל אותה, הוא קשר אותה לחנית והשליך אותה מעבר לנהר, תוך שהוא מקדיש אותה לדיאנה. הוא עצמו עבר אחריה והציל אותה. דיאנה, זו האלה הרומית המקבילה לארטמיס היוונית. אלת הציד, הירח והטבע במיתולוגיה הרומית, שאיכשהו התגלגלה גם להיות גל גדות בוונדר-וומן, שהיא אמזונה מיוון אבל עם שם רומי. הוולסקים היו עם איטלקי עתיק שכלל שבטים לוחמניים אשר ישבו במרכז איטליה, והיו מאויביה המרים והעקשניים ביותר של הרפובליקה הרומית הצעירה במהלך המאות ה-5 וה-4 לפנה"ס. במהלך המאה ה-5 לפנה"ס ניצלו הוולסקים את חולשת רומא לאחר גירוש המלכים והתפשטו צפונה. העימותים ביניהם לבין הרומאים והברית הלטינית נמשכו כמאתיים שנה.

 לבסוף הכניעה רומא את הוולסקים בסוף המאה ה-4 לפנה"ס. טריטוריית הוולסקים שולבה כליל במדינה הרומית, תושביה קיבלו אזרחות רומית (בהדרגה), והשפה והתרבות הוולסקית נטמעו לחלוטין בתרבות הלטינית. בכל אופן, הסיפור על קמילה מתאר שהיא גדלה הרחק מהציוויליזציה, בין יערות ורועים, והתחנכה למעשה כלוחמת וציידת. בבגרותה היא הופכת ללוחמת יוצאת דופן, ומצטרפת לצדו של טורנוס במלחמה נגד אניאס והטרויאנים. ורגיליוס מציג אותה כמעט כדמות אמזונית: היא אינה עוסקת במלאכות הנשיות המקובלות אלא ב"קרבות קשים" ובריצה העולה על מהירות הרוח: "לוחמת הייתה, לא רגילה להעסיק את ידיה הנשיות בפלך ובסל של מינרווה, אלא בתולה המורגלת לשאת קרבות קשים ולהקדים ברגליה את הרוחות.". 

כאשר פרצה המלחמה בלאטיום, הובילה קמילה את חיל הפרשים הוולסקי לצדו של המלך טורנוס (Turnus) כנגד איניאס והטרויאנים. היא הפליאה למתן מכות קשות באויביה והפילה חללים רבים.

נפילתה בקרב מגיעה לאחר שהיא מוסחת על ידי לבושו המפואר והזהוב של כהן טרויאני בשם כלוראוס. הלוחם ארונס (Arruns) מנצל את ההיסחפות שלה, יורה בה חץ ומביא למותה. האלה דיאנה, שאהבה את קמילה, שולחת את הנימפה אופיוס (Opis) לנקום את מותה ולהרוג את ארונס.

הנקודה היא שהמהירות של קמילה אינה נמדדת ביחס לאדם איטי. היא נמדדת לפי הסטנדרט של המהירות עצמה. קמילה כל כך מהירה שהיא כמעט אינה נוגעת בעולם: היא אינה פוגעת בשיבולים ואינה מרטיבה את רגליה. סנקה אומר שהיא סטנדרט בפני עצמה. המהירות שלה לא נמדדת בהשוואה לאחרים. היא מוערכת בפני עצמה. "האם אדם שחומו קל תכנה איש בריא? מחלה אפילו קלה אינה בריאות טובה."

זו הטענה של סנקה למה החכם והמידות הטובות בכלל, אינם שביל הזהב. האמצע. סנקה ממש מדגיש שבאדם טוב אין דברים רעים, לא מיעוט שלהם. אסור שיהיה בו בכלל. כי מבחינת הפריפטטים הדברים הרעים באדם צריכים להיות קטנים ומעטים. נשלטים. סנקה אומר, בכלל לא: "אם יש אחדים מהם, יצמחו ויהיו לבסוף למכשול, כשם שמחלה קשה וחמורה מעוותת עיניים, כך קטנה יותר מערפלת אותן." הטענה של סנקה היא שרגשות שליליים, תאוות לריגושים למיניהם, עלולים להשתלט על ההיגיון. ככה נסחפים. בעיקר אם ננסה למתן כמה וכמה תכונות ורגשות שליליים, אז נצטרך להתמודד עם כמה וכמה.

 לפעמים הרבה תשוקות קטנות יכולות להיות גרועות יותר מאחת גדולה. הוא ממחיש: נגיד ויש אדם שאוהב כסף, אבל זה נשלט והוא לא עובר על החוק. השני חשוב לו הכבוד, אבל הוא לא ידקור אף אחד בגלל זה. אחר, נוח להתרגז אבל אפשר לפייס אותו. אדם נוסף הוא לא הכי יציב, אבל הוא לא מחליף עבודות, מדינות וערים כל הזמן, הוא רק קצת הפכפך. אדם אחר, מלא תשוקה, אבל הוא לא הופך למשוגע בגלל זה. 

אז אומר סנקה, שאדם שיש לו מגרעת אחת מושלמת, הוא טוב מאדם שיש לו מגרעות קלות, אבל את כולן. המכתבים ללוקיליוס של סנקה נועדו לשיפור האדם. תחשבו על עצמכם כאנשים שרוצים להשתפר ולהתפתח, הייתם מעדיפים חזית אחת שאתם מתמודדים איתה, או חזיתות רבות שכל אחת תוקפת מעט אבל בהתמדה? מה יועיל לכם יותר בשיפור העצמי? בכל מקרה אומר סנקה, זה לא משנה אם הרגש השלילי הוא קטן ובחיתוליו או עוצמתי. הוא בכל מקרה לא נשלט. הוא לא מקשיב לקול היגיון. כמו בע"ח, גם אם מבויית הוא לא קשוב להיגיון. גם לאריה מאולף לא הייתי נותן להסתובב חופשי. מתישהו זה יתפרץ. אז מה כן? מה סנקה למעשה מציע? להגביר את ההיגיון. הסטואים אינם מאמינים ברעיון של "רגש שפוי" או "כעס מרוסן". הסטואים רואים ברגשות הסוערים סטייה של התבונה — מצב שבו התבונה איבדה את אחיזתה במציאות והעניקה ערך מופרז לדברים חיצוניים (כמו עליונות, עושר, או פחד ממוות). סנקה טוען כי המחשבה שניתן "לשלוט" ברגש שליטה חלקית היא אשליה. ברגע שהתרת לרגש לפעול, העברת את השליטה מידי התבונה לידי הדחף. רגש מרוסן מעט אינו בטוח. 

הסטואים שואפים למצב של Apatheia — חופש מוחלט מדחפים לא רציונליים ומרגשות שליליים, והחלפתם במצבי רוח תבוניים ושקולים (שלווה, חיבה, רצון טוב). הרגשות הם תולדה של שיפוט. אז אם השיפוט נכון והבחירה היא במצבי רוח תבוניים ושקולים, כמו חיבה, רצון טוב ואדיבות, אז "הרגשות לא ייוולדו אפילו", כמו שסנקה כותב: "אם החלו רגשות להתקיים למרות ההיגיון, יוסיפו להתקיים למרות ההיגיון. קל יותר לבלום אותם בתחילתם מאשר לשלוט בהתפרצותם." זו הסיבה שצריך לפעול תמיד מתוך מקום רציונלי, על פי מידות טובות. "רק למידות הטובות יש איזון" כותב סנקה. הדרך לעקור את מגרעות הנפש, היא באמצעות עבודה חיובית של שיפוט נכון ופעולה על פי מידות טובות. "האם יש ספק שמגרעות נפש האדם, שהשתרשו והתקשו ואנחנו מכנים מחלות, הן משוללות רסן, כמו רדיפת בצע, כמו אכזריות, כמו היעדר שליטה עצמית? יוצא שמשוללים רסן גם הרגשות ומהם המגרעות צומחות." נסו לחשוב למה למעשה הרגשות השליליים לא באמת בשליטתנו כמו שהפריפטטים רוצים. כי המקור שלהם לא בנו. הם מתעוררים כתוצאה מאירועים חיצוניים. הם יצמחו בהתאם לנסיבות שמעוררות אותם. פחד קטן, יהפוך לחרדה ככל שיתקרב הגורם המפחיד. תאווה למשהו תגבר ככל שתהיה תקווה לזכות במה שנחשק. "גם המחלות הקלות בתחילתן מחריפות למתפשטות, ולפעמים רעה קטנטנה מכניעה גוף חולה." סנקה משלב בו גם את שינוי השיפוט שלנו ובלימת רגשות שליליים מלהיכנס בכלל, יחד עם אימון של כוח הרצון שלנו, בכך שהוא אומר שקל יותר לחסום מאשר להכניס פנימה ולנסות לדכא כוח שלא אנחנו יזמנו. למה להאמין שמה שהתחיל במקור חיצוני לנו וההתחלה שלו לא היתה תלויה בנו, אנחנו נצליח לסיים? אם לא הצלחתי לבלום מההתחלה, למה שאצליח לדכא? לכן הוא אומר להתאמן מראש לא לתת להיכנס פנימה. זה אימון של השיפוט שלנו וכוח הרצון שלנו לא לתת לרגשות שליליים להיכנס בכלל. יש כאלה שאומרים, אדם יכול לכעוס לפעמים מבלי להיות רגזן, או לפחד לפעמים אבל לא להיות פחדן. זו לא נטיית נפש ולא מגרעת, אבל יש רגשות שיכולים להתעורר בשל נסיבות. מה רע בזה? אז אם אנחנו לא שולטים בנסיבות או בתדירות שלהן, יכול לתקוף אותנו משהו מכעיס, מפחיד או מעציב לעיתים תדירות, ואז זה יהפוך למגרעת. זה משנה את מרקם הנפש. הפתרון הוא לבוז לסיבות החיצוניות. לא לתת להן ערך חיובי או שלילי מראש.

ואז עובר סנקה לדבר על האושר.

כאן סנקה עובר מהוויכוח על המידה הטובה אל טענה הרבה יותר רדיקלית: אם המידה הטובה מספיקה לחיים מאושרים, אז אולי אין דבר כזה "מאושר" ו"מאושר יותר"? הוא אומר שצריך להוכיח כל טענה בנפרד. ראשית הטענה שהטוב היחיד הוא מה שמוסרי וראוי. כלומר האופי המוסרי שלנו, המידה הטובה היא הטוב היחיד. והטענה השניה, שהמידה הטובה מספיקה לחיים מאושרים. שזה גם שונה מהגישה הפריפטטית שגורסת שצריך קצת מראה טוב, קצת מעמד, קצת כסף, מוניטין - בשביל חיים מאושרים. גם בהקשר הזה, אריסטו מחפש את שביל הזהב. סנקה אומר למעשה שיש כאן שתי שאלות שונות:

1. מהו טוב אמיתי?

   • התשובה הסטואית: רק honestum — מה שראוי, מוסרי, בעל ערך מוסרי.

2. מה דרוש כדי להיות מאושר?

   • התשובה הסטואית: virtus — המידה הטובה. ואז הוא אומר: אם הוכחנו שהדבר היחיד שהוא באמת טוב הוא המידה הטובה, ברור שהמידה הטובה מספיקה לאושר. אבל יש גם כיוון הפוך: אם הוכחנו שהמידה הטובה לבד הופכת אדם למאושר, מכאן נובע שהטוב היחיד הוא מה שראוי מבחינה מוסרית. כלומר, סנקה מנסה להראות שהטענות הללו מחזקות זו את זו. זה גם מלמד שהאושר הוא תוצר של מידות טובות ולכן התכלית היא המידות הטובות. סנקה מביא 3 עמדות נוגדות לסטואים.

קסנוקרטס וספאוסיפוס

הם אומרים שהאדם יכול להיות מאושר באמצעות המידה הטובה בלבד, אבל לא אומרים שהמידה הטובה היא הדבר הטוב היחיד. כלומר, מבחינתם אפשר שיהיו דברים נוספים שהם טובים — למשל יתרונות חיצוניים — גם אם אינם הכרחיים לאושר. סנקה לא מקבל את זה.

ואז מגיע אפיקורוס

אפיקורוס, לפי סנקה, אומר דבר מעניין: אדם שיש בו מידה טובה הוא מאושר, אבל המידה הטובה כשלעצמה אינה מספיקה לאושר. למה? כי מה שהופך אותו למאושר אינו המידה הטובה עצמה, אלא העונג שנובע ממנה. למרות שסנקה מרבה לצטט את אפיקורוס, בנקודה זו הוא ממש אומר שזו גישה מטופשת. לטעמו זו הבחנה מגוחכת וגם מיותרת. אפיקורוס עצמו אומר שהמידה הטובה לעולם אינה קיימת בלי עונג.

