פרק 226 על התמודדות עם ביקורת וסטואים נגד סטואים

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים. 

הפרק היום הוא סיפור על דרמה פוליטית שפיצלה את האסכולה הסטואית, או יותר נכון – חילקה את רומא לשני סוגי סטואים. אני אספר לכם את הרקע ההיסטורי ואת הגישה הפילוסופית, ויהיה לנו גם מה לקחת לחיים שלנו היום. כי זה גם סיפור על האנשה ודה הומניזציה. זה גם סיפור על התמודדות עם ביקורת. 

מה זה האנשה ודה הומניזציה, שזה למעשה ההפך. 

יש מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית של הדת (כמו אלו של אדם גליי או ניקולס אפלי) מראים שאנשים נוטים ליחס תכונות אנושיות לישויות מופשטות או לאלים כדי "להצדיק" את החיים שלהם. כשאנחנו מייחסים לאל (או לדמות סמכות/אידיאל) תכונות אנושיות "נמוכות" (כמו כעס, נקמנות, או תאוות בשרים), אנחנו עושים זאת כדי ליצור לגיטימציה עצמית. 

כלומר אם דמות סמכות משמעותית פועלת באופן לא מוסרי, אנשים מסוימים יראו בכך לגיטימציה עבורם לנהוג באופן לא מוסרי. לפעמים אפילו מהצד הנגדי. שזה עושה את זה לדה הומניזציה - כלומר אם מישהו נוהג באופן לא ראוי, אז אנחנו לכאורה נראה בזה לגיטימי להתנהג כלפיו באופן לא ראוי. לדוגמא, זה נכון לדברים כמו אדם מסוים גנב, אז לגיטימי להכות אותו. ועד לסיבה שעושים דה הומניזציה מוחלטת על ידי סרטי תעמולה כמו של הנאצים על היהודים. איך אפשר היה להניע כל כך הרבה גרמנים להשתתף במעשי זוועה? 

מדע הפסיכולוגיה המודרני מאשש את מה שסנקה כתב לפני 2000 שנה. יש מנגנון שנקרא 'האנשה' שבו אנחנו משליכים את החולשות שלנו על אחרים. כשאנחנו רואים מישהו מצליח או מוסרי, במקום להתאמץ ולהשתפר, המוח שלנו בוחר בדרך הקלה: להוריד אותו לרמה שלנו, להפוך אותו ל'צבוע' או 'מושחת' בראש שלנו, כדי שלא נצטרך להתמודד עם המראה שהוא מציב לנו. זו בעיה שסנקה התמודד איתה. 

לכן, הסיפור הפעם עוסק ברובו בפילוסוף הגדול סנקה. נראה שכתביו של סנקה השפיעו על ההיסטוריה ועל דמויות בהיסטוריה לא פחות ממה שהוא השפיע בחייו, וסביר שאף יותר. אבל המעניין הוא, שלא בהכרח באותו אופן. כלומר, הכתבים של סנקה השפיעו על ההיסטוריה, אבל המעורבות הפוליטית שלו השפיעה באופן אחר לחלוטין. איך זה יכול להיות שאותה תפיסה פילוסופית בידיו של אותו בן-אדם יכולה להשפיע דרמטית לטובה, אבל גם להוות מחלוקת פוליטית משמעותית? אני חושב שזה אחד הדברים היפים בסנקה. חייו, כתביו והסיפורים שנקשרו בו לא משעממים, מגוונים ומעשירים אותנו 2000 שנה לאחר מותו. ניגש לעניין.

ראשית, מילה על המקורות שלנו. יש לנו את מה שכתב סנקה, וספציפית אתייחס היום לספר שלו "על החיים המאושרים" שנכתב כתשובה לביקורת עליו, והרי זה לב העניין שלנו. יש לנו את מה שכתב ההיסטוריון טקיטוס שהיה קרוב יחסית לתקופה. הוא נולד כ-8 שנים לפני מותו של סנקה, ולכן הייתה לו גישה לטקסטים ועדויות ממקור ראשון. ויש לנו גם את ההיסטוריון דיו קסיוס שנולד כ-100 שנה לאחר סנקה. ומה אין לנו? סטואים בני תקופתו של סנקה כתבו גם כן, אבל הם היוו אופוזיציה לקיסרים נירון ודומיטיאנוס, ואלה השמידו את כתביהם. לדוגמה, מוסוניוס רופוס, המורה של אפיקטטוס, הרצה ותלמיד שלו כתב את ההרצאות, אבל מזה אפשר ללמוד רק את הבדלי הגישה בין סטואי כמו מוסוניוס רופוס (והתלמיד אפיקטטוס) לבין סנקה.

הרקע ההיסטורי: סנקה מול הקיסרים

סנקה היה פוליטיקאי רומי לא פחות ממה שהיה פילוסוף. הוא גם היה רטוריקן ונואם מופלא, מה שגרם לקיסר כמו קליגולה לשנוא אותו. בהמשך, מסלינה, אשתו הראשונה של הקיסר קלאודיוס, דאגה למשפט די מפוברק ולא הגון שגרם לכך שסנקה יוגלה לקורסיקה בשל האשמות בנאיפה עם אחותו של קליגולה. אבל זה קרה כנראה בגלל שסנקה היה בעד הגדלת כוחו של הסנאט כנגד הכוח הפוליטי העריץ של הקיסר.

בשנת 49 לספירה, סנקה חוזר מהגלות על ידי אגריפינה, אשתו החדשה של הקיסר קלאודיוס, לאחר שהאשתו הקודמת הוצאה להורג. משנת 50 לספירה, סנקה הופך להיות המורה של נירון הקיסר, ועושרו גדל משמעותית – גם בגלל עושרה של אשתו החדשה, גם מירושה ממשפחתו וגם בגלל התפקיד הפוליטי שלו. ב-5 השנים הראשונות לשלטון נירון, למעשה סנקה ניהל את רומא והשלטון היה טוב.

אבל אמא של נירון, אגריפינה, לא פסקה מתככי הפוליטיקה ואפילו שאפה להדיח את הבן שלה עצמה ולמנות את בריטאניקוס (הבן של קלאודיוס מאשתו הראשונה). נירון בתגובה הרעיל אותו. סנקה כבר היה עמוק בתככי ארמון הקיסרות, גם אם ניסה להנחיל גישה סטואית. נירון התחיל להתמכר לתאוות השלטון וההנאות שנילוות לו וחשש אפילו מאמא שלו (וכנראה בצדק), עד שדאג להתנקש בה בשנת 59.

באותה עת סנקה ניסה לצאת מהחיים הפוליטיים. בספר שלו "על הפנאי" הוא כותב ביחס ישיר לאירועים שתיארתי: > "כך אמר זינון: 'החכם ישתתף בחיי המדינה כל זמן שלא ייתקל במכשולים, והם רבים למדי; אבל אם קלקלה המדינה עד שאין לה תקנה, אם הרע שולט בהחלט במדינה, לא ימשיך החכם להיאבק לשווא, לא יבזבז את כוחותיו לריק...'". הוא עדיין נשאר בחצרו של נירון אבל השתתף פחות ופחות בחיים הפוליטיים.

הפיצול באסכולה הסטואית

השונאים של סנקה באותה תקופה ניצלו את ההיחלשות מבחירה של כוחו הפוליטי, ובמקביל ניסו להסית נגדו את נירון. הם התחילו להאשים אותו שהוא צבוע – איך עושרו המופלג מתיישב עם הגישה הסטואית, ובעיקר עם ההטפה שלו לא להיקשר ל"אדישים".

אבל לא רק השונאים שלו חתרו נגדו, גם סטואים אחרים חלקו על מעשיו. דרך ההיסטוריון טאקיטוס, אנחנו יודעים היטב שהיה שבר אידיאולוגי עמוק בין סנקה לבין הזרם המרכזי של הסטואיקנים ברומא באותה תקופה. הם ראו בסנקה אדם שהתפשר פוליטית ומוסרית. בשנת 59 לספירה, כאשר נירון רצח את אמו אגריפינה, סנקה בחר בפרגמטיזם פוליטי מתוך ניסיון לשמור על יציבות האימפריה. הוא ניסח עבור נירון את המכתב הרשמי לסנאט, המצדיק את הרצח.

ברגע שנקרא המכתב המביש הזה בסנאט, האופוזיציה הסטואית לא קיבלה את ההצדקה. תרסיאה פאיטוס – מנהיג הסטואים בסנאט – קם בהפגנתיות ויצא מהאולם בשתיקה. זו הייתה ביקורת אילמת וחריפה לא רק על נירון, אלא גם על סנקה שנתן לכך יד. בנוסף, מוסוניוס רופוס (המורה של אפיקטטוס) שחי באותן שנים ברומא, הטיף לסטרואיציזם מעשי ונוקשה ביותר. הוא טען שפילוסוף צריך להתקיים מחקלאות ומעבודת כפיים, וכי העושר הוא מלכודת. אף שלא שרד טקסט שבו הוא נוקב בשמו של סנקה, ההרצאות שלו על פשטות חומרית נקראות במחקר האקדמי כקונטרה ישירה לאורח החיים הראוותני של סנקה בחצר המלכות.

בעוד שסנקה ייצג את הגישה שניתן (ואולי אף חובה) להישאר במוקדי הכוח כדי להשפיע מבפנים, הסטואים האחרים בני-זמנו בחרו בדרך של חוסר פשרה פוליטית – פאיטוס הוצא להורג בסופו של דבר, ומוסוניוס הוגלה. הם ראו בעושרו ובמעמדו של סנקה הוכחה לכך שחצר המלכות משחיתה גם את המוחות המבריקים ביותר.

"על החיים המאושרים" והביקורת של אוגוסטינוס

המתקפה הגיעה לשיא בשנת 58 לספירה. פוליטיקאי ותובע רומי חריף בשם פובליוס סויליוס רופוס יוצא במתקפה פומבית קשה נגד סנקה בסנאט. הוא מאשים אותו בצביעות קיצונית פוליטית, בעושר מופלג, ושואל בקול רם: כיצד פילוסוף שמדבר על שבחי העוני מצליח לצבור הון פנטסטי כזה תוך שנים ספורות של ידידות עם הקיסר?. הוא האשים אותו שהוא מנצל את מעמדו כדי לרשש אזרחים ולצבור נכסים.

סנקה, שנמצא אז בפסגת הקריירה הפוליטית שלו כיועץ הבכיר והמשפיע ביותר של נירון, אכן צבר הון עתק – סכום דמיוני שהפך אותו לאחד האנשים העשירים ביותר באימפריה הרומית כולה, עם אחוזות מפוארות, כרמים ורשת הלוואות בריבית. העושר המופלג הזה, לצד העובדה שסנקה הטיף להסתפקות במועט ובוז לחומר, הפכו אותו למטרה קלה.

כתגובה ישירה למתקפה הזו, סנקה כותב את החיבור "על החיים המאושרים". הנסיבות הופכות את הספר לא רק ליצירה פילוסופית תיאורטית אלא גם לכתב הגנה עצמי פוליטי ואישי חריף – צורך הישרדותי תחת אש צולבת כדי להצדיק כיצד אדם יכול להחזיק במיליונים בחצר של עריץ, ועדיין לטעון שהוא נאמן לפילוסופיה הסטואית. בחלק מהספר הוא עובר לדבר בגוף ראשון ומנהל דיאלוג חזיתי מול מבקריו. הוא מודה באירוניה שהוא אינו "חכם מושלם", ומסביר את המושג "אדישים מועדפים" – מדוע אין פסול בעושר כל עוד משתמשים בו ככלי ועבד, ולא כ"אדון". הספר התקבל בחצר הקיסר כתשובה ישירה, וכולם ברומא ידעו למי סנקה מתכוון כשהוא כותב על "הכסילים שמקנאים בחכם".

נעשה רגע הפוגה כדי לראות איך אחרים, בהמשך ההיסטוריה, ראו את סנקה. אוגוסטינוס הקדוש, שנולד כ-300 שנה אחרי סנקה (354-430 לספירה) והיה מאבות הכנסייה ודוקטור של הכנסייה הקתולית, הקדיש לסנקה דיון נרחב בספרו "עיר האלוהים" תחת הפרק "על סנקה, ומה שחשב על הבלים של התיאולוגיה האזרחית". יחסו של אוגוסטינוס מורכב מהערכה מוסרית עמוקה ומחלוקת תיאולוגית נוקבת.

מצד אחד, אוגוסטינוס פותח בשבח עז. הוא מציין שסנקה נהנה מחירות מחשבתית גדולה מזו של מלומדים אחרים, ומצטט בהנאה מספר אבוד של סנקה הנקרא "על האמונות התפלות". סנקה לועג שם (בדומה למה שכתב ב"על החיים המאושרים") להאנשת האלים הרומיים – פסלים של נערים, זקנים ואלים נואפים. הוא בזה לפולחנים במקדש הראשי שבו נשים באות "לסרק" את שיער הפסל, ותוקף פולחנים שבהם כוהנים פוגעים בעצמם. סנקה קובע שם: "אם יש אלים שרוצים שיסגדו להם כך, הרי שהם אינם אלים כלל".

אך אז אוגוסטינוס מטיח ביקורת נוקבת על צביעות ושואל: אם סנקה הבין שהפולחנים האלה הם שטות, מדוע המשיך להשתתף בהם?. (זו כנראה אותה שאלה ששאלו הסטואים בני תקופתו על ההשתתפות הפוליטית שלו) . אוגוסטינוס כותב: > "החירות הזו, שהייתה לו בכתיבתו, הייתה חסרה לו בחייו. הוא סגד למה שביקר, עשה את מה שהרשיע... משום שהיה סנאטור דגול... כדי שההמון יחשוב שהוא מאמין בזה.". עבור אוגוסטינוס, סנקה הוא מודל טרגי של פילוסוף חכם מכדי להאמין, אך פחדן מכדי לשבור מוסכמות, שהעדיף לשמור על מעמדו מסנאטור עשיר מאשר לחיות את האמת. במקביל, אוגוסטינוס תוקף את התפיסה הסטואית שסנקה מייצג: לטענת הסטואים, האדם יכול להשיג אושר בעולם הזה בכוח התבונה והסגולה. אוגוסטינוס טוען שזו "גאווה מסוכנת", ושהסטואים "משקרים לעצמם", כי העולם מלא סבל והאושר מגיע רק דרך חסד אלוהי.

נאום הפרישה והחירות האמיתית

אני לא בטוח שאני מקבל את הביקורת של אוגוסטינוס על סנקה. הסיבה היא ממשפט אחד שכתב טקיטוס על סנקה בספרו "ספרי השנים", שמעיד על הרצון של סנקה לפרוש לעומת הסירוב של נירון. זה מראה לנו שסנקה נהג על פי תפיסתו הסטואית, והביקורת על צביעות מפספסת את המורכבות שבחייו.

בשנת 62 לספירה, נירון הפך ליותר ויותר אכזרי וחסר מעצורים (זה השלב שכבר רצח את אמו) ולא היה נתון יותר להשפעה חיובית של סנקה. לאחר מותו של בורוס, שותפו להנהגה, הבין סנקה שכוחו אבד וחייו בסכנה. אנשי החצר החדשים החלו להסית את הקיסר נגדו בטענה שהוא עשיר מדי וזוכה לתהילה רבה.

סנקה מבקש פגישה אישית עם נירון במטרה לפרוש ולהחזיר לקיסר את כל ההון העצום שצבר, כדי להסיר מעליו את סכנת החשד. כדאי לטעום מהסגנון שלהם מהשיחה הזו, שאותה טקיטוס מצטט לכאורה (למרות שמניחים שהיא אותנטית, טקיטוס כנראה ייפה את הדברים).

בנאום הפרישה שלו, סנקה מדבר בכבוד עמוק לכאורה. הוא אומר לקיסר:

"כבר ארבע-עשרה שנים חלפו... הענקת לי כל כך הרבה כיבודים ועושר רב... האם אדם כמוני... אכן ראוי לכל העושר המופלג הזה? חייבים להודות לאלמוות על החסדים שהענקת לי, אך אני מודע גם לכך שהנטל הפך כבד מנשוא. כפי שבמלחמה... מבקשים לעיתים לשחרר את הציוד העודף, כך אני... מבקש להחזיר לך את רכושי... אני מציע לך את הנכסים הללו כפקדון, כדי שאוכל להפנות את שאר זמני לעיסוק ברוח ובשלווה" .

נירון, מניפולטור לא קטן בעצמו, משיב בנאום מתוק, מזויף וצבוע ומסרב לאפשר לו לפרוש או לקחת את הכסף . הוא עונה:

"אני מודה לך על שהקדמת את הזמן... הניסיון שלך הוא המגן שלי... אתה תמשיך להחזיק בנכסים, ואני אמשיך להיות זה שדואג לשלומך.".

טקיטוס מתאר שנירון חיבק ונישק אותו, וסנקה הודה לו – "סיומו הרגיל של ראיון עם עריץ". אבל כאן מגיע הניתוח המבריק של טקיטוס שהוא לב העניין: הוא כותב שנירון הרגיש את חירותו של סנקה לעתים קרובות יותר מאשר את כניעתו. המשפט הזה מסביר מדוע נירון בעצם תמיד פחד מסנקה. נירון היה קיסר כל יכול, אך היה עבד ליצריו ופרנויותיו. סנקה, לעומת זאת, שמר על ה-Prohairesis (הבחירה המוסרית והשכל הישר).

החירות של סנקה (שאפילו אוגוסטינוס מזכיר) לא נבעה מכוח פוליטי, אלא מהיכולת שלו לוותר עליו. עצם הבקשה להחזיר את הכסף הוכיחה לנירון את הפחד הגדול ביותר שלו: שלסנקה יש עמוד שדרה מוסרי שאינו תלוי בחסדי הקיסר. זו היכולת להעמיד את הקיסר בעמדת ה"נדיב" מול אדם שמוותר על הכל, ולחשוף שנירון זקוק למשרתים שלו יותר משהם זקוקים לו.

נירון אמנם אמר "אני מסרב", אך מבחינת סנקה זו הייתה הצהרת עצמאות ("אני מסרב להיות חלק מהמשטר הזה יותר") והוא התחיל פרישה מנטלית – הפסיק להגיע לטקסים והחל להתכנס לעולמו הפילוסופי . טקיטוס מבהיר שהדינמיקה השתנתה ונירון הבין שסנקה כבר לא "שלו". העריץ אינו יכול לסבול את נוכחותו של אדם בעל מידות טובות שמהווה ביקורת אילמת על השחיתות שלו, והחירות של סנקה להגיד "עד כאן" הכאיבה לנירון יותר מכל התרפסות. שלוש שנים מאוחר יותר, החירות הזו הפכה לבלתי נסבלת לקיסר המטורף, שניצל את "הקשר הסטואי" כדי להורות לסנקה להתאבד. סנקה היה מוכן לכך (כמו סוקרטס או קאטו), קיבל את גזר הדין בשלווה וחתך את ורידיו. טאקיטוס מעביר פה מסר: כוח מוחלט אינו מבטיח חירות פנימית, וגם בחצר העריץ, אדם יכול לשמור על חירות מחשבתית ומוסרית — אף שהמחיר עשוי להיות כבד מנשוא.

פסיכולוגיה של ביקורת: העושר, האלים וסוקרטס

נחזור לפרק 26 בספר "על החיים המאושרים" שממחיש את הלך המחשבה הזה. סנקה מסביר עקרון סטואי ברור: הדבר היחיד שהוא "טוב" מוחלט הוא הסגולה הטובה (התנהגות מוסרית ורציונלית), ואילו כל השאר – כגון בריאות, מוניטין או כסף – הם "אדישים". מכיוון שיש "אדישים מועדפים", אין פסול בעושר כשלעצמו כל עוד נרכש ביושר ויש כלפיו היררכיה ברורה. עבור האדם החכם, העושר הוא "עבד" וכלי שרת; אך עבור הכסיל הוא "אדון" והוא משעבד את זהותו אליו.

סנקה כותב באנלוגיה רלוונטית אפילו אלינו היום:

"אדם חכם אינו חושב מעולם על העוני יותר מאשר בזמן שהוא מוקף בעושר. אף מצביא אינו בוטח כל כך בשמירת השלום עד שאינו מכין את עצמו למלחמה... אתה יושב באפס מעשה... ולא מהרהר בכמה פגעים רוחשים סביבך באיום מכל עבר... אך אם ייטלו מן החכם את עושרו... הוא חי מאושר בהווה, וללא מורא מפני העתיד." .

הוא מתאר איך מי שלא רואה בעושר כלי אלא נקשר אליו, הופך שאנן והרכוש מנהל אותו. לדעתי, זה בדיוק מה שקרה לסנקה עצמו מול הפוליטיקה: הוא חשב שיצליח לנהל אותה, אבל נהיה כבול ואיבד שליטה (וזה קורה להרבה פוליטיקאים היום) . אבל סנקה עדיין תרגל את ציפיית הצרות (Praemeditatio Malorum) וערך סימולציות מנטליות של אובדן רכושו כדי להישאר חופשי מחרדה . הוא יישם את זה כשביקש לתת לנירון את רכושו וגם כשהתאבד. לדידו, עושר אינו פשע כל עוד מוכנים ליום שיתאדה.

בחצי השני של הפרק, סנקה מנתח את מבקריו ומראה מאיפה נובעת החסינות המנטלית שלו. הוא משתמש בדמותו של סוקרטס (ששאב את ערכו מעולמו הפנימי ולא שינה דרכיו בגלל ביקורת שגויה) כדי להדוף את מבקריו ולהשוות אותם לתינוקות. סנקה כותב:

"סוקרטס הגדול היה אומר: 'אין לי עיקרון איתן יותר מאשר שלא לשנות את מסלול חיי כדי להתאים אותו לדעותיכם הקדומות. אתם יכולים לשפוך עלי את דיבוריכם הרגילים... לא אחשוב שאתם מגדפים אותי, אלא שאתם פשוט מיללים כמו תינוקות מסכנים'.".

שימו לב: סוקרטס לא אומר שלא אכפת לו משנאה, אלא הוא משנה את התפיסה ומדמה אותם לתינוקות בוכים. כשפעוט צועק כי לקחת לו צעצוע, אתה לא נעלב ממנו, כי כעסו נובע מחוסר הבנה ושליטה. כך החכם מביט במגדפיו – הוא לא רואה אנשים רעים שיש להתגונן מפניהם, אלא בני אדם "עיוורים" מוסרית שהתגובה הראויה כלפיהם היא חמלה ורצון לתקן, ולא עלבון.

אז למה באמת אנשים תוקפים אדם מוסרי? כי נוכחותו מאירה את החסרונות שלהם (בדיוק מה שקרה עם נירון) . סנקה עונה שהשנאה נובעת מהתפטרות מכל תקווה להיטיב. כשאדם פוגש אידיאל שיוצר אצלו אשמה ואי-נוחות עמוקה, יש לו שתי ברירות: הדרך הקשה (להתאמץ ולהשתפר) או הדרך הקלה – לגרור את האידיאל לבוץ כדי להוכיח ש"כולם מושחתים" או ש"הפילוסוף צבוע" .

זהו ניתוח של מה שהפסיכולוגיה המודרנית מכנה "השלכה" (Projection) ודיסוננס קוגניטיבי. סנקה משווה תקיפת חכם לתקיפת האלים – כאשר משוררים ממציאים שיופיטר הוא רוצח או נואף . המיתוסים לא פוגעים באלים (שהם חסינים), אלא רק משחיתים את האנשים המאמינים, כי הם נותנים לעצמם תירוץ לחטוא בלי בושה ("אם יופיטר נואף, גם לי מותר"). באופן דומה, תקיפת פילוסופים היא תירוץ להמון לא להיות מוסרי.

סנקה אומר שמבקריו הם כעדר של עובדי אלילים, המייחסים לאלים התנהגות אנושית רעה כדי להצדיק התנהגות רעה שלהם (ולא במובן של פגאניות לעומת מונותאיזם, אלא כאלו שנוהים אחרי איש זקן עם ענף דפנה שמכריז על אל כועס כ"השראה אלוהית") . האלים שלמים ואינם נואפים וחוטאים, ולשם המעשה הטוב צריך לשאוף.

אסור לשכוח שהמילים הללו נכתבו כהגנה עצמית נגד אלו שטענו שהוא מטיף להסתפקות במועט אבל מלווה בריבית בחצר נירון. באמצעות טקסט זה, סנקה למעשה אומר למבקריו: "אתם לא תוקפים אותי כי מצאתם אצלי פגם. אתם תוקפים אותי כי אתם מחפשים תירוץ להמשיך בחיי השחיתות... אתם כמו התינוקות שבוכים מול סוקרטס, או כמו הכופרים שמשמיצים את יופיטר". הקטע מספק הצצה לאופן שבו אדם מצדיק את מקומו בעולם, במהלך רטורי חזק שהופך את הביקורת לעדות לחולשת המבקרים עצמם.

סיכום

לסיום, בואו נוריד את כל ההיסטוריה המרתקת הזו לפרקטיקה של המחר בבוקר. איך אנחנו משתמשים בסנקה בחיים שלנו?

בפעם הבאה שאתם מקבלים טוקבק מרושע, או שקולגה בעבודה זורק לכם הערה עוקצנית שנועדה להקטין אתכם – תזכרו את סוקרטס של סנקה. אל תענו מתוך עלבון. תדמיינו שמי שעומד מולכם הוא פעוט שזורק צעצוע כי הוא לא יודע איך להתמודד עם התסכול של עצמו. הביקורת הרעילה שלהם לא באמת אומרת עליכם שום דבר, היא בסך הכל שיקוף של אי הנוחות והחסרונות שלהם מול העשייה שלכם.

אבל הנה החלק המשלים והחשוב ביותר של הסיפור – וזו הנקודה המרכזית שאני רוצה שתיקחו מכאן היום: החירות שבהיעדר חנופה.

האינסטינקט הטבעי שלנו כשאנחנו חוטפים ביקורת, או כשאנחנו עומדים מול אדם כוחני שיכול להשפיע על הקריירה שלנו, הוא הרבה פעמים לנסות לרצות אותו. להתקפל, להקטין את עצמנו, או להתחנף אליו כדי שהאש תעבור.

כאן טמון הגאונות של סנקה בנאום הפרישה שלו. הוא עמד מול האיש החזק והמסוכן בעולם, נירון הקיסר, ומה טאקיטוס מזהה שם? שסנקה היה מנומס, מכבד, אבל הוא לא התחנף. נירון הרגיש את החירות של סנקה דווקא משום שסנקה סירב לשחק את משחק ההתרפסות. סנקה סירב לומר 'אני אשנה את חיי כדי שתאהב אותי'. במקום זה הוא יישם את העיקרון הסטואי: 'אין לי עיקרון איתן יותר מאשר שלא לשנות את מסלול חיי כדי להתאים אותו לדעותיכם הקדומות'.

אז הצידה שלכם לדרך היא כזו: מול מבקרים ציניים, טוקבקיסטים או אנשים כוחניים – אל תיקחו ללב את היללות שלהם, וחשוב מכך, לעולם אל תתחנפו אליהם או תשנו את האמת רק כדי להשתיק אותם. חירות אמיתית היא להישאר בתוך הזירה, להקשיב בשלווה, ולא להזדקק לאישור של אף קיסר ואף מבקר כדי לדעת מה הערך שלכם.

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב