פרק 233 על ההבחנה בין אתיקה למוסר ועל בניית אופי

By Johannes Moreelse - Own work, Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=14929547

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים. 

הפרק היום, יעסוק בהבחנה בין אתיקה למוסר. אבל בעיקר, על בניית האופי שלנו. 

במוסף של עיתון הארץ, היתה לאחרונה כתבה על פרופסור אבישי מרגלית. פילוסוף בעל שם. בכתבה מביאים באופן אנקדוטלי את ההיסטוריה העשירה ומרתקת של מרגלית. על פגישותיו עם סארטר וסימון דה-בובואר, דרך קורס שלקח אצל קרל פופר. וגם על כך שהיה בגן עם עמוס עוז. 

תפסה את תשומת ליבי ההבחנה שעשה מרגלית בין אתיקה למוסר. 

בעוד שבשפת היומיום אנו נוטים להשתמש במילים "אתיקה" ו"מוסר" כמילים נרדפות, מרגלית מפריד ביניהן על בסיס סוגי מערכות היחסים שאנו מנהלים עם בני אדם אחרים: 

האתיקה, על פי מרגלית, עוסקת במערכות היחסים הקרובות והפרטיקולריות שלנו – מה שהוא מכנה "יחסים עבים" או "דחוסים" (Thick relations).

אלו הם יחסים שאנו מנהלים עם משפחה, חברים, בני הקהילה שלנו או בני אותו לאום. הם מושתתים על:

• היסטוריה משותפת: היכרות ארוכת שנים וחוויות שחלקנו יחד.

• רגש ונאמנות: אכפתיות עמוקה הנובעת מקשר אישי.

• זיכרון קולקטיבי: הזיכרון הוא הדבק ששומר על הקהילה; אין קיום ל"אנחנו" ללא זיכרון משותף של העבר.

באתיקה אנו שואלים: מה חובתי כלפי אדם שקרוב אליי?

מוסר (Morality) – "יחסים דקים"

המוסר מתייחס למערכות היחסים שלנו עם בני אדם באשר הם – מה שמרגלית מכנה "יחסים דקים" (Thin relations).

אלו הם יחסים אוניברסליים שאנו מנהלים גם עם זרים מוחלטים שאנחנו לא מכירים. הם מושתתים על:

• אנושיות משותפת: יחס של כבוד כלפי אדם רק מעצם היותו אדם.

• עקרונות מופשטים: זכויות אדם, צדק, שוויון והגינות.

• היעדר מטען אישי: הם אינם דורשים היסטוריה משותפת, חיבה או זיכרון.

במוסר אנו שואלים: מה חובתי כלפי כל אדם בעולם, גם אם אין לי קשר אישי אליו?

מרגלית טוען כי לעיתים יכולה להיווצר התנגשות בין השניים: עקרון מוסרי (למשל, לנהוג בשוויון מוחלט כלפי כולם) עשוי להתנגש עם חובה אתית (למשל, הדחף והנאמנות לעזור קודם כל לבן משפחה בצרה). 

אני כמובן מיד פניתי לסטואיות. הרי הבחנה כזאת לא הייתה קיימת בעת העתיקה. קודם כל, מבחינה לשונית המילה "אתיקה" מקורה ביוונית (Ethos – מנהג, אופי), ואילו המילה "מוסר" (Moralis) היא פשוט המונח הלטיני שטבע קיקרו כדי לתרגם במדויק את אותה מילה יוונית. לכן, עבור פילוסוף בעת העתיקה, אלו היו מילים נרדפות לחלוטין. 

הסטואיות היא אתיקה של מידות טובות. מה שאומר שהאתיקה הסטואית, כפי שהמקור הלשוני מלמד, היא מנהג ואופי שתמיד צריך להיות מוחל. הסטואיות לא מפרידה בין אלה שקרובים לנו, לאלה שרחוקים מאיתנו מבחינת בחינת הבחירה שלנו לאופי טוב ולפעולה נכונה. 

הסטואים פיתחו מודל שלם שנועד להתמודד בדיוק עם המתח הזה. דיברתי עליו בפרקים קודמים אבל שווה להזכיר שוב. בניגוד למרגלית שמקבל את ההפרדה וההתנגשות בין אתיקה למוסר כמצב נתון, הסטואים שאפו לאחד ביניהם. 

כדי לגשר על הפער בין היחסים ה"עבים" (למשפחה) וה"דקים" (לזרים), הפילוסופיה הסטואית השתמשה במושג האויקייוסיס (Oikeiôsis) – תהליך של ניכוס, השתייכות, או התרגלות.

הפילוסוף הסטואי היירוקלס (מהמאה ה-2 לספירה) תיאר זאת באמצעות דימוי מפורסם של מעגלים קונצנטריים:

1. במרכז נמצא האדם עצמו (הדאגה לקיומו).

2. סביבו המעגל של משפחתו הקרובה.

3. סביבו המעגל של הקהילה או השבט.

4. המעגלים מתרחבים אל העיר, המדינה...

5. ולבסוף, המעגל החיצוני ביותר: כלל האנושות.

המטרה הסטואית – הדרך להפוך לחכם – היא "למשוך" את המעגלים החיצוניים פנימה. כלומר, להתאמן נפשית עד שנרגיש כלפי אזרח זר את אותה דאגה ומחויבות (יחס עבה, במונחיו של מרגלית) שאנו מרגישים כלפי אחינו או בני דודנו. הסטואים האמינו שהתבונה (הלוגוס) המשותפת לכל בני האדם הופכת את כולנו ל"אזרחי העולם" (קוסמופוליטניות), ולכן אין באמת הצדקה פילוסופית להשאיר את המוסר האוניברסלי כ"יחסים דקים" וקרים בלבד.

זה לא אומר שהסטואים התעלמו מהחובות למה שמרגלית מכנה יחסים עבים. עם הקרובים לנו. אפיקטטוס למשל (במיוחד ב"שיחות", ספר ב', פרק 10), מדגיש מאוד את החשיבות של "תורת החובות". אפיקטטוס מזכיר לתלמידיו שעליהם לבחון מי הם: אתה קודם כל אדם (יצור תבוני), אך אתה גם בן, אח, אזרח במועצת העיר.

התפקידים הספציפיים הללו דורשים מאיתנו חובות מסוימות מאוד (שלרוב חופפות למה שמרגלית קורא "אתיקה"). ההבדל הוא שעבור הסטואי, החובה כלפי האח לא נובעת רק מסנטימנט היסטורי משותף ורנדומלי, אלא מכך שזהו התפקיד שהטבע (או התבונה הקוסמית) הקצה לך למלא בצורה הטובה ביותר בתוך המערכת השלמה.

בעוד שמרגלית רואה ביחסים העבים והדקים שתי מערכות נפרדות שלעיתים מתנגשות ללא פתרון פשוט (המתח בין הצדק האוניברסלי לאהבה קרובה), הסטואים שאפו למזג אותם. מרקוס אורליוס וסנקה כתבו שוב ושוב על האהבה והחובה לאנושות כולה; עבורם, הפסגה המוסרית היא להפוך את ה"יחסים הדקים" עם כל אדם באשר הוא ליחסים עבים, מתוך הבנה שכולנו קרובי משפחה תחת אותו חוק תבוני.

הסטואים נותנים דגש על האופי שלנו. "אומנות החיים", היא ההתמקצעות שלנו בבניית האופי שלנו. כמו שכתב הרקליטוס הקדם סוקרטי באחד הציטוטים האהובים עלי ממה ששרד מכתביו: 

ἦθος ἀνθρώπῳ δαίμων (אֵתוֹס אַנְתְרוֹפּוֹי דַיְמוֹן)

אחד הדברים המדהימים בציטוט הזה, שכל מילה יש לה מטען תרבותי מעניין. המילה הראשונה "אתוס", שמובנה אופי או הרגל וגם יכול להיות מידות. 

במקור הקדום, המילה התייחסה ל"מקום מגורים" או למשכנן של חיות. בהמשך התפתחה לתאר את המקום הפנימי שבו האדם שוכן – ההרגלים המוטמעים בו והאופי שלו. 

המילה הבאה, "אנתרופוי", בטח נשמעת לכם מוכר מהמילה אנתרופולוגיה. המשמעות של אנתרופוי נגזרת מ-Anthropos (אדם) כלומר, היא לאדם, עבור בן אנוש. 

המילה הבאה "דימון", גורל, רוח מנחה, אלוהות. במסורת היוונית הקדומה, "דיימון" לא היה שד במובן השלילי של ימינו, אלא רוח פטרונית או כוח אלוהי שמלווה את האדם מלידתו ומכתיב את מסלול חייו. 

אז ביחד, התרגום המילולי המדויק של הציטוט: "עבור האדם, האופי (הוא) הדיימון שלו." 

המשפט הזה נשמע פשוט אבל הוא מהפכני. 

לפני הרקליטוס, בתפיסה ההומרית והמיתולוגית, גורלו של אדם נתפס כמשהו שנקבע על ידי האלים (הדיימון החיצוני). האדם היה מעין כלי משחק בידי כוחות שגדולים ממנו, ואם גורלו היה מר, האשמה הייתה באלים או בגזירת הגורל. הרקליטוס לוקח את המושג "דיימון" ומשווה אותו ל"אתוס" (האופי הפנימי). בכך הוא מצהיר: הכוח שמנחה את חייך, קובע את החלטותיך ומעצב את עתידך – אינו אל חיצוני או רוח מסתורית. הכוח הזה הוא האופי שלך. אופי (Ethos) אינו מולד וסטטי, אלא נבנה מתוך פעולות ובחירות יומיומיות. הרקליטוס בעצם אומר שהגורל אינו אירוע פתאומי שנופל עלינו, אלא תוצאה ישירה של מי שאנחנו. האופן שבו אנו מגיבים למשברים, הבחירות שאנו עושים, והמידות שטיפחנו – הם אלו שמנתבים את מסלול חיינו.

תפיסה זו הניחה את התשתית לרעיונות שפותחו מאוחר יותר באופן נרחב. ההבנה שהאופי – הפנימי, זה שנמצא בשליטתנו ובאחריותנו – חשוב יותר ומשפיע יותר מהנסיבות החיצוניות שאינן בשליטתנו, היא אבן יסוד שממנה צמחו בהמשך תפיסות שלמות על חוסן ושליטה פנימית בעולם הפילוסופיה של העת העתיקה.

וכמובן הסטואיות שהושפעה מהרקליטוס. 

אז איך אנחנו בונים את האופי שלנו? את האתיקה שלנו…

כמובן, שאימון. מוסוניוס רופוס המורה של אפיקטטוס נתן הרצאה בשם: "איזה מהם יעיל יותר, תאוריה או פרקטיקה?". 

תאוריה (Logos): הלימוד השכלי שמורה לנו מהי ההתנהגות הנכונה. 

אימון/הרגל (Ethos): התרגול המעשי של מי שהרגיל את עצמו לפעול הלכה למעשה על פי אותה תאוריה. מוסוניוס מבהיר שהאימון הוא היעיל והקריטי מבין השניים. אחת הדוגמאות שלו אומרת נניח ואני בקיא בתאוריה מוזיקלית, אך לא מסוגל לשיר או לנגן על לירה. באופן אישי זה לא עוצר אותי מלשיר. אבל נשאיר את זה בצד. לעומת התיאורטיקן נוכל למצוא אדם חסר ידע תאורטי רחב, אך מפליא בנגינה ובהופעה מעשית. אנחנו נבחר בזה שמנגן בפועל כמוזיקאי שנרצה להאזין לו, או כמורה עבור ילדינו.  

בכל מקצוע מעשי הניסיון גובר על הדיבור, מוסוניוס סוגר את המעגל ומחיל את אותו ההיגיון בדיוק על הפילוסופיה: "ובכן, אם כך הם פני הדברים, הרי שבענייני מתינות ושליטה עצמית, האין זה טוב יותר להיות אדם השולט בעצמו בפועל... מאשר אדם שמסוגל להרצות על כך בכישרון, אך חסר כל ניסיון במעשיו?" .

אפיקטטוס אומר שמוסר הוא קודם כל לדעת להשתמש בשכל, והוא מלמד אותנו להיות שומרים סלקטיביים בשער התודעה שלנו. לאורך כל הטקסטים שיש לנו מאפיקטטוס, הוא מדגיש את חשיבות הבחירה הנכונה המבוססת על שמירה על החשיבה שלנו. 

לאחרונה העברתי סדנה בלוגיקה סטואית. ביססתי חלק ממנה על מאמר של סימון שוגרי. הוא דר' לפילוסופיה מאוקספורד. 

זה מסביר יפה, למה הלוגיקה חשובה לבניית אופי. 

שוגרי מסביר שהסטואים ראו בתודעה האנושית תהליך אקטיבי, ולא רק "מצלמה" פסיבית שקולטת מידע. תהליך יצירת האמונה בנוי משלושה שלבים ברורים: 

הרושם המושגי (Conceptual Phantasia): עבור בני אדם בוגרים ורציונליים, רשמים אינם רק "תמונות" אילמות של המציאות. כל רושם מגיע לתודעה כשהוא כבר "ארוז" בתוך שפה – הוא נושא בתוכו טענה או פסוק (Lekton). כלומר על כל רושם אנחנו אומרים משהו מעצמנו. לדוגמה, העין לא סתם רואה כלב; התודעה מקבלת רושם שאומר: "יש כאן כלב שרץ לעברי". 

ההסכמה (Synkatathesis): זהו כושר השיפוט המודע. בשלב זה, התודעה בוחנת את הטענה שהרושם הביא איתו, ומחליטה אם לאשר אותה, לדחות אותה או להשהות את ההחלטה. 

האמונה (Dogma): רק כאשר אנו מעניקים את ההסכמה שלנו לרושם, הטענה הופכת לאמונה. האמונה היא הקיבוע של הטענה כאמת, וממנה ייגזרו הרגשות והפעולות שלנו. 

כלומר, מה שאנחנו אומרים על העולם, זה מה שיבנה את הרגשות שלנו כלפי העולם ויהווה בסיס לקבלת החלטות שלנו ובהתאם לאופי שלנו.

לכן אפיקטטוס נתן במדריך (Enchiridion) 1.5: סוג של הנחיה ישירה לעצירת הרשמים בשער. אפיקטטוס מורה לנו:

"התאמן מיד לומר לכל רושם קשה: 'אתה רק רושם, ולא בשום אופן הדבר שאתה נראה להיות'. לאחר מכן, בחן אותו על פי הכללים שבידך... והראשון שבהם – האם זה נוגע לדברים שבשליטתנו או לא."

המסקנה של שוגרי: האמונות שלנו לגבי העולם (ולכן גם הסבל שלנו) אינן נכפות עלינו על ידי המציאות עצמה (הרשמים), אלא נוצרות אך ורק מתוך פעולת ההסכמה הפנימית שלנו. שזה מה שאפיקטטוס אמר למעשה.

על בסיס ההבנה שרשמים מגיעים "ארוזים" במושגים, שוגרי עושה אבחנה קריטית בין אדם רגיל ("החובב" או הלא-חכם) לבין החכם הסטואי ("המומחה"). ופה נכנסת לתמונה אומנות החיים. 

החובב מתבונן בעולם דרך "רשת דלילה": לאדם הרגיל יש אוצר מושגים מוגבל ולוגיקה חלשה. לכן, הרשמים שהוא קולט הם עמומים, שטחיים ולעיתים קרובות שגויים. הוא מפספס את הפרטים החשובים של המציאות ומוטה בקלות על ידי רגשות.

המומחה מתבונן בעולם דרך "רשת צפופה": לאדם שאימן את עצמו בלוגיקה ובפילוסופיה יש מערכת מושגית עשירה, מובנית וקוהרנטית (Episteme). כאשר משהו קורה בעולם, הידע הקודם וההבנה הלוגית שלו מאפשרים לו לקלוט רשמים מדויקים, עשירים וברורים יותר.

השורה התחתונה: המומחה הסטואי אינו פשוט "אדיש" יותר מהחובב. הוא ממש תופס את המציאות אחרת. הלוגיקה משנה את איכות הרשמים שלו מלכתחילה.

כדי להמחיש כיצד ידע ולוגיקה משנים את החוויה עצמה, שוגרי משתמש בדוגמה של מוזיקאית ובן זוגה הלא-מוזיקאי. שזה דומה למה שאמר לנו קודם מוסוניוס רופוס. 

דמיינו מוזיקאית מקצועית ובן זוגה, שאין לו כל רקע במוזיקה, נוסעים יחד ברכב ומאזינים לאותה יצירה ברדיו. הנתונים הפיזיקליים זהים לחלוטין: אותם גלי קול פוגעים בעור התוף של שניהם באותו הזמן בדיוק. 

החוויה של בן הזוג, שהוא "החובב" בסיפור שלנו, הם בהתאם לרשת הדלילה שיש לו במוזיקה. הרשמים שנוצרים בתודעה של בן הזוג הם בסיסיים וכלליים. מכיוון שחסרה לו המערכת המושגית הלוגית של המוזיקה, הוא מתרגם את גלי הקול לטענות עמומות מאוד, כגון: "זו מנגינה עצובה", "זה קצב מהיר", או פשוט "זה שיר יפה". הוא שומע רצף של צלילים, אך המבנה האמיתי נסתר ממנו. 

המוזיקאית "המומחית" מאזינה לאותם צלילים בדיוק, אך הרשמים שלה (ה-Phantasiai) עשירים ומדויקים עשרות מונים. הודות לידע המקצועי שלה ולהבנת ה"לוגיקה" של המוזיקה, התודעה שלה מנסחת טענות מורכבות בזמן אמת: היא תופסת "מעבר לסולם המינורי המקביל", "קדנצה מדומה", או "אקורד מוקטן". שאלה מושגים שלי אין מושג מה הם אומרים ועדיין אני נהנה ממוזיקה. אבל אני שומע אותה אחרת ממי שכן מבין את המושגים הללו. 

המוזיקאית אינה שומעת את השיר כמו בן זוגה ואז, במאמץ אינטלקטואלי, מנתחת אותו. ההבנה הלוגית שלה משולבת בתוך הרושם עצמו. הידע שלה מאפשר לה לקלוט את המציאות (את המוזיקה) ברזולוציה גבוהה יותר מראש, בעוד בן זוגה פשוט "עיוור" (או חירש) לאותם פרטים אובייקטיביים שקיימים ביצירה. 

הלוגיקה הסטואית היא ה"תיאוריה המוזיקלית" של החיים. כאשר אירוע קשה מתרחש (למשל, ביקורת פומבית, משבר פוליטי או הפסד כספי):

האדם הרגיל (כמו בן הזוג) קולט רושם עמום וחרדתי: "הכל קורס", "זה אסון".

הסטואיקן המאומן בלוגיקה (כמו המוזיקאית) רואה את המבנה האמיתי של הסיטואציה מבעד לרעש. הוא מזהה מיד מה חיצוני (אדיש) ומה פנימי (תלוי בבחירתו). הוא מקבל רושם שלפיו: "קרה אירוע שאינו בשליטתי, אך לא נגרם שום נזק למידה הטובה שלי". הלוגיקה הופכת אותו לרואה-כל במקום שבו אחרים מגששים באפלה.

זה משפיע לחלוטין על הבחירות שלנו. אם אנחנו מאמנים את האופי שלנו באמצעות בחירות נכונות, זה מחזיר אותנו להרקליטוס ואמירתו  "עבור האדם, האופי (הוא) הדיימון שלו.".

כלומר אימון האופי תלוי בניהול הרשמים שלנו ואז הגורל שלנו יושפע בהתאם. 

אבל מה זה אופי?

קחו עוד דוגמה שמבוססת על דוגמה שנתן כריסיפוס על הרצון שלנו. 

דמיינו לבנה המונחת על משטח שטוח. אתם דוחפים אותה באצבע. היא כבדה למדי, ולכן אתם צריכים להפעיל מידה מסוימת של כוח. הלבנה זזה כל עוד אתם מפעילים לחץ, אך ברגע שאתם מרחיקים את האצבע, היא נעצרת. כעת דמיינו כדור על אותו משטח. אתם דוחפים אותו באותה מידת כוח והוא מתחיל לנוע. בניגוד ללבנה, הוא נע בקלות רבה יחסית – וזהו ההבדל המרכזי – הוא ממשיך לנוע גם לאחר שהפסקתם לדחוף אותו; הוא מתגלגל בכוחות עצמו. 

אז מה ההבדל למה הם מגיבים באופן שונה לאותו כוח חיצוני? כמובן שהתשובה המיידית היא שהצורה שלהם שונה. הצורה של חפץ או עצם כלשהו קובעת איך הוא מגיב לכוחות שונים בעולם שפועלים עליו. 

זה גם התפקיד של האופי. העולם מפעיל עלינו מערך מסחרר של כוחות חיצוניים, ומי שאנחנו קובע את האופן שבו נגיב אליהם. 

קחו את הדוגמה של המוזיקאית המומחית ובעלה החובב ובואו נמיר אותה לבחירות שאנחנו עושים. לדוגמה דמיינו שלושה אנשים שונים מאוד העומדים בפני מצב מסוכן. האחד לחוץ מדי ופשוט קופא במקום. השני קופץ אל תוך המצב מבלי לחשוב, ובכך לסכן את עצמו ואולי גם אחרים, אבל השלישי מתמודד עם המצב באומץ אך בזהירות. הוא לא נרתע אבל הוא שקול. בשפה המסורתית של המידות הטובות, נתאר את שלושת האנשים הללו כפחדנים, פזיזים ואמיצים. הנקודה החשובה היא שהתנהגותם אינה נקבעת על ידי המצב – שהוא זהה עבור כולם – אלא על ידי האופי שלהם. 

בפסיכולוגיה מתארים מנגנון של ברח או הילחם. למרות שהיום הוא מחולק ל-4 ה-The 4 Fs.

Fight (הילחם): תקיפת האיום חזיתית במטרה להכניעו.

Flight (ברח): הימלטות מהירה מאזור הסכנה.

Freeze (קפא): קיפאון מוחלט; חוסר יכולת לזוז. קורה כאשר הגוף מזהה שאין אפשרות להילחם או לברוח, ולכן מנסה להפוך ל"בלתי נראה" או לדמות מת (מנגנון נפוץ בטבע).

ריצוי או כניעה; ניסיון לפייס את הגורם המאיים כדי להימנע מפגיעה (נפוץ במיוחד במערכות יחסים או במצבי לחץ חברתיים/בין-אישיים).

יש פה מנגנון אבולוציוני. זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לאמן את עצמנו אחרת. 

כאשר אנו חושבים על אופי במובן זה, אז אנחנו מתכוונים לאמונות ולערכים של האדם, לאישיות שלו ולדרכי החשיבה והפעולה הרגילות שלו. זה הכל קשור זה בזה. אפיקטטוס עמד על כך שהדבר היחיד שבאמת בשליטתנו הוא שיפוטי הערך שלנו. שיפוטים אלו קובעים מה אנו חושבים, אם אנחנו חושבים שמשהו טוב, זה יקבע מה אנחנו נבחר ונעשה, אנחנו נרצה לנסות להשיג את הדבר שנדמה לנו כטוב. אם נעשה את אותה פעולה שוב ושוב, נתחיל לפתח הרגל, ואופיו של האדם הוא ביסודו פשוט אוסף של דפוסי התנהגות הרגליים. שנו את שיפוטיכם ותוכלו לשנות את הרגליכם; שנו את הרגליכם ותוכלו לשנות את חייכם. 

אופי קובע כיצד אנו מגיבים למצבים שבהם אנו מוצאים את עצמנו. אדם שנוטה לכעס – כלומר, אדם שיש לו הרגל לשפוט שזה דבר נורא כאשר האירועים אינם מתנהלים כרצונו – מחזיק בסוג מסוים של אופי, כזה שהסטואים היו שופטים כרע. מדוע? משלוש סיבות: ראשית, אדם כזה אינו מסוגל עוד לקבל החלטות רציונליות ושקולות, שנית, הוא טעה באשר לשאלה היכן שוכנים הטוב והרע האמיתיים. שלישית, יגיד לנו מרקוס אורליוס, הוא מורסה על העולם. הוא מרחיק את עצמו מהחברה. 

הסטואים טוענים שהטוב והרע האמיתיים שוכנים בתוכנו, בשיפוטים שלנו ובמעשים שלנו. כל מה שאפשר להשתמש בו גם לטובה וגם לרעה, אינו טוב בפני עצמו. הוא יכול להיות מועיל או מזיק. למשל כסף, כוח פוליטי, אפילו הבריאות והחיים בכלל. 

אדם שזוכה בלוטו יכול מצד אחד לחלוק את זכייתו עם חברים ובני משפחה שזה יכול להועיל להם, אדם אחר יכול להיקלע לסחרור הרסני של בילויים מוגזמים וליפול לאלכוהוליזם. אדם חזק פיזית יכול להשתמש בנוכחות שלו כדי להפחיד את החלשים ממנו או כדי להגן עליהם מפני איומים אחרים. בשני המקרים, מה שהאדם עושה בכסף שלו או בכוח שלו נובע לא מהדבר החיצוני אלא מהאופי של האדם. מה שקובע זה השימוש שהוא עושה בדברים הללו. אם לאדם יש אישיות הרסנית ומכורה, זכייה בסכום כסף גדול עלולה להתגלות כדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לו. 

לכן האופי שלנו זה הדבר הכי חשוב שנאמן. האופי קובע כיצד אנחנו מתנהגים, כיצד אנחנו מגיבים למצבים חיצוניים וכיצד אנחנו עושים שימוש בדברים חיצוניים. אדם בעל אופי רע לעולם לא יוכל לחיות חיים טובים ומאושרים, תהא הצלחתו החיצונית אשר תהא. אך למה אנו מתכוונים בדיוק כשאנו אומרים "אופי טוב"? הסטואים תיארו זאת באמצעות המידות טובות. 

המושג "מידה טובה" (Virtue) עשוי להיראות מיושן בימינו, וזו אינה מילה שאנו שומעים לעיתים קרובות. המילה היוונית העומדת מאחורי מילה זו, ארטה (Arete), נושאת קונוטציות של דבר מה מצוין או ראוי להערצה. להיות בעל מידה טובה פירושו להיות דוגמה טובה למשהו. אפילו בימינו אנו עשויים לתאר מוצר או גאדג'ט חדש כבעל סגולות רבות. הסטואים מדברים לעיתים קרובות על אדם כעל בעל מידות טובות, ובכך כוונתם לאדם טוב וראוי להערצה, אך הם מדברים גם על מידות פרטניות שלדעתם הגיעו בדרך כלל יחד כחבילה. המידות המרכזיות היו צדק, אומץ, מתינות וחכמה או שיקול דעת (Prudence). אלו היו תכונות האופי שלדעתם היוו את המאפיינים המגדירים של אדם טוב. 

וזה מחבר אותנו להבדל שטבע מרגלית בין אתיקה למוסר. זה מסביר למה הסטואים לא מפרידים בין אתיקה למוסר. כי הטוב מוגדר על פי המידות הטובות שלנו. אנחנו צריכים להוות דוגמה וצריכים לפעול על פי מה שנכון, יהיו הנסיבות אשר יהיו. 

לומר שמישהו הוא "הוגן" (just), פירושו פשוט שהוא מתייחס לאחרים בהגינות. בעוד שאומץ עשוי להישמע כמו משהו השמור לגבורה בשדה הקרב, אנשים יכולים לגלות אומץ במגוון רחב של מצבים יומיומיים, כמו כאשר אדם חושש או לחוץ לעשות את הדבר הנכון אך עושה זאת בכל זאת. מתינות או שליטה עצמית הם דברים ישירים יותר אך, כפי שכולנו יודעים, לעיתים קשה לשלוט בהם. שיקול דעת הוא פשוט היכולת לקבל החלטות טובות, תוך הערכה מדוקדקת של מצבים במקום לפעול באימפולסיביות ומבלי לתת תשומת לב ראויה להשלכות. אפיקטטוס אומר שתמיד ברור איזה סוג של אנשים אנו מעריצים: איש אינו מהלל רמאי, פחדן, אדם חסר שליטה עצמית, או מישהו שממשיך לקבל החלטות גרועות. אפילו אם מעולם לא חשבנו על כך במונחים הללו קודם לכן, רובנו כנראה כבר מעריצים באופן סמוי את ארבע המידות הסטואיות המרכזיות. 

נשאלתי כמה פעמים בעבר, אם אדם טוב וראוי להערצה עומד בסתירה לעשיית מה שטוב עבורנו? האם יש מתח בין לעשות את הדבר הנכון לבין פעולה מתוך אינטרס עצמי? אלו היו שאלות שהסטואים התמודדו איתן ישירות.

קודם לכן ראינו שדברים חיצוניים שרוב בני האדם נוטים לחשוב עליהם כעל טובים – דברים כמו כסף, מעמד, בריאות, כוח – אינם טובים כשלעצמם משום שניתן להשתמש בהם למטרות טובות ורעות כאחד.

כמו שאמרנו קודם, הכל תלוי איך משתמשים בחיצוניים. או שהם מועילים או שלא. אבל המידות הטובות תמיד מועילות. 

גם אדם בעל אמצעים יפיק תועלת מהיותו הגון. אבל גם אדם שאין לו אמצעים יפיק תועלת מהיותו הגון מתון ובעל שיקול דעת בעודו מנווט את דרכו מול האתגרים של איך להסתדר עם אמצעים מוגבלים. במילים אחרות, לא משנה מהן הנסיבות, תמיד כדאי שתהיינה לך מידות טובות. זה מה שהופך אותן לטובות.  ברור שעלינו לתעדף את פיתוח האופי על פני המרדף אחר הצלחה חיצונית. האופי יתמוך בנו בזמנים קשים ויאפשר לנו לנהל ביעילות וליהנות מהצלחה בזמנים הטובים. בכל מקום שבו אנו נמצאים בחיים, אנו זקוקים לאופי טוב. זה נכון גם להבחנה בין אתיקה ומוסר שעשה אבישי מרגלית. יועיל לנו להיות מוסריים כי יועיל לנו לפתח אופי שנוהג נכון תמיד. 

טעות נוספת שאנשים עושים כשהם נתקלים באמירה של אפיקטטוס לגבי מה תלוי בנו ומה לא, מה בשליטתנו ומה לא, זה שהם מניחים שאפיקטטוס אומר שעלינו להתרכז אך ורק במה שביכולתנו לשלוט בו – המחשבות והשיפוטים שלנו – ולא להקדיש תשומת לב לכל השאר. 

זהו רושם מטעה, והסטואים חשבו שזה טבעי לחלוטין עבור בני אדם לרדוף אחר כל הדברים החיצוניים המאפשרים לנו לשרוד וליהנות מחיים מוצלחים. כולנו נולדים עם אינסטינקט הישרדות טבעי ועושים את מה שעלינו לעשות כדי להשיג אוכל, מים, מחסה וכל שאר הדברים שאנו צריכים כדי לחיות. לכן יצא לי להגיד לכמה אנשים שהסטואים לא פציפיסטים. שימור עצמי חשוב. זה ערך עליון. הסטואים אמנם קוסמופוליטיים ויתנו דגש למה שמרגלית מכנה מוסר, אבל תורת החובות של הסטואים מדברת על שימור העצמי והקרובים לנו. 

אנחנו דואגים לבריאותנו ומפרנסים את משפחותינו מתוך אינסטינקטים טבעיים דומים. כל זה נורמלי ותקין. אדם שמזניח את הרווחה שלו, אדיש לבריאותו, שלא דואג לעתידו, לא מתפקד כראוי. משהו משובש בו. 

טבעי לחלוטין עבורנו לרדוף אחר הצלחה, עושר, בריאות טובה וכל שאר הדברים החיצוניים המוסיפים ערך לחיים טובים. גם להגן על עצמנו וקרובינו, גם על הקהילה והמדינה. זה תמיד מועדף על פני ההפך. אבל עדיין להיות קוסמופוליטיים ומוסריים שזה תמיד טוב ומועיל בפני עצמו. המועדפים, לעולם לא יותר חשובים מאופי טוב ומידות טובות. בלי אופי טוב, יכול להיות שאפילו לא נצליח להפיק תועלת מהדברים החיצוניים ואפילו לא נצליח בשימור העצמי. לא נצליח להגן על עצמנו. 

מי שחושב למשל שהשם שיש לישראל בעולם היום הוא לחלוטין על לא עוול בכפנו, נוהג בתמימות. המעבר החד מהעוול שנעשה לנו ב 07.10 לשם שיש לנו בעולם כנבלים, מושפע גם מהבחירות שעשינו. כמובן, שיש דברים שלא בשליטתנו, אבל מה שכן, זה הבחירות שעשינו. אני לא אומר שאפשר תמיד לעשות בחירות מושלמות חפות מטעות. אבל גם אם אני חושב שהשם שלנו בעולם, הוא עלילת דם, בכל זאת, יש לנו בחירות שלא מבוססות על מידות טובות. על מוסר. היו כאלה בעולם שהצליחו לנגח אותנו על כך שיהודים מכנים עצמם עם סגולה. בעיני ולא רק בעיני, עם סגולה, זה עם בעל מידות טובות. זה אומר שאנחנו צריכים להוות דוגמה. עדיין יהיו כאלה שמעלילים עלינו ומוציאים את דיבתנו, אבל אנחנו לא צריכים לעזור להם על ידי בחירות רעות. לכן בחירה על פי מידות טובות, אופי טוב, מוסר, חייבות להיות קודמות לכל החלטה אחרת.

התפיסה הסטואית היא שלעולם אסור לנו להתפשר על אופינו במרדף אחר הצלחה חיצונית, כסף או התגוננות. לעשות את זה פירושו להרוס את הדבר היחיד שלו אנו זקוקים אם ברצוננו להעריך ולהפיק תועלת מכל הצלחה שתהיה לנו.

אחד הפרדוקסים הסטואים המפורסמים אומר שהמידה הטובה היא הגמול של עצמה.

כאשר סנקה ייעץ לנירון הצעיר, הוא ניסה ללמד אותו את הערך האמיתי של פעולה מתוך מידות טובות. אין לעשות לעולם את הדבר הנכון מתוך מחשבה שתצמח מכך טובה כלשהי בהמשך הדרך. יש לעשות זאת אך ורק כי זה מה שנכון לעשות.  

סנקה כותב לנירון:

"הרווח האמיתי של פעולות בעלות מידות טובות טמון בעשייה עצמה, ואין גמול הולם למידות הטובות מלבד המידות הטובות עצמן." (סנקה, על החנינה 1.1.1) 

או בלשונו של המתרגם אהרן קמינקא:

החלטתי לכתוב לך על החנינה, נירון קיסר, למען אשמש לך כאספקלריה אשר תראה בה את עצמך, איך תוכל להגיע להעונג היותר גדול. כי אם אמנם פרין האמתי של פעולות ישרות הוא שפעלו אותן, ואין שכר ראוי למעשים טובים חוץ מהן עצמן בכל זאת נעים הוא להביט ולהתבונן מכל צד בדעתם של עושי טוב…"

סנקה מציב מראה לנירון. ההבחנה בין מעשים טובים להמונים שנוהגים אחרת. 

"טוב מוליד טוב". האדם שמתייחס לאחרים בהגינות ובכבוד יפתח לאורך זמן מוניטין של מי שעושה בדיוק זאת, וכתוצאה מכך ייתפס כאדם שאחרים ירצו לעבוד איתו ולעשות איתו עסקים. המעסיק שזוכה במוניטין של יחס הגון ושוויוני לעובדיו לא צפוי להיתקל בבעיה רצינית בשימור ובגיוס אנשים. העלויות המינימליות הכרוכות ב"עשיית הדבר הנכון" יתקזזו פי כמה וכמה על ידי יתרונות אחרים בהמשך הדרך. זה אם עושים דברים כי נכון לעשותם. תוך כדי תנועה, אנחנו גם נשמש דוגמה אישית. 

דרך אגב, המתרגם אהרן קמינקא מביא לגבי אמירתו של סנקה, שפרי המידות הטובות הוא שפעלו אותן, דוגמה מהיהדות ממסכת אבות.

(פרק ד', משנה ב'), מפי התנא בן עזאי:

"בן עזאי אומר: הוי רץ למצוה קלה כחמורה, וברח מן העבירה, ששכר מצוה מצוה, ושכר עבירה עבירה."

השכר האמיתי והישיר של עשיית מעשה טוב הוא היכולת והרצון לעשות מעשה טוב נוסף. כאשר אדם עושה מצווה, הוא מטמיע בתוכו הרגל חיובי, פותח את ליבו ומכוון את התודעה שלו לכיוון הנכון. כתוצאה מכך, נפתחת בפניו הדלת הטבעית למצווה הבאה. המעשה הטוב אינו אירוע מבודד, אלא חוליה בשרשרת צמיחה אישית. בן עזאי מלמד אותנו על המוטיבציה הראויה בעשיית מעשים טובים. אל תחפש שכר חיצוני (כמו שבחים, כבוד או תגמול חומרי). השכר הנעלה ביותר של המצווה הוא עצם ההתעלות הכרוכה בעשייתה – עצם העובדה שהמעשה עיצב אותך כאדם טוב יותר.

המנגנון ההפוך (שכר עבירה עבירה): באותו אופן בדיוק, המשך האמרה מלמד שגם בצד השני פועל חוק טבעי של התמכרות והרגל. התוצאה הישירה של בחירה בשלילה היא הקלות שבה נעשה את העבירה הבאה, שכן ההרגל מקבע את האופי ומקהה את המצפון.

למעשה בן עזאי אומר לא לזלזל באף מעשה קטן ("קלה כחמורה"), משום שכל פעולה יומיומית מעצבת את מי שאנחנו. האופי שלנו נבנה משרשרת של צעדים קטנים, והשכר האמיתי של מעשה טוב הוא העובדה שהוא הופך אותנו לאנשים שיותר קל להם לעשות טוב גם בפעם הבאה. 

דרך אגב, מי שריכז, ערך וחתם את המשנה כולה (כולל מסכת אבות) היה רבי יהודה הנשיא (הידוע בכינויו "רבי") יחד עם חכמי דורו בסוף המאה ה-2 לספירה. ומסופר שהוא היה ידידו של אנטונינוס - הקיסר. 

בכל אופן. נסכם ונאמר:

אנחנו חייבים שיפוט נכון כמו שאומר אפיקטטוס, זה עושה אותנו "מומחים" כמו שקרא לזה במאמר סימון שוגרי. זה מאפשר לנו בחירות נכונות. בניית אופי. כמו שאמר בן עזאי "קלה כחמורה". שזה מה שהסטואים אמרו, לגבי כל מעשה שלנו, קובע הרגל. אתיקה. זו הסיבה שאני מעדיף אתיקה של מידות. זה מפתח את האופי שלנו נכון. ככה האתיקה שלנו תהיה מוסרית אם נרצה לחזור לאבישי מרגלית וההבחנה שעשה. 

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.

אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.