 אם כך, אומר סנקה, אם העונג תמיד מחובר למידה הטובה ואינו ניתן להפרדה ממנה, הרי שהמידה הטובה לבדה מספיקה. כלומר: אם A תמיד כולל בתוכו B, אי אפשר לומר ש-A אינו מספיק משום שחסר B. במונחים פשוטים, אם בכל פעם שיש מידה טובה יש גם עונג, והעונג אינו יכול להתקיים כאן בלי המידה הטובה — למה לומר שהמידה הטובה אינה מספיקה? סנקה ממש מחסל את גישתו של אפיקורוס באמצעות לוגיקה פשוטה. אתה לא יכול להחזיק בשני דברים ולטעון שהם קשורים - להגיד שהמידה הטובה היא כלי לחיים טובים, אבל התכלית שלך היא העונג. בלשונו של סנקה: "טיפשי לומר שאדם יהיה מאושר אך ורק בזכות מידות טובות, אבל לא מאושר לגמרי. אינני מבין איך זה יכול להיות. הרי בחיי אושר יש טוב מושלם שאין למעלה ממנו. אם כך הדבר, החיים המאושרים באופן מושלם. אם אין דבר גדול יותר או טוב יותר בחיים האלים, חיים מאושרים הם חיי אלים, ואין עוד מעלה שאפשר להתעלות אליה." ואז הוא כותב את מה שבעיניי הוא גולת הכותרת פה. הוא כותב שחיים מאושרים אינם חסרים כלום. חיים מאושרים הם מלאים ויש להם כל מה שהם צריכים. האושר מספק את עצמו באמצעות מידות טובות, אין לו צורך בדברים חיצוניים. "הם גם מאושרים וגם מאושרים מאוד. האם יש לך ספק שחיים מאושרים הם תכלית הטוב? אם יש בהם תכלית הטוב, הם מאושרים בתכלית." כמו עם עניין הרגשות הלא נשלטים, שבהם השיפוט שלנו צריך להיות נכון מבלי לתת ערך לדברים שמעוררים בנו רגשות שליליים, כך האושר הוא מוחלט ולא תלוי בגורמים חיצוניים. אין מאושר יותר ומאושר פחות. אין פה הבחנות שונות. כמו שאין רץ מהר, אבל רק לעומת הרצים האיטיים. אין מעל לתכלית הטוב ולכן אין מעל או מתחת לתכלית האושר. או שאדם מאושר או שהוא לא. אם אדם מאושר פחות מאחר, אז חסר לו משהו שהוא שואף אליו, או יש לו תאווה לא ממומשת. אדם מאושר, לא רוצה חיים אחרים או משהו שיש לאחר. "הרי ככל שאדם חכם יותר כן ישאף לטוב ביותר וירצה להשיגו ככל יכולתו. אבל איך יכול להיות מאושר מי שעדיין יכול להשתוקק או אפילו צריך?" כשהחכם שואף לטוב ביותר, זה אומר לשיפור העצמי שלו. המידות הטובות שלו. פיתוח האופי והבנת המציאות. חיים מאושרים זה אומר חיים טובים ונכונים. דרך אגב, זה לא אומר ארוכים או קצרים. הזמן לא משנה. סנקה כותב: "הרי איכותם של חיי האושר היא המעלה אותם למצוינות, לא אורכם…" אם חיי האושר תלויים באורך, מקום, או כל גורם חיצוני אחר, זה מצמצם אותם. זה מגביל את האושר. שזה שוב טיעון מאוד דומה לטיעון הרגשות השליליים, שהם לא נשלטים, אבל המידות הטובות והרגשות החיוביים תלויים בנו. סוף האכילה הוא במקרה של שובע (במקרה טוב). אחד אוכל פחות ואחד יותר, אבל השובע הוא צריך להיות סוף האכילה. אם אחד שותה יותר ואחד שותה פחות, זה לא משנה, שניהם כבר לא צמאים.

סנקה גם מביא טיעון סטואי שיצאו נגדו כמה שניסו להפריך אותו והוא נותן לו מענה יפה. הטיעון הסטואי הוא: מי שאמיץ, אין בו פחד. מי שאין בו פחד, אין בו עצב. מי שאין בו עצב, מאושר. המתנגדים אומרים, למה באדם אמיץ אין פחד? אמיץ לא יפחד ממה שמתרחש? מי שלא מפחד הוא משוגע חסר דעת. אמיץ יפחד במידה מועטה ויפעל בכל זאת. נשמע הגיוני. ושוב סנקה אומר, הם עושים את אותה טעות שמגרעת פחותה היא לכאורה מידה טובה. שימו לב שבטיעון הסטואי המקורי נאמר: מי שאמיץ, אין בו פחד. הם כאילו שני דברים שלא חיים ביחד. בזמן אומץ אין פחד, גם אם היה קודם. אבל זה לא הטיעון של סנקה. הוא אומר, מי שיודע באמת מה טוב ומה רע, לא מחשיב רע את מה שאינו השחיתות המוסרית שלו עצמו. הרעה היחידה היא החרפה שיכול להיות נגוע בה אדם בשל בחירה רעה שעשה. נכון לבוז למה שמעורר את הפחד. וגם הביקורת השגויה שכאילו האמיץ יסתכן לשווא אם אין בו פחד, היא לא נכונה. הוא יימנע מסכנות מיותרות ויהיה זהיר גם בלי פחד. "הזהירות יאה לו, פחד לא יאה." "...'אז מה? הוא לא יפחד מהמוות, ממאסר, ממוקד אש וממשאר חיצי הגורל?' לא!" עונה סנקה. "כי הוא יודע שאלה אינן רעות, אלא רק נחשבות רעות. הוא חושב שכל אלה הם רק דחלילים המאיימים על חיי אדם." סנקה אומר שמה שאנחנו נקבל מרצוננו, לא יכול להיות רע. זה גם קבלה ואהבת הגורל. זה מה שתורם לחוסן הנפשי. וזה חשוב להבין שלא מדובר על רגע נקודתי. אם אנחנו מתאמנים בשגרה שלנו על קבלה ואהבת הגורל באופן פעיל - לבחור במציאות שהביא עלינו הגורל, אנחנו נתרגש פחות. כמו שאפיקטטוס אומר במדריך 8: "אל תבקש כי המציאות תהיה על פי רצונך, אלא קבל אותה כמות שהיא, וכך הכול יהיה לטובה." מבחינת סנקה, להיכנע זה רע. לא בקרב, אלא לדברים שפוגעים בחירות שלנו. בחירות התבונה והאופי הראוי. הפחדים, הכעסים, העצבות והרגשות השליליים. אלה שנובעים מאותם דברים חיצוניים שמפעילים אותנו. "החירות תאבד לנו אלא אם נבוז לכל השָׂם עול על צווארנו." אומץ זה לא פזיזות בלי שיקול דעת. זה לא אהבת סכנות ולא הרפתקאות. זה לא התמכרות לאדרנלין. זה לא שונה מהתמכרות למשהו אחר. זו תשוקה למשהו חיצוני. "אומץ הוא הידע להבחין בין מה רע ומה לא. אומץ דואג להגן על עצמו, אבל נכון לסבול כל אשר לו מראה כוזב של רע." אדם אמיץ ירגיש כאב או סבל אבל לא יפחד מהם. "בלתי מנוצח הוא מביט בכאביו מלמעלה."

אם עוני, כאב, מחלה או כישלון חיצוני מפריעים לאדם לעשות דברים טובים — האם הם אינם הופכים אותו, בכל זאת, ל"אדם גרוע יותר"? סנקה אומר: לא. אבל כדי להבין למה, צריך להבחין בין הצלחה בפעולה לבין הטוב המוסרי של הפעולה. "מה שהוא רע — מזיק.

מה שמזיק — עושה את האדם גרוע יותר.

כאב ועוני אינם עושים את האדם גרוע יותר.

לכן הם אינם דברים רעים." המבקרים יכולים להגיד: רגע. למה "להזיק" פירושו בהכרח "לעשות את האדם גרוע יותר"? התשובה של סנקה היא באנלוגיה של הקברניט. סערה מזיקה לקברניט, אבל היא אינה הופכת אותו לקברניט גרוע יותר. כלומר, הסערה יכולה למנוע ממנו להגיע לנמל — אבל אולי היא אינה פוגעת במיומנות שלו כקברניט. וזה בדיוק המקום שבו מתחיל הוויכוח. חלק מהסטואים אומרים שהקברניט כן נעשה "גרוע יותר" במובן מסוים. לא מבחינת האומנות שלו (ars), אלא מבחינת הביצוע שלו (opus). הרי מטרתו של הקברניט היא להביא את הספינה לנמל. אם הסערה מונעת ממנו לעשות זאת, אפשר לומר: "הסערה לא פגעה בידע שלו, אבל היא פגעה ביכולתו לבצע את תפקידו." באסכולה הפריפטטית ממהרים לתקוף ואומרים: אם כך, אותו הדבר נכון לגבי האדם החכם. העוני, הכאב, המחלה וכו' אינם הורסים את מידתו הטובה — אבל הם יכולים למנוע ממנו לבצע את פעולותיו הטובות. למשל: אדם חכם רוצה לשרת את המדינה, אבל הוא גולה. האם הוא אינו "גרוע יותר" מבחינה מעשית? אז סנקה מביע את דעתו. זה היה נכון, אילו מצבו של הקברניט לא היה שונה ממצבו של החכם. וההבדל הוא: מטרתו של הקברניט. הקברניט צריך להביא את הספינה לנמל. זוהי תוצאה חיצונית. אם הספינה לא הגיעה לנמל — הוא לא השיג את מטרתו. מטרתו של החכם בחיים אינה בהכרח להשיג את הדבר שהוא מנסה להשיג, אלא לעשות הכול כראוי. שימו לב להבדל: הקברניט: אני צריך להגיע לנמל. החכם: אני צריך לפעול כראוי. הראשון תלוי בתוצאה. השני תלוי באיכות המעשה שלו. האומנויות הן משרתות; החוכמה היא גבירה ומנהיגה. הקברניטות, הרפואה, הפוליטיקה וכדומה הן אומנויות. הן נמדדות במידה מסוימת לפי תוצאות:

• הרופא צריך לרפא

• הקברניט צריך להביא את הספינה לנמל

• האדריכל צריך לבנות בניין. 

אבל החוכמה הסטואית אינה כזאת. היא אינה "טכניקה להשגת תוצאה חיצונית". היא קובעת איך עליי לפעול, לא האם העולם יאפשר לי להשיג את מה שרציתי. זה בדיוק החיבור לדיכוטומיה הסטואית של שליטה. סנקה לא חושב אפילו שהסערה הופכת את הקברניט לגרוע יותר במלאכתו. למה? כי הקברניט מעולם לא הבטיח הצלחה. הוא לא אמר "אני מבטיח לך הפלגה מוצלחת." הוא הבטיח משהו אחר: אני יודע לנווט ספינה. ולכן דווקא הסערה יכולה להראות עד כמה הוא קברניט טוב. סנקה אומר שהסערה דווקא מוכיחה עד כמה הקברניט טוב. ואז הוא אומר: "'נפטון, לעולם תהיה האונייה הזאת ישרה', מילא את דרישות אומנותו. הסערה לא הכשילה את מלאכת הקברניט אלא את הצלחתה." (סעיף 33) בתרגום הישן של קמינקא המשפט הזה הולך כך: "'שר של ים! האניה הזאת (אף אם תטבע) עד הרגע האחרון תונהג כראוי!' הוא עשה כפי אומנותו." תחשבו על זה כי המשפט הזה נפלא. הוא אומר גם אם הנסיבות החיצוניות יהיו קשות עד מוות ואובדן, אני אנהג כראוי. האונייה שאני הקברניט שלה תונהג ישר לא משנה אם אל הים החליט להטביע אותה. בים רגוע כל אחד הוא קברניט. קל להיות אמיץ כשהכול בסדר. קל להיות אדם בעל שליטה עצמית כשהחיים מתנהלים בדיוק כפי שאתה רוצה. השאלה היא, מה קורה כאשר המציאות מתנגדת לך? לכן הסערה אינה בהכרח מכשול לאומנות הקברניט. היא דווקא מגלה אותה. סנקה אומר, הדברים הללו מזיקים לספינה, לא לנווט עצמו — בתור נווט. כאן סנקה עושה הבחנה מאוד עדינה. לקברניט יש שני תפקידים / שני "כובעים":

1. הוא נוסע (vector), כמו כולם.

2. הוא קברניט (gubernator). הסערה יכולה לפגוע בו כנוסע. הוא יכול:

3. לפחד

4. להקיא

5. להירטב

6. לסבול

7. להיות בסכנת חיים. 

אבל היא אינה פוגעת בו כקברניט. זו הבחנה חשובה מאוד להבנת הסטואיות. הסטואי לא אומר: "הסערה אינה משפיעה עליי." היא משפיעה עליו כאדם. היא פשוט אינה קובעת אם הוא אדם טוב. זה גם חוזר לנו להתחלה על שאלת הרגשות. המציאות מפעילה אותנו ומעוררת בנו רגשות שליליים. מה שקובע אם אנחנו אנשים טובים, זה איך אנחנו מנווטים את הספינה שלנו במים גועשים. עכשיו סנקה משנה מעט את האנלוגיה. הקברניט עובד בשביל אחרים. הנוסעים תלויים בו. אם הסערה מונעת ממנו להביא אותם ליעדם, השירות שהוא התחייב לתת להם נפגע. לכן יש משמעות לכך שהוא "ניזוק" בתפקידו. אבל הטוב של החכם הוא טוב משותף. החוכמה היא טובה גם לאדם וגם לסביבה שלו. זה הבדל גדול בין הקברניט לחכם. החכם אינו נפגע מן העוני, לא מן הכאב ולא מסערות אחרות של החיים. אבל שימו לב: הוא לא אומר שאין לו כאב. החכם מרגיש כאב, אבל אינו מפחד ממנו. הכאב הוא פגיעה בגוף או בתחושות. הוא אינו בהכרח פגיעה ב־virtus. במידות הטובות. "בחכם אינו פוגע עוני, לא מכאוב, לא שאר סערות החיים. לא כל מעשיו חדלים בגללם אלא רק אלה הנוגעים לאחרים. הוא עצמו פעיל תמיד ומצטיין במיוחד בפעילותו כאשר הגורל עומד לו למכשול. אז עניינו החוכמה עצמה וכפי שאמרתי, החוכמה היא טוב של אחרים וגם שלו." (סעיף 37) נניח שהחכם נמצא בעוני. הוא אולי אינו יכול: לנהל מדינה, לממן פרויקט, לסייע כלכלית לאנשים, או לעשות מעשים מסוימים שדורשים כוח או כסף. אבל הדבר החשוב ביותר — הפעולה המוסרית שלו — עדיין שלו ואי אפשר לקחת אותה ממנו. ואפילו יותר מזה, הוא עצמו תמיד בפעולה; למעשה, הוא במיטבו דווקא כאשר המזל מתייצב נגדו. וזו בעיניי אחת השורות החזקות ביותר במכתב. כי כשהכול הולך טוב, קשה לדעת אם אדם באמת בעל מידה טובה. נניח אדם עשיר. הוא נדיב. אבל אולי קל להיות נדיב כשיש לך מיליון שקל. נניח אדם בריא. הוא סבלני. אבל אולי קל להיות סבלני כשאין לך כאבים. נניח אדם בעל מעמד. הוא מתנהג בכבוד לאחרים. אבל אולי קל לעשות זאת כאשר כולם מכבדים אותך. עכשיו קח את אותם אנשים ותסיר מהם את התנאים החיצוניים. כאן המידה הטובה מקבלת את המבחן האמיתי שלה. ולכן סנקה אומר למעשה, הסערה אינה רק מבחן לחכם; היא חומר הגלם שבאמצעותו הוא מפעיל את החוכמה. החכם יפעל בחוכמה לא משנה מה הנסיבות. אם הוא קברניט, מנהיג, איש עני, בימי רוגע או במים סוערים. הנסיבות משתנות. החומר משתנה. אבל ה"אומן" — ה-sapiens — ממשיך לעשות את עבודתו. הקברניט נמדד לפי הגעת הספינה לנמל; החכם נמדד לפי האופן שבו הוא מנווט — גם כשהסערה מונעת ממנו להגיע לנמל. וזה בעיניי אחד המקומות שבהם סנקה מנסח בצורה הטובה ביותר את ההבדל בין הצלחה לבין חיים טובים: הצלחה תלויה בתוצאה; המעלה תלויה באופן שבו אתה פועל מול מה שקורה. סנקה מסיים את המכתב הזה, שהוא מסע בנבכי האתיקה הסטואית, במשפט יפה. הוא כותב: "החכם הוא אומן של הכנעת הרעות. מכאוב, מחסור, חרפה, בית כלא, גלות, הרעות שיראים ויראים בכל מקום, בהגיעם אליו - מתרככות."

נסכם:

החכם שולט בעצמו באמצעות מידות טובות כמו מתינות ואומץ, וכך הוא נשאר יציב ולא מרוגש מאירועים. המידות הטובות לבדן מספיקות כדי לעשות אדם מאושר. האושר הסטואי הוא מוחלט ומלא, וחיים מאושרים אינם חסרים דבר ואינם זקוקים לגורמים חיצוניים. אין דבר כזה "מאושר יותר" או "מאושר פחות". 

המשתמע, אל תחפשו את האושר בהשגת יתרונות חיצוניים או כסף. כדי לתרגל את זה, תמדדו את ההתקדמות שלכם רק לפי פיתוח האופי, שיפור השיפוט והבנת המציאות. כאשר מתעוררת בכם תאווה למשהו שאין לכם, תזכרו שאדם מאושר באמת לא רוצה חיים אחרים ממה שיש לו כרגע. 

בעניין הרגשות, שזו שאלה שעולה אצלי הרבה בקורסים. בשונה מגישת שביל הזהב של הפריפטטים הממליצה למתן רגשות כמו שמאלפים סוס, סנקה טוען שרגש שלילי אינו נשלט והוא משול לנפילה מתהום. התבונה אינה זקוקה לכעס או רגש סוער כמנוע כדי לפעול בעוצמה, כפי שהאצן לדס אינו זקוק לכך כדי לרוץ מהר. המטרה היא להגיע למצב של Apatheia, חופש מדחפים והחלפתם במצבי רוח תבוניים כמו שלווה, חיבה ורצון טוב. קל יותר לבלום רגשות שליליים בתחילתם מאשר לנסות לעצור אותם בזמן התפרצות. 

תתאמנו בלא לתת לרגשות שליליים להיכנס פנימה בכלל. אתם לא קורבן, אז קחו אחריות על הרגשות שלכם. לא אחרים הרגיזו אתכם, לא העליבו אתכם ולא פגעו בכבודכם. אתם הבעלים של הנפש שלכם ולכן מיד עם עוררות של רגש שלילי, תגידו עצמכם, "לא, אני לא רוצה לחוות רגש כזה". זה מה שסנקה מכנה בוז לנסיבות החיצוניות. תגידו לעצמכם, הם לא ינהלו אותי ולא יפגעו בחרות שלי. תעצרו, קחו שהות ונסו לפרש מחדש את האירוע כשהפוקוס הוא על היכולת שלכם להתנהל ברוח חיובי. תתאמנו בלא לתת ערך חיובי או שלילי לאירועים חיצוניים. 

לעניין האתיקה שלכם.

תזכרו שמטרתו של החכם שונה ממטרתו של קברניט. בעוד הקברניט נמדד בתוצאה החיצונית של הבאת הספינה לנמל, החכם נמדד אך ורק באיכות המעשה שלו ובכך שפעל כראוי. סערה בים אולי תכשיל את הגעת הספינה לנמל ותזיק לנוסעים, אך היא אינה הופכת את האדם לקברניט גרוע יותר. למעשה, הגורל העומד כמכשול הוא חומר הגלם שבאמצעותו החכם יכול להפעיל ולהפגין את חוכמתו. 

זו הסיבה שסנקה מבדל את הסטואים מהפריפטטים שחושבים שאפשר למתן מגרעות ורגשות שליליים. כי הסטואי תמיד ישאף לפעול מתוך מידות טובות, מתוך חוכמה. זו עבודה מתמדת, במים רגועים ובסערה. הסטואי שואף תמיד לשפר את עצמו. 

תפרידו לחלוטין בין הצלחה, התלויה בתוצאות, לבין חיים טובים, התלויים רק באופן שבו אתם פועלים. אם אתם נתקלים בכאב, מחסור או כישלון, קבלו את המציאות כפי שהיא (אהבת הגורל) ותתייחסו למכשולים אלו כאל הזדמנות. תתרגלו אומץ לא מתוך פזיזות, אלא מתוך הידע להבחין שקשיים חיצוניים אלה אינם באמת רעים, משום שאינם יכולים לפגוע במידה הטובה שלכם.

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר שאתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com. דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אשמח שתשתפו ותפיצו.

אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.