פרק 212 חיים רק פעם אחת - תהנה

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

לפרק היום יש תכלית. להשתמש בגישה הסטואית לנתח עמדה מסוימת. קראתי פוסט באחת מהקבוצות בפייסבוק שבה מנהלים דיונים פילוסופים וחשבתי שזו דרך מעניינת להראות איך נכון לבחון עמדות מסוימות. עכשיו ברור שבפייסבוק לא באמת מנהלים דיונים פילוסופים. זה יותר זירה בה אנשים משתפים את דעתם, לפעמים שואלים אחרים על עניינים פילוסופים ובעיקר מגיבים במעין דיבייט השואף להוכיח עמדה אחת על פני השניה. 

בכל אופן מעת לעת אני אוהב לקרוא כדי להתרשם. הפעם היה פוסט שעורר את רצוני להתנגד. וכאמור זו הזדמנות לתרגל את החשיבה הסטואית שלי. הפוסט עורר בי התנגדות וזה העלה בי את השאלה למה אני מופעל מהפוסט הזה. אפיקטטוס אמר שאף אחד לא רוצה להיות בסתירה וההתנגדות שבי מעידה על סתירה. הדברים לא מתיישבים לי עם ההנחות המוקדמות שלי. אז אני צריך לבחון גם את ההנחות המוקדמות וגם את הדברים שנכתבו. אפיקטטוס אמר שאנשים רוצים להיות צודקים או להצליח במה שהם מבקשים. אז אם הם טועים, הם לא עושים את מה שהם רוצים שיקרה. כי אם הם רוצים להיות צודקים, הם לא רוצים לטעות. לכן אומר אפיקטטוס כל עוד הם חיים בטעות, שרויים בסתירה, אין מה שמונע מהם לעשות טעות. 

אז עלינו להוכיח לנו ולהם שהם לא משיגים את מה שהם רוצים והם מצויים בסתירה ואז אולי יסתלקו מן הטעות. 

הפלטפורמה של הפייסבוק לא מתאימה לכך, כי כמו שאמרתי קודם, כל אחד מגיע לזירה כדי להראות איפה הוא צודק. בדיאלוג זה אחרת. את הרצון שלי להתנגד למה שהובע בפוסט, אני מעדיף להעביר בכלי שיש לי. ככה אני יכול להראות למי שבוחר להקשיב, את הסתירה שבפוסט שקראתי. לגופו של עניין כתב מישהו, (אולי הוא קצת ניסה להטריל, אבל בכל זאת), פוסט שפותח במילה "אפשטיין", מתוך התייחסות לג'פרי אפשטיין. כבר מעלה חשד קל לפרובוקציה. אבל בכל זאת. 

הוא ממשיך ואקריא את הפוסט הקצר שלו:

"מדוע מדברים עליהם בשאט נפש?

אני מניח שרובכם לא חושבים שיש עולם הבא שכולל שכר ועונש. ורובכם גם חי את חייו לאור הפתגם הידוע: חיים רק פעם אחת - אז תהנה!

אם אין שכר ועונש אחרי שמתים, הרי שכל אלו, שאתם מעוותים את פניכם לאור מעשיהם, עשו מה שעשו כדי להנות. והם נהנו יותר מכם כנראה. ולא הולכים לשלם על כך אחרי המוות לפי תפיסתכם. אם כך, הרי שהם פעלו בצורה מאוד רציונאלית ולא במקרה.

הבהרה: מי שנהנה להתחשב באחרים, לבריאות. אבל למה אתם מחייבים אחרים בהעדפות שלכם? אתם לא חייבים להיות חברים שלהם אם אתם לא אוהבים את הסגנון שלהם. אבל מבחינה שכלית, כל אחד פועל לפי מה שעושה לו טוב. אם זה לפגוע באחרים ואם זה לעזור לאחרים."

בגדול, אפשר לשאול, למה בכלל להגיב לפוסט כזה. הרי ברור שהכותב מבקש לעשות פרובוקציה. גם אם לא, עדיין הוא מהווה אימון טוב לחיזוק וחידוד עקרונות נכונים. להבין מה נכון ומה לא. גם על זה אפיקטטוס דיבר, על להבין את הטעות של אחרים כדי שנדע ללמוד מהם מה הם עושים לא נכון. 

אז בחרתי לפרק את הטיעונים בפוסט הזה כתרומה עבורנו, לתרגל סטואיות. 

נתחיל ממש עם הטיעון הפותח. שהוא בכלל תיאולוגי מה שמעלה לי את החשד שכותב הפוסט, אולי מבקש לעשות לנו הפוך על הפוך. להראות לנו שאנחנו לא שונים מאפשטיין. אבל לא אנחש ואתייחס לגופו של עניין. הטיעון הפותח של "אני מניח שרובכם לא חושבים שיש עולם הבא שכולל שכר ועונש". בהקשר של הדברים שכתב בפוסט, זה טיעון שיוצא מתוך הנחה שמעשה מוסרי יעשה רק כאשר אדם חושש מעונש. 

גם אפלטון בספר "המדינה" במשל על הטבעת של גיגס טען משהו דומה. בדיאלוג, דמות בשם גלאוקון מתווכחת עם סוקרטס. הוא מספר על רועה צאן שמצא טבעת שהופכת אותו לבלתי נראה. ברגע שהוא גילה שהוא "רואה ואינו נראה", הוא:

1. חדר לארמון.

2. פיתה את המלכה.

3. רצח את המלך ותפס את השלטון.

הטיעון של גלאוקון: גם האדם הצדיק ביותר, אם יקבל טבעת כזו ולא יצטרך לתת דין וחשבון לאף אחד (כי לא רואים אותו), יפעל בדיוק כמו האדם הרשע. הוא יגנוב, ירצח ויעשה ככל העולה על רוחו. המסקנה שלו היא שאנשים הם מוסריים רק כי הם מפחדים להיתפס. אין ספק שהרבה אנשים עושים עוול כל עוד הם לא נתפסים. אבל זה לא מעיד על העיקרון.

ניטשה טוען שרוב מה שאנחנו קוראים לו "מוסר" הוא בסך הכל פחד. הוא אומר שאם תסיר את החוקים ואת העין הצופייה של החברה (הטבעת של אפלטון), האדם הממוצע לא יהפוך ל"רע", אלא פשוט יחשוף את היותו חיה מבויתת שרוצה לשרוד. ניטשה טען שאפלטון המציא את ה"טוב" המוחלט רק כדי לרסן את האנשים החזקים. בספרו "שקיעת האלילים", בפרק "הבעיה של סוקרטס", ניטשה טוען שסוקרטס היה מכוער ומושחת מיסודו, והוא המציא את הדיאלוג והמוסר רק כדי לשלוט ביצרים האפלים של עצמו. ניטשה רומז שאם לסוקרטס הייתה "טבעת גיגס", הוא אולי לא היה גונב כסף, אבל הוא היה "גונב" את נשמותיהם של הצעירים ומנצח אותם בלוגיקה כדי להשביע את יצר הכוח שלו. זה אומר שהאדם באמת יבצע פשעים ברגע שיוסר הפיקוח, אבל הוא לא מגנה את זה באותה צורה שאפלטון מגנה – הוא רואה בזה עדות לכך שהמוסר שלנו הוא רק קרום דק וחלש. 

ניטשה ביקר את הרעיון של "אלוהים כעין רואה". הוא טען שהאדם המודרני צריך להיות מסוגל לפעול נכון גם כשאין "עין בשמיים" שצופה בו. בספר "מעבר לטוב ולרוע": בניגוד לאפלטון שחשב שהיעדר פיקוח יוביל לחורבן מוסרי, ניטשה קרא ל"אדם העליון" (Übermensch) ליצור ערכים משל עצמו, בלי קשר לשאלה אם רואים אותו או לא. לטעמי ניטשה לא דיבר לכל אחד. הוא דיבר לאנשים כמוהו. ולדעתי זו בדיוק הבעיה עם ניטשה. שאנשים קיבלו מזה היתר לבנות לעצמם ערכים משלהם, אבל כאלה שהביאו את הג'פרי אפשטיינים של העולם ואף גרוע מזה. כולנו יודעים מי עוד השתמש בטיעון של "האדם העליון". לא שאני חושב שניטשה התכוון שזה טוב שיהיו כאלה, אבל הוא סלל את הדרך לאלה שפרשו אותו לא נכון.

בכלל השאלה הזאת של מוסר מתוך פחד או פיקוח, נידון רבות. בין היתר באחד מהניסויים המחשבתיים המעניינים, "הכפתור של המנדרין". זה ניסוי מחשבתי שנועד לנו. שנבחן את עצמנו. והוא הולך כך:

דמיינו סיטואציה יש מנדריני עשיר בסין (במאה ה-18–19 "מנדרין" היה פקיד בכיר באימפריה הסינית).

נאמר לכם שאם תלחצו על כפתור מסוים, אותו אדם ימות מיד – רחוק מכם אלפי קילומטרים – ואתם תקבלו עושר עצום. 

יש כמה תנאים חשובים:

• איש לעולם לא ידע שאתם עשיתם זאת.

• לא תהיה שום סכנה להיתפס.

• האדם רחוק לחלוטין מכם – אתם לא מכירים אותו, לא תראו אותו לעולם. אני אוסיף, גם כדי להקל עליכם, שהוא לא איש נחמד, לא יועיל לעולם, לא יתגעגעו אליו ואין לו כאלה שאוהבים אותו.

• כל מה שנדרש הוא לחיצה קטנה על כפתור.

תשאלו את עצמכם אתם תלחצו על הכפתור?  

הרעיון הוא לבדוק עד כמה המרחק – הפיזי והרגשי – מאפשר לנו להצדיק מוסרית פגיעה באחרים. 

זה כנראה המצאה של אונורה דה בלזק (1835): בספרו "אבא גוריו", הדמות של ראסטיניאק שואלת את חברו: "האם קראת את רוסו? אתה זוכר את הקטע שבו הוא שואל מה היית עושה לו יכולת להתעשר על ידי הריגת מנדרין סיני זקן, רק על ידי כוח הרצון, מבלי לעזוב את פריז?". בלזק הוא זה שהפך את הדילמה למפורסמת תחת השם "להרוג את המנדרין". אולי כמו שכתב בלזק, זה פיתוח של ז'אן ז'אק רוסו. מאוחר כמה פילוסופים אקזיסטנציאליסטים דנו בשאלה הזאת. 

אני חושב שזה תרגיל מעניין כי הוא חושף כמה תופעות מוסריות עמוקות:

1. מרחק מוסרי קל יותר לפגוע במישהו שאיננו רואים.

2. אנונימיות כאשר אין סיכוי להיתפס, המוסר נבחן בצורתו הטהורה.

3. פעולה מינימלית – תוצאה מקסימלית לחיצה קטנה גורמת לאירוע עצום – כמו במערכות מודרניות (טילים, שווקים פיננסיים, אלגוריתמים).

4. מבחן למצפון אם התשובה היא "לא", הסיבה אינה פחד מעונש אלא עקרון מוסרי פנימי.

בכל אופן, נחזור לפוסט.  הסטואים לא בנו את המוסר שלהם על שכר ועונש. הרבה מפספסים כמו כותב הפוסט את האתיקה של מידות. להבנתי הוא בכלל רצה להגיד לנו שאם אנחנו לא פועלים על פי "שכר ועונש", המוסר שלנו לוקה ואז אין הבדל בינינו לבין אפשטיין. הוא פשוט הלך עד הסוף עם תפיסתו. מעין פירוש לוקה של ניטשה של בניית ערכים אישית. אבל אני מזכיר לכם שמבחינה סטואית, רק דבר אחד הוא טוב באמת:

המידה הטובה (ἀρετή). ל השאר – כסף, תהילה, בריאות, כוח – הם אדישים. רק האופי המוסרי שלי הוא הטוב היחיד. ככה שאם נעשה עוול, כמו לפגוע במנדריני, אנחנו פוגעים בעצמנו. המנדריני והכסף שלו, הם אדישים לאופי המוסרי שלי. ואם תגידו לי, "כן, אבל אני יכול לעשות הרבה טוב עם הכסף של המנדריני", אתם עוברים לתפיסה תועלתנית והגברתם הרגל. החשיבה שלכם תשתנה להיות תועלתנית ולא של מידות טובות. בכל אופן, כמו שאמרתי, הסטואים לא נימנים על תפיסת שכר ועונש במוסר. 

אחד הציטוטים האהובים עלי מאפיקטטוס "השיחות" 1.1.23:

"כי לרצוני החופשי לא יוכל אפילו זיאוס עצמו!".

זה בפני עצמו מלמד אותנו שמוצאו של המוסר הסטואי, הוא בבחירה שלנו. לא בשכר ועונש. הטוב והרע הם אך ורק הבחירה המוסרית שלי. לא בכפיה מבחוץ. תחשבו על זה מבחינה סטואית, החוק האזרחי\פלילי, הוא חיצוני, הוא או מועיל או לא מועיל. הדבר היחיד שטוב או רע, זו הבחירה שלי. השכר והעונש, אם תיאולוגי, זה גם חיצוני ואין לי שליטה עליו. הוא לא תלוי בי הוא תלוי בשיפוט חיצוני. בשליטה שלי, זו הדעה שלי, דחף, תשוקה, הימנעות וכל מה שהוא פרי עשייתי. חדי האוזן בניכם מבינים שזה משפט הפתיחה של "המדריך" של אפיקטטוס. מה שאומר, ששיפוט דתי, אינו בשליטתי. אם זה בית דין של מטה או של מעלה. 

החלק היפה פה, זה שאין סתירה. הלוגיקה המתבקשת, שאני יכול לבחור לראות בבית הדין של מטה או מעלה, כמועיל ולבחור בו. אבל כמו שאנחנו יודעים, יש כאלה שמאמינים במוסר של שכר ועונש, מוסר תיאולוגי ועדיין עוברים על החוק ועדיין עושים עוול. לכן גם הם נכנסים לקטגוריה של "כי לרצוני החופשי לא יוכל אפילו זיאוס עצמו!", שהמוסר שלנו תלוי בבחירה שלנו לעשות טוב או רע. 

לכן אתיקה של מידות טובות, היא נכונה ועדיפה גם אם חיים במסגרת של "שכר ועונש", ארצית או אלוהית. נחזור להמשך הפוסט.

"רובכם גם חי את חייו לאור הפתגם הידוע: חיים רק פעם אחת - אז תהנה!

אם אין שכר ועונש אחרי שמתים, הרי שכל אלו, שאתם מעוותים את פניכם לאור מעשיהם, עשו מה שעשו כדי להנות. והם נהנו יותר מכם כנראה. ולא הולכים לשלם על כך אחרי המוות לפי תפיסתכם. אם כך, הרי שהם פעלו בצורה מאוד רציונאלית ולא במקרה."

נתחיל בסוף של החלק הזה. "הרי שהם פעלו בצורה מאוד רציונאלית ולא במקרה.". אז לא. זה לא רציונלי. זה היגיון פנימי. וזו הבחנה חשובה. מבלי להיכנס יותר מידי ללוגיקה, רק אגיד שזה היגיון פנימי רציף והוא יכול להיות גם אם משהו לא נכון ולא מציאותי. זה גם הגיוני ולוגי להגיד שכל הפילים הורודים יכולים לעוף ודמבו הוא פיל ורוד ולכן דמבו יכול לעוף. זה תקף לוגית. אין פה סתירה פנימית. המסקנה שדמבו יכול לעוף כי הוא פיל ורוד, מתוך ההנחה שפילים ורודים יכולים לעוף, זו מסקנה הגיונית. אבל זה היגיון פנימי. הרציונלי, מכוון לחוקיות שלא תלויה בי ויש בה ערך מציאותי בנוסף להיגיון הפנימי. הגיוני שאם אני חושב שמותר לי הכל, אז מותר לי גם לגנוב ולרמות. אבל רציונלית, אני טועה כי אם מותר לי הכל, אז מותר גם לאחרים, אז מותר להם לפגוע בי? הרי אני לא מתיר שיפגעו בי, אז יש סתירה. 

הצדק הסטואי הוא רציונלי. הוא לא מכוון רק להעדפות אישיות. "חיים רק פעם אחת - תהנה", זה ניהיליזם. זו גם הקצנה רטורית מצד כותב הפוסט שנועדה להמחיש לנו אבסורד. זה גם כשל לוגי.

המסקנה שצריך להנות כי חיים רק פעם אחת, היא לא מחויבת. למה אם חיים רק פעם אחת זה אומר שצריך לנצל את הזמן בהנאה? למה זה הערך האולטימטיבי שיש לנצלו במהרה לפני הסוף? 

זה טיעון איש קש. אף אחד לא אומר דבר כזה, כאקסיומה ומשפט לחיים. אולי אנשים אומרים את זה מעת לעת כהצדקה להעדפה שלהם, אבל אם נשאל אותם, הם לא יגידו שזו פילוסופיית החיים שלהם. חיים רק פעם גם יכול להוביל למסקנות אחרות.

הסטואים כן יגידו "חיים רק פעם אחת". זה מוביל למסקנה שאם עושים משהו יש לעשות אותו הכי טוב וכאילו זה הדבר האחרון שאני עושה. דהיינו לא לתת ערך לדברים לא נכונים. בפרק הקודם התייחסתי לאמירה של מרקוס אורליוס. “בכל שעה תן דעתך והיה נחוש, כיאה לרומאי ולגבר, להשלים את עמל כפיך בדייקנות, בהוד שאינו מעושה, בחדווה, בחופשיות ובצדק. תן לעצמך מנוחה מיצירי הדמיון האחרים. אמת, תשיג את זו המנוחה, אם אך תבצע כל מעשה כאילו היה אחרון מעשיך בימי חלדך — חופשי מכל פיזור דעת, מסטייה מכוונת מן ההִגיון המדריך, חופשי מהעמדת פנים, מאהבה עצמית וממרירות באשר למנת גורלך. רואה אתה מה מעטים הדברים אשר אם יהיו בשליטתו של אדם, יוכל הוא לחיות את חייו בנחת ובקדושה. הן לא ידרשו האלים שום דבר נוסף מאדם המשגיח בכגון אלה.” 2.5  

הטענה שאפשטיינים למיניהם פעלו באופן רציונלי כי התפיסה המובילה היא לכאורה "חיים רק פעם אחת, אז כבר עדיף להנות", בטח כשאין שכר ועונש, מרחיקה בכלל מן המטרה של הפוסט. אם הכוונה היא להציב לנו מראה שכולנו כאלה ועלינו לחזור למוסר של שכר ועונש, הוא מפספס. כי האבסורד בטענה לא מביא אנשים להתחבר לטיעון שלו. אני למשל לא מסכים שכולנו נהיליסטים אם אין לנו שוטר כזה או אחר. או לכל הפחות לא מסכים שכולנו אפשטיינים אם אנחנו חושבים שצריך להנות. זו הבעיה עם המראות שמנסים להציב לנו. הם לא באמת מראות. הרי מראה משקפת מציאות והיא אמורה להיות מדויקת בשיקוף שלה. פה אין דיוק ואפילו מראה אינה מדייקת, כי היא דו מימדית. זה לא עובד. זה  מאוד פופולרי בישראל של 2026 להציב מראה אחד לשני. בסוף זה לנסות להוכיח אחד את השני כשלמעשה הטיעון הכי מפושט פה, "אני מראה לך שאתה לא חושב כמוני ולכן טועה. אם לך מותר, אז גם לי". אין עומק רוחני למראות הללו שנהוג להציב היום זה לזה. 

הסטואים אומרים שמוסר הוא לעשות את הדבר הנכון, לא משנה מה אחר עושה. לא משנה מה הנסיבות החיצוניות, הבחירה המוסרית שלי, נעשית על פי מידת הצדק, האוניברסלית. אני צריך לפעול נכון כדי לא לעשות עוול. אם אני עושה עוול כדי להוכיח למי שהוא אחר שהוא טועה, אני טועה. אי אפשר להוכיח למישהו שהוא טועה בעזרת טעות. כל הפוסט הזה מוכיח את זה. בסוף זה מסתכם למה שמרקוס אמר לעצמו ב"מחשבות לעצמי 12.17:

"אם הדבר אינו יאה, אל תבצעו; אם אין הוא אמת, אל תאמרו". 

זה נכון גם לא להיות אפשטיין וגם לא לעשות מניפולציה של טיעון אבסורדי בלנסות להמחיש נקודה, או לכאורה להציב מראה, שבסוף רק משקפת מי הבן אדם שמציב את המראה. 

הצדק הסטואי הוא בעיני דבר יפה.

 אולי התרומה הסטואית היפה ביותר לאתיקה חברתית, תפיסת 'מעגלי הדאגה', היא גם אחת הפחות מוכרות לסטואים המודרנים שקוראים את מרקוס אורליוס, סנקה או אפיקטטוס. מוזמנים לחפש את הפרק שעשיתי על העניין. גם על  אוֹיְקֵיוֹסִיס (Oikeiôsis) – המתרגמת בדרך כלל כ'ניכוס' או 'זיקה' עשיתי פרק. מוזמנים לחפש. בכל אופן גם מעגלי הדאגה וגם הניכוס, הם ההסבר הסטואי לאופן שבו דאגה מוסרית מתפתחת באופן טבעי ולצורה שבה יש לטפח אותה במכוון. כריסיפוס ראש האסכולה השלישי של הסטואה, טען כנגד האפיקוראים (שגרסו כי הדחף הבסיסי ביותר שלנו הוא לעבר העונג), כי הדחף הראשון של כל יצור חי הוא לעבר שימור עצמי והכרה במבנהו שלו. במילים אחרות, אנו מתחילים בכך שאנו 'מרגישים בבית' עם עצמנו. משם, ההתפתחות המוסרית מורכבת מהרחבת אותה תחושת 'בית' כלפי חוץ. באופן מעניין, גם האפיקוראים וגם האסכולה הקירינית בעת העתיקה שדגלו בהנאה ועונג כערך עליון, לא הגיעו למקום של אפשטיין. כך שהטיעון האבסורדי, לוקה אפילו כלפי האסכולות הלכאורה הדוניסטיות. 

בכל אופן, את מעגלי הדאגה, אפשר לדמיין – המעגלים הקונצנטריים – כלומר אחד בתוך השני. כמו מטרה. זה רעיון של סטואיקן מאוחר בשם היירוקלס, שכתב במאה השנייה לספירה. דמיינו את עצמכם במרכז, לאחר מכן מעגל למשפחה הקרובה שלכם, אחד למשפחה המורחבת, אחד לחברים ושכנים, אחד לחבריכם לעיר, ולבסוף המעגל החיצוני ביותר המקיף את האנושות כולה. המשימה הסטואית – והיירוקלס מבהיר היטב כי זוהי משימה הדורשת מאמץ, ולא תהליך פסיבי – היא 'למשוך את המעגלים החיצוניים פנימה', ולהתייחס לזר במידה של חום המתקרבת לזו שאתם חשים כלפי בן-דוד. זהו היסוד הפילוסופי של המחויבות הסטואית לקוסמופוליטיות: לא סיסמה פוליטית מופשטת, אלא תרגול מוסרי קונקרטי של הרחבת גבולות הדאגה.

זה בפני עצמו, מציב את את אתיקת המידות כפרקטיקה נכונה למוסר עוד לפני תפיסת "שכר ועונש". 

הסוף של הפוסט הולך כך:

"הבהרה: מי שנהנה להתחשב באחרים, לבריאות. אבל למה אתם מחייבים אחרים בהעדפות שלכם? אתם לא חייבים להיות חברים שלהם אם אתם לא אוהבים את הסגנון שלהם. אבל מבחינה שכלית, כל אחד פועל לפי מה שעושה לו טוב. אם זה לפגוע באחרים ואם זה לעזור לאחרים."

אני מסכים עם ההתחלה של החלק הזה, למרות שבטח לא לכך התכוון כותב הפוסט, אבל להתחשב באחרים אכן זה בריאות. במובן של השגשוג והרווחה האנושית. להתחשב, אדיבות, חברתיות, אלה תכונות אנושיות שמקדמות את היותנו יצורים חברתיים. לכן יש להם ערך בפני עצמם. וגם ערך אנוכי. יטיב לי להיטיב, גם אם כוונתי הסטואית היא לעשות טוב בלי קשר לתמורה. 

עכשיו לסוף. "מבחינה שכלית, כל אחד פועל לפי מה שעושה לו טוב. אם זה לפגוע באחרים ואם זה לעזור לאחרים". צריך לדייק פה והדיוק חשוב. כל אחד פועל לפי מה שנדמה לו שעושה לו טוב. לזה התכוון אפיקטטוס במה שציטטתי בהתחלה שאנשים פועלים על פי מה שנראה להם נכון, אם הם לא טועים. בשיחות 2.26:

"כל טעות טומנת בחובה סתירה: שכן מכיוון שזה הטועה אינו מייחל לטעות, אלא להיות צודק, ברור כשמש שאין הוא עושה את מה שהוא מייחל לו. שהרי מה מייחל הגנב לעשות? את מה שמשרת את האינטרס שלו. אם, לפיכך, הגניבה אינה לטובתו, הרי שאין הוא עושה את מה שהוא מייחל לו. אך כל נפש רציונלית נרתעת מטבעה מסתירה; וכל עוד אין היא מבינה את הסתירה הזו, דבר אינו מונע ממנה לעשות דברים סותרים. אך ברגע שהיא מבינה את הסתירה, היא חייבת מכורח המציאות להימנע ממנה, ולהימנע ממנה באותה מידה שבה אדם חייב להתנער מהשקר ברגע שהוא רואה שדבר מה הוא שקרי; אך כל עוד השקר הזה אינו גלוי בפניו, הוא נותן לו את הסכמתו כאילו היה אמת."

שימו לב שהקטע הזה ממחיש לנו שכל אחד פועל לפי מה שנראה לו מועיל. אבל זה לא בהכרח מועיל לו. בנוסף יש פה אמירה חזקה מאוד: "כל נפש רציונלית נרתעת מטבעה מסתירה; וכל עוד אין היא מבינה את הסתירה הזו, דבר אינו מונע ממנה לעשות דברים סותרים.". כלומר הרציונלי חייב להיות היעדר סתירה בין תפיסת העולם שלי לבין המציאות, הטבע והחוקיות שבו.

אז אם כל אחד היה פועל על פי מה שעושה לו טוב, לאנשים לא היה רע. לכן המשפט המסכם של הפוסט: "אבל מבחינה שכלית, כל אחד פועל לפי מה שעושה לו טוב. אם זה לפגוע באחרים ואם זה לעזור לאחרים.", הוא שגוי פילוסופית, וטעות לוגית. לעזור לאחרים, כן יעשה לי טוב, לפגוע בהם לא. לעשות טוב זה הולם את הרציונל את השכל לעשות רע, זה לא. זה אומר שאני טועה בהנחת היסוד לגבי מה טוב ומה רע. ותפיסת שכר ועונש לא תשנה סתירה פנימית בשיפוט של האדם לגבי מה טוב ומה רע. היא רק תרתיע או שלא. 

כל השיח הזה על "חיים רק פעם אחת - אז תהנה", הזכיר לי את הספר של סנקה "על החיים המאושרים". הוא ממען אותו לאחיו הגדול והפתיחה של הספר נפלאה. הוא כותב:

"כל בני האדם, אחִי גאליו, חפצים לחיות באושר, אך כושר הבחנתם קהה מכדי לתפוס מהו בדיוק הדבר ההופך את החיים למאושרים. המרחק מהשגת האושר כה גדול, עד שככל שאדם נאבק ביתר שאת להגיע אליו, כך הוא מתרחק ממנו יותר אם טעה בדרך; שכן אם הדרך מובילה לכיוון הנגדי, הרי שעצם מהירותו היא שנושאת אותו הרחק יותר. על כן, ראשית עלינו להגדיר בבירור מהו היעד אליו אנו שואפים; לאחר מכן עלינו לבחון באיזה נתיב נוכל להגיע אליו במהירות המרבית. שכן במהלך המסע עצמו, בתנאי שייעשה בכיוון הנכון, נלמד כמה התקדמנו בכל יום, וכמה קרבנו אל המטרה אליה דוחקים בנו דחפינו הטבעיים. אך כל עוד אנו נודדים באקראי, מבלי ללכת בעקבות מדריך כלשהו פרט לצעקותיהם ולקריאותיהם הצורמות של אלו המזמינים אותנו להתקדם לכיוונים שונים, חיינו הקצרים יתבזבזו בשיטוטים חסרי תועלת, גם אם נעמול יומם וליל כדי להשיג תבונה." 

כמה זה פשוט ככה חכם. אם אנחנו בדרך הלא נכונה, אנחנו נתרחק מהדרך הנכונה. ככה נתרחק מהאושר שלנו. 

הוא ממשיך:

"לפיכך, אל לנו להחליט לאן עלינו פנינו ובאיזה נתיב עלינו ללכת ללא עצתו של אדם מנוסה שכבר חקר את המחוז אליו אנו עומדים להיכנס; שכן מסע זה אינו כפוף לאותם תנאים כשל מסעות אחרