פרק 215 על שקר ואמת

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים. 

הפרק הפעם יעסוק בשקרים. אנחנו נתחיל בלמה לא לשקר, למה שקר זה רע ולמה זה רע לנו אם אנחנו לא מזהים שקרים. כמובן שאנסה לעשות את זה כמה שיותר פרקטי עבורינו. 

בואו נתחיל בפרדוקס השקרן. 

הוא היה אחד האתגרים הלוגיים המפורסמים ביותר בעת העתיקה, והוא שימש מבחן ליכולת ההבחנה והמשמעת המחשבתית. כלומר הוא היה כלי אימון ולמידה בעת העתיקה. עד כדי כך, שכריסיפוס ראש האסכולה השלישי של הסטואה וזה שנאמר עליו שבלעדיו לא היתה סטואה, הוא כתב כ 700 ספרים ועשרות מהם עסקו בפרדוקס הזה. 

הגרסה המוקדמת ביותר של הפרדוקס הזה מיוחסת לאפימנידס (Epimenides), חוזה ומשורר מהאי כרתים (המאה ה-6 לפנה"ס).

הוא קבע את המשפט המפורסם: "כל בני כרתים שקרנים.". 

אז מה הבעיה עם זה? אפימנידס עצמו היה מכרתים. לכן הוא יצר לולאה. בעיה לוגית. אם הוא צודק, הרי כל מי שמכרתים, הוא שקרן כולל אותו עצמו. לכן, האמירה שלו לא נכונה. כי הוא הרי שקרן. אופציה נוספת היא שהוא משקר. כי לא כל מי שמכרתים הוא שקרן. אז שוב יש לולאה, כי המשפט הוא לא אמת, אז הוא גם שקר, כי הוא מכרתים אז הוא אמר אמת. איך יוצאים מזה? 

הבעיה בפרדוקס המקורי, היא שאולי אפימנידס שקרן אבל שאר בני כרתים לא. לכן שוכלל הפרדוקס לאמירה: "אני משקר עכשיו". 

בספרות הסטואית, הפרדוקס מופיע תחת השם "השקרן" (The Liar). הסטואיקנים ניסחו זאת כך: "אם אתה אומר שאתה משקר, ואתה אומר אמת – הרי שאתה משקר."

זה מביא למבוי סתום ואז מה שקורה, שאנחנו מתקשים להבחין בין אמת לשקר. בין מה נכון לטעות. 

זו זווית אחת ואולי החשובה ביותר. היכולת שלנו לראות נכון את המציאות. אפיקטטוס טען שזה מטרה הראשונה של הפילוסופיה. הזווית השניה היא למה שאנחנו לא נגיד דבר שקר. אם אנחנו יודעים להבחין בין האמת לשקר, זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לשקר לאחרים. אבל לא. מרקוס אורליוס מתייחס לזה ספציפית. 

הוא אומר בספר 9 (1) -

"מְעַוות הצדק הִנו חוטא. הלא טבע העולם עיצב היצורים התבוניים איש למען רעהו. לפיכך עליהם לסייע זה את זה כראוי ובשום פנים לא לפגוע איש באחיו. כל המפר את רצון הטבע הלא הוא חוטא במפגין לפני האלוהות הבכירה מכול. הן טבע העולם הוא טבעה של המציאות, והמציאות קשורה ישירות לכל הקיים.

(2) יתרה מזו, האומר דבר שקר חוטא אף הוא לאותה אלוהות, ושמה אמת; היא היא סיבתם הראשונית של כל דברי מישרים. מי שמשקר מרצונו אפוא חוטא, באשר הוא מעוות את הצדק בדברי מרמה. חוטא אף המשקר על־כורחו, באשר אין הוא עולה בקנה אחד עם טבע העולם, אלא מפריע את סדרו בהילחמו נגד טבעו המסודר של היקום. אכן מלחמה היא, אם יתיר אדם לעצמו להיסחף אל היפוכם של דברי אמת; הן לפנים קיבל האדם את סגולותיו מן הטבע ועתה, בהזניחו אותן, אין ביכולתו עוד להבחין בין שקר לאמת."

מרקוס אורליוס מתייחס פה לשתי הזוויות. הראשונה, אנחנו חוטאים, כי השקר הוא אנטי חברתי. הוא פוגע במשותף בין בני האדם. שזה הרציונל, חוק הטבע, האמת. אם אני מציג משהו לא נכון, ביודעין או שלא, אני פוגע במשותף לי עם האחר. כי השיתוף פעולה בין בני האדם ובהתאם יכולת השגשוג, תלויה בהבנת חוקיות זהה. כל מחלוקת, עוינות, פירוד, שנאה וכעס, נובעים ממתן דגש על הסתכלות חד צדדית ולא משותפת. 

הזווית השניה שמרקוס אורליוס ממציין היא אנחנו עצמנו. אם קיבלנו מהטבע, מאלוהות האמת כפי שהוא מכנה אותה, את היכולת להבחין בין טוב לרע, אמת ושקר, בכך שאנחנו משקרים אנחנו פוגעים בסגולה שלנו להבחין בין אמת לשקר. את היכולת הזאת מדגיש אפיקטטוס בחשיבות שלה. 

אפיקטטוס אומר שמוסר הוא לא "רגש" אלא "ידיעה". כדי לחיות חיים ישרים (מוסריים), אדם חייב לדעת להשתמש בשכל שלו בצורה מושכלת. אם השכל שלך "מלוכלך" בטעויות לוגיות, גם המוסר שלך יהיה פגום. 

לפני שאנחנו בכלל מנסים להיות "אנשים טובים", אנחנו חייבים לאמן את היכולת שלנו לנתח את המציאות ואת הטיעונים שאנחנו שומעים (או אומרים לעצמנו).

אפיקטטוס מתייחס לשלושה סוגים של טיעונים:

1. טיעונים משתנים אלו טיעונים שערך האמת שלהם משתנה בהתאם לזמן או להקשר. בלוגיקה סטואית, טענה יכולה להיות נכונה כעת אך שקרית מאוחר יותר. למשל: "עכשיו יום" היא טענה נכונה בצהריים אך שקרית בחצות. הדבר נכון גם לגבי שיפוטים על מהו סגולי (virtuous) ומה לא, דבר התלוי בנסיבות הספציפיות. אם לא נשים לב לפרטים, אנו עלולים לבצע טעות מוסרית שוות ערך לקביעה שזהו יום כשבפועל לילה.

2. טיעונים היפותטיים אלו כרוכים בהסקת מסקנות מהנחה או סברה ספציפית – המבנה הקלאסי של "אם X, אז Y", כמו למשל: "נניח שעושר הוא הטוב היחיד; מה נובע מכך?". מדובר בחשיבה תוצאתית. הסטואים השתמשו בטיעונים כאלו כדי לבחון את הערכים שלהם: אם תאמץ הנחה שקרית (למשל: "אני חייב להיות אהוב על כולם כדי להיות מאושר"), ההיפותזה הלוגית תוביל אותך לחיים של חרדה. לימוד טיעונים אלו עוזר לך לזהות את הרגע שבו קיבלת הנחה שקרית בחייך שלך.

3. טיעונים המתקדמים בדרך של שאילת שאלות. זוהי ההתייחסות לשיטה הסוקרטית. זוהי האמנות של הגעה למסקנה דרך סדרה של שאלות ותשובות מנחות. בדרך כלל, הדובר שואל סדרה של שאלות קטנות ולכאורה תמימות שבסופו של דבר מאלצות את המאזין להודות במסקנה ספציפית או בסתירה. עבור אפיקטטוס, מדובר בבחינה עצמית. אם אינך יכול לנווט בחקירה צולבת, קל יהיה לתמרן אותך על ידי אחרים או על ידי ההטיות הפנימיות שלך. פעולה "הולמת" (kathekon) דורשת את היכולת לחקור את הדחפים שלך לפני שאתה פועל לפיהם.

מה שאפיקטטוס אומר מעל לכל, זה חשיבה בהירה היא תנאי מקדים לאופי טוב. אי אפשר להיות אנשים טובים, אם אנחנו לא מבינים נכון את המציאות ואנחנו מבולבלים על ידי רטוריקה וההיגיון הלוגי שלנו משובש. בספר השיחות 1.7.5 אומר אפיקטטוס: 

"שכן למעשה, מהי התכלית של כל דיון ? הריהי לקיים את האמת,  לסתור את השקר ובמקרים מפוקפקים לדחות את מתן הסכמתנו.". זו נקודה חשובה, כי הוא אומר שבמקרים מסוימים, הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות, זה לא להחליט אם משהו נכון או לא, אמת או שקר. השהיית שיפוט (Epoche): זהו מושג מפתח בסטואיות – כשאין לנו מספיק ראיות או כשהטיעון מעורפל, עלינו להימנע מלתת לו את "הסכמתנו" (assent).

אפיקטטוס אומר, שזו הסיבה שאנחנו מתאמנים גם בלוגיקה. ושימו לב כמה חשוב הקטע הבא שאומר אפיקטטוס. 1.7.30-32:

"למה אנחנו מתמידים בעצלותנו, ברשלנותנו וברפיוננו ומחפשים תואנה כדי להימנע מלעמול השכם והערב על שכלול כוח שכלנו ? 

— אבל אם אני שוגה בדברים כמו אלה, התאמר שהרגתי את אבי ? 

— עבד שכמותך ! וכי בהריגת אב אנו עוסקים כאן ? ואם תשאלני : 'במה חטאתי ?' אגיד לך שעברת את העבירה היחידה האפשרית בעניין זה שלפנינו. אמנם תשובה דומה לתשובתך השבתי לרופוס בעת שהוכיחני על כי נעלם ממני פרט אחד בהיקש מסוים : 'הלא סוף סוף אין שגיאה זו דומה כאילו שרפתי עד היסוד את הקפיטולין'. 'עבד שכמותך', אמר לי, 'במקרה זה, הפרט שהחסרת הוא הוא הקפיטולין'. וכי סבור אתה שאין חטאים אחרים מלבד שריפת הקפיטולין והריגת אב ? האם השימוש ברשמים באקראי ובחוסר טעם, הכישלון בעקיבה אחר דין ודברים, אחר הוכחה או סופיזם, ובכלל אפס היכולת להבחין בשאלות ותשובות את המתאים או את הנוגד לדעה שקיבלנו — האם אין בזה משום עבירת עבירה ?"

אסביר את הקטע. ראשית, "רופוס" שמתייחס אליו אפיקטטוס, הוא מוסוניוס רופוס המורה שלו עצמו. הקפיטולין, זו גבעת הקפיטול ברומא, המקום המקודש ביותר באימפריה, כדי להדגיש את עוצמת החילול שמוסוניוס רופוס ייחס לטעות לוגית.

הכושר הרציונלי שלנו, או ה-prohairesis, הוא – לפי אפיקטטוס – הדבר היקר ביותר שיש לנו, כי הוא מה שמגדיר אותנו: אנחנו סך כל השיפוטים שלנו, שכן אנו פועלים על בסיס שיפוטים אלו. זה מה שעושה אותנו מי שאנחנו, הבחירות שלנו. לכן אין תירוץ לעצלות כשמדובר בשיפור ה-prohairesis שלנו.

קטע הדיאלוג הזה משעשע ומעניק לנו צוהר יקר לא רק לכיתה של אפיקטטוס, אלא גם לזו של המורה שלו, מוסוניוס רופוס. התלמיד של אפיקטטוס טוען בעצם שזה לא עניין גדול אם הוא עושה טעות לוגית, אחרי הכל, זה לא שהוא רצח את אביו. אבל אפיקטטוס אומר שהאבא לא נמצא, ולכן לתלמיד לא הייתה הזדמנות להרוג אותו. מה שהתלמיד עשה היה העוול היחיד שהיה זמין לו: לטעות בזמן פיתוח טיעון. גם אפיקטטוס מתייחס לשקר, כעוול וחטא. 

מיד לאחר מכן, אפיקטטוס משחזר אירוע דומה שבו מככבים מוסוניוס רופוס והוא עצמו כתלמיד. אפיקטטוס הצעיר, שננזף על ידי מוסוניוס בשל טעות לוגית, מציין בהתגוננות שזה לא שהוא שרף את הקפיטול. על כך משיב מוסוניוס מיד שבהקשר הנוכחי, ההשמטה הלוגית היא הקפיטול!

סיפור הקפיטול מדגיש את העוצמה והחשיבות של הבנת המציאות נכון. מוסוניוס רופוס אינו נוקשה לשם המשמעת בלבד; הוא מעלה נקודה מטפיזית על פרופורציה ומקום. לכל הקשר יש "קפיטול" משלו – הדבר החשוב ביותר המונח על הכף בהתחשב במה שנמצא כרגע מולנו. עבור התלמיד ללוגיקה בבית הספר של אפיקטטוס, הדבר החשוב ביותר על הכף הוא הכלי עצמו שבאמצעותו מזוהים ונרדפים כל שאר הדברים הטובים. להתרשל בחשיבה אינו כישלון זניח, אלא הזנחה של הכושר היחיד שהופך אותנו לאנשים מוסריים ולא ליצורים של דחפים, תשוקות ומקריות. זו הסיבה שאפיקטטוס עומד על כך שלוגיקה אינה תנאי מוקדם ל"עבודה האמיתית" של הפילוסופיה – היא חלק מהעבודה האמיתית, המשכית לאתיקה ובלתי נפרדת מהאופי.

מהזווית של השקרן עצמו, אפיקטטוס מדגיש שהנזק האמיתי מהשקר נגרם לשקרן, לא לזה ששיקרו לו. אם מישהו שיקר לך, הוא איבד את הדבר היקר ביותר שלו – את היותו אדם נאמן. אם מישהו אומר דבר שקר, אז הוא מאבד את מה שעושה אותו אדם טוב, את אדיבותו, את מהימנותו. כמו שסוס נחשב אומלל לא אם הוא לא יכול לקרוא כתרנגול אלא אם הוא מאבד את הכישורים שלו לרוץ. דוגמה של אפיקטטוס. ככה אדם נעשה אומלל באיבוד מה שעושה אותו אדם טוב. זה אדם שמאבד את מה שבאמת שלו. 

אם תחשבו על העיקרון המנחה של אפיקטטוס, שהדברים שבשליטתנו, הם הדעה, דחף, תשוקה והימנעות. מה שלא זה בריאות, מוניטין, רכוש והדברים החיצוניים, אז מה שעושה אותו אדם חופשי ובשליטה, זה הדעה והיכולת שלו להבחין בין אמת ושקר ולפעול בהתאם. לכן אם אדם משקר, הוא אבד את זה. הוא כמו מטבע שאף אחד לא רוצה ולכן הוא זה שנפגע. 

פרדוקס השקרן לא נלמד ודובר בקרב הסטואים כהתפלפלות. כתרגיל מחשבתי. רק הערך של תרגול החשיבה הוא מה שחשוב. סנקה כותב במכתב 45 לחברו לוקיליוס ומדגים:

"החנופה מה מאוד היא דומה לידידות! לא רק מחקה אותה אלא מנצחת וגוברת עליה, מתקבלת באוזניים פתוחות ושוקקות, חודרת לעומקי לב, ובמה שהיא מהנה בזה גם מזיקה. למד אותי איך אוכל לבחון את הדמיון הזה. בא אלי אויב חנפן מעמיד פני ידיד. מגרעות מתגנבות אלינו מחופשות למידות טובות, פזיזות מסתתרת תחת כותרת של אומץ לב, בטלנות נקראת מתינות, פחדן נחשב זהיר. באלה אנחנו טועים והסכנה גדולה. תן בהם סימנים ברורים." 

הוא ממשיך וכותב:

"הן אתה עומד ותוהה על המשפט הידוע אשר מכנים בשם ”השקרן“ (כלומר פרדוקס השקרן שציינו קודם) ואשר כבר כמה ספרים נכתבו עליו. בוא וראה, כי כל העולם כוזב! את הזיוף שבמשפט ההוא גלה, אם יש בך די חריפות; אותו החזר לדרך האמת! העולם חושב לנחוץ מה שהוא על הרוב ללא צרך, וכל מה שאינו בבחינת הבל, על כל פנים אין לו הסגולה להביא לידי אושר והצלחה." 

כלומר סנקה אומר ללוקיליוס, אם בא לך להתעסק בפתירת פרדוקסים, לך על זה. אבל יותר חשוב שאם החיים שלי שקר תראה לי את האמת. פתרון פרדוקסים זה מיותר, אבל מה שיכול להפוך אדם לבר-מזל ומאושר, זה מה שחשוב. לכן חשובה האמת. הוא גם אומר שהפרדוקס הזה הוא זיוף. למה זיוף, נלמד מכריסיפוס האבא של הלוגיקה הסטואית. כי היה לו פתרון לפרדוקס השקרן. הפתרון שלו היה מהפכני לתקופתו והוא טוב לנו כדי ללמוד להבחין בין אמת לשקר:

1. כריסיפוס טען שכדי שמשפט יהיה "אמת" או "שקר", עליו לייצג טענה שיש לה תוכן במציאות. המשפט "אני משקר" הוא משפט חסר תוכן.

2. הוא הציע שמי שמציב את הפרדוקס לא באמת "אומר" כלום, אלא רק משמיע קולות. מכיוון שאין כאן טענה על העולם, אין צורך להכריע אם היא אמת או שקר.

3. הסטואים האמינו שהאמת נמצאת בלוגוס (בתבונה), ולא בסימנים השמיעתיים. הפרדוקס הוא כשל בשפה (במילים), ולא כשל במציאות עצמה. 

זה אומר לפתח את הכישורים שלנו להבחין בין מה שקיים בפועל לבין איך הוא מכונה. שניהם חשובים, כי לפעמים אנשים מבינים מילה מסוימת באופן שונה מאחרים, בעיקר מושגים מופשטים. אבל אם אנחנו מנסים להבחין בין המהות של דבר כלשהו לבין השם שלו. אנחנו מבררים את המושג כמו שצריך. 

הסטואים נתנו ערך לחושים שלנו בקליטת רשמים מן המציאות ולשכל שלנו שיכול לברר מה אמת ומה שקר. לכן כריסיפוס טען שמשפט כמו "אני משקר" הוא "חריגה מהלוגוס". אין לו ביטוי במציאות. לשיטתו:

• כל טענה (Axioma) חייבת להיות או "אמת" או "שקר".

• כדי שטענה תהיה אמת או שקר, היא חייבת לסמן (Signify) משהו חיצוני לה. כלומר משהו צריך שיהיה בו את הסימן שהוא אמת. הוכחה כלשהי שהדבר הוא נכון או לא. עובדה. 

• המשפט "אני משקר" אינו מסמן דבר מלבד את עצמו, ולכן הוא אינו טענה (Axioma) כלל. הוא פשוט רצף של מילים חסרות משמעות (apheros).

פרדוקס השקרן הוכנס לקטגוריית ה"בלתי פתירים" לא בגלל שהלוגיקה נכשלה, אלא בגלל שהשפה האנושית מאפשרת לנו להגיד דברים שאין להם אחיזה במציאות. 

כריסיפוס טען שיש רגע שבו הלוגיקה מגיעה לגבול היכולת שלה לייצג את האמת, ובנקודה זו התבונה (ה-Logos) מורה לנו לא לתת "הסכמה" (Assent) לאף אחד מהצדדים. להשהות שיפוט. להגיד, לא יודע. 

אחרים שמשקרים, הם לא בשליטתנו. אבל יש לנו את היכולת והכישרון לבחון אם רושם כלשהו, אמירה כלשהי, יש בהם ביטוי של מציאות אמיתי או לא. יש לנו יכולת לחפש הוכחה מציאותית לאמירה, או להשהות שיפוט. 

אפיקטטוס אומר לנו לעשות כושר לשכל שלנו. 2.18 בספר ה"שיחות". כל הרגל שנגביר, מתחשל. בדיוק כמו שאם נכעס פעם אחת, זה יגביר הרגל. ככה לשקר וככה לבחון את הרשמים, מה אמת, מה שקר ומה נכון לנו לא לשפוט בכלל. 2.18.24: "ראש לכול, אל תיהמם על-ידי חדותו של הרושם, אלא אמור לו: 'חכה לי מעט, הרושם! תן לי לראות מי אתה ולמה הנך מתכוון; תן לי לבחונך'. ועוד, אל תיתן לו למשוך אותך אחריו בציירו לפניך את מערכת התמונות שברשותו. אחרת הוא ילך לו ויישאך אתו לכל מקום שירצה. מוטב שתעמיד לעומתו איזה רושם אחר נאה ואציל ותשליך ממך והלאה את הרושם הנבזה ההוא. אם תתרגל להתאמן באופן זה, תראה אילו כתפיים יהיו לך, אילו שרירים ואיזו עוצמה, כי לפי שעה אין לך כלום לבד מכמה אמרות קלות-ערך."

אפיקטטוס מלמד אותנו לא לקבל שום דבר כמובן מאליו. הוא מציע "לעצור" את הרשם (הדבר ששמענו מהאחר) בשער התודעה."אל תיתן לרשם המהיר לסחוף אותך, אלא אמור לו: 'חכה לי מעט, רשם; תן לי לראות מי אתה ומאיפה באת; תן לי לבחון אותך'."

השקר של האחר הוא "רשם". אם מישהו אומר לך דבר שקר, עליך לבדוק אם הוא תואם את המציאות ואת הטבע לפני שאתה נותן לו "הסכמה". 

מרקוס אורליוס כותב עצמו לבחון את הרושם 3.11:

"עלינו להוסיף עוד דבר אחד לעקרונות האמורים. לעולם הגדר לעצמך טיבו של רושם המתקבל בשכלך, קבע לו מתווה, על מנת להבין אל נכון את מהותו האמיתית, החשופה, להכירו בשלמותו ואת כל מרכיביו. אמור לעצמך את שמו המדויק וכן את שמות חלקיו המרכיבים אותו, העתידים אף להתפרק ולהביא להיעלמותו.".

אפיקטטוס מדבר על מה שכריסיפוס הגדיר מילים ריקות בלי אחיזה במציאות. לימינו זה מקביל ל דמגוגים ופוליטיקאים וכל מיני פרשנים שמשתמשים לעיתים קרובות במילים כמו "כבוד", "בושה", או "אסון לאומי" כדי להניע אנשים. כריסיפוס טען שפעמים רבות אלו מילים שהדובר משתמש בהן כ"סימנים ריקים". סטואי ישאל – "למה המילה הזו מתייחסת באופן פיזי?" אם הדובר אומר "העיר בסכנה נוראית", הסטואי יפרק את זה: האם יש צבא בשער? האם יש רעב? אם התשובה היא "לא, אבל הכבוד שלנו נפגע", הסטואי יסווג את זה כדיבור ריק.

בכל זאת אביא בהפשטה פרק מתוך השיחות של אפיקטטוס 2.11 כדי להמחיש את ההבחנה הזאת בין דיבורים ריקים למציאות, כי זה מראה לנו ממה לא להתרשם ולהשהות שיפוט ומה כן בעל ביטוי במציאות שניתן לבחינה של אמת או שקר:

תחילתה של הפילוסופיה: מעבר ל"מה שנראה לנו"

ראשיתה של הפילוסופיה, לפחות עבור מי שנכנס אליה בדרך הנכונה ודרך הדלת הראשית, היא המודעות לחולשתו שלו ולאי-יכולתו בנוגע לדברים ההכרחיים. שהרי אנו באים לעולם ללא מושג טבעי לגבי משולש ישר-זווית, או לגבי רבע-טון או חצי-טון במוזיקה; אלא אנו לומדים כל אחד מהדברים הללו באמצעות מסורת מסוימת בהתאם לאמנות (מקצוע); ומשום כך, אלו שאינם יודעים אותם, גם אינם חושבים שהם יודעים אותם.

אך באשר לטוב ורע, ליפה ולמכוער, למתאים ולבלתי-מתאים, לאושר ולאסון, לראוי ולבלתי-ראוי, ולמה שעלינו לעשות או לא לעשות – מי אי פעם בא לעולם ללא מושג מולד לגביהם? על כן כולנו משתמשים בשמות הללו, ואנו משתדלים להתאים את המושגים המוקדמים (prolepsis) למקרים השונים כך: "הוא פעל היטב", "הוא לא פעל היטב"; "הוא עשה כפי שמוטל עליו", "לא כפי שמוטל עליו"; "הוא היה אומלל", "הוא היה בר-מזל"; "הוא בלתי צודק", "הוא צדיק". מי אינו משתמש בשמות הללו? מי מאיתנו דוחה את השימוש בהם עד שילמד אותם, כפי שהוא דוחה את השימוש במילים העוסקות בקווים גאומטריים או בצלילים?

הסיבה לכך היא שאנו באים לעולם כשאנו כבר "מלומדים", כביכול, על ידי הטבע בכמה דברים בנושא זה, ומתוך אלה הוספנו עליהם את הביטחון העצמי המופרז (oiesin). "שהרי מדוע", אדם אומר, "שלא אדע מהו היפה והמכוער? האם אין לי מושג לגביו?". יש לך. "האם איני מחיל אותו על מקרים פרטיים?". אתה מחיל. "אם כך, האם איני מחיל אותו כראוי?". כאן טמונה השאלה כולה; וכאן נוסף הביטחון העצמי המופרז.

כי בהתחילם מהדברים המוסכמים, בני אדם ממשיכים אל מה ששנוי במחלוקת באמצעות החלה בלתי-מתאימה; שכן לו היו מחזיקים בכוח ההחלה הזה בנוסף לאותם מושגים, מה היה מונע מהם להיות מושלמים? אך כעת, מכיוון שאתה חושב שאתה מחיל כראוי את המושגים המוקדמים על המקרים הפרטיים, אמור לי מניין אתה גוזר זאת? "מפני שכך נראה לי". אך לאחר זה נראה אחרת, וגם הוא חושב שהוא מחיל זאת כראוי; או שמא אינו חושב כך? "הוא אכן חושב כך". האם ייתכן ששניכם מחילים כראוי את המושגים המוקדמים על דברים שבהם יש לכם דעות מנוגדות? "זה בלתי אפשרי".

האם תוכל להראות לנו קריטריון טוב יותר להחלת המושגים מלבד המחשבה שלך שאתה עושה זאת? האם המטורף עושה דברים אחרים מלבד הדברים שנראים לו נכונים? האם הקריטריון הזה מספיק גם עבורו? "הוא אינו מספיק". בוא אם כן אל משהו נעלה יותר מה"נראה" (tou dokein). "מהו הדבר הזה?".

התבונן: זוהי תחילתה של הפילוסופיה – התפיסה של חילוקי הדעות בין בני האדם זה עם זה, והחקירה של סיבת חילוקי הדעות, והגינוי והחשד כלפי מה שרק "נראה", ובחינה מסוימת של מה ש"נראה" האם הוא "נראה" בצדק, וגילוי של כלל מסוים (kanonos), כפי שגילינו את המאזניים לקביעת משקלים, ואת סרגל הנגרים במקרה של דברים ישרים ועקומים. — זוהי תחילתה של הפילוסופיה.

האם עלינו לומר שכל הדברים נכונים מפני שהם נראים כך לכולם? וכיצד ייתכן שסתירות יהיו נכונות? — אם כן, לא כולם, אלא כל אלו שנראים לנו כנכונים. — ומדוע לך יותר מאשר אלו שנראים נכונים לסורים? מדוע יותר מאלו שנראים נכונים למצרים? מדוע יותר ממה שנראה נכון לי או לכל אדם אחר? כלל לא יותר. אם כן, מה ש"נראה" לכל אדם אינו מספיק לקביעת מה ש"הינו"; שהרי גם במקרה של משקלים או מידות איננו מסתפקים במראה העין בלבד, אלא בכל מקרה גילינו כלל מסוים. האם בעניין זה אין כלל הנעלה על מה ש"נראה"? וכיצד ייתכן שהדברים ההכרחיים ביותר בין בני האדם יהיו חסרי סימן, ובלתי ניתנים לגילוי?

אם כן, ישנו כלל מסוים. ומדוע אם כן איננו מחפשים את הכלל ומגלים אותו, ואחר כך משתמשים בו מבלי לסטות ממנו, אפילו לא בהושטת אצבע בלעדיו? שכן זהו הדבר, אני חושב, שכאשר הוא מתגלה, הוא מרפא משיגעונם את אלו המשתמשים ב"נראה" בלבד כמידה, ועושים בו שימוש לרעה; כך שבעתיד, מתוך דברים (עקרונות) ידועים וברורים, נוכל להשתמש במקרים פרטיים במושגים המוקדמים הקבועים בבירור.

מהו הנושא המוצג לפנינו שבו אנו חוקרים? עונג (למשל). הכפף אותו לכלל, השלך אותו למאזניים. האם על הטוב להיות דבר כזה שראוי שניתן בו אמון? כן. וכזה שעלינו לסמוך עליו? עליו להיות כזה. האם ראוי לבטוח בדבר שאינו בטוח? לא. האם העונג הוא דבר בטוח? לא. קח אותו אם כן והשלך אותו מן המאזניים, והרחק אותו ממקומם של הדברים הטובים. אך אם אינך חד-ראיה, ומאזניים אחד אינם מספיקים לך, הבא אחרים. האם ראוי להתגאות במה שטוב? כן. האם ראוי אם כן להתגאות בעונג נוכחי? היזהר פן תאמר שזה ראוי; אך אם תאמר זאת, לא אחשיב אותך אפילו כראוי למאזניים.

כך דברים נבחנים ונשקלים כאשר הכללים מוכנים. ולעסוק בפילוסופיה זהו זה: לבחון ולאשר את הכללים. ואז, להשתמש בהם כאשר הם ידועים – זהו מעשהו של אדם חכם וטוב."

לסיכום, 

תשהו שיפוט. תבחנו אם אמירות מסוימות הן מילים עם אחיזה במציאות או בלי. תתאמנו על זה תדיר, כי זה מה שיעשה אתכם מאושרים יותר אם תדעו להבחין בין נכון ללא נכון, אמת ושקר. זה מה שיעשה אתכם אנשים טובים יותר. אם תלכו שולל אחרי אמירות לא מבוססות, אתם תגבירו את הפחדים, חרדות ודאגות בחיים שלכם. תעשו בחירות לא נכונות. תיהיו לצד אנשים לא טובים. 

אז תגידו מה שאפיקטטוס אמר:

 "ראש לכול, אל תיהמם על-ידי חדותו של הרושם, אלא אמור לו: 'חכה לי מעט, הרושם! תן לי לראות מי אתה ולמה הנך מתכוון; תן לי לבחונך'. ועוד, אל תיתן לו למשוך אותך אחריו בציירו לפניך את מערכת התמונות שברשותו. אחרת הוא ילך לו ויישאך אתו לכל מקום שירצה. מוטב שתעמיד לעומתו איזה רושם אחר נאה ואציל ותשליך ממך והלאה את הרושם הנבזה ההוא. אם תתרגל להתאמן באופן זה, תראה אילו כתפיים יהיו לך, אילו שרירים ואיזו עוצמה, כי לפי שעה אין לך כלום לבד מכמה אמרות קלות-ערך." אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב