פרק 232 אודיסאוס והסטואים
- לפני 8 שעות
- זמן קריאה 12 דקות
שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
אודיסאוס והסטואים.
אז בעקבות הסרט החדש של כריסטופר נולאן החלטתי לעשות פרק על ההשפעה של אודיסאוס. מי שלא ראה, את הסרט, קחו בחשבון ספוילרים בשפע. לטעמי זה לא פוגם בהנאה מהסרט. לחילופין, אולי זה אפילו יגרום לכם לראות את הסרט אחרת. זו כבר שאלה אחרת, של האם אתם רוצים בזה או לא.
בכל אופן, אודיסאוס הוא דמות המופיעה באיליאדה, או בשמה המדויק יותר "איליאס", והוא דמות באפוס הקרוי על שמו "אודיסיאה", השם הפך לביטוי. לעיתים לרעיון של מסע ככלל ולבעיקר לרעיון של שיבה הביתה. שני האפוסים נכתבו על ידי הומרוס אי שם במאה ה-8 לפני הספירה. אזור 750 לפנה"ס.
היו עוד כתבים הקשורים לטקסטים הללו, אבל הם לא שרדו. חשוב לציין שהם נכתבו כחרוזי שירה שהוקראו בעל פה. למעשה שנים רבות לאחר הופצו, הם הורדו לכתב.
הדמות של אודיסאוס השפיעה רבות לאורך ההיסטוריה כי הוא מיתוס. אולי היה איש כזה, אבל זה לא רלוונטי. כי המיתוס קיבל משמעות גדולה יותר.
גם הסטואים לקחו ממנו השראה. בספר של סנקה על "אומץ לב המשכילים" או "על יציבות החכם" תלוי מי מתרגם, הוא כותב כך:
"את קאטו נתנו לנו האלהים החיים וקיימים כמופת יותר ברור של איש משכיל, מאשר היו אוליסס והרקולס בשעתם. כי את אלה כינו חברינו הסטואים בשם משכילים, בעבור שהתגברו על כל עמל, בזו לתאוות הגוף והיו למנצחים בכל מקום. אבל קאטו לא התגושש בחיות רעות, אשר הכנעתן היא מלאכת הציד או פרא־אדם, ולא רדף באש ובחרב אחרי בריות משונות, גם לא חי בדורות ההם כשיכלו עוד להאמין כי אפשר לאדם לשאת את כפת הרקיע על שכמו: הן כבר נעקרה אמונת הבל של ימי קדם והזמן הגיע לתבונה היותר נעלה."
אני אספר על ההשפעות של אודיסאוס ואח"כ את דעתי על הסרט.
ראשית, יש קצת הבדל בין אודיסאוס באיליאדה לבין זה באודיסיאה. מה שלקחו הסטואים ממנו כדמות לחיקוי זו התבונה שלו, האומץ ונדיבות רוחו (הוא למשל מוותר על חיי אלמוות כדי לחזור לאשתו ולבנו).
חלק מהאימון הרוחני של הסטואים היה שאיבת השראה מדמויות לחיקוי. הן חיוניות בחיי אדם, מכיוון שזו הדרך שבה אנו מעצבים את התנהגותנו במסע המתמשך שלנו אחר המידה הטובה. אפשר אולי להסביר במילים מה זה אומר להיות ישר ובעל מידות טובות, אך יעיל בהרבה ובוודאי מעורר השראה ללמוד את הביוגרפיות ולנסות ללכת בעקבות דוגמתם של גברים ונשים גדולים.
לפני הסטואים, היו אחרים ששאבו השראה מאודיסאוס. כדאי אולי לציין את אנטיסתנס, התלמיד של סוקרטס והמורה של דיוגנס הציני. כלומר זה שייסד את האסכולה הזאת. ככל הנראה גם סוקרטס העריץ את הדמות, אבל אנטיסתנס שילב אותו בתפיסתו.
אם ראיתם את הסרט, יש בה סצנה בה פוגע אודיסאוס בקיקלופ ובכך מעורר עליו את זעם פוסידון אל הים. אנטיסתנס דוחה את הביקורת על כפירתו כביכול של אודיסאוס בפוסיידון. הוא גם משבח את הבחירה שלו לדחות את הצעת חיי האלמוות של קליפסו. גם זה בסרט מוצג קצת אחרת.
מה שמשך את אנטיסתנס בדמות של אודיסאוס והשתלב והתאים לתפיסה הצינית, זה רב-גווניותו. אודיסאוס מוצג כאיש רב תחבולות והמצאות.
חלק ממחברי טרגדיות יווניות ביקרו את אודיסאוס בשל יכולתו לדבר בשטף ובכך לשכנע אחרים לעשות את רצונו. הם ראו בו "בעל אופי מתעה והפכפך". אבל אנטיסתנס חשב שאודיסאוס לא היה סופיסט. אכן, היתה לו יכולת לדון במגוון נושאים מזוויות שונות ולהביע מחשבה מסוימת במספר דרכים, אבל אנטיסתנס ראה בזה תכונה חיובית:
"גילוי סגנון החכמה המתאים לכל קטגוריה הוא סימן לחכמה, בעוד שזהו סימן לבורות להשתמש באותו סוג של דיבור עם אנשים בעלי נטיות שונות"
אנטיסתנס ראה בידע והצטיינות בדיבור של אודיסאוס כישורים חיוביים המסייעים בידו לדרבן אנשים לעשות את הדבר הנכון.
יש עוד תכונה של אודיסאוס שהתאימה לציניים. הוא היה נכון ללבוש סמרטוטים, אומנם לצורכי התחבולות אבל זה התאים לגישה הציניקנית המינימליסטית לחיים בכלל. אודיסאוס אדיש למראית עין, ויתרה מכך "כמו הציניקן, שפועל לבדו אך למען אחרים, [הוא] מדגיש שהמשימות שהתחייב אליהן היו למען טובת הכלל (pro bono publico), אך הוא היה לבדו בביצוען"
אנטיסתנס התפעל מיכולתו של אודיסאוס לצאת מצבים מסוכנים באמצעות תבונתו, כמו באירוע המפורסם של הקיקלופ. אבל פה יש שינוי בסרט לעומת הסיפור ההומרי.
לאחר שפוליפמוס טורף כמה מאנשיו של אודיסאוס, אודיסאוס מציע לקיקלופ יין חזק ומשובח כדי לשכר אותו. הקיקלופ נהנה מהיין ומבקש לדעת את שמו של האורח כדי להעניק לו "מתנת אירוח" (קסניה - xenia, מנהג הכנסת האורחים היווני שפוליפמוס מעוות באכזריות, וזה חשוב למסר של הסרט).
פוליפמוס: "אמור לי מה שמך, כדי שאתן לך מתנת אירוח שתשמח בה."
אודיסאוס: "קיקלופ, שאלת לשמי המהולל? אגיד לך אותו... 'אף אחד' (ביוונית עתיקה: Oûtis - Οὖτις) הוא שמי. 'אף אחד' קוראים לי אמי ואבי וכל חבריי."
פוליפמוס (בתגובה אירונית): "אם כך, את 'אף אחד' אוכל אחרון, לאחר שאוכל את כל חבריו. זו תהיה מתנת האירוח שלך."
בסרט זה לא מוצג ככה למרות שזה עונה על הרעיון המרכזי שלי אירוח. נגיע לזה.
לאחר שהקיקלופ נרדם מתוך שכרות כבדה, אודיסאוס ואנשיו תוקעים בעינו היחידה יתד עץ מלובנת ומעוורים אותו. פוליפמוס מתעורר בצרחות כאב נוראיות, וקורא לשאר הקיקלופים השכנים להתאסף מחוץ למערתו החסומה באבן ענקית. שזה לא מופיע בסרט.
הקיקלופים (מבחוץ): "מה קרה לך, פוליפמוס, שאתה צועק ככה באמצע הלילה ומעיר אותנו? האם מישהו גונב את העדר שלך? האם מישהו מנסה להרוג אותך בכוח או בעורמה?"
פוליפמוס (מתוך המערה): "חברים, 'אף אחד' הורג אותי בעורמה ולא בכוח!"
הקיקלופים (משיבים ומתרחקים): "אם 'אף אחד' לא תוקף אותך ואתה לבדך, כנראה שזו מחלה מאת זאוס הגדול, ואין דרך לחמוק מכך. התפלל לאביך, פוסידון!"
בזכות משחק המילים, הקיקלופים האחרים סבורים שפוליפמוס מדבר לעצמו או לוקה בטירוף, והם אינם נחלצים לעזרתו.
זה קטע שלא היה בסרט.
אנטיסתנס מעריך את אודיסאוס גם בגלל המידות הטובות שלו. ההחלטה לעזוב את האי של קליפסו לטובת המשך מסע ימי מפרך, אבל בסופו הוא חוזר הביתה.
אז כמו הציניים, גם הסטואים, ולמען האמת עוד אסכולות, לקחו השראה מאודיסאוס.
זנון, כתב למעשה חמישה ספרים על "סוגיות הומריות". אחד מהמאפיינים שהסטואים לקחו מהסיפור, של אודיסאוס, זה קבלת הגורל בשמחה. אהבת הגורל אם תרצו. זו נקודה חשובה, כי אודיסאוס ממחיש דמות של קבלת גורל אבל לא כניעה פאסיבית. אודיסאוס עושה מאמצים ההרואיים רבים, למען חבריו ובמרדף אחר המטרה העליונה לחזור הביתה. זוהי הסיבה שסנקה, מוסוניוס רופוס, אפיקטטוס ועוד הגיבו כולם באהדה על המיתוס של אודיסאוס.
בחצר המלוכה שלו, יש מחזרים רבים לאשתו שדוחה אותם שנים מתוך תקווה שבעלה יחזור. בשלב מסוים אודיסאוס מתחפש לקבצן כאשר הוא חוזר הביתה. כדי להעריך את המצב לפני שיגלה את פניו. מבחינה הסטואים זה תפקיד שהוא נאלץ לקחת על עצמו. מחויבות לתפקיד שהוא לקח על עצמו. יתרה מזו, אודיסאוס הוא דמות לחיקוי טובה עבור הסטואי מכיוון שהוא מחויב לגלם היטב את תפקידיו, בעוד שבמקביל אינו מבלבל בין תפקיד ספציפי לבין מי שהוא ברמה היסודית יותר.
מצד אחד, הוא מבצע תפקיד כי זה מה שהגורל הביא לו להתמודד איתו, מצד שני הוא שומר על התכלית המוסרית שלו. הוא מגלם תפקיד של קבצן, כדי לשפוט נכון את המציאות החדשה שמצויה בביתו מאחר והוא נעדר 20 שנה.
דיו כריסוסטום היה סטואי עם נטיות ציניקניות חזקות. אפיקטטוס מזכיר אותו איזה פעם פעמיים. בכל אופן דיו כותב, בהתייחסו לאודיסאוס: "הזהירות היא החומה הבטוחה ביותר, שכן היא אינה נופלת או נכשלת; על אדם להקים חומות בתבונתו הבלתי מנוצחת". שזה מאוד דומה למצודה הפנימית של מרקוס אורליוס. 8.48:
"מה יעצם כוחו (של היסוד החושב של השכל) אם כן, כאשר ישפוט דבר מה על פי הִגיון ואבחנה דקה אשר על כן, מחשבה משוחררת מהיפעלויות היא מצודה ומקלט; הן אין לאדם מקום איתן ובטוח יותר, אשר אליו יוכל להימלט ולא יהיה אפשר עוד להכניעו."
היה בחור בשם מקסימוס מצור. כן, שם בלבנון. הוא היה פילוסוף, שבדומה לקיקרו השתייך לאסכולה האפלטונית, אבל אימץ את האתיקה הסטואית והצינית. החיבורים שלו מציגים כיצד תפיסות אפלטוניות (על הנשמה והעולם המופשט) התמזגו בתקופה הרומית עם האתיקה הסטואית והצינית היומיומית, הדוגלת בריסון עצמי, חובה מוסרית וחוסן נפשי.
בכל אופן הוא כתב על אודיסאוס: "הוא דחה חיי אלמוות שבאו במחיר של חוסר מעש ואובדן של כל ההזדמנויות לממש את מידותיו הטובות בפעולה".
זה משתלב יפה עם הרעיון הסטואי שאנחנו צריכים לתפוס את הקשיים ולהתמודד איתם למען המידה הטובה ולא למען התהילה.
סיבה נוספת לכך שאודיסאוס היה חביב במיוחד על הסטואים הרומאים היא שמוסוניוס רופוס, אפיקטטוס, וסטואים נוספים נרדפו כולם ונשלחו לגלות, בדיוק כפי שהגיבור היווני נרדף על ידי פוסידון והוגלה למספר מקומות, כולל האי של קירקה המכשפה והאי של קליפסו.
הוא היה מודל שאפשר גם להרוויח מהגלות.
אפיקטטוס מזכיר את אודיסאוס בעוד היבט. בספר השיחות 3.24.12-13:
"והאדם, נוסף להיותו מטבעו אציל-רוח ועשוי לבוז לכל הדברים הנמצאים מחוץ לרצונו החופשי, יש בו גם תכונה זו המיוחדת לו, דהיינו הוא אינו מושרש באדמה והוא יכול ללכת ממקום למקום, פעמים בגלל הכרחים מסויימים, ופעמים סתם תוך רצון לראות את העולם", וזה מה שנפל בגורלו של אודיסיאוס: 'ראה ערים של בני־אדם רבים וחקר אורחותם' ועוד לפני זמנו של הלה נזדמן לו להירקלס לתור את כל העולם הנושב: "הוא ראה את מעשי הזדון של האנשים וגם את הסדר הטוב אצלם". הוא סילק את הרשע וטיהר את העולם והשליט את הסדר הטוב".
בציטוט הזה הרווחנו את דעתו של אפיקטטוס על אודיסאוס והרקלס במקביל. שניהם מההבט של התועלת בנדידה. אפיקטטוס משתמש באודיסאוס כדי להמחיש את רעיונו לפיו איננו מיועדים להישאר במקום אחד במשך כל קיומנו.
צריך להגיד, שעם זאת, לאפיקטטוס — אחד הסטואים בעלי הנטיות הציניקניות הבולטות ביותר — יש בעיה עם געגועיו העזים של אודיסאוס לביתו ולאשתו, שכן אלה אינם אלא עניינים של אדישים מועדפים, בסופו של דבר. אבל לעומתו סנקה מפרש מחדש את אהבתו של אודיסאוס למולדתו ולמשפחתו כחלק מהחובה, אשר בראייה סטואית כוללת שירות למולדת ולמשפחה.
הסטואים גם העריכו את הגישה של אודיסאוס לידע. סקרנותו הייתה היבט של המידה הטובה המעשית שלו. כי מבחינת הסטואים סקרנות לשם הסקרנות, היא משנית לסקרנות לשם הפרקטיקה. חלק מהסטואים ביקרו את אודיסאוס שהסקרנות שלו היתה לשם עצמה.
סנקה למשל כותב במכתב 88:
"אין לנו פנאי לשמוע דרשות, אם בקרבת איטליה וסיציליה נדד אוליסס, או בחלק עולם שאינו ידוע לנו, כי לא יכול היה לתעות שנים רבות בשטח כה צר: הן אנחנו בעצמנו מושלכים יום יום בסערות הנפש הנה והנה וחטאותינו גורמות לנו אותם הפגעים אשר סבל אודיסאוס.."
אחד הקטעים שמצאתי אותם חכמים בסרט, זה שאודיסאוס שומע את שירת הסירנות, אבל אנחנו הקהל לא. כריסטופר נולאן לא נותן לנו לשמוע אותך.
אבל מבחינת השאיפה לידע, אפילו עבור אפיקטטוס אודיסאוס... מתברר כשואף לחכמה מכיוון שלא עבר על פני הסירנות באוזניים אטומות, אלא גם הקשיב ושמע את שירתן וגם הפליג הלאה: כלומר, הוא היה מסוגל להחיל את המינון הנכון לשם הפילוסופיה.
נקודה נוספת, הציניים ומאוחר יותר גם הסטואים פירשו את אשתו של אודיסאוס, פנלופה, שהייתה חכמה ובעלת מידות טובות, כהאנשה של הפילוסופיה עצמה. פילוסוף ציני בשם ביאון כתב:
"זה נחמד לנסוע סביב ערים רבות, אך רווחי לחיות בטובה שבהן".
נעבור לסרט.
ה'אודיסאה' הזו היא שיבה הביתה. אבל זו אינה השיבה המקורית, זו שמספר הומרוס. סיפורו של הומרוס, מ'האיליאדה' ועד 'האודיסאה', עוסק בתהילת לוחמים, כבוד, נקמה, וכן, גם בשיבה הביתה. הסרט עוסק בחרטה על אלימות, ביסורים על מלחמה, באשמה על אובדן חברים לנשק, ובהבנה שאפילו ערמומיות חדה אינה יכולה להתעלות על אל כועס.
חשוב לציין שהסרט הוא סיפור מודרני. הוא עוסק בטראומה מוסרית, ביסוריו של מצפון שטוף אשמה, בפלאשבקים של המתים, ובמיוחד ברוחותיהם של הצעירים שנלכדו במלחמה ולא יכלו להבינה עד תום.
אחד השיעורים ב'אודיסאה' של נולאן, זה על כך שמלחמה ממוטטת את נשמתם של הנלחמים בה, מנצחים ומנוצחים כאחד, ושל כל אלה שנלכדים על הכוונת. טראומה מוסרית, כמו פוסט-טראומה (PTSD), היא דבר שאנחנו יודעים כעת שהוא חלק מהשיבה הביתה עבור רבים כל כך שיוצאים למלחמה חמושים באומץ של לוחמים, תחושת חובה ואין ברירה ואולי אף ברצון לתהילה, אך חוזרים לביתם כששיעורי המלחמה הצרובים מצלקות הקרב חקוקים בנשמתם.
על החלק הזה לא ארחיב. אבל חשוב שיהיה במודעות.
הסרט גרם לי לחשוב. והוא גרם לי להמשיך לחשוב עליו למחרת יום הצפייה. זו כבר אינדיקציה שזה סרט מעניין. אני אהבתי שהרעיון המרכזי של הסרט, הוא "החוק של זאוס". חוק המחייב לתת לאורחים ארוחה ולהתייחס אליהם ראוי, כי אף פעם אי אפשר לדעת אם האורח הוא אחד האלים במסווה.
בתקופה של האודיסיאה, היוונים החלו את ההתיישבויות שלהם מעבר לערי הפוליס = ערי המדינה.
מה שנתן להם בסיס, הוא מיתוסים של גיבורים כמו הרקלס ו אודיסאוס שנאמר עליהם שהם האבות של העמים בניכר. המשך של הציטוט הקודם מספר השיחות של אפיקטטוס ממחיש את זה. הוא כותב:
"צא וראה כמה ידידים היו לו בתיבי, בארגוס ובאתונה, (כלומר הרקלס) וכמה ידידים קנה לו במסעיו, מאחר שנשא אשה בכל מקום שנראה לו והוליד בנים, ועזבם ללא אנחות וללא געגועים וללא הרגשה כאילו הוא משאירם יתומים. שהרי הוא ידע שאין אדם יתום כל עיקר, מאחר שלכל בני האדם יש אב, שעינו פקוחה עליהם תמיד. כי הוא לא חשב כסיפורי-בדים סתם את אשר שמע על זיאוס, — שהוא אבי כל בני-האדם, והוא עצמו חשבו לעולם כאב לו ובשם זה כינהו, ובכל אשר עשה, נשא עיניו אליו. ולכן ניתן לו לחיות חיים מאושרים בכל מקום שנמצא בו. כי לא ייתכן שהאושר והכיסופים לנעדר ידורו בכפיפה אחת. היצור המאושר צריך שכל מאוויי-לבו יימלאו; צריך שיהיה כאדם רווי, שאינו יודע את טעמם לא של הצמא ולא של הרעב."
אז מגיע הקטע לכאורה על הגעגועים של אודיסאוס:
"— אבל אודיסיאוס נכסף לאשתו וישב על האבן ובכה. — כלום סומך אתה על הומיירוס ועל סיפוריו בכל דבר? כי אם אודיסיאוס באמת בכה, הלא היה אומלל. וכי יש לך אדם המעלה שהוא אומלל? אומנם, בהכרח היינו אומרים, שהעולם מתנהל שלא כשורה אילולא היה זיאוס משגיח על נתיניו על מנת שיהיו דומים לו, כלומר שיהיו מאושרים. שכן חטא הוא לחוק ולחסידות לחשוב על אפשרות זו. ואשר לאודיסיאוס אם הוא בכה וקונן, הוא לא היה איש טוב. וכי אפשר הדבר שאדם יהיה טוב אם אינו יודע מי הוא, והייתכן שאדם יודע זאת אם הוא שכח, שכל היצורים סופם להיות כלים, ושאין אדם יכול להישאר תמיד ולעולם עם רעהו. והיוצא מדברינו? הנכסף לדברים שאינם בגדר האפשר עושה מעשה עבד וטיפש; הוא נוהג כגר בעולם, הוא נלחם באלוהים כשבידו אין כלום לבד מדעותיו שלו בלבד."
בכל אופן בקטע הזה, יש גם את ההסבר לקוסמופוליטיות וגם להיותינו כחלק מזאוס. לפחות הרציונל שלנו. לכן זו נקודה יפה בעיני שהיא מרכזית בסרט, לגבי החוק של זאוס. לראות בכל בן אדם, כמי שיכול להיות שהוא אל במסווה.
בנוסף, היוונים ראו באלים של עמים אחרים, בדיוק אותם אלים כמו שלהם, רק בשמות אחרים, מקומיים.
נולאן מראה יפה, את החשיבות של להיות אורחים ראויים ומארחים ראויים.
האודיסיאה מאפשרת לו, לקחת רעיון קוסמופוליטי, להמחיש אותו יפה ולאפשר לו להדהד לימנו אנו.
מי שרוצה לקחת את זה לאירועים אקטואליים, יכול למצוא מה להגיד על כל אחד ממש. על האורחים ועל המתארחים.
בחירת הצגת הדמויות מעניינת בעיני:
הלנה, הפנים שהשיטו אלף ספינות למלחמת טרויה. מגולמת על ידי שחקנית שחורת עור. אצל הומרוס היא בהירת עור. אצל נולאן, שחורה מאוד, כאילו אין בה כל בהירות עור. היא גם יפה מאוד. זו בחירה חכמה של נולאן.
במיתוס, אפשר להגיד שהיא היפה בנשים. האליאס והאודיסה היו טקסטים שהוקראו בעל פה הרבה שנים לפני שנכתבו. אך אחד לא באמת ראה את הלנה. הדמיון היה על פי גבולותיו של כל מדמיין ומדמיינת.
בסרט טרויה למשל, הלנה יפה באמת, אבל לא יותר מהנשים האחרות בסרט. לא יותר מבראד פיט ששיחק את אכילס (שנעדר בצדק מהסרט של נולאן).
בסרט, נולאן השכיל להבליט את הלנה, על ידי השונות שבה. בכלל הוא אומר ש יופי הוא מצד אחד תרבותי, מצד שני אוניברסלי. זה גם מאפשר לו להמשיך את קו "חוק זאוס" של אירוח הזר.
החטיפה של הלנה על ידי פאריס מטרויה (שלא מצויה בסרט, אבל ידועה לכל), היא פגיעה בחוק זאוס. פגיעה במארח, מנלאוס בעלה של הלנה.
אם אבקש מכם לדמיין מכשפה, רובכם דמיינו אף ארוך עם שומה גדולה כובע מחודד על מטאטא. המכשפה קירקה בסרט, לא נראית כמו מכשפה. היא נראית כמו דודה חביבה.
אבל כזאת שלא יודעת להסתדר עם אחרים ולא יודעת לארח וגורמת לאורחים שלה להתחזר.
בעת העתיקה, ובייחוד במסורות הפילוסופיות הסטואיות והפלטוניות, המיתוס של קירקה לא נקרא רק כסיפור הרפתקאות, אלא כאלגוריה מוסרית על טבע האדם.
כשהיא הופכת את המלחים של אודיסאוס לחזירים זה סמל למצבו של האדם הנכנע לתשוקותיו הבסיסיות, לגרגרנות ולנהנתנות. איבוד הצלם האנושי הוא המטאפורה לשעבוד הנפש לדחפים החייתיים הבלתי-רציונליים ולאובדן השליטה העצמית. בהקשר שלנו, של כאלה שנוסעים לתרבויות אחרות ולא מתנהגים כאורחים טובים.
אצל הסטואים, אודיסאוס מייצג את התבונה. אודיסאוס, שנותר חסין לקסם של קירקה (בעזרת האלים ולא כמו בסרט), מסמל את השכל הישר, הלוגוס, או את "החכם". התבונה והסגולה הטובה (Areté) הן אלו שמגינות על האדם מפני השחתת המידות שוללת-הדעת (הכישוף של קירקה) ושומרות על חירותו הפנימית אל מול הפיתויים.
בתקופת אודיסאוס, מתחילים היוונים לפתח מושבות בצפון אפריקה, איטליה ולחופי הים השחור.
בסרט נולאן שם את האמירה בפי אודיסאוס ואשתו פנלופה שהם עמי הים הפולשים שהם מפחדים מהם.
אם אנחנו רוצים לקחת את זה לכיוונים של ביקורת על קולוניאליזם, בסופו של דבר, הרעיון של חוק זאוס, להיות מארחים ואורחים טובים, מתעלה מעל לביקורת הזאת.
כבר בתחילת הסרט שהטרויאנים מתכוונים להכניס את הסוס לעיר, הם אומרים, שאסור לפגוע במתנה כי היא מיועדת לאלה אתנה והאלים שלהם הם אותם אלים.
הרעיון המבריק של נולאן הוא, שעצם התחבולה של אודיסאוס באמצעות הסוס, היא פגיעה באירוח של הטרויאנים ולכן עבירה על חוק זאוס.
אפרופו הטרויאנים. בסרט לא רואים את הפנים של אף אחד מה טרויאנים. כי במלחמה האויב מאבד את האנושיות שלו. אנחנו כבר לא מתייחסים אליו כבן אדם. גם האזרחים דרך אגב. זאת מלבד אחת. שבסוף הסרט מובן שהיא מגלמת לאודיסאוס את הפנים של האלה אתנה. כלומר האזרחית היחידה שמראית את פניה מקרב הטרויאנים, ממחישה את הטראומה המוסרית של אודיסאוס. היא מגולמת על ידי השחקנית זנדאיה בסרט. באמצעות הסוואת פני הטרויאנים, נולאן יוצר תחושה שהטרויאנים אינם מוצגים כאנשים אינדיבידואליים אלא כקורבנות אנונימיים של המלחמה. מכיוון שהסיפור מסופר בעיקר מנקודת מבטו של אודיסאוס, הוא זוכר את נפילת טרויה כאירוע טראומטי יותר מאשר כאוסף של אנשים בעלי זהות. זו דרך קולנועית להמחיש כיצד מלחמה מוחקת את האנושיות של הצד השני.
גם אגממנון מצולם כמעט כל הזמן כשהוא עטוי שריון שחור וקסדה שמסתירים את פניו. לפי פרשנויות רבות, זו דרך להפוך אותו מסתם אדם לסמל: הוא מייצג את כוח המלחמה, השאפתנות והאכזריות של המפקד העליון. רק ברגע אחד, כשמסופר על רציחתו בידי קליטמנסטרה אשתו, נחשפות פניו באופן ברור – כאילו רק כשהוא חדל להיות סמל והופך שוב לבן תמותה אפשר לראות את האדם שמאחורי השריון.
הבחירה הזאת גם מתכתבת עם אחד הנושאים המרכזיים אצל נולאן: הדגש אינו על ניצחון במלחמה אלא על המחיר הנפשי שלה. כפי שב־אופנהיימר הנשק נעשה סמל לכוח הרסני, כך כאן אגממנון נעשה כמעט "פנים של המלחמה" – או ליתר דיוק, דמות חסרת פנים.
נכון, נולאן נטל לעצמו חירות עם האודיסיאה. אבל ככל הנראה, מיום היווסדה, כל מי שהציג אותה אם בע"פ ואם בכתב, נטל לעצמו חירות באופן הצגתה.
בעיני, בסרט זה עובד, זה מרהיב וזה מעורר מחשבה.
הרעיון שאורח יכול להיות אחד האלים במסווה, מתחבר לי לרעיון הסטואי שהתפיסה הקוסמופוליטית שלהם נשענת על חוק הטבע. לפיו אנחנו יצורים חברתיים ובעלי יכולת רציונלית. היכולת הרציונלית שלנו מחברת בין אנשים. הסטואים ראו בה, אלוהית.
בתקופה מאוחרת יותר לאודיסיאה, האתונאים חשבו שכל מי שלא מדבר יוונית הוא ברברי (כי השפות הזרות נשמעו להם: ברברבר). אומברטו אקו הגדול, כתב שהסטואים טענו שגם אם הזרים מדברים באופן לא מובן לנו, ברברי, הם עדיין חושבים כמונו. הכוונה לאלוהות הרציונלית שבנו.
אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.
תגובות