פרק 231 על דילמות מוסריות גם כשאין בחירה טובה

נוצר באמצעות ג'ימיני של גוגל

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים. 

קראתי מאמר מעניין במגזין Aeon של ריצ'רד סוראבג'י פרופסור אמריטוס בקינגס קולג' לונדון. הוא קיבל הוא כתב 17 ספרים, בהם 'גנדי והסטואיים'. 

המאמר נקרא "האם גנדי היה פילוסוף?" תרגמתי חלק מהמאמר וחלק גם הוספתי מעצמי. בסוף יש סיכום פרקטי. 

הוא לא היה חושב על עצמו ככזה. אבל הוא מופת להתנהגות פילוסופית בתפיסת העולם שהנהיגה אותו בהתנגדות לא אלימה שלו. גם הרוח שהנחתה את תפיסת החירות שנהיג. 

גנדי היה אדם מלא הפתעות. 

הוא הכיר בכך שהאתיקה שפעל לפיה, לא תמיד יכולה להביא להתנהגות נכונה. על כן, היתה בו גם פתיחות להשקפות מתרבויות אחרות. הוא בנוסף, היא פתוח לביקורת וחשוב לא פחות, היה נכון לפרסם אותה כמו שהיא תוך שהוא בוחן מחדש את החשיבה וההשקפה שלו עצמו. 

גנדי נולד בשנת 1869 ומת ב 1948. הוא ידוע כאבי הודו המודרני ושהוא הביא לעצמאות מהאימפריה הבריטית על ידי התנגדות לא אלימה. אבל זו לא אותה אי אלימות שהיתה מוכרת בהודו. גנדי אומנם הושפע מדת הג'ייניזם (האמונה הג'יינית), בכל הנוגע לאי-אלימות. אבל כאמור, הוא הושפע גם מתרבויות אחרות. ההשפעה המועדפת על גנדי היתה דווקא לב טולסטוי. גנדי לא קיבל את הגישה ההודית שאדם שומר על טהרתו עצמו כל עוד הוא לא פוגע באחר, אבל אם מישהו אחר יעשה עוול, זה משפיע על הטהרה שלי. במילים אחרות להשקפה ההודית שגנדי הכיר, לא היה אכפת במידה מספקת אם מישהו אחר ירמוס חיפושית, כל עוד האדם שומר על טהרתו שלו בכך שאינו רומס אותה בעצמו. מי שלא מכיר, הג'יינים בהודו, מכסים את הפה שלהם כדי שבטעות לא יבלעו חרק ויפגעו בו. לכן הדוגמה עם חיפושית. דת הג'ייניזם (או האמונה הג'יינית) היא דת הודית עתיקה שהדגש המרכזי בה הוא אי-פגיעה באף יצור חי (אהימסה). אבל הגישה ההודית הזאת, לא הקפידה מספיק על מניעת אלימות גם על ידי אחרים. 

בהתחלה גנדי, כן חשב שדרך אלימה היא פתרון נכון. טולסטוי הוא זה שהשפיע עליו לבחור בדרך האי-אלימות. מה שכמובן מעיד שגנדי היה פתוח לדעות ותרבויות אחרות. 

בשל הפתיחות לדעות שונות, גנדי הכיר בחשיבות תפיסה ג'יינית נוספת. בני אדם נורמטיביים מסוגלים לידע חלקי בלבד. על כן, הוא הסיק שיש לחפש את האמת בכל מיני גישות. 

גנדי פרסם באישורו של טולסטוי את "מכתב להינדי" ב 1909. טולסטוי כתב שם שמיליוני הודים שועבדו לכמה אלפי בריטים. כי במקום להפנים את חוק האהבה הם שיתפו פעולה עם הבריטים. בכך הם נתנו יד לאלימות ששעבדה אותם. אי האלימות של טולסטוי תוארה על ידי גנדי כאוקיינוס של חמלה - כזה שבו אדם לא ירצה אף אחד לא ירמוס חיפושית. אבל זה יותר מזה. זה גם לא לשנוא את היריב. 

הוא אימץ תפיסה רדיקלית ובעיני מרשימה מאוד. גנדי שילב גישה של חמלה לכל, לרבות יריבים, תוך מוכנות להקרבה עצמית. בהתנגדות לבריטים הוא היה נכון לסבול אלימות אבל מבלי לשנוא. 

גם מדהים בעיני, שהוא לא חשב שכולם צריכים להיות כמוהו. בעיניו לא כולם היו חייבים להצטרף להתנגדות הלא אלימה שלו כי לכל אחד יש אופי אחר ובהתאם חובות אחרות, זאת מאחר ורק חלק יכולים להכיל ולנהוג לפי הגישה של אי אלימות נוכח יריב אלים. עבור אלה שלא יכלו, הוא הקים 'תוכנית קונסטרוקטיבית', כדי לבצע סוג אחר של עבודה. 

ב1926, גנדי כתב סדרה של שמונה מאמרים עיתונאיים, לרבות בגרסה אנגלית, תחת הכותרת: "האם זו האנושות?" במאמרים הוא זיכך את תפיסת האי אלימות שלו. הוא התייחס לשאלה, "מתי הרג נחשב ללא אלים?". השאלה התעוררה, כי הוא תמך בראש עירייה שאישר את הריגתם של 60 כלבים משוטטים מתוך חשש כי הם עלולים להפיץ כלבת. מכתבים זועמים הגיעו אל גנדי מכל רחבי הודו, שבהם נכתב: 'חשבנו שאתה איש של אי-אלימות'.

חלופת מכתבי הביקורת והתגובה של גנדי, מלמדים על גישה פילוסופית מעניינת. קודם כל, הוא פרסם את הביקורות נגדו מבלי לעוות את הביקורת. הוא עקץ את אחת הביקורות שדרשה אי אלימות, אבל עשתה זאת באופן אלים. הגישה הפילוסופית שלו, הביאה אותו לחשוב מחדש על העמדה שלו. הוא פרסם במאמר השלישי קריטריון חדש: הרג הוא תמיד אלים, אלא אם כן הוא נעשה למענו של הנהרג. 

מאחר וזה שינוי עמדה שלו, זה מוכיח שהוא מודה כשהוא מבין שהמחשבה הקודמת שלו היא שגויה. הרי הריגת הכלבים המשוטטים לא הייתה למענם, אף שייתכן שהייתה למענם של כלבים אחרים, ובני אדם. 

זה נשען על עמדה במאמר הראשון שפרסם. יש קונפליקט של חובות: אם הוא הורג את הכלב, הוא מבצע עוול. אם הוא לא הורג אותו, הוא מבצע עוול חמור יותר. לכן הוא מעדיף לבצע את העוול הפחות חמור ולהציל את עצמו מהעוול הגדול יותר.

אם תחשבו על זה, יש פה מלכוד מוסרי כפול. זה עוול, אם פועלים והורגים את הכלבים, אבל זה גם עוול, אם לא הורגים אותם. 

בעת העתיקה, הדילמה הזאת התבטאה מעולה אצל אורסטס. 

אייסיכלוס כתב טרילוגיה שנקראה "האורסטיה". 

אגממנון, מלך מיקנה (ואביו של אורסטס), מקריב את בתו אפיגניה לאלים כדי שהרוח תהיה לטובת היוונים במשט שלהם לטרויה. קליטמנסטרה אשתו של אגממננון, אף פעם לא סלחה לו על כך. כשהוא חוזר אחרי 10 שנים של מלחמה בטרויה, אשתו והמאהב שלה, רוצחים אותו באמבטיה. 

אורסטס, הבן הצעיר, מוצא את עצמו לכוד בין שתי חובות מוסריות ודתיות קשיחות, שאין שום דרך ליישב ביניהן: 

1. מצד אחד, על פי חוקי הדת והמסורת היוונית העתיקה יש לו חובה לנקום על רצח אבא שלו. האל אפולו עצמו פוקד על אורסטס במפורש לנקום את דם אגממנון ומאיים עליו בנדון וביסורים נוראיים מהאלים אם יסרב. 

2. מצד שני, הרוצחת היא אמא שלו. ויש איסור חמור על רצח אם. רצח אם נחשב בעיני היוונים לחטא הנורא והבלתי-נסלח ביותר נגד חוקי הטבע, חטא שמקומם נגד הרוצח את האריניות (אלות הנקם התת-קרקעיות, הידועות גם כפוריות), הרודפות את הפושע עד שיצא מדעתו. 

אם אורסטס לא יפעל – הוא יחטא כלפי אביו וכלפי האל אפולו. שזה חטא של מחדל, של אי פעולה. 

• אם אורסטס יפעל – הוא ירצח את אמו ויחטא חטא קוסמי נגד חוקי הטבע (חטא של מעשה).

הוא אינו יכול לבחור באופציה "נקייה". בשתי הדרכים הוא הופך לפושע.

בסופו של דבר, אורסטס בוחר לנקום והורג את אמו קליטמנסטרה ואת מאהבה. מיד לאחר הרצח, הוא מתחיל להזות ומחליק לשיגעון, כשהוא נרדף באכזריות על ידי אלות הנקם (האריניות), שרק הוא יכול לראותן.

הסיפור מסתיים באופן מרתק מבחינה היסטורית ומשפטית: אורסטס בורח לאתונה, ושם האלה אתנה מקימה את בית הדין האנושי הראשון בהיסטוריה (הגבעה של אריופגוס) כדי לשפוט אותו. חבר המושבעים מגיע לתיקו מוחלט (חצי חושבים שהוא אשם וחצי חושבים שפעל בצדק), ואתנה מטילה את הקול המכריע שמזכה אותו מאשמה.

בכך, המיתוס מסמל את המעבר של החברה האנושית מצדק פראי של נקמת דם אינסופית ("עין תחת עין") למערכת משפט ממוסדת המבוססת על דיון ורציונליות.

החידוש של גנדי (בניגוד לניסיונות הנוצריים המאוחרים יותר למצוא אשמה בכל מחיר) היה ההכרה בכך שאדם יכול לעשות מעשה שגוי מבחינה אובייקטיבית (כמו להרוג את הכלבים המשוטטים כדי למנוע כלבת, או כמו שאורסטס נאלץ להרוג), ועדיין המעשה יישאר שגור ואלים – אך האדם עצמו אינו בהכרח "רשע", אלא פשוט קורבן של מלכוד מוסרי טרגי. 

הנצרות לא ידעה להתמודד עם הדילמה הזאת, כי כי מבחינתם יש עונש נצחי על עוול חמור. אלוהים תמיד צודק, אז האדם חייב להיות אשם ולא האל בהצבת דילמה כפולה כזאת. 

גנדי המשיך להחזיק בעמדה שכל אלימות היא שגויה. אבל לפעמים אין ברירה וזה לא באשמת האדם שמצוי בדילמה. 

כאשר אדם נקלע למלכוד שבו הוא חייב להשתמש באלימות נוצרת אי-נוחות פילוסופית. הרי אם הוא לא אשם, איך אפשר לומר שהוא עשה משהו רע? 

דרך אגב וכהערת ביניים, כולנו מכירים שיש לאנשים פוסט טראומה. לא תמיד זה היה. היום גם מכירים שיש טראומה מוסרית. יצא לתת ייעוץ אישי לבחור צעיר ואינטיליגנטי מאוד שיצא פגוע לאור מה שחווה בשירותו הצבאי. גם כן, בשל דילמות מוסריות. היום כבר ידוע שהתסמינים, הם דומים לתסמיני פוסט טראומה. אבל לא נרחיב בעניין. 

אם נחזור לדילמה הכפולה. מה שחשוב, הוא פתרון לא למראית עין. במבט ראשון, להרוג כלבים לדוגמה זה מעשה שגוי. אבל, מאחר שיש כאן סכנת נפשות והאדם פועל ללא ברירה, המעשה משנה את האופי המוסרי שלו. בחישוב הסופי, המעשה הופך למוצדק לחלוטין, ולכן הוא היה שגוי רק 'למראית עין'. לפי הגישה הזו, ברגע שהמעשה מוצדק או נעשה ללא אשמה, ה"כתם" המוסרי נעלם. האלימות כבר אינה אלימות רעה; היא הפכה למעשה נכון וטוב בנסיבות הקיימות. 

אבל עבור גנדי, אלימות היא אלימות, והיא תמיד מותירה פצע בעולם. העובדה שאדם נאלץ לפעול באלימות ושלא הייתה לו ברירה (כלומר, שזה "לא באשמתו") לא הופכת את המעשה לטהור או ל"שגוי רק למראית עין". המעשה נשאר אלים באופן אובייקטיבי וממשי. ההבחנה של גנדי היא עמוקה: אדם נקי, כי הוא היה נתון במלכוד מוסרי ועשה את המיטב שיכול היה. אבל לעומת זאת במציאות, האלימות שהופעלה היא עדיין רעה, מזיקה וטראגית. היא לא "נמחקה" או הפכה לקדושה רק כי הנסיבות היו קשות. במילים פשוטות: "רק למראית עין" פירושו לנסות לייפות את המציאות ולומר שהאלימות הפכה ללגיטימית. גנדי סירב לייפות את המציאות. הוא החזיק בעמדה שגם כשאין ברירה אלא להשתמש באלימות, עלינו להכיר בכך שביצענו עוול, לשאת בצער על כך, ולא לספר לעצמנו סיפורים שהכול בסדר. 

אז מה זה למעשה אומר. גנדי מכיר בכמה עקרונות פילוסופיים שאין להם יוצא מן הכלל - כמו למשל הרעיון שכל אלימות היא רעה. אבל, הוא לא חושב שזה מה שיכול להנחות את ההתנהגות שלנו בכל מקרה ומקרה. העקרונות הללו, לא אומרים לנו מה לעשות כי יש לנו גם חובות. זו גישה הודית, אבל מי שמאזין לי יודע שכבר עשיתי כמה פרקים על החובות הסטואיים. בדוגמה של גנדי, החובה היתה לרווחת תושבי העיר שאילצה את ראש העיר להרוג כלבים משוטטים. 

גנדי חשב שגישת אי אלימות כחמלה אוניברסלית, היא רצויה. הוא לא שינה את הגישה הזאת או את ההתנהגות לאור המציאות. למשל גם הוא התמודד עם פעולות תגמול של מוסלמים שגישתם היתה נקם. 

גם הסטואים בתקופה הרומית, חשבו כמו גנדי שעקרונות אוניברסליים, לא תמיד יכולים להנחות את ההתנהגות שלנו בכל מקרה ומקרה. היו כאלה שאפילו הרחיקו לכת עד אי קבל הרעיון של עקרונות אוניברסליים בלי חריגים. כלומר חייבים לקבל שיש חריגים. 

טקסט המבוסס על פנאטיוס מספר לנו שכאשר יוליוס קיסר צעד עם צבאו לעבר העיר אוטיקה, קאטו החכם הסטואי בחר להתאבד. אבל זה לא משהו שנכון לכל אחד אחר באותן נסיבות. האופי של קאטו היה כזה שהוא לא התפשר על עקרונות הרפובליקה הרומית. ולחיות תחת עריצותו של קיסר, לא הייתה אופציה בכלל בשביל מישהו עם אופי בלתי מתפשר על עקרונותיו.

אם היינו פועלים לפי אתיקה של כללים אוניברסליים, היינו מצפים שאם שתי קבוצות של אנשים נמצאות באותו מצב בדיוק, המעשה המוסרי הנכון עבורן יהיה זהה. 

אבל במקרה של קאטו, יוליוס קיסר עומד לכבוש את העיר ולהפוך לשליט יחיד (דיקטטור). בעיר נמצאים קאטו (שהקדיש את כל חייו להגנה הבלתי-מתפשרת על הרפובליקה וחירותה) ואזרחים/חיילים רומים נוספים. 

עבור קאטו – להתאבד באותו רגע היה המעשה המוסרי הנכון (כדי לא לחיות תחת תכתיבי הדיקטטור ולפגוע ביושרתו). 

עבור כל אדם אחר שהיה שם – להתאבד היה מעשה שגוי.

התובנה כאן מדהימה: הנתונים היבשים של הסיטואציה (קיסר בשער, העיר נופלת) הם אותם נתונים עבור כולם. ובכל זאת, פסק הדין המוסרי הפוך. 

כהערת ביניים, הסטואים התייחסו למדיניות הדלת הפתוחה כפי שכינה אותה אפיקטטוס. הוא השתמש בה ככלי רטורי להגיד לאדם, למה להתלונן אם אתה יכול לבחור, לרבות לנצל את מדיניות הדלת הפתוחה ולצאת מהחיים. 

עבור הסטואים זו למעשה יציאה רציונלית. הם דנו בה בנסיבות שונות לחלוטין, ששיקפו את מעמדם ואת שלבי החיים השונים שבהם היו. 

עבור סנקה, המוות מרצון הוא הערובה הסופית לחירותו של האדם. הוא חי תחת שלטונם המטורף של קיסרים כמו קליגולה ונרון, ולכן הנושא של עמידה מול עריצות והצלת הכבוד האישי היה נוכח מאוד בכתיבתו (ובסופו של דבר גם בחייו, כשאולץ להתאבד בפקודת נרון בשנת 65 לספירה). 

סנקה מציין במקומות שונים הצדקות שונות:

כאשר נסיבות פוליטיות או כפייה חיצונית מאיימות לאלץ את האדם לפעול בניגוד לערכיו המוסריים, או להפוך לעבד של גחמות הזולת. במצב כזה, סנקה טוען שהמוות הוא הדלת לחופש. 

במקרה אחר סנקה מבהיר שהוא לא יתאבד סתם בגלל כאב פיזי או זקנה. אבל, אם המחלה תתחיל לפגוע בתבונה שלו, ביכולת החשיבה ובמודעות העצמית שלו, הוא ייצא דרך "הדלת הפתוחה". כפי שהוא כותב:

"לא אשליך את החיים רק בגלל מחלה, כל עוד היא משאירה את נפשי שלמה... אך אם אדע שהמחלה נוטלת ממני את תבונתי, אעזוב את המבנה הרעוע והמתפורר."

סנקה נתן הצדקה כמו של קאטו אשר בו ראה מופת של חכם סטואי וגם הצדקה של התנהלות רק מהתבונה הרציונלית. מרקוס אורליוס מסכים עם סנקה. וכותב 10.8:

"אך אם תבחין שאתה נסוג ומאבד שליטה, פנה באומץ אל קרן זווית כלשהי, ושם תשיב לעצמך את השליטה; או אפילו עזוב את החיים כליל, לא מתוך כעס, אלא בפשטות, בחירות ובכבוד עצמי, לאחר שעשית לפחות דבר אחד זה בחייך – לעזוב אותם בדרך זו." 

בעוד שסנקה רואה בהתאבדות אקט דרמטי של הפגנת חירות אקטיבית מול גורל אכזר, עריצות או קריסת הגוף, מרקוס אורליוס רואה בה צעד פרגמטי, כמעט מנהלתי, של שמירה על היגיינה מוסרית. עבור מרקוס, אם אינך יכול עוד לחיות כסטואיקן צלול המועיל לחברה, הדלת פתוחה בפניך לעזוב בשקט, ללא כעס ובלי לעשות עניין. 

אם נחזור לקאטו, החובה המוסרית של אדם לא נגזרת רק מהיותו בן-אנוש, אלא מהאופי הספציפי שבו הוא ניחן ומנסיבות חייו (למשל, אדם בעל מזג נוקשה ועיקש כמו קאטו מחויב מוסרית לפעולות שונות מאשר אדם בעל מזג רך וגמיש יותר).

באתיקה אמיתית, אי אפשר להסתפק ב"נוסחאות מתמטיות" של מותר ואסור. כדי לדעת מה הדבר הנכון לעשות, עלינו להסתכל על האדם הפועל. המעשה המוסרי הנכון הוא תמיד תלוי-הקשר, תלוי-אופי ותלוי-היסטוריה אישית. מה שיהיה חטא עבור אדם אחד, יכול להיות החובה העליונה עבור אדם אחר. 

באתיקה המודרנית, עמנואל קאנט הגה את הדאונטוליגה. שאם נרצה לתמצת את זה, הוא אומר שאנחנו צריכים לפעול כאילו היינו רוצים שכל פעולה שלנו תהיה חוק אוניברסלי. חוק שחל בכל מצב ונכון לכל אחד. 

זו לא הגישה הסטואית שפועלת לפי אתיקת מידות וחובות. על כן, יש משמעות לחובה אוניברסלית, אבל גם אישית מבוססת על האופי שלנו. 

נכון לשאול, למה גנדי מחזיק בכל זאת בעיקרון האוניברסלי שכל אלימות היא שגויה? יש לו תשובה גם לכך. סיבה אחת היא שהעיקרון מהווה שאיפה לשלמות (מופת של שלמות) עבור הבלתי-מושלמים, דבר המסייע לנו להגביה את מבטנו (להציב רף גבוה), אף על פי שאיננו יכולים להימנע לחלוטין מלבחור באלימות. 

שזה מאוד דומה לגישה הסטואית של התקדמות ומודל של החכם הסטואי כמופת לשאוף אליו. 

סביר שהבריטים באותה תקופה – חשבו שגנדי, הוא תככן פוליטי ומניפולטור, האומר כל מה שמתאים לו באותו הרגע ולפי הצורך. אך אם הוא אומר בפעם אחת: 'אל תשתמשו באלימות', ובפעם אחרת: 'השתמשו בה', זה למעשה, יכול להיות תוצר של מחשבה פילוסופית מעמיקה וחדת-הבחנה. 

נעבור לגישת החירות. שגם לגנדי וגם לסטואים היה מה להגיד בנושא.

לגנדי הייתה גישה בלתי-שגרתית לחירות. ייתכן שהוא פיתח אותה בעצמו, תוך שהוא נעזר בחלק מהמקרים ברעיונות קודמים. 

גנדי קרא ספר על שלושה מהסטואיים המרכזיים. את אפיקטטוס, הוא כינה 'מעורר השראה', אך הדבר קרה רק בשנים 1922–1924, אחרי שגנדי כבר היה מגובש בהשקפות שלו. בשנת 1926 העיר המזכיר המלומד, של גנדי מהאדב דסאי, כי האידיאלים של גנדי דומים לעיתים דמיון מפתיע לאידיאלים סטואיים, תוך שהוא מצטט שתי דוגמאות מהתחום של חובה אישית. 

בספר ה"שיחות" אפיקטטוס מציג את החירות אישית , כסוג של חוסן שמושג באמצעות הרצון והבחירה prohairesis  אך ורק על פי מה שתלוי בנו. מה שבשליטתנו. במצב כזה, העריץ לא יכול לעשות לסטואי כלום. מה שנמצא בשליטתנו, לא כולל את הגוף שלנו, לא נכסים, לא מוניטין, לא המשרות שלנו, לא תארי כבוד. גם לא ילדים, בני משפחה אחרים, בגדים או רכוש. 

אפיקטטוס אפילו עוקץ אינטלקטואלים, שנוטים לחשוב שהם משוחררים מרכושנות חומרית, אך למעשה נקשרים ומפתחים תלות רגשית בספרים ובלימודים שלהם. 

במקומות רבים בספרי "השיחות" אפיקטטוס גורם לתלמידיו להניח בצד כל שיקול שאינו נמצא תחת שליטת רצונם. הוא מציע להם לדמיין שהם עונים לעריץ תכבל אותי בשלשלאות? את הרגל שלי תכבל בשלשלאות, אך את הרצון שלי אפילו זאוס אינו יכול להכניע'. התלמידים אמורים ללמוד להיות חופשיים על ידי צמצום עצמם לכדי רצונם בלבד – כלומר, לרצון ולבחירה שלהם שמכוונים נכון. 

כבר מייסד הסטואה זנון טען שרק אדם שבאמת טוב, הוא חופשי. כל השאר משועבדים. רק אופי טוב, הוא טוב באמת. שאר הדברים הם אדישים שיכולים להיות מועילים. יכול גם שלא. 

לכן זה טבעי לבחור בדברים מסוימים כמו מזון, עונג, בריאות והחיים עצמם – וזה נכון ללכת בעקבות הטבע. אבל המבחן הוא, מה קורה אם אנחנו נכשלים בהשגת הדברים הללו. אז, מה שחשוב באמת הוא האם אנו מגלים אופי טוב על ידי השאיפה לדברים האלה בדרך הנכונה. השגת היעדים או תוצאות זה לא מה שחשוב באמת. 

הדברים החיצוניים לרצון החופשי שלנו הם אדישים. 

אך הם אדישים מועדפים מטבעם (preferred indifferents), אשר עלינו לשאוף אליהם עבור עצמנו ועבור אחרים, אם ברצוננו להיות אנשים טובים. בדומה לכך, ישנם דברים אדישים בלתי-מועדפים מטבעם (dispreferred indifferents), וכבילת הרגל שלך בשלשלאות תהיה ללא ספק דוגמה לכך. 

אבל אפיקטטוס אומר שבכל זאת, אנחנו צריכים לתרגל את החשיבה שהרגל שלנו היא אנחנו, לכן הוא אומר, רק את הרגל אפשר לכבול בשלשלאות ולא את הרצון שלי. 

אפיקטטוס חוזר בספרי השיחות שלו, לשני אנשים שמבחינתו הם מודל לחירות. סוקרטס ודיוגנס הציני. כותב המאמר על גנדי, מתאר שהוא הזמין ללונדון בשנת 1993 את גיבור המלחמה האמריקאי, אדמירל ג'יימס סטוקדייל. הוא ביקש ממנו לספר איך קורס על אפיקטטוס שלמד באוניברסיטה סייע לו, שנים מאוחר יותר במהלך מלחמת וייטנאם, לקבל ולעמוד בארבע שנים של בידוד מצד שוביו, סה"כ 7 שנים של שבי ו-19 אירועים של עינויים פיזיים (שחלקם ניצלו, באופן אפיקטטי מובהק, את רגלו השבורה).

כותב המאמר מתאר את מה שכתב סטוקדייל עם אשתו. סטוקדייל נהג להפר את הכללים גם תחת סיכון של ענישה ושכנע שבויים נוספים לנהוג ככה . זה השיב את הערכה העצמית שלו, ואת זו של שבויים אחרים. אי אפשר היה לקחת מהם את החירות לסרב לעשות מה שרצו הויאטנמיים – שהם יצטלמו באומרם שהם מגנים את האמריקאים ואת המלחמה. מוזמנים להאזין לפרק שעשיתי על סטוקדייל - 66.

יכול להיות שגנדי הכיר את הרעיונות הסטואיים, יכול להיות שלא. אבל הוא בטוח הכיר את האפולוגטיקה של סוקרטס במשפט שלו, כפי שכתב אפלטון. גנדי כתב פרפרזה שלה הוא כתב בשנת 1908. שם מוצג סוקרטס כמי שמגן על עצמו בפני חבר מושבעים מפני האשמות של השחתת הנוער באמצעות דיון פילוסופי בערכים מקובלים ועל ידי הכנסת אלים שקריים. 

אפלטון מציג את סוקרטס כמי שאומר כי הדחה מתפקיד, גלות או הוצאה להורג לא יהוו פגיעה (נזק) עבורו; רק מאשימיו ייפגעו מכך שהם מנסים להרוג אדם שלא בצדק. 

הסטואיים מאוחר יותר שאבו את הרעיון הסוקרטי שצדק הוא טוב אבל השאר זה אדיש. 

עם זאת, לגבי יחס לא צודק כלפיו, גנדי לקח מטולסטוי את הגישה. לעניין הזה יש שתי רמות תגובה:

סוקרטס (באפולוגיה של אפלטון) אומר למאשימיו משפט מהפכני: אתם יכולים להרוג אותי, אבל אתם לא יכולים לפגוע בי. 

הדבר היחיד שחשוב באמת לאדם הוא הניקיון המוסרי של הנפש שלו (הסגולה הטובה). אם אתם מוציאים אותי להורג על לא עוול בכפי, הנפש שלי נשארת טהורה, ולכן לא נגרם לי שום נזק אמיתי. לעומת זאת, הנפש שלכם נפגעת, כי הפכתם לרוצחים ואנשים בלתי צודקים. 

זו עמדה מדהימה וחסינה, אבל היא נשארת אדישה, רציונלית וקרה. סוקרטס לא כועס על רודפיו, הוא פשוט מביט בהם מתוך הבנה שהם מזיקים לעצמם. הוא לא מרגיש כלפיהם רגש חם. 

כותב המאמר, טוען שאפיקטטוס הולך צעד קדימה. אפיקטטוס לוקח את החסינות הסטואית צעד אחד קדימה אל תוך עולם הרגש והחמלה.

כאשר אפיקטטוס מתאר את ה"קיני האמיתי" (פילוסוף רדיקלי שחי בעוני מוחלט, כמו דיוגנס), הוא אומר: הקיני לא רק מבין שהמכות לא פוגעות בנפשו, אלא הוא מסוגל לאהוב בלב שלם את האדם שמכה אותו באותו רגע, ולהביט בו בחמלה כאילו היה בנו או אחיו שפשוט איבד את דרכו.

זו כבר לא סתם "חסינות אדישה" (שלא אכפת לי מה אתה עושה לי), אלא התמרה של הסבל לאהבה וחמלה כלפי התוקף. 

הנכונות הזו לא רק לספוג את המכה בלי להישבר, אלא להשיב באהבה וחמלה לתוקף, היא בדיוק הלב של "חוק האהבה הנוצרי" של לב טולסטוי שהושפע מ:"הושט את הלחי השנייה" ו"אהבו את אויביכם" של ישו.

גנדי לא הטיף לאי-אלימות מתוך פחד או מתוך סתם אדישות אצילית. האי-אלימות של גנדי נבעה מחמלה עמוקה כלפי התוקף (למשל, כלפי הבריטים). הוא האמין שהסבל שהאיש הבלתי-אלים סופג באהבה, ימיס בסופו של דבר את לבו של המכה ויפקח את עיניו. 

גנדי הושפע באופן ישיר יותר בנוגע לחירות, כפי שהושפע בנוגע לאי-אלימות, על ידי טולסטוי. 

ההודים יהיו חופשיים מהשלטון הבריטי אם יפנימו את חוק האהבה ויפסיקו לשתף פעולה עם מיזמים אלימים. טולסטוי ראה את החירות כטמונה בהכרה, כשאמר שההודים משועבדים לאלימות אך ורק משום שאינם מכירים בחוק האהבה הנצחי הטבוע באנושות.

באופן דומה, ביצירה האחרת האהובה על גנדי מאת טולסטוי, 'מלכות האלוהים היא בתוככם' (1894), טולסטוי כותב כי תהיו חופשיים ברגע שתכירו בכך שהתפקיד שאתם ממלאים בחברה אלימה אינו נחוץ למען טובת הכלל. אל ההתייחסות הזו לאהבה, כפי שראינו לעיל, הגיע כבר אפיקטטוס הסטואי בתיאורו את תגובתו של דיוגנס הקיני לעוול (אי-צדק).

נקודה חשובה. גנדי הושפע מטולסטוי. טולסטי גם הושפע מהסטואים. 

אחת מהערותיו של טולסטוי ב'מלכות האלוהים היא בתוככם' מזכירה את דבריו של אפיקטטוס על החירות כחסינות של הרצון המכוון כהלכה, כשהוא אומר: אי אפשר לשים אדם במצב בניגוד לרצונו אם זה מנוגד למצפונו. 

גנדי מהדהד את זה לעצמו כשהוא כתב 1926 'שום כוח שבעולם אינו יכול לגרום לאדם לעשות דבר בניגוד לרצונו'. בשתי תפיסות אלו, לא ניתן לכפות את הרצון, אף על פי שאפיקטטוס אמר זאת אך ורק על הרצון המכוון כהלכה. גנדי לא אמר שאדם לא יכול לפעול באי רצון כמו בדוגמה שהדרך הבלתי אלימה תהיה גרוע יותר מאשר בחירה באלימות - הדוגמה עם הכלבים. 

בשנת 1909 כתב גנדי על החירות, זה תורגם לאנגלית ב 1910 תחת הכותרת 'שלטון בית הודי'. 

הוא כתב כי כל מי שרוצה לקחת חלק בתנועת ההתנגדות שלו למען שירות המדינה, חייב לשמור על פרישות או צניעות מוחלטת, לאמץ חיי עוני, ללכת בעקבות האמת ולטפח חוסר פחד. פרישות היא המשמעת הגבוהה ביותר, והיא נחוצה לשם השגת החוסן הנדרש.

כמו הרעיון של אפיקטטוס של היותנו סוכנים חופשיים, כלומר בעלי בחירה ורצון שלא כפופים אלא רק לעצמנו, גנדי הרגיש שאין לו דבר להפסיד כאשר הבריטים השליכו אותו לכלא. כשהוא עמד בפני מאסר או מוות כתוצאה מצום מרצון בכלא, היו אלה הבריטים שפחדו. גנדי כתב כי חירות פנימית זו היא תנאי מוקדם לשלטון בית, וכי היא-היא השלטון העצמי האמיתי (סוואראג').

שלטון עצמי אמיתי, טען גנדי, מורכב מאיפוק (ריסון עצמי), ומחייב חיים מוסריים, הימנעות מרמאות, אי-נטישת האמת, ומילוי חובתו של אדם כלפי הוריו, אשתו, ילדיו, משרתיו ושכניו. ללא רפורמות כאלה, עזיבתם של הבריטים את הודו לא תעניק למדינה שלטון עצמי אמיתי. 

גנדי כתב על הרעיונות של הבהגווד גיטה ההודי, לרבות הדרישה  שוב ושוב לפעולה ללא היקשרות, לרבות היקשרות לפירות הפעולה. חלק מהפסוקים תומכים באי-היקשרות לתוצאות בחיים. למרות שרק פסוק אחד (בתרגום ל)אנגלית משתמש במילה 'אדיש' (indifferent), יתכן מאוד שמהגיטה ספג גנדי רעיונות המקבילים לתיאוריה הסטואית בדבר היותן של התוצאות בבחינת 'דברים אדישים' ובדבר חשיבותו של אופי טוב.

לגנדי יש התייחסות מעניינת לחירות שמתאימה לשיח היום. גנדי אמר לסופר האנגלי ה.ג'. ולס (H. G. Wells) שהוא היה מעדיף 'מגילת חובות האדם' על פני 'מגילת זכויות האדם'. הסטואים היו מסכימים. 

בגלל נושא של האדישים - כלומר אין לנו שליטה על תוצאות, רק על האופי והבחירה שלנו, אז אם פעלתי נכון, אבל זה לא צלח ברמת התוצאה, עדיין עשיתי את הדבר הנכון. שיח על זכויות נוטה להוביל לאלימות. גנדי עדיין קישר בין זכויות לחובות, אם יש לי זכויות, עצם הטענה הזו מרמזת שלאחרים תהיינה חובות שלא לפגוע בהן. במקום זאת, גנדי מעלה נקודה של שיפוט ערכי מהותי: לא תהיינה לי שום זכויות על משפחתי, אלא אם כן אמלא תחילה את חובותיי כלפיה. 

כפי שכבר הוזכר, הוא לא ראה את עצמו כפילוסוף. אך לצורך העניין, הוא גם לא הוקיר פוליטיקה, שאותה כינה פעם 'מטרד' (botheration), אף שהיה טקטיקן דגול. הוא הציב את הפוליטיקה מתחת לערכים רוחניים, והיה מוותר על יעדים פוליטיים אם הם התנגשו עם יעדים רוחניים.

אף על פי כן, למסקנותיו בנוגע לאי-אלימות הייתה השפעה עצומה על הודו, ולא רק שם. בין היתר, בשל העובדה שזכה להערצה עולמית, לא נותרה לבריטניה, שהוחלשה בעקבות מלחמת העולם השנייה, ברירה אלא לעזוב את הודו. לפי ספירתו של ג'ין שארפ, מייסד מכון אלברט איינשטיין המוקדש לקידום המחקר על פעולה בלתי-אלימה, היו 23 תנועות התנגדות בלתי-אלימות שהושפעו מגנדי במאה ה-20 ולאחריה, עד שנת 2005; זו של מרטין לותר קינג הבן הייתה רק אחת מהן. יש שהשתמשו בניתוח של שארפ את הטכניקות של גנדי כספר הדרכה. שארפ מחשיב כחצי מתנועות התנגדות אלו ככאלו שהצליחו. אני סבור שהשפעה נוספת של הגישה הבלתי-אלימה של גנדי הייתה שנותרה מרירות כה מועטה בקרב הדור הראשון של הודים כלפי הבריטים לאחר שעזבו, אף שדורות מאוחרים יותר עשויים בהחלט להיות נסערים הרבה יותר כאשר הם קוראים את ההיסטוריה של הכיבוש הבריטי.

לקרוא את גנדי זה לקרוא איש רוח דגול שהעניק השראה לאידיאלים חדשים ברחבי העולם – וגם טקטיקן דגול. המטרה של כותב המאמר הייתה להגיד גם שגנדי הציע מודל לחשיבה פילוסופית. 

לסיכום:

איך לקחת את הפילוסופיה של גנדי והסטואים להחלטות יומיומיות?

המורשת של גנדי מציעה לנו מודל פרקטי להתמודדות עם המורכבות של החיים. להלן עקרונות הפעולה מתוך תפיסת ה"דואליות המוסרית" והאתיקה של המידות:

1. זיהוי ה"מלכוד המוסרי" (הדואליות): בסיטואציות קשות, אל תחפשו "פתרון נקי". הכירו בכך שלעיתים אתם נדרשים לבחור בין שתי רעות. זהו חלק מהחיים, לא כישלון אישי.

2. פעולה מתוך אופי (Virtue Ethics): אל תשאלו רק "מה החוק אומר", אלא "איזה אדם אני רוצה להיות בתוך הסיטואציה הזו?". הפעולה המוסרית נגזרת מאופייכם ומהחובות הספציפיות שלכם, לא מנוסחה אוניברסלית.

3. אחריות ללא הצטדקות: גם אם אין לכם ברירה אלא לפעול באופן שפוגע באחר (כמו במקרה של הכלבים), אל תספרו לעצמכם שהפכתם את המעשה ל"טוב" או "קדוש". הכירו בכך שהיה כאן עוול, נשאו בצער על כך, ואל תייפו את המציאות. זוהי הכנות הפילוסופית הנדרשת.

4. הבחנה בין אדישים מועדפים לערכים: זכרו כי תוצאות (הצלחה, בריאות, רכוש) הן "אדישים מועדפים". עשו את המיטב כדי להשיג אותן, אך אל תהיו תלויים בהן. הניצחון האמיתי הוא בעצם העובדה שפעלתם נכון, לפי מצפונכם, ללא קשר לתוצאה הסופית.

קריאה בגנדי היא קריאה באדם שהציע מודל חי לחשיבה פילוסופית – כזה המשלב אידיאלים גבוהים עם טקטיקה מפוקחת, ומכיר בכך שחיי המוסר הם לעיתים דרך חתחתים המחייבת אומץ להכיר בטרגדיה, ולא רק בנצחונות.

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.