פרק 235 על תיקון אגו תיקון עולם ודוקרן אחד

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.   

הפרק היום, הוא מיוחד. אני אתחיל בשלושה פילוסופים מהגדולים של המאה ה-20. וביקורת שהיתה ל-2 מהם על הסטואים ועל מרקוס אורליוס במיוחד. ואז בסוף, נביא שני ציטוטים משלימים מהספר של מרקוס אורליוס שנוכל לקחת לחיים שלנו. אופן מעניין, יש גם קשר קטן בין הפרק היום לבין הפרק בשבוע הבא. אני כמובן אסביר כשיגיע הרגע המתאים. 

אבל נתחיל בסיפור שהוא אנקדוטלי, אבל מעניין ובהחלט קשור לציטוטים שנביא בסוף. 

הסיפור שלנו מתחיל בערב דרמטי ב-25 באוקטובר 1946 במועדון למדעי המוסר בקמברידג' (בחדר H3). המקרה הדרמטי נכנס להיסטוריה של הפילוסופיה כ"אירוע המלקחיים" (Wittgenstein's Poker) – מפגש יחיד, קצר וסוער שנמשך כעשר דקות בלבד בין קרל פופר ללודוויג ויטגנשטיין, בנוכחותו של ברטראנד ראסל. 

אלה שלושת הפילוסופים שהתכוונתי אליהם. 

קודם נסביר את סלע המחלוקת. העניין נוגע על בעיות פילוסופיות לעומת חידות, או פילוסופיה של השפה. 

ויטגנשטיין: טען כי לא קיימות "בעיות פילוסופיות" אמיתיות. לשיטתו, מה שפילוסופים מכנים "בעיות" הן רק "חידות לשוניות" (Linguistic Puzzles) הנובעות מבלבול בשימוש בשפה, ותפקיד הפילוסופיה הוא רק "לרפֵא" את הבלבול הזה. 

ויטגנשטיין טען ש"בעיות פילוסופיות" נוצרות כשאנו עוקרים מילים מההקשר היומיומי שבו יש להן משמעות תפקודית ("משחק השפה") ומתייחסים אליהן כאל חפצים מופשטים בעלי מהות נסתרת. 

לדוגמה: ויטגנשטיין אומר למשל שבחיים היומיומיים, כולנו מבינים מצוין איך להשתמש במילה: "אין לי זמן", "השעה ארבע", "נפגש בעוד שעה". הבעיה נוצרת רק כשאנו עוקרים את המילה "זמן" ממגרש המשחקים הטבעי שלה ומניחים שהיא חייבת להצביע על "דבר" פיזי או מטאפיזי (כשם ש"שולחן" מצביע על חפץ). הבלבול הוא דקדוקי – התייחסות לשם עצם מופשט כאילו הוא עצם ממשי. 

או שנניח ואני אומר שאני ספקן ואני לא יכול לדעת אם למישהו כואב או שהוא מעמיד פנים. ויטגנשטיין יגיד: המילה "ידיעה" פועלת בשיח במצבים שבהם יש מקום לספק סביר (למשל: "אני יודע איפה המפתחות"). כשאדם רואה מישהו נכווה ונאנח, ואומר "איני יודע אם כואב לו", הוא לא מביע ספק עמוק אלא מתעלל בכללי השפה. ניתוק המילה "ידיעה" מהשימוש המעשי שלה מייצר "בעיה" מלאכותית שלא קיימת במציאות. 

ואני לא ארחיב יותר בעניין הזה. ועכשיו נסביר את הדעה של קרל פופר. 

פופר דחה את התפיסה הזאת. פופר הגיע להרצאה בדיוק כדי לתקוף את עמדת ויטגנשטיין ולהוכיח שקיימות בעיות פילוסופיות מהותיות ועמוקות (במדע, באתיקה ובפוליטיקה) שאינן מצטמצמות למשחקי מילים. 

באותה עת ב-25 באוקטובר 1946, ויטגנשטיין הוא פרופסור לפילוסופיה ובנוסף לתפקידו האקדמי הרשמי כפרופסור באוניברסיטה, הוא שימש באותו ערב גם כיו"ר המפגש של מועדון המדע המוסרי (Moral Sciences Club) – המועדון הפילוסופי היוקרתי של האוניברסיטה שבו התארח פופר למתן ההרצאה. 

פופר החל להציג את הרצאתו בנושא "האם ישנן בעיות פילוסופיות?", אך ויטגנשטיין (כיו"ר המפגש) קטע אותו שוב ושוב בקוצר רוח. תוך כדי הוויכוח, ויטגנשטיין הרים מוט ברזל להסקת אח 

סוג של דוקרן (פוקר / מנוף): מוט ברזל חד שמשמש לסידור ולחיטוט בבולי העץ והגחלים. ויטגנשטיין הרים את הדוקרן שהיה מונח ליד התנור, והחל לנפנף בו באגרסיביות. הפילוסוף ברטראנד ראסל התערב וגער: "לודוויג, הנח את הדוקרן!".

לפי חלק מעדויות הנוכחים בחדר, ברטראנד ראסל אמר לו בכעס: "Wittgenstein, put down that poker!" (או "Wittgenstein, put down that poker at once!"). 

 ויטגנשטיין התעלם, פנה לפופר ודרש מזעם: "תן לי דוגמה לכלל מוסרי אחד!". פופר השיב מיד: "לא לאיים על מרצים אורחים בדוקרן!". בתגובה, ויטגנשטיין השליך את המוט ברוגז ויצא בסערה מהחדר. 

האירוע תועד בספר "מלקחי הברזל של ויטגנשטיין" (אדמונדס ואידינו). עדויות הנוכחים בחדר נותרו סותרות; בעוד פופר דבק בגרסתו, תלמידי ויטגנשטיין טענו שפופר שכלל את תשובתו השנונה בדיעבד, ויטגנשטיין רק שיחק במוט כהרגלו. 

שני ההוגים צמחו מאותו מצע תרבותי סוער של וינה בתחילת המאה ה-20, אך מסלול חייהם היה שונה לחלוטין. 

לודוויג ויטגנשטיין (1889–1951): נולד למשפחה עשירה ומשפיעה בווינה. סבו המיר את דתו לפרוטסטנטיות ואמו הייתה קתולית. הוטבל כקתולי. מעולם לא חונך כיהודי, אך סבל מסיבוך זהותי ואנטישמיות פנימית עמוקה (בהשפעת אוטו ויינינגר). ביומניו (תרבות וערך) הצר על כך שהמחשבה היהודית היא לא מקורית, ושייך זאת גם לעצמו. בשנות ה-30 עבר משבר מוסרי וערך "ווידויים" (Confessions) בפני חבריו על כך שהסתיר או טשטש את שורשיו היהודיים. 

קרל פופר (1902–1994): נולד בווינה למשפחה משכילה ואמידה. הוריו המירו דתם ללותרניות לפני הולדתו כדי להיטמע בחברה, והוא הוטבל כפרוטסטנטי (ובבגרותו היה אגנוסטי). בשונה מוויטגנשטיין, פופר לא חווה אשמה פנימית לגבי מוצאו, והגדיר עצמו כאזרח העולם וכאינדיבידואליסט. 

יש גם אנקדוטה המתקשרת לויטגנשטיין בתור ילד. הוא למד בבית הספר התיכון הריאלי בלינץ (Realschule Linz) בשנים 1903–1904 במקביל לאדולף היטלר. 

הם כנראה לא למדו באותה כיתה. למרות שנולדו בהפרש של 6 ימים בלבד, היטלר נשאר כיתה בשל הישגים חלשים, בעוד ויטגנשטיין הוקפץ כיתה – כך שוויטגנשטיין למד שתי שכבות מעל היטלר. 

ויטגנשטיין הגיע ב 1911 ברטראנד ראסל בקמברידג' כסטודנט לאווירונאוטיקה, שאל אם הוא "אידיוט או גאון", וזכה להכרה מראסל כגאון מוחלט. ב-1913 ברח לבקתה מבודדת בפיורד בנורווגיה לעסוק בלוגיקה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914), הוא שוחרר משירות בשל בקע, אך התנדב לחימה קרבית בצבא האוסטרו-הונגרי מתוך דחף קיומי לעמוד מול המוות ו"להפוך לאדם טוב יותר". הוא שירת כקצין תצפית בארטילריה בחזית הרוסית והאיטלקית וזכה במדליות עוז. את יצירת המופת שלו, ה-Tractatus Logico-Philosophicus, כתב בפנקסי כיס בתרמיל הגב שלו תוך כדי הפגזות בשוחות, והשלים אותה כשהיה שבוי מלחמה במחנה קאסינו באיטליה (1918). 

קרל פופר התחיל בכיוון אחר. בנעוריו (1919) הוקסם ממרקסיזם, אך נחרד כשהפגנת פועלים מווינה הסתיימה בירי קטלני. הוא זועזע ממנהיגים שהקריבו פועלים בשם "הכרח היסטורי", ומאז סלד מאידיאולוגיות טוטליטריות. ערב האנשלוס (1937), בהבינו את הסכנה הנאצית (למעלה מ-16 מבני משפחתו נרצחו בשואה), הוא נמלט והיגר לניו זילנד. 

בגלות בניו זילנד (1937–1945), תחת תנאי הוראה קשים ובידוד, כתב את "החברה הפתוחה ואויביה" כ"מאמץ המלחמתי" שלו. המרחק והמפגש עם הדמוקרטיה הניו-זילנדית עיצבו את תפיסתו לגבי "הנדסה חברתית הדרגתית". ב-1946 עבר ל-LSE בבריטניה, וב-1965 קיבל תואר אבירות. 

ההבדלים הפילוסופים הם כאלה, שבעוד המטרה של ויטגנשטיין היא לרפא אותנו מבלבול שפה, המטרה של פופר היא הפרכת תיאוריות שגויות. על ידי אמפיריות מדעית. 

פופר צדק מהותית ומעשית: בעיות פוליטיות, מוסריות ומדעיות אינן רק בלבול מילולי; הן בעלות השפעה הרת גורל על המציאות.  ויטגנשטיין צדק ניתוחית: חלק ניכר ממהמורות הפילוסופיה נובע משימוש בלתי מדויק בשפה ומשחקי מילים. 

הסטואים בדרכם עסקו בשתי התחומים הללו. מסוקרטס לקחו את השימוש המדויק השפה. אבל התפיסה הסטואית היא רציולנית כמו שפופר היה ואמפירית באותה מידה. 

כיום רוב ההוגים רואים בניתוח הלשוני (ויטגנשטיין) כלי עבודה לפתרון בעיות מציאותיות כמו שפופר דרש. 

ברטראנד ראסל שהיה מורה של ויטגנשטיין בתחילת הדרך צידד חד-משמעית בפופר גם בהרגעת הרוחות בערב הדרמטי וגם מהותית בעניין הבעיות הפילוסופיות. ראסל הטיח בויטגנשטיין באותו ערב, "אתה זה שמבלבל את הדברים, לודוויג". ראסל התאכזב קשות מוויטגנשטיין המאוחר, וטען שצמצם את הפילוסופיה מחיפוש אצילי אחר אמת לינגוויסטית עקרה. 

כמו שאמרתי בהתחלה לחלקם היתה ביקורת ישירה על הסטואים. בספרו "החברה הפתוחה ואויביה" (וכן ב*"משערות והפרכות"*), פופר מנתח את הסטואיות ואת התפיסה הפוליטית של השלטון.

פופר שיבח את הסטואים המוקדמים על פיתוח רעיון הקוסמופוליטיות (אזרחות העולם), השוויוניות האוניברסלית, והנחת התשתית ל"חוק הטבע" (Lex Naturalis) שהשפיע על המשפט הרומי וזכויות האדם. 

אבל על הסטואים הרומים, סנקה, אפיקטטוס, ובעיקר מרקוס אורליוס  היתה לו ביקורת. פופר טען כי ככל שגברה העריצות הקיסרית, הסטואיות הפכה מביקורת אקטיבית למפלט של הסתגרות נפשית ופסיביות. הסתגרות ב"מבצר הפנימי". 

התפיסה הסטואית של השלמה עם הגורל (Amor Fati) נתפסה בעיניו כמכשול ל"הנדסה חברתית הדרגתית". במקום לתקן מוסדות מקולקלים, הסטואיות קוראת לפרט להשתנות בעצמו ולקבל את הקיים. הוא ראה בזה פאטליזם וממש הצדקת המצב הקיים. 

פופר לא מצטט ישירות את מרקוס אורליוס בספר, אבל תוקף בחריפות את הרעיון האפלטוני של "המלך-הפילוסוף" (שמרקוס אורליוס נתפס כמימושו המובהק). 

הטענה שהחכם ביותר צריך לשלוט כמו שהציע אפלטון היא מלכודת לדעת פופר. לדעתו השאלה הנכונה לחברה פתוחה היא: "כיצד נארגן מוסדות פוליטיים כך ששליטים גרועים לא יוכלו לגרום נזק רב מדי?". הסתמכות על אופיו של שליט יחיד, נאור ככל שיהיה, מפקירה את הבלמים המוסדיים. דהיינו הוא ראה חשיבות גדולה יותר לבלמים ואיזונים על פני אופיו של המנהיג. 

הסטואים אכן, נתנו ערך גדול יותר לאופי ולא בנו אף שיטת ממשל. 

ברטראנד ראסל כבר ממש מבקר את מרקוס אורליוס.

בספרו "תולדות הפילוסופיה המערבית", ראסל מנתח את מרקוס אורליוס ואת הכשלים המובנים בפילוסופיה שלו.

מרקוס אורליוס היה שליט אבסולוטי שלא הושחת מהכוח. עם זאת, דווקא תחת השלטון שלו החלה האימפריה לקרוס במגפות, מלחמות ואסונות. ראסל מסיק מכך שמידות טובות של יחיד אינן תחליף למוסדות תקינים.  

ואז ראסל ממש מוצא סתירה. 

אם בריאות, שלום ורווחה חומרית הם "אדישים" (Adiaphora) מבחינה מוסרית, מדוע הקיסר הסטואי מתיש את עצמו בשדות קרב בוציים בגרמניה כדי לספק אותם לנתיניו? 

ראסל קורא את "מחשבות לעצמי" כטקסט עצוב, בודד ועייף מאוד – מנגנון הישרדות של אדם בעולם מתפורר, ולא פילוסופיה המציעה תקווה או בניה של עתיד. 

וזו בדיוק הנקודה שדיברתי עליה שתקבל הרחבה בפרק הבא. בשבוע הבא, הפרק יעסוק בשאלה, האם מרקוס אורליוס היה לא מאושר ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה. 

ראסל גם טוען שלמרקוס היה עיוורון פוליטי. הוא אישר רדיפת נוצרים מתוך חובה נוקשה לשמור על סדר המדינה. הוא גם שבר את המסורת של 4 הקיסרים שלפניו שמינו יורש מתוך בחירה בטוב ביותר לתפקיד. מרקוס אורליוס מינה את בנו. וקומודוס הנהיג שילטון אכזרי. 

אז מה אנחנו הסטואים המודרנים יכולים להשיב לביקורות הללו?

ראשית לגבי הירושה לקומודוס, אני נשאר ספקן. לא יודע מה הנסיבות שהביאו להחלטה. יכול להיות שהוא ידע שאם יעמיד יורש אחר, הבן שלו יהיה בסכנה. יכול להיות ש הרגשות האבאיים שלו התגברו על הסטואי שבו. יכול להיות שהיו נסיבות אחרות. בכל הספר "מחשבות לעצמי", מרקוס לא טוען שהוא חכם להפך, הוא נוזף בעצמו על טעויות. למרות שבסך הכללי, הוא היה דמות מופת, לא מן הנמנע שעשה טעויות. אבל אי אפשר באמת לדעת. 

התשובה לביקורת של ראסל ופופר היא שהם מפספסים. הם לא לוקחים בחשבון את מנגנון האתיקה הסטואית עד הסוף. 

למשל הביקורת של ראסל למה הקיסר הסטואי מתיש את עצמו בשדות קרב בוציים בגרמניה כדי לספק "אדישים" לנתיניו, היא הבנה לא נכונה של משמעות האדישים. "אדיש" הוא אינו חסר ערך. הכוונה באדיש כמו בריאות, כסף, מוניטין וכל מה שלא בשליטתנו המלאה, זה פשוט שהאדיש לא עושה אותנו לאנשים מוסריים יותר או פחות. אלא השימוש בהם. השימוש של ויטגנשטיין בדוקרן או מלקחיים לאח כמשהו לשחק איתו בזמן שיחה, זה אדיש חסר משמעות. אבל לאיים איתו או לפגוע באחר עם הדוקרן, זה כבר מעשה רע. 

ל"אדישים המועדפים" (Proēgmena - בריאות, שלום, רווחה) יש ערך תפקודי רב (Axia). הם מהווים את חומר הגלם שדרכו מתרגלים את המידות הטובות. אי אפשר לתרגל צדק בחלל ריק. 

מרקוס אורליוס פעל למען נתיניו לא כי השלום הוא הטוב העליון, אלא כי הפעולה הצודקת להשגתו היא הטוב העליון. מרקוס אורליוס פעל על פי המידות הטובות והחובה שלו. על התוצאה לא הייתה לו שליטה. לכן הפרדוקס שראסל מציג הוא מוטעה. כי מרקוס לא כיוון לתוצאה טובה למען נתיניו, אלא לפעולה צודקת שלו מתוך כוונה טובה וחובה. אם הם יצליחו או לא, זה לא בשליטתו. 

גם הביקורת של פופר מפספסת. ה"מבצר הפנימי" אינו בריחה, אלא מקור חוסן כדי להמשיך לפעול בעולם מבלי להישבר. הזכרתי בכמה פרקים קודמים את מעגלי הדאגה ואת האיוקאוסיס - הניכוס. הם מעשים אקטיביים לפעולה אקטיבית בחברה. 

הסטואי מגיש עזרה אקטיבית מתוך תבונה, אך נמנע מקריסה רגשית הרסנית (Pathe), שכן התמוטטות נפשית אינה מסייעת לא לנו ולא לזולת. 

נעבור לשתי הציטוטים שהבטחתי. 

ב"מחשבות לעצמי", מרקוס אורליוס מנסח את התשתית האתית לנכונות להודות בטעות ולהשתנות: 

ספר 4, פסקה 12 (4.12): "שני דברים עליך להחזיק נכונים תמיד: האחד, לעשות אך ורק מה שהתבונה והסמכות הקיסרית מכתיבות לטובת בני האדם; השני, להיות נכון לשנות את דעתך אם מישהו נוכח לתקן אותך ולהציג לפניך דעה נכונה יותר. אך שינוי זה חייב לנוע תמיד מתוך שכנוע שזהו הצדק או טובת הכלל, ולא מתוך רצון למצוא חן או לזכות בתהילה." 

ספר 8, פסקה 16 (8.16): "זכור כי לשנות את דעתך ולעקוב אחר מי שמתקן אותך – זוהי עדיין פעולה של אדם חופשי. שכן הפעולה היא שלך, מבוצעת על פי הדחף שלך, השיפוט שלך והתבונה שלך." 

באופן מעניין זה מתקשר לגישה של קרל פופר למדע. 

ההשוואה בין פסקאות אלו לבין תפיסת ההפרכה המדעית (Falsificationism) של קרל פופר, מחבר היטב בין מוסר אישי למתודולוגיה מדעית. 

נניח ואתם מדענים. האם אתם תתעקשו על התיאוריה שלכם אם היא הופרכה? 

קחו דוגמה. במהלך ימי הביניים והרנסנס (ולמעשה עד התפתחות המיקרוביולוגיה במאה ה-19), הרפואה הושפעה קשות מאסטרולוגיה. כאשר התפרצו מגפות חריפות של מחלת דרכי הנשימה שהופיעו פתאום, תקפו המונים ונעלמו, לא היה לרופאים הסבר מיקרוביאלי. הם הניחו שהגורם הוא "השפעה" (Influence) לרעה של מצב הכוכבים והמזלות בשמיים על מזג האוויר והגוף האנושי. 

וככה נולד השם "שפעת" למחלת ה"אינפלואנזה". שזה למעשה אותו שם שניתן לטעות בהבנה. מישהו היום מאמין ששפעת נגרמת מהכוכבים, מהאסטרולוגיה? 

אני מקווה שלא. 

הדימיון בין מרקוס אורליוס לגישת ההפרכה של פופר הוא כזה:

אם יש טעות או דעה מוטעית במקרה של מרקוס או תאוריה מוטעית בגישה של פופר. 

אז מרקוס מציע בחינה ביקורתית ותבונה. פופר מציע ניסוי אמפירי ותבונה. 

השלב הבא הוא הודאה בטעות ונטישת התפיסה השגויה. 

במישור האישי אצל מרקוס יש שחרור מאגו וחופש פנימי, אצל פופר במישור המדעי יש התקדמות של הידע והתקרבות לאמת. 

פופר קבע שמדע אינו מתקדם על ידי ניסיון להוכיח את התאוריה שלנו, אלא על ידי ניסיונות אקטיביים להפריך אותה. ברגע שטעות נחשפת, המדע צועד קדימה. באופן מקביל, אורליוס רואה בקבלת תיקון מאחרים (8.16) ביטוי של חופש; נטישת דעה מוטעית אינה הפסד בקרב, אלא שחרור התבונה מכבלי האגו. 

פופר יצא נגד תאוריות מדעיות "סגורות" המגנות על עצמן בצידוקים מאולתרים כדי להימנע מכישלון. מרקוס (4.12) מזהיר בדיוק מזה ברמה האישית: עמידה על דעה רק לשם עקשנות, נוחות או סמכות היא כשל מוסרי ומחשבתי. 

המדען הראוי אצל פופר מעמיד את התאוריה שלו למבחנים הקשים ביותר ומברך על הפרכתה. הסטואי אצל אורליוס נכון מראש לשנות את עמדתו ברגע שהתבונה והצדק דורשים זאת. 

בסופו של דבר, פופר לקח את הנורמה האתית שהציבו הסטואים – היושרה להודות שטעות התרחשה והנכונות להתעלות מעל האגו – והפך אותה לכלל עבודה במדע: בדיוק כפי שהאדם החופשי של מרקוס אורליוס שמח להשתחרר מתפיסה שגויה, המדע של פופר מתקדם רק כשהוא נפרד מתאוריה שהופרכה. 

נוסיף עוד אנקדוטה שאותי מפעימה. 

(בשנים 1815 ו-1819) כומר איטלקי וחוקר טקסטים בשם אנג'לו מאי (Angelo Mai), לימים קרדינל, שהיה הספרן של הספרייה האמברוזיאנית במילאנו ולאחר מכן בספריית הוותיקן. מגלה את המכתבים האבודים בין מרקוס אורליוס למורה שלו לרטוריקה פרונטו. הדרך שבה הוא גילה אותם, מעניינת בפני עצמה. 

בימי הביניים לנזירים במנזרים לא היה מספיק קלף (עור מעובד לכתיבה), שהיה יקר ונדיר. לכן, הם קירצפו ומחקו את הכתב העתיק שהיה על גבי כתבי יד רומיים, וכתבו עליהם מחדש טקסטים דתיים. 

ב-1815 במילאנו: אנג'לו מאי בחן את כתב היד הדתי בספרייה במילאנו וזיהה שמתחת לכתב הימי-ביניימי יש שאריות של כתב יד קדום בהרבה (מהמאה ה-5) שגורד. באמצעות חומרים כימיים (שאף גרמו לנזק מסוים לדפים) הוא הצליח להבליט את הכתב המקורי וגילה לתדהמתו את חצי מחלופת המכתבים בין פרונטו למרקוס אורליוס. כשאנג'לו מאי עבר לעבוד בספריית הוותיקן ברומא ב 1819, הוא מצא שם את החצי השני של אותו כתב יד (ששני חלקיו הופרדו כמה מאות שנים קודם לכן). 

כשהמכתבים פורסמו לראשונה, הם עוררו סערה עצומה בעולם המדעי והתרבותי. המכתבים חשפו את מרקוס אורליוס הצעיר (מגיל 18 ועד בגרותו) – לא רק כפילוסוף או שליט חמור סבר, אלא כבחור צעיר, אנושי, שהתמודד עם בעיות בריאות, התלבטויות, לימודים, יחסים משפחתיים וחיפוש דרך. 

והסיבה שהבאתי את האנקדוטה הזאת היא מכתב אחד בין מרקוס למורה. מרקוס כותב למורה שלו "קיבלתי ממך שני מכתבים בבת אחת. באחד מאלה נזפת בי וציינת שכתבתי משפט ברישול; עם זאת, באחר, שאפת לעודד את המאמצים שלי ע"י שבחים. עם זאת, אני מעיד בפניך בבריאותי, בבריאותה של אמי ושלך, שהמכתב הקודם הוא שהעניק לי את העונג הגדול יותר, וכי בזמן שקראתי אותו, זעקתי שוב ושוב "אוי שמח שאני!"

כבר בגיל 18, שיא האגו הגברי של נער ממוצא אציל, מרקוס כותב שהוא שמח שמתקנים אותו. זה נותן לו הזדמנות להשתפר. 

נסיים רק בדעתי האישית. פופר וראסל דיברו על חשיבות המוסדות הפוליטיים, על איזונים ובלמים. פופר ביקר את רעיון מלך-פילוסוף. הסטואים לעומת זאת, נתנו דגש רק לאופי הטוב של המנהיג. החובה של לעם שלו. כמו שמרקוס אורליוס כותב פעמים רבות בספר שלו. 

לטעמי שילוב בין מה שפופר טען לבין הגישה הסטואית הוא הנכון. הסטואים טענו שאף אחד לא באמת חכם אלא רק מתקדמים. לכן החברה לא יכולה לסמוך רק על מלך-פילוסוף, היא צריכה מנגנונים ומסורת ציבורית תקינה ומה שפופר אמר תודעה של העם. 

נסיים שוב באמירה של מרקוס תזכרו שאם אתם משנים את דעתכם זוהי עדיין פעולה של אדם חופשי. שכן הפעולה היא שלכם, מבוצעת על פי הדחף שלכם, השיפוט שלכם והתבונה שלכם.

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב