פרק 234 דיאלוג פנימי לנפש בריאה

By Caravaggio - Self-scanned, Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=15219558

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.  

פרק 24 בספר השלישי של "השיחות" של אפיקטטוס עוסק בהתמודדות עם געגועים, אובדן, פרידה מאנשים אהובים או ממקומות מוכרים, וכיצד הפילוסופיה הסטואית מציעה לשמור על שלוות נפש גם במצבים אלו. מעל לכל, הוא רצוף תרגול סטואי אפקטיבי וכזה שצריך להיות בעבודה מתמדת אצלנו.

לכן, החלטתי להנגיש את הפרק. התרגום העברי הוא משנת 1975 והשפה שלו לא ידידותית לישראלים של המאה ה-21. 

לכן המרתי את הטקסט לאופן שבו אנחנו נשמע אותו וגם נחשוב ככה. כלומר שגם הדיאלוג הפנימי שלנו יהיה ככה. זה תרגול מהמשמעותיים שיש והוא גם על פי המלצה של אפיקטטוס. נגיע לזה.

בכל אופן, הפרק מתחיל בעניין שמצריך אימון כל החיים. ושמרתי בפסקה הראשונה על שפת המתרגם ואח"כ בשיח עברי פשוט.

אפיקטטוס מתחיל את הפרק כך:

"אם רואה אתה משהו מנוגד לטבע אצל זולתך, אל תראה את זה כרע בשבילך, שכן לא נולדת לחלוק עם אחרים את השפלתם או את מזלם הרע כי אם את מזלם הטוב. אם רואה אתה אדם בצרה, זכור כי הוא עצמו הביאה עליו. כי אלוהים ברא את בני האדם על מנת שיחיו באושר ובשלווה. לשם כך הוא העניק להם את האמצעים במוסרו לכל אחד דברים שיהיו  ברשותו ואחרים שלא ברשותו; הדברים הנתונים לעיכובים, להפסד ולכפייה אינם ברשותו, ואלה שאינם נתונים לעיכובים ברשותו הם. את המהות הפנימית של הטוב והרע מסר לנו כיאה למי שמשגיח על כולנו ושומר אותנו כאב."

זו הפתיחה כפי שמצויה בתרגום העברי.

כמו שאמרתי זה אימון לכל החיים. כי אפיקטטוס אומר לנו שאנחנו לא נולדנו לחלוק עם אחרים את הצרות והבעיה שלהם, רק את המזל הטוב. 

במבט ראשון הציטוט הזה יכול להישמע כמעט אנוכי ("תהיה איתו בטוב, אבל תנטוש אותו ברע"). אך למעשה, במחשבה הסטואית הכוונה היא עמוקה והפוכה לגמרי. 

כשאפיקטטוס מדבר על "מזל טוב" (במקור היווני: Eutychia או Eudaimonia – אודאימוניה), הוא לא מתכוון לזכייה בפיס, כסף או פרסום.

מבחינת הפילוסופיה הסטואית, "מזל טוב" פירושו שגשוג רוחני, תבונה, שלוות נפש ומידה טובה.

את זה כן צריך לחלוק. מפני שלפי הסטואים, האדם נברא כ"חיה חברתית". הטבע או אלוהים בראו אותנו כדי שנשתף פעולה, נרים זה את זה, ונשמח יחד כשמישהו משיג חכמה, שלוות נפש ומעשים טובים. החברות האמיתית מבוססת על השתתפות בשגשוג המוסרי והנפשי של האחר. 

כשאפיקטטוס אומר ש"לא נולדת לחלוק את השפלתם או מזלם הרע", הוא משתמש במילים "השפלה" (Tapeinothēnai) ו"מזל רע" במובן הסטואי שלהם: שקיעה בייאוש, התמסכנות, ואובדן השליטה העצמית. 

הטיעון שלו הוא כזה:

אם חבר שלך נמצא בצרה או נהיה מדוכא, התפקיד שלך הוא לעזור לו מעשית ומוסרית.

אבל התפקיד שלך הוא לא לגלוש איתו אל תוך הייאוש וההתרסקות הנפשית.

אם תיתן לעצב או לייאוש שלו למוטט גם אותך פנימית – לא עזרת לו בכלום. כל מה שעשית זה להפוך אדם אומלל אחד לשני בני אדם אומללים.

הוא אומר את זה במדריך בצורה ברורה והפעם בתרגום העדכני יותר:

"כאשר אתה רואה אדם המתייפח בצער משום שבנו נסע הרחק מן הבית, או משום שאיבד את רכושו, הישמר שלא יאחז בך הרושם כי אדם זה חווה צער בשל סיבות רעות חיצוניות. אלא מיד היֵה נכון לומר: "לא המאורע הוא שמצער אדם זה (הרי הוא איננו מצער אף אחד אחר זולתו), אלא מחשבתו של האדם על המאורע." אל תהסס להשתתף עם אדם זה בצערו ולנחמו במילים, אף תבכה עמו אם יוליכו הדברים לכך. אך הישמר פן תבכה מתוך פנימיותך ונפשך."

אפיקטטוס אומר: בני אדם נבראו כדי להרים זה את זה לשפר (להשתתף ב"מזל הטוב" – בשגשוג ובאושרו של האחר), ולא כדי לגרור ולהיגרר יחד אל תחתית הביצה של הייאוש (לחלוק את "ההשפלה והמזל הרע"). 

ועכשיו נתאר את הפרק כמו דיאלוג פנימי שלנו. אני מתנצל בפני הנשים המאזינות. אני אתאר את הפרק כשיח פנימי של זכר כי כזה אני. אבל תמירו את השיח ללשון נקבה, זה עובד באותה מידה. כמו שאומרים במסמכים רשמיים: "מסמך זה מנוסח בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד, אך מיועד לבני כל המינים".

אם אתה קולט שמשהו דפוק קורה למישהו אחר, אל תקח את זה כדבר רע שקרה לך. לא נולדת כדי לסבול ביחד עם אחרים ולחלוק איתם את הדיכאון, אלא כדי לחלוק איתם את הטוב. אם אתה רואה מישהו בצרות, תזכור שהבעיה היא אצלו בראש, בפרשנות שלו. אלוהים ברא אותנו כדי שנהיה מאושרים ושלווים. בשביל זה הוא חילק את העולם לשניים: דברים שהם בשליטתנו המלאה (המחשבות שלנו, המידות הטובות שלנו), ודברים שלא בשליטתנו (כסף, בריאות, המקום שבו אנחנו גרים). את האושר האמיתי אי אפשר לקחת מאיתנו, כי הוא נמצא נטו בדברים שבשליטתנו. 

עכשיו נדבר על פרידות, געגועים, וגם על הרקלס ואודיסאוס כי הם דמויות שכדאי לך לקחת מהם השראה. 

אז נפרדת מחברים שלך ואתה עצוב? למה אתה חושב שזה רע? למה כששמחת איתם לא אמרת לעצמך: "היי, אנחנו בני תמותה, ברור שיום אחד נצטרך להיפרד"? למה אתה מתבכיין עכשיו? אתה הרי בן אדם, יצור שנועד לזוז ממקום למקום בעולם, לא עץ שתקוע באדמה. אם תתחיל לבכות על כל חבר שעוזב, תהיה פשוט אומלל ומסכן, יותר גרוע מעורבים שרק מקרקרים.

(הערה קטנה: אפיקטטוס משוחח עם התלמידים שלו, אז הוא קצת קשוח. בדיאלוג פנימי, אפשר קצת לרכך את הטון. חמלה זו מידה טובה וכמו שסנקה מצטט את היקטו אומר: "אתה שואל במה התקדמתי? התחלתי להיות ידיד של עצמי… דע כי איש כזה הוא ידיד של כולם". )

נמשיך בשיחה.

אז אסור להתגעגע? 

תסתכל על הרקלס (הגיבור המיתולוגי שנדד בעולם). נראה לך שהוא בכה כל פעם שעזב חברים או ילדים? לא! הוא ידע שהוא עושה את העבודה של שהאל יעד לו, שהעולם כולו משגיח עליו, ושהוא בבית בכל מקום. 

"אבל אודיסאוס ישב ובכה מגעגועים לאשתו!" אתה בטח תגיד לי שאתה מאמין לכל מה שהומרוס כתב. תשמע, אם אודיסאוס באמת ישב ובכה כמו תינוק, הוא לא היה גיבור. גיבור אמיתי ובן אדם טוב לא יכול להיות אומלל. היקום הוא עיר אחת גדולה – לפעמים צריך לפנות מקום, דברים זזים, אנשים הולכים. מי שבוכה על חוקי הטבע, הוא סתם טיפש. 

הסבר:

אפיקטטוס פונה לאדם שמתאבל על כך שעליו לעזוב את חבריו או את מקום מגוריו המוכר (כי התלמידים שלו למשל, נאלצו לעזוב את רומא או אתונה כדי להגיע ללמוד אצלו בניקופוליס שבאפירוס צפון-מערב יוון). אפיקטטוס אומר שאדם חכם צריך לדעת להסתגל לכל מקום ולא להיקשר באופן חולני לאנשים או למקומות, שכן פרידה היא חלק מטבע העולם. 

הוא מביא כדוגמה את הרקלס ואת אודיסאוס. הוא שואל: האם אודיסאוס ישב ובכה כשהיה רחוק מאשתו? האם הרקלס בכה כשהיה צריך לנדוד בעולם? 

פרשנותו של החוקר אולדפאדר (Oldfather) מסבירה שבמיתולוגיה היוונית הרגילה, הרקלס הוא גיבור טרגי שסובל. אבל אצל הסטואיקנים (ואצל הפילוסופים הציניקנים לפני כן), הרקלס עבר אידיאליזציה והפך למודל לחיקוי. הוא "בנו של זאוס" שלא נדד בעולם כעונש, אלא מתוך שליחות אלוהית לטהר את העולם מרשע. אפיקטטוס אומר: תראה את הרקלס, הוא לא נקשר למקום אחד, לא בכה על כך שעזב את ילדיו או נשותיו, אלא הבין שהעולם כולו הוא ביתו ושעליו למלא את חובתו. 

אפיקטטוס מצטט מתוך האיליאדה האודיסיאה של הומרוס. אודיסאוס סבל תלאות ונדד 10 שנים רחוק מביתו. אפיקטטוס מודה שאודיסאוס אולי התגעגע (הרי הוא לא אבן), אבל הוא לא נתן לזה לשבור את רוחו, והוא נשאר גיבור מתפקד. 

נמשיך בשיחה.

"אבל אמא שלי בוכה כשאני עוזב!" – אז מה? ברור שצריך לנסות להרגיע אותה, אבל אתה לא יכול להפוך את העולם כדי שהיא לא תבכה. אתה רוצה להילחם באל?בחוק הטבע? רק כדי שאמא לא תהיה עצובה? תקשיב, החיים הם כמו מערכה צבאית. אתה חייל, ואלוהים הוא המפקד. אם המפקד אומר לך לעמוד בשמירה, או לזוז למקום אחר, או לצאת לקרב – אתה פשוט מציית. אם תתחיל לבכות "אבל אני רוצה הביתה", איזה מין חייל אתה? אולי תגיד לי: "אבל כיף לשבת עם חברים בבית קפה". ברור שזה כיף! גם לאכול ולשון זה כיף. תלמידי אפיקורוס חיפשו רק נוחות, לשבת בגינה ולהימנע מצרות. אבל אתה פילוסוף! התפקיד שלך הוא להתמודד עם אתגרים, עם קור, עם אנשים מעצבנים, עם סכנות. לא באנו לפה כדי להתפנק. 

נסביר:

אפיקטטוס מדמה את החיים לשירות צבאי. האל (זאוס - או הטבע לצורך העניין) הוא המפקד, ואנחנו החיילים. אם מפקד אומר לך לשמור בעמדה מסוימת, או ללכת למקום אחר – עליך לציית. כך גם בחיים: אם נגזר עליך לחלות או לעבור דירה, קבל זאת כפקודה מהמפקד העליון. 

אפיקטטוס לועג למי שמקטר ואומר "אבל אני רוצה להיות ברומא!". הוא משווה זאת לאנשים כמו אפיקורוס ותלמידיו. הוא לעיתים קרובות מביא את אפיקורוס כדוגמה שלילית. אפיקורוס המליץ לחבריו לפרוש מהחיים הפוליטיים והציבוריים אל גינה שקטה, ולהימנע מחובות אזרחיות קשות. אפיקטטוס לועג כאן לתלמידי אפיקורוס: הוא אומר שאם נפעל לפי הגישה שלהם, נהפוך לעצלנים, חסרי תועלת שרק חושבים על נוחות, שינה ואוכל, במקום למלא את חובתנו האזרחית והמוסרית בעולם, גם אם היא דורשת סבל. 

נמשיך בדיאלוג:

אם ככה, למה אני בכלל צריך ללכת לבית של האיש החשוב והעשיר הזה? 

כדי לעשות את מה שמוטל עליך – בתור אזרח, בתור אח או בתור חבר. אבל תזכור: זה בדיוק כמו ללכת לסנדלר או למוכר ירקות. אתה הולך לבן אדם שאין לו שום שליטה על דברים באמת חשובים, גם אם הוא מוכר את מה שיש לו במחיר גבוה. זה כמו לקנות חסה: חסה שווה גרוש, לא מיליון דולר. כדאי ללכת אליו הביתה? סבבה, תלך. לדבר איתו בצורה מכובדת? סבבה. אבל לנשק לו את הידיים ולמרוח אותו במחמאות זולות? עד כאן! המחיר הזה מוגזם לגמרי. זה לא שווה ולא הגיוני לאבד אדם ישר ונאמן כמוך רק בשביל חנפנות. 

אבל אם אני לא אצליח להשיג ממנו מה שרציתי, אנשים יחשבו שלא התאמצתי מספיק! 

שוב שכחת למה בכלל הלכת? אדם ראוי לא עושה דברים בשביל ה"פוזה" או בשביל מה יגידו הבריות, אלא פשוט כדי לעשות את הדבר הנכון. 

ומה יוצא לאדם מזה שהוא עושה את הדבר הנכון? 

ומה יוצא לך מזה שאתה כותב מילה בלי שגיאות כתיב? עצם זה שכתבת נכון – זה השכר שלך! 

מה, אין שום פרס נוסף? 

אתה רציני? אתה מחפש פרס גדול יותר לאדם טוב מאשר עצם העובדה שהוא פעל ביושר ובטוב? באולימפיאדה מספיק לך לקבל את זר הניצחון. זה נראה לך עניין קל וחסר ערך להיות בן אדם ראוי ומאושר? והנה אלוהים הביא אותך לעיר הזו, הגיע הזמן שתתנהג כמו גבר מבוגר, ואתה עדיין מתגעגע למיטות, למנקות, ולדמעות של נשים שמשפיעות עליך? מתי תיגמל מזה ותפסיק להיות תינוק? אתה לא מבין שככל שאדם מבוגר יותר מתנהג כמו ילד, הוא נראה יותר מגוחך? 

אז מה, אתה אומר שאני צריך להתחנף לאיש הזה ולעמוד בפתח הבית שלו? 

ברור! אם השכל הישר דורש את זה לטובת המדינה שלך, המשפחה שלך או החברים שלך – למה שלא תלך? כשתצטרך נעליים, תתבייש ללכת לסנדלר? כשתצטרך חסה, תתבייש ללכת למוכר הירקות? אז למה אתה מתבייש ללכת לעשיר כשתצטרך משהו ממנו? 

אבל אני לא מעריך ולא מעריץ את הסנדלר! 

מעולה! אז אל תעריץ גם את העשיר. 

ואני לא אתחנף למוכר הירקות. 

אז אל תתחנף גם לעשיר. 

תלמיד: אז איך אני אקבל ממנו את מה שאני צריך?

אפיקטטוס: אמרתי לך לא ללכת? אמרתי לך: תלך ותשיג מה שצריך, אבל תעשה את מה שראוי ונכון לבן אדם לעשות!

תלמיד: וכשהיית באתונה, אתה לא הלכת לבקר אף אחד בבית שלו?

אפיקטטוס: בטח שהלכתי! ראיתי את מי שרציתי לראות. תעשה בדיוק אותו דבר גם כאן: תבחר את מי שאתה צריך לראות ותלך אליו. אבל אל תעשה את זה בנפש כנועה ושפלה, אל תרדוף אחרי זה בטירוף ואל תפחד מזה – והכל יהיה בסדר.

הסבר:

הדיאלוג הזה נוגע לאיך אדם חופשי שחי לפי המידות הטובות אמור להתנהל בתוך חברה מעמדית, פוליטית וחומרית.

אפיקטטוס מתמודד כאן עם תלמיד שמרגיש סתירה. התלמיד בעצם שואל: "אם לימדת אותי שכסף, כוח ומעמד הם דברים 'אדישים' (לא טובים ולא רעים כשלעצמם), ושלא צריך לרדוף אחריהם – אז למה אני צריך להשפיל את עצמי וללכת לבקש טובות מאנשים עשירים ובעלי שררה?"

התשובה של אפיקטטוס מפרקת את הסתירה הזו דרך כמה עקרונות ברורים:

1. הסטואי הוא לא נזיר ויש לו חובות חברתיות בניגוד לזרמים אחרים (כמו הציניקנים שפרשו לחלוטין מהחברה, או האפיקוראים שהסתגרו בגינה שלהם), הסטואי מאמין שיש לו תפקיד וחובה בתוך החברה. יש לו משפחה לפרנס, חברים לעזור להם, ומדינה לשרת. לפעמים, כדי להשיג משהו נכון וראוי (למשל: לחלץ חבר מצרה משפטית, להשיג תרומה למטרה טובה, או לדאוג לצרכי הקהילה), עליך לעבור דרך האנשים שמחזיקים במשאבים ובכוח – העשירים כמו בדוגמה בשיחה הזאת. 

2. ביטול ההילה: העשיר הוא למעשה דילר של משאבים. אפיקטטוס עושה כאן תרגיל מבריק כדי להוריד לתלמיד את האגו ואת הרתיעה. הוא אומר לו: תפסיק להסתכל על העשיר כעל "עליון" או "מרשים". הוא בסך הכל ספק של משאבים. כאן נכנס משל מוכר הירקות: כשאתה צריך חסה, אתה הולך לירקן. אתה לא מתבייש ללכת אליו, ואתה לא חושב שאתה פחות ערך ממנו. אתה פשוט עושה איתו עסקה פרקטית. באותה מידה, כשאתה צריך משהו שיש רק לעשיר – אתה הולך אליו בדיוק כפי שאתה הולך לירקן או לסנדלר. העושר שלו לא הופך אותו לאדם טוב יותר ממך, אלא רק לאדם שמחזיק במשהו שאתה צריך כרגע לטובת מטרה מעשית. 

3. ההבדל בין "מה לעשות" לבין "איך לעשות" זו הנקודה הקריטית ביותר. אפיקטטוס עושה הפרדה מוחלטת בין הפעולה לבין המצב הנפשי:

הפעולה: ללכת לבית העשיר, להמתין בתור, לבקש ממנו עזרה או טובה – כל אלו פעולות תקינות ולגיטימיות לחלוטין.

אבל מה שאסור לעשות, נוגע למצב הנפשי: אסור לך למכור את הנפש שלך בתמורה ל"חסה". אסור לך להתחנף אליו, למרוח אותו בשקרים, להרגיש נחות מולו, או לבכות ולהתבאס אם הוא מסרב.

הצורך ללכת לביתו של העשיר אינו נובע מהערצה לעושר, אלא מהכורח המציאותי לפעול בתוך העולם. אפיקטטוס אומר לתלמיד: אל תהיה טהרן או ילד קטן שנעלב מזה שהעולם מנוהל על ידי אנשי כוח. תשתמש בהם כשצריך, למען המטרות הנכונות של משפחתך ומדינתך, אבל תעשה זאת תמיד בקומה זקופה, כבן אדם חופשי שרק קונה "חסה", ושומר על הכבוד והיושרה הפנימית שלו ללא רבב.

נמשיך בדיאלוג:

הדברים באמת טובים לא תלויים בזה שתגור ברומא או באתונה. חירות אמיתית היא כשאתה לא תלוי בכלום. תסתכל על דיוגנס הפילוסוף הציני, הוא הרי חי בחבית וזרק את כל הרכוש שלו. האם מישהו היה יכול לשעבד אותו? ממש לא. 

למה? כי לא היה לו שום דבר שאפשר לקחת. אם המלך החזק ביותר (כמו אלכסנדר מוקדון) היה בא לדיוגנס ומאיים עליו: "אני אקח לך את הבית!" דיוגנס היה עונה: "אין לי בית". "אני אהרוג אותך!" דיוגנס היה עונה: "בכיף, הגוף שלי גם ככה לא מעניין אותי". ברגע שאתה משחרר את האחיזה בדברים חיצוניים (רכוש, חיים, כבוד), אף מלך ואף פוליטיקאי לא יכול לאיים עליך. מי שרודף אחרי דברים בעולם הזה – תמיד יישאר עבד של מי שיכול לתת או לקחת אותם. 

וההסבר:

מי שבאמת חופשי, לא מפחד מאף אדם, גם לא ממלכים או מרודנים. מי שקשור לדברים חומריים (כסף, מעמד, המחשבה מה יקרה לגופו) הופך מיד לעבד של מי שיכול לקחת לו אותם. 

אפיקטטוס מביא כדוגמה את דיוגנס, אנטיסתנס, פרדיקאס ואלכסנדר הגדול. אנטיסתנס היה תלמידו של סוקרטס וממייסדי הזרם הציני. דיוגנס מסינופה היה תלמידו המפורסם ביותר. אפיקטטוס אומר שדיוגנס שוחרר מעבדות על ידי אנטיסתנס. הכוונה אינה לעבדות פיזית, אלא לכך שהפילוסופיה של אנטיסתנס לימדה את דיוגנס איך להיות חופשי בנפשו – לא להיות תלוי ברכוש, בכבוד או בפחד ממוות. 

אלכסנדר מוקדון (או יורשו פרדיקאס) היו האנשים החזקים בעולם. אך אפיקטטוס מסביר שאין להם שום כוח על אדם כמו דיוגנס. המלך יכול לאיים על דיוגנס שיהרוג אותו או ייקח את רכושו, אבל לדיוגנס אין רכוש, והוא לא מפחד למות. לכן, המלך חסר אונים מול הפילוסוף. זוהי ההגדרה הסטואית לחירות אמיתית. 

נמשיך בדיאלוג.

בן אדם צריך לקבל את עונות השנה. לחפש תאנים או ענבים טריים בחורף זה להיות משוגע, נכון? ככה זה גם עם החיים שלנו. אם אתה מצפה שהילד שלך או החבר שלך יחיו לנצח ולא ייקחו אותם ממך לעולם – אתה משוגע, כי אתה דורש "תאנים בחורף". לכן, כשתחבק ותנשק את הילד שלך בלילה, תגיד לעצמך בלב: "אולי מחר תמות". "נכון, זה נורא להגיד". 

אבל זה לא "עושה עין הרע!". זה הבל לחשוב ככה. האם זה "מבשר רעות" להגיד שהחיטה נקצרת בסוף הקיץ? האם זה "מבשר רעות" שהעלים נושרים בסתיו? לא, אלו פשוט חוקי הטבע! ככה פועל העולם. הכל משתנה, נולד ומת. מוות ופרידה הם לא דברים רעים, הם פשוט השינוי הטבעי של היקום. אם תפנים את זה, אף פעם לא תישבר כשמשהו יילקח ממך. 

נסביר. 

אפיקטטוס בונה פה על מנגנון של התחשלות. מי שרץ מרתון, לא מתרגש מריצת 10 מטר. האימון להגיע למרחק של מרתון הוא קשה, מפרך ומצריך משמעת. לכן אימון במחשבה שהכל משתנה וזמני וכך גם היקרים לנו, הוא כמו המרחק הקשה יותר לעבור. אבל עצם האימון מאפשר לנו להתמודד עם רוב הדברים האחרים שהם זמניים ולא תלויים בנו. 

לצפות שאנשים יחיו לנצח, או שנוכל תמיד להיות קרובים לאהובינו, זה כמו לצפות שיהיו ענבים בחורף. היקום פועל לפי חוקיות ועונות השנה. עליך לקבל את המציאות כפי שהיא. אם מגלים אותך למקום נורא, אל תבכה על מר גורלך, אלא מצא את הדרך לחיות שם בכבוד. ואם המצב באמת בלתי נסבל, "הדלת פתוחה" - צא.

אפיקטטוס מזכיר כיצד סוקרטס התמודד עם המוות והכלא. בטקסט של אפלטון (האפולוגיה וקריטון), סוקרטס סירב לברוח מהכלא מתוך כבוד לחוקי המדינה ומתוך הבנה שהמוות אינו "רע" אמיתי, אלא רק משהו שאינו בשליטתנו. אפיקטטוס אומר: תראו את סוקרטס, הוא לא התבכיין ולא ישב בכלא והתלונן "אוי, כמה חבל שלא אוכל להסתובב יותר באתונה". הוא קיבל את גורלו בשלווה. 

נמשיך בדיאלוג.

אז אלוהים (או הקיסר) החליט להגלות אותך לאי בודד ונוראי שנקרא גיארוס. אז מה? תלך לשם בגב זקוף. אל תשב שם ותבכה על הימים היפים שהיו לך ברומא או באתונה. תמצא את הדרך להיות אדם טוב ומועיל גם בגיארוס. תראה את סוקרטס. הוא ישב בכלא, רגע לפני שהוציאו אותו להורג, והוא לא ישב ובכה "אוי, איך בא לי לטייל עכשיו באקרופוליס!". במקום זה, הוא ישב בכלא וכתב שירים לאלוהים! הוא הבין שהחופש שלו נמצא בתוך הראש שלו. הכלא לא כלא את סוקרטס, כי הנפש שלו הייתה משוחררת מגעגועים לדברים שלא היו בשליטתו. 

הסיבה העיקרית שהבאתי את הפרק הזה, הוא בשל התרגולים הרוחניים השלובים בו. 

בפילוסופיה הסטואית, לימוד עיוני של רעיונות אינו מספיק; העיקר הוא ה-Askēsis (אהסקסיס) – האימון והתרגול הרוחני-מעשי שמטרתו לשנות את התודעה ואת התגובות שלנו במציאות. בפרק 24 של הספר השלישי, אפיקטטוס מציע שורה של תרגולים רוחניים מוגדרים מאוד. אחד מהם מעניין במיוחד בעיני, כבר נגיע אליו.

נתחיל ב (Premeditatio Malorum) הפעם ציטוט מדויק:

"בעת שמתקשר אתה קשר נפשי למישהו, אל תתקשר אליו כאילו זה היה משהו שאי-אפשר שיילקח ממך... ואם אתה נושק את ילדך, או את אחיך, או את ידידך, אל תניח להתלהבותך לרוץ לאשר תרצה... אלא עצור בעדם, בלום אותם... בלחישה: 'מחר תמות'." 

המטרה היא להזכיר לעצמנו את חוקי הטבע, זה מונע את הפיכת האהבה למשענת חרדתית, ומחסן את הנפש מפני הלם בעת פרידה. 

2.

התיאור של החיים כמו מסגרת צבאית. זה מסגור מחדש. נועד לשנות פרספקטיבה לבחון את השיפוט שלנו. 

סעיפים 31, 34–35.

ציטוט מדויק:"כלום אינך יודע כי החיים הם מערכה? על אחד מוטל להיות במשמר, על שני לצאת לסייר, ועל שלישי לצאת לקרב... עליך לשמור על תפקידך כחייל ולמלא אחרי כל פקודותיו של המפקד... והנה הופקדת לשבת בעיר מלוכה ולא באיזה מקום צנוע... והרי ידוע כי לאדם כזה ניתן לעסוק בעיסוק ביתו רק לשעה קלה בלבד?"

המסגור מחדש עוזר לא לשקוע בתוך צרה או האירועים. כשתנאי החיים משתנים או משתבשים (מעבר דירה, מחלה, פרידה), תתרגלו המרה של הדימוי המנטלי: במקום לראות את עצמכם כ"קורבן שנשלל ממנו ביתו", ראו את עצמכם כחיילים הממלאים פקודה בעמדה חדשה שאליה נשלחתם על ידי המפקד (הטבע/אלוהים). 

3. תרגול משמעת הדמיון והנוכחות בכאן ועכשיו סעיף 108

"אם הכוח המדמה נושך אותך (והרי אין לך שלטון עליו), לחם בו בכוח שכלך, הדבר אותו, אל תתן לו להתגבר ולעשות את הצעד הבא, והוא, לצייר את כל התמונות שברשותו ובצורה הרצוייה לו. אם בגיארה אתה יושב, אל תצייר לעצמך את כל ההנאות שהיו לך בשבתך ברומא ואת התענוגים הצפויים לך בשובך לשם, כי אם הושיבוך בגיארה, התאמץ בכל כוחותיך לחיות שם באורח המתאים לאמיץ לב הגר בגיארה. ובעת שהנך יושב ברומא, אל תצייר לעצמך את מנעמות החיים באתונה, ושים כל לבך רק לשאלה כיצד לחיות ברומא כדבעי."

אימון אקטיבי בעצירת ה"נשיכה של כוח המדמה" (הפנטזיה). כשהראש שלך מתחיל לבנות תמונות עתידיות או זיכרונות ממקום אחר (כגון געגועים לאתונה בזמן שאתה ברומא או בגלות בגיארוס), תרגל חזרה מיידית למיטוב הפעולה במקום ובזמן שבו אתה נמצא כעת. 

4. זוכרים את הפשטת היוקרה מבעלי כוח ? זה תרגול קוגניטיבי לנטרול חרדה או חנפנות מול אנשים בעלי סטטוס. התבונן בעשיר או בבעל המשרה בדיוק כפי שאתה מתבונן במוכר הירקות: אדם שמחזיק במשאב חומרי שאותו אתה קונה, ללא מתן הילה מוסרית או רוחנית למעמדו. 

וזה שאמרתי שאני אוהב במיוחד, מעולה לבניית "ארגז הכלים הנפשי" ולשיטת העבודה הפילוסופית. 

הציטוט המדויק (מתוך עמוד 233):

"103. תהיינה המחשבות הללו סדורות בלבבך יומם ולילה. כותבן, קוראן, היה שח בהן, בינך לבין עצמך ועם שכנך. לך תחילה לאחד ואחר כך לשני ושאל אותו: 'היכול אתה לעזור לי בדבר הזה?'."

אפיקטטוס מגדיר בסעיף זה ארבע פעולות מעשיות, המציגות שרשרת אימון שלמה שהפילוסוף חייב לבצע מדי יום:

1. "תהיינה המחשבות הללו סדורות בלבב יומם ולילה" (תודעה מתמדת – Prosoche)

הפילוסופיה הסטואית אינה לימוד אקדמי שסוגרים בסוף השיעור. אפיקטטוס דורש נוכחות תודעתית רציפה (Prosoche - תשומת לב לכל דימוי ועקרון). העקרונות הסטואיים חייבים להיות זמינים בראש באופן מרוכז ונגיש ("סדורות בלבב") בכל רגע שבו מגיעה הפתעה, צער או פיתוי. 

2. כתיבה רוחנית.

כתיבה היא כלי אימון נפשי ראשון במעלה בעולם העתיק. האדם אינו כותב כדי לפרסם ספר, אלא כדי לחקוק את הרעיונות במוחו. כמו שמרקוס אורליוס עשה ואנחנו נהנים מזה היום. 

מרקוס אורליוס הוא הדוגמה הקלאסית לתרגול הכתיבה שאפיקטטוס מורה עליו כאן. פעולת הכתיבה הפיזית מארגנת את המחשבה, מנסחת את ה-Dogmata (העקרונות) מחדש, ומכריחה את המתרגל להחדיר את ההגיון אל תוך הרגש. 

3. קריאה חוזרת בשעת משבר.

בעת מצוקה, המחשבה נוטה להתבלבל. הקריאה החוזרת בטקסטים שנכתבו בעת שלוות נפש משרתת כ"תרופה מוכנה מראש". כשאדם קורא את העקרונות שהוא עצמו או מוריו ניסחו, הוא מחזיר את תודעתו לאיזון ולשליטה. 

זה אחד הדברים שאני אישית משתמש בו לא מעט. 

4. "היה שח בהן, בינך לבין עצמך ועם שכנך... ושאל אותו: היכול אתה לעזור לי בדבר הזה?" (דיאלוג פנימי וחיצוני). והמטרה העיקרית של הפרק הזה. 

תרגול הדיאלוג מתחלק לשניים:

שיח פנימי (Monologue/Soliloquy): אימון בדיבור עצמי. הסטואי מנהל חקירה מנטלית מול הדימויים שלו (למשל: "האם הדבר הזה בשליטתי? אם לא, איזה ערך יש לעצב שלי?").

שיח חברתי ובוחן (Peer dialectic): בדיקת התרגול מול אנשים אחרים. אפיקטטוס מורה ללכת לחבר או לשכן ולבחון איתו את העקרונות במציאות: "האם הדבר החיצוני הזה באמת יכול להזיק לנפש שלי? האם אתה יכול לעזור לי לשמור על המידה הטובה במצב הזה?". זוהי הפיכת הקהילה הסטואית לרשת תמיכה מעשית לתרגול הפילוסופי. גם אם השיח הוא לא לשם העזרה, הוא לשם קנה המידה. אם נחיה רק בתוך הראש שלנו בוודאות שאנחנו תמיד יודעים וצודקים, אנחנו נופלים לריאליזם נאיבי. זו נטייה אנושית להאמין שאנחנו רואים את העולם כפי שהוא באמת – באופן אובייקטיבי ונטול הטיות. כפועל יוצא, כל מי שרואה את הדברים אחרת מאיתנו חווה את המציאות באופן מוטה, שגוי או טיפשי. 

ובאותו הקשר יש גם הטיה אגוצנטרית (Egocentric Bias).

אנחנו משתמשים בעצמנו כנקודת היחוס כמו "עוגן" לכל הערכה. כל סטייה ממנה מוגדרת כחריגה מהנורמה. לכן בדיקת קנה המידה. 

לסיכום,

התרגול הטוב ביותר בפילוסופיה הסטואית, הוא לאמן את הדיאלוג הפנימי והחיצוני שלנו. אם בכתב או בשיח ואם בקריאה.  יש בפרק דוגמה לאיך לעשות את זה בהקשרים שונים. 

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב