פרק 214 על ענישה פרובוקציות ונחשי קוברה

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים. 

הפרק הפעם יעסוק כמו כותרתו בפרובוקציה וענישה. אבל למעשה הוא על כעס ורגשות שליליים. כמובן כמו תמיד, השאיפה שלי היא שניקח מזה משהו להתנהלות שלנו. בסוף, אעשה סדר, ואציע לכם דרך.  ראשית, בואו נסכים על נקודה מסוימת (אני מקווה)? ענישה ופרובוקציה, הם כלים להשגת מטרה ולא התכלית בפני עצמה. אף אדם שפוי לא מעניש כי הוא חושב שצריך מעת לעת להעניש גם אין סיבה מוצדקת. גם פרובוקציה, היא כלי להשגת מטרה. למרות שיש הבדל והוא שאנשים נוהגים בפרובוקציה כי הם רוצים למשוך תשומת לב. אז לעיתים זה הופך לתכונת אופי של אנשים מסוימים. אבל עדיין זה כלי לא המטרה בפני עצמה, רק שהכלי הזה הופך להיות חלק מהאופי של הפרובקטור.

הרעיון לפרק הגיע אלי בשל מה שעורר פוסט שהעליתי בפייסבוק שלי. הפוסט הוא תגובה לסרטון AI של נאור נרקיס. מי שלא מכיר, נאור נרקיס הוא מ "מפלגת 'הדמוקרטים'. מייסד 'חוזרים בתבונה', הפרדת כת ממדינה, הפרדת דת ממזומן שר החילון". ככה הוא מוגדר בפרופיל הפייסבוק שלו.

הוא העלה סרטון שנעשה ב-AI. בסרטון מוסר הכיסוי ראש מפוליטיקאיות דתיות. הסרטון שלו עורר הדים ואני גם החלטתי להגיב. כתבתי:

"הבחירה של Naor Narkis להסיר לנשים את הכיסוי ראש, היא כפייה. ולא משנה אם הן מכסות את ראשן מבחירה, מכפייה או בורות. אם אתה רוצה לעודד בחירה חופשית, אתה לא יכול לכפות אותה. הן צריכות לבחור להסיר אם כך יראו לנכון. זה בכלל לא משנה שזה ב AI, זה אלים.

זו "הצבת מראה" מהסוג המגוחך של מרדכי דוד ורועי סטאר.

מיותר, אלים ולא משרת את המטרה".

מה שעורר אותי לעשות פרק על הנושא, אלה התגובות שקיבלתי. הם גרמו לי לרצות להדגיש את ההבחנה בין עמדה מסוימת לבין פרובוקציה. התגובות שקיבלתי היו כגון:

"חולק עליך בקטע זה. אם המטרה של השלטון בישראל להגיד שהשלטון באיראן עוסק בכפיה, אזי לגיטימי ואף רצוי שאזרחי ישראל יגידו לשלטון בישראל שהוא עוסק או בדרך לעסוק בכפייה דתית.". 

או:

"בא לי לעלות קמפיין של נשים חילוניות עם כיסוי ראש בחיי, בפרצוף שלו!"

או:

"אלים זו בדיוק המילה."

או:

"לא נכנע לאלימות ולגסות הרוח ."

או:

"Desperate Times Call for Desperate Measures

ובדיוק בגלל זה התגובה המתייפייפת בפוסט הזה פשוט לא מחזיקה.

כשכופים על נשים דת, צניעות וחוקים על הגוף שלהן זה כבר לא דיון עדין על “בחירה חופשית”. זו מציאות של כפייה. ובמציאות כזו, כל פעולה שמערערת את זה היא לגיטימית.

ואם הדרך לזעזע את הדיון היא דרך פרובוקציה או דימוי לא נוח אז כן, גם זה חלק מהמאבק

ולא לחץ חברתי ושטיפת מוח בשם "הדת" הוא ממש לא בחירה חופשית של נשים… לייחס אלימות לחשיפת שיער אשה זה להסכים שיש בו פוגעני וזה בדיוק מה שמכשיל את הדיון. פעם גם הצבעה של נשים נחשבה לפרובוקטיבית. השאלות של מה “ראוי” או “אלים” הן לא מה שקובע כאן המהות היא שמרד נגד כפייה הוא לגיטימי, אפילו אם הוא מציף אי נוחות.".

בעיני מגוון התגובות, הוא מרתק. אבל יותר חשוב לי מאשר הנושא המהותי, לדבר על מה שמביא אנשים להגיב כמו שהם מגיבים. כיוון שהנושא יכול להתחלף, להיות משהו שאני מסכים איתו או לא, אבל התגובה לכל טריגר היא משמעותית. 

ולכן מבחינתי, הפרק הזה, עוסק בכך. אפילו אם מישהו או מישהי כועסים על הילדים, על בני הזוג, שכנים ועוד, הדרך בה אנחנו בוחרים להגיב, יש לה משמעות ואני אסביר. 

התגובות שקיבלתי לפוסט, היו בחלקן מונעות מכעס. עם חלק, אני מסכים מהותית, אבל לא עם התגובה. בעיקר שימו לב לציטוט האחרון שהבאתי " השאלות של מה “ראוי” או “אלים” הן לא מה שקובע כאן, המהות היא שמרד נגד כפייה הוא לגיטימי, אפילו אם הוא מציף אי נוחות".

אני הגבתי לזה שאי אפשר לטעון שכופים עליך ולעשות אותו הדבר. אם אתה אומר שזה בסדר לכפות, אז למה להתלונן על זה? מה שראוי ואלים קובע ועוד איך. שינוי לא עושים בדרך עליה אתה מלין. אחרת אתה אותו הדבר. אני לא סובלני לכפייה של אף צד. וצריך להתנגד לה. רק לא בדרך כזאת.

ולענייננו, הדרך הראויה היא חשובה. ולפעמים יותר מהנושא המהותי. הסיבה העיקרית היא, שהמידות הטובות שלנו, הן הדבר היחיד שטוב והעוול או השחיתות המוסרית שלנו, זה הדבר היחיד שרע. על כן, אם אני פועל באופן לא ראוי, אני מרחיק עצמי עוד קצת מהדרך הראויה. ככל שאתמיד בדרך לא ראויה, אתרחק מהדרך הנכונה. 

אין לי ספק שאנשים מופעלים בכעס שלעתים מוצדק. אבל התגובה חייבת להיות מושכלת. כי הכעס הוא "שיגעון קצר", כמו שמכנה אותו סנקה. הוא לא כלי לתיקון עוולות, אלא עוול בפני עצמו שמעוור את התבונה. מי שטוען שהכל לגיטימי כדי להתמודד עם כפייה, למעשה מאבד את היכולת להבחין בין אמצעי למטרה. אז האמצעי הופך למטרה בפני עצמה. ולכן גם מה שעשה נאור נרקיס, אינו משרת את המטרה שהוא בעצמו רוצה להשיג. בספר "על הכעס" 1.18 כותב סנקה: 

"התבונה מעניקה שימוע לשני הצדדים, ואז שואפת להשהות את הפעולה – אפילו את זו שלה עצמה – כדי להרוויח את הזמן הדרוש לבירור האמת; אך הכעס הוא נחפז.

התבונה חפצה שההחלטה שהיא נותנת תהיה צודקת; הכעס חפץ שההחלטה שכבר נתן תיראה כצודקת. הוא כותב: "הכעס נמשך אחר דברים ריקים, שהם מחוץ לענין הנדון. פנים של בטחון, קול צלול, דיבוּר חפשי קצת, התנהגות יותר נימוסית, סיוע מצד טוען חשוב ביותר, חיבה מצד העם – כל אלה מאזרים זיקות הקצף. לפעמים הוא מוציא גזרה קשה על הנאשם מפני שיש לו איבה על המגין עליו, וגם כשהאמת בולטת ונראית לעינים הוא מחבב את השקר ומחזיק בו. אין הוא רוצה בהוכחה, ובדבר שהתחיל בטעות נראית לו יותר ראויה לתהלה העקשנות להמשיכו מן החרטה כדי לחזור בו". 

למעשה הוא אומר פה, שכשאנחנו כועסים, אנחנו מפספסים את המהות ומתמקדים בדברים פחות חשובים שמרגיזים אותנו. למשל כועסים על הסנגור שמגן על מי שאנחנו כועסים עליו, גם אם האמת ברורה, הכעס שיתעקש על השקר כדי לא לצאת טועה. לא מעניין אם יש הוכחה לאמת או לא. הכעוס בד"כ מתקשה לחזור בו והוא מתעקש על עמדה גם אם היא לא נכונה. יש פה רמיזה בקטע שציטטתי גם לחייו האישיים של סנקה. אבל רק נסיים את הנקודה הזאת. 

הכעס נצמד להחלטה שכבר נתן שתיראה כצודקת: זה בדיוק מה שקורה בתגובות שקיבלתי. המגיבים החליטו מראש שהסרטון לגיטימי כי הוא משרת את האג'נדה שלהם, ועכשיו הם מחפשים הצדקות מוסריות בדיעבד, במקום לבחון את הפעולה עצמה. סנקה אומר שהכעס מתעסק ב"מעטפת" (מי הפוליטיקאית, מה היא מייצגת, כמה היא מרגיזה אותנו) במקום בעקרון המוסרי היבש – האם מותר לכפות פעולה פולשנית על אדם אחר? זה גם ממחיש מה עשה נאור נרקיס בתגובה לסרטון שלו. הוא התראיין בתקשורת והתעקש על צדקת הדרך שלו. כי כשכועסים, להודות בטעות נתפס כחולשה. סנקה מזהה שהכעס גורם לנו להתבצר בעמדה שגויה רק כדי לא להיראות "חלשים", בעוד שהתבונה היא זו שמעזה להשהות פעולה ולבדוק את עצמה. 

מה שמרמז פה לחייו האישיים של סנקה זה כשהוא כתב "חיבה מצד העם – כל אלה מאזרים זיקות הקצף". כלומר האהדה של העם עוררה כעס עליו. בשנת 39 לספירה, סנקה כבר היה נואם מפורסם וסנאטור מוערך ברומא. באחד הימים, הוא נשא נאום מבריק ומרשים במיוחד בפני הסנאט. הקהל היה מהופנט, אך היה אדם אחד בחדר שלא יכול היה לשאת את ההצלחה הזו: הקיסר המטורף קליגולה. קליגולה, שראה את עצמו כנואם הגדול מכולם, התמלא בקנאה – שהפכה אצלו מיד לכעס רצחני. הוא לא יכול היה לסבול שמישהו אחר זוכה לתשומת לב. בתוך התקף של זעם עריץ, הוא גזר על סנקה עונש מוות. אבל אמרו לקליגולה שסנקה חולה וימות בקרוב בכל מקרה, אז הוא ויתר על ההוצאה להורג. סנקה שרד עוד כמעט 30 שנה. 

נחזור לנקודה שהכעס גורם לאדם להצדיק פעולה אלימה (כמו הסרת כיסוי ראש ב-AI) בשם "הצדק", אך למעשה הפעולה עצמה הופכת לאלימות חדשה. הכעס מחפש "ניצחון" ולא "אמת". היו שטענו פרובוקציה היא הכרחית. אבל סנקה אומר שהכעס הוא כלי שמתפרק בידי האוחז בו. הוא יוצא משליטת המפעיל. ככה גם הפרובוקציה. זה לא כלי שאפשר לשלוט בו ובטח לא בתוצאות שלו. 

סנקה כותב 1.12:

"אף אין זה טעם מספיק להשתמש בדברים משחיתים מפני שלפעמים הם גורמים קצת תועלת. גם הקדחת גורמת לפעמים להקל חלאים שונים, ואף־על־פי־כן בודאי טוב יותר, שלא יהא בנו ממנה ולא מקצתה. מין נתעב של רפואה הוא כשנצרכים להרפא על־ידי מחלה! כן גם הכעס, אף אם כמו הרעל, וכמו קפיצה מגבוה למעמקים, וכמו שבר־ספינה, יכול הוא בדרך מקרה לגרום תועלת, לא יוכל להחשב כדבר מועיל. הן קרה לפעמים, שגם דבר הווֹת גרם תועלת" כלומר לפעמים גם רעל הציל חיים. אבל אנחנו לא רוצים לצרוך רעל קבוע. אנחנו לא יכולים לשלוט בו. 

נקודה נוספת: מרקוס אורליוס כתב לעצמו: "אם הדבר אינו יאה, אל תבצעו; אם אין הוא אמת, אל תאמרו". זה עד כדי כך פשוט. "עושה הרעה מרע לעצמו; גורם העוולה מעוול לעצמו, כי את עצמו הוא הופך לרע". ומרקוס אורליוס ידע מלחמות ועוולות בחייו.

עכשיו, בואו נודה. נאור נרקיס העלה את הסרטון בתגובה לסרטון אחר. על זה אומר סנקה 2.32: "יש מלה שהיא כנגד הרוח האנושי, ואף על פי כן חושבים כי צדק מונח בה: הנקמה! באמת אין היא שונה מן העוולה זולתי בסדר המעשים: המשלם גמול הכאב הוא רק חוטא שיש לו קצת התנצלות".

דהיינו זו נקמה. והיא לא שונה ממה שבקשים לנקום עליו. הסוף של הציטוט המשלם גמול הכאב הוא רק חוטא שיש לו קצת התנצלות, אומר להחזיר באותו מטבע רק אומר לעשות עוול אבל עם תירוץ. 

מי שנלחם בחוסר סובלנות באמצעות חוסר סובלנות, איבד את היתרון המוסרי שלו. היושרה שלנו חשובה יותר. 2.29: "התרופה היותר טובה לכעס היא: לדחות אותו. את זאת תבקש ממנו בתחילה, לא שיסלח תיכף, אלא שישקול בפלס. אם רק יחכה – יחדל. אל תנסה מתחילה להכחיד אותו כולו, כי ראשיתו התרגשות קשה; אם תקרא ממנו חלקים, לבסוף תנצחהו בשלמות". 

זה אומר שגם אם הכעס מוצדק, רצוי לא להגיב מיד. להשהות תגובה. צריך לשקול בפלס אומר סנקה. כדי שהשכל הישר, התבונה, היא זו שתבחר את התגובה שלנו. בסוף, יש פה ויכוח פוליטי. אני לא רוצה להקריב את המוסריות שלי בשביל ויכוח פוליטי. זה לא יגמר שם, אם בחרנו פעם אחת בתגובה פרובוקטיבית או כועסת, זה יתעורר גם בסיטואציות אחרות. 

לא כל פעולה היא לגיטימית ולא כל מה שנראה לנו נכון בעת כעס, הוא באמת נכון. 

דרך אגב, גם במחאות גדולות, פרובוקציות אף פעם לא השיגו את מה שביקשו להשיג. גם אם משהו טוב יצא מזה, זה מסיבות שונות ואתן דוגמה ואסביר. 

אם במאבק כלשהו יש קבוצה קיצונית יותר ופרובוקטיבית, האפקט החיובי שבה, הוא שהדרישות של הקבוצות המתונות יותר הופכות ל"סבירות" יותר בעיני הממסד. (לדוגמה: הממסד האמריקאי העדיף לדבר עם מרטין לותר קינג כדי להימנע מהתחזקות של קבוצות רדיקליות יותר כמו הפנתרים השחורים מלקולם X). הסיכון הגדול הוא שאנשים יזדהו עם קורבן הפרובוקציה. שזה מה שקרה לנאור נרקיס. וגם יש כאלה שמשתמשים בפרובוקציה לנגח ולהשמיץ חזרה. כי למעשה הפרובוקטור, במעשיו מתיר גם לאחרים לנהוג באופן דומה כלפיו. כי אם הוא פועל בדרך מסוימת הוא מעיד שהיא לגיטימית בעיניו. אז למה שלא יעשה אותו הדבר כלפיו? כמו שסנקה כתב, זה כלי נשק שמתפורר בידיו של המפעיל. 

יש מחקרים סוציולוגיים ואירועים היסטוריים שמוכיחים שעדיפה מחאה לא אלימה. דוגמה היא זכות ההצבעה לנשים. הסופרג'יסטיות שהחלו במאבק החל במאה ה-19 בכמה מדינות, בעיקר ארה"ב ובריטניה. המאבק הפך לאלים ככל שהתנועה הפכה ליותר רדיקלית. החלק המעניין הוא שאומנם המאבק העלה למודעות, הוא גם עשה אפקט שלילי. מה שבסוף קידם יותר מכל את זכות ההצבעה לנשים, היתה מלחמת העולם הראשונה. המחסור בידיים עובדות הביא נשים רבות גם לסייע במאמץ מלחמתי וגם בכניסה לשוק העבודה. זה העלה את הפעילות הכלכלית של נשים והחל בתהליך של הקניית זכות בחירה. 

מצד אחד, הפרובוקציות העלו את הנושא לסדר היום העולמי. מצד שני, הפעולות האלימות גרמו לרבים בציבור הבריטי לטעון ש"נשים הן רגשניות מדי וחסרות שליטה עצמית מכדי לקבל זכות הצבעה". למעשה, המאבק הושעה בזמן מלחמת העולם הראשונה, וזכות ההצבעה ניתנה בסוף דווקא בגלל התרומה השקטה והיעילה של הנשים למאמץ המלחמתי, ולא בגלל הפרובוקציות. 

אני מזכיר לכם שהטענה שלי שהכעס גורם לבחירה לא מושכלת ולכן זה סוג של נקמה ולא כלי יעיל. התגובה הפרובוקטיבית או הכעס הם לא מעודדים אדם לחשוב אחרת. הרי גם סוקרטס היה פרובוקטור, אבל עם הבדל משמעותי. הוא היה מציב את עצמו לצד האדם שמתדיין איתו. מבקש למצוא את האמת ביחד. אפיקטטוס כותב עליו ב 2.12 של ספר השיחות:

"ברם, הסגולה הראשונה במעלה בסוקראטס, והיא האופיינית לו ביותר, שמעולם לא התרגז בוויכוח, מעולם לא הוציא מפיו דבר גידוף או עלבון כלפי איש, ונשא בסבלנות דברי גידוף כלפיו, והיה שם קץ למריבות.".

הזכרתי בעבר את מעגלי הדאגה הסטואיים. אלה שמבוססים על האוייקאוזיס. הניכוס. המושג Oikeiosis מתאר את התהליך שבו האדם "מנכס" לעצמו חלקים מהעולם. זה מתחיל באהבה עצמית (יצר ההישרדות) ומתרחב במעגלים: משפחה, חברים, שכנים, ובסוף – כלל האנושות. 

פרובוקציה מהסוג של נאור נרקיס פועלת בכיוון ההפוך מ"אויקיוזיס". במקום לקרב את ה"אחר" כמו הנשים הדתיות אל תוך מעגל הדאגה שלנו, הפרובוקציה יוצרת ניכור וריחוק. היא מסמנת אותן כ"אובייקט" להמחשה פוליטית ולא כבני אדם בעלי תבונה. כשאנחנו פועלים מתוך כעס ומשתמשים בביוש (Shaming), אנחנו דוחפים את האחר אל מחוץ למעגל שלנו. הסטואי יגיד: "אם אתה רוצה שהיא תבחר בחופש, עליך לגרום לה להרגיש שאתה והיא שותפים לאותה תבונה אנושית, לא שאתה אויב שפולש למרחב הפרטי שלה". שימו לב שלא סתם קפצו מנגד ואמרו שהסרטון שלו הוא הטרדה מינית. 

 סוקרטס לא רצה להשפיל; הוא רצה שהאדם שמולו יגלה בעצמו את חוסר הידיעה שלו. 

אני מזכיר לכם גם את הצינים שהיו פרובוקטורים לא קטנים. אפילו ראו בזה כלי הכרחי בהיותם מבקרים חברתיים. אבל אפיקטטוס מדבר בדיוק על זה בפרק בספרו על ייעודו של קיניקן. 3.22.81, הוא אומר:

"— הקיניקנים של ימינו, שאינם מחקים בכלום את המורים הקדומים, אולי חוץ מאשר בפליטת נפיחות, ותו לא? כי אילולא זאת, לא היינו מתפלאים כלל מדרכיו של הקיניקן ולא היינו תמהים כל-עיקר על שאחד כזה אינו נושא אשה ואינו מוליד בנים. בן-אדם, הוא אבי כל בני-האדם, הגברים הם בניו והנשים הן בנותיו. מתוך הלך-רוח זה הוא ניגש אל הכול ודואג לכולם. וכי סבור אתה, שהוא מחרף את כל הניקרים לו בדרכו תוך התערבות גרידא בעניינים לא לו ? הוא עושה זאת כאב, כאח וכעבדו של זיאוס, שהוא אבי כולנו."

שזה דומה לאמירה על סוקרטס, ולהסבר על קירוב המעגלים. 

הקיניקן לא פועל מתוך זעם או רצון "להחזיר-להתנקם" (Retaliation), אלא מתוך שליחות. הפרובוקציה צריכה לנבוע מתוך תחושת שייכות לאותו המין האנושי (האויקיוזיס שהזכרנו). ברגע שהפעולה נתפסת כ"העלבה" (Insult) ולא כ"תיקון" (Correction), היא מאבדת את התוקף הסטואי שלה.

סנקה משווה את זה לרפואה בעל הכעס 1.15:

"צריכים, איפוא, לתקן את דרכי־החוטא, אם בתוכחה או בתוקף בנעימות או בעצמה, כדי שיזכּה פעלו לטובת עצמו ולטובת אחרים, גם ייסרו אותו כשיש צורך בדבר, אבל בלא כעס. וכי כועסים על מי שמרפאים אותו מחליו? ואם אי־אפשר לתקן אותם ואינם נוחים עוד אף במקצת ואין עוד תקוה נשקפת מהם, – יבערו אותם מתוך חברת בני־אדם, כדי שלא ישחיתו את כל הקרוב אליהם, ובדרך האחת, שיכולים לעשות זאת, יכריחו אותם לחדול מרעתם. – אבל כל זה בלא שנאה. למה אשנא את האיש, שאני מביא לו את התועלת הגדולה ביותר כשאני מציל אותו מיד־עצמו? וכי שונא אדם את אברי־גופו כשהוא קוצץ אותם? – אין כאן כעס, אלא תרופה מתוך דכדוך־הנפש. "

אם שמתם לב, יש בקטע הזה אמירה מפורשת שיש אנשים שהם לא ברי שיח. ההתייחסות פה היא לכאלה שלא ניתנים לשיקום. סנקה מבחין בין ענישה שבאה מתוך כעס (שהיא פסולה) לבין ענישה או תוכחה שבאה מתוך דאגה לכלל. הענישה לא מייצרת מוטיבציה לנענש, להשתפר. אלא תחושה שנעשה לו עוול. גם בקרב ילדים בוודאי בני נוער, אני חושב שענישה היא נוגדת את המטרה. 

יש שני סיפורים שעולים בראשי כשאני מדבר על מעשה שנוגד את התכלית שלו. הראשון הוא אפקט הקוברה. בתקופת השלטון הבריטי בהודו, הממשל רצה לצמצם את מספר נחשי הקוברה בדלהי, ולכן הציע פרס כספי על כל ראש של נחש מת.  אנשים החלו לגדל קוברות בבית כדי להרוג אותן ולקבל את הפרס.  כשהממשל גילה את זה, בוטל הפרס וכתגובה המגדלים שחררו את הנחשים חסרי הערך לרחובות – ומספר הקוברות בעיר גדל משמעותית לעומת המצב ההתחלתי.

אפקט הקוברה מתאר תמריץ שגוי שגורם לאנשים לעשות בדיוק את ההפך ממה שהתכוונו. אם הכוונה שלנו היא פרובוקציה בפני עצמה, כעס בפני עצמו, או ענישה בפני עצמה, אנחנו נייצר תמריץ הפוך ממה שהתכוונו. המטרה שלנו צריכה להיות קרוב אחרים לדעתנו, מתוך מחשבה נכונה וכוונה טובה. הסיפור השני, הוא על ברברה סטרייסנד ואפקט סטרייסנד. 

בשנת 2003  זמרת והשחקנית ברברה סטרייסנד תבעה צלם בשם קנת' אדלמן. הוא צילם תמונות של קו החוף בקליפורניה כחלק מפרויקט לתיעוד שחיקת החוף. באחת התמונות הופיעה האחוזה של סטרייסנד על צוק במאליבו. סטרייסנד הגישה תביעה על סך 50 מיליון דולר בטענה לפגיעה בפרטיות, ודרשה להסיר את התמונה. הידיעה על התביעה הופצה בתקשורת ובאינטרנט. בתוך חודש אחד, למעלה מ-420,000 איש נכנסו לאתר כדי לראות על מה המהומה ולצפות בתמונה של האחוזה. החלק האבסורדי הוא, שלפני התביעה, התמונה הורדה 6 פעמים בלבד מהאתר של הצלם. 2 מתוך ה-6 היו עורכי הדין של סטרייסנד. היא למעשה יצרה אפקט שבעצמה יצרה חשיפה נרחבת למה שרצתה להסתיר. הכלי שבחרה בו יצר אפקט הפוך מהמטרה שאליה כיוונה. 

בשני המקרים הללו, התוצאה אינה מה שמכוונים אליה. הרעיון הסטואי הוא שאנחנו לא שולטים בתוצאות רק בכוונות שלנו. ולכן הכוונה חייבת להיות נכונה וטובה וכוונה לעשות טוב. אחרת אנחנו מחמירים את המצב, כמו עם הקוברה או סטרייסנד. המקרה של נאור נרקיס, הוא חיזק נשים דתיות שאמרו, "אף אחד לא כופה עלי". אפילו אצלי בפוסט, הגיבו ככה. זה נוגד את מה שהוא רצה להשיג. 

הכעס תמיד מנסה להתחפש לצדק, ולהתחפר בעמדה בלי לבחון אולי הוא מזיק. הכעס נכשל כי הוא חסר את המידה הטובה של המתינות. הסטואי לא מתעלם מהעוול (הכפייה), אבל הוא מתקן כמו שרופא מטפל במחלה ולא כועס על החולה. אנחנו לא יכולים לתת לכלי שלא מונע מכוונה טובה, להשתלט ולייצר לנו מציאות שלא ביקשנו, כמו עם הקוברה או סטריסנד. אז גם בחיים הקטנים שלנו, במערכות היחסים שלנו. סנקה כותב (על הכעס 1.18):

"התבונה מעניקה שימוע לשני הצדדים, ואז שואפת להשהות את הפעולה – אפילו את זו שלה עצמה – כדי להרוויח את הזמן הדרוש לבירור האמת; אך הכעס הוא נחפז.

התבונה חפצה שההחלטה שהיא נותנת תהיה צודקת; הכעס חפץ שההחלטה שכבר נתן תיראה כצודקת.

התבונה אינה שוקלת דבר מלבד העניין הנדון; הכעס מונע מדברים פעוטים השוכנים מחוץ למקרה: התנהלות בוטחת מדי, קול רם מדי, עזות מצח בדיבור, גנדרנות בלבוש, תצוגה יומרנית של חסות או פופולריות בציבור – אלו מלהיטים את הכעס.

פעמים רבות הוא ירשיע את הנאשם רק משום שהוא שונא את עורך דינו; גם אם האמת תיערם אל מול עיניו ממש, הוא אוהב את הטעות ונאחז בה; הוא מסרב להשתכנע, ולאחר שצעד בדרך השגויה, הוא מחשיב את העקשנות למכובדת יותר מאשר החרטה."

לסיכום,

פרובוקציה וענישה, הם כלים שבדר"כ מונעים מכעס או רצון להנקם. אנחנו צריכים לוודא שהכלי לא הופך למטרה בפני עצמה. בחיים יש לנו הרבה אינטראקציות עם אנשים אחרים. הדוגמה של סרטון ה AI, ממחישה במישור הפוליטי איך התנהגות "מחנכת", פרובוקטיבית ומונעת מנקם וכעס, מייצרת אפקט הפוך ויוצאת משליטה. היא גם הוכיחה את מה שסנקה כתב שהכעס גורם לאנשים להצטדק ולהתעקש על העמדה הצדקנית במקום לשקול בפלס. במקום לנסות לקרב למעגל שלנו. זו דוגמה שלא שונה ממה שקורה לנו בחיים עם בני בנות הזוג, עם הילדים, עם שאר המשפחה ועם חברים. 

הכלי שאני מציע לנו, הוא מה שציטטתי קודם מסנקה. קודם לתת לעצמנו שהות. "התרופה היותר טובה לכעס היא: לדחות אותו. את זאת תבקש ממנו בתחילה, לא שיסלח תיכף, אלא שישקול בפלס. אם רק יחכה – יחדל. אל תנסה מתחילה להכחיד אותו כולו, כי ראשיתו התרגשות קשה; אם תקרא ממנו חלקים, לבסוף תנצחהו בשלמות". אחרי שאנחנו חושבים ממקום מושכל ומוודאים שיש לנו כוונה טובה, המטרה שלנו צריכה להיות  לקרב אלינו את מי שהכעיס אותנו. אז נבחר שלא להעניש ולנקום, אלא למצוא את הדרך לתקן, לשקם ולחבר. לאחרונה מישהו הרגיז אותי. בחרתי שלא לשוחח איתו על הנושא במשך 24 שעות. רציתי לוודא שאני לא מדבר מתוך כעס. לאחר מכן, ביקשתי לשוחח איתו. הסברתי שיש 2 דרכים, זו של שיח רציונלי מחבר, או שאני אבין שאין לי עם מי לדבר ואבחר את בחירותי. לאור המעשה שהרגיז אותי, אמרתי שמעתה דברים יהיו אחרת והגדרתי איך מבחינתי דברים צריכים להתנהל. גם הבהרתי, למה זה לטובת שנינו. למה גם לזה שהרגיז אותי, עדיף שככה הדברים יהיו. לשמחתי זה עבד. אם הייתי מדבר מתוך כעס, לא הייתי מקשיב לצד השני. הוא היה מרגיש שנעשה לו עוול שאני כועס עליו והיה מסתגר בעמדתו גם. לפעמים יש מקרים שאין שיח. אין עם מי לדבר. עדיין, בחירת הפעולה שלנו צריכה להיות צודקת, אפילו אם נאלץ למנוע מאחר להמשיך להזיק. בכל מקרה לעשות את זה לא ממקום כועס. 

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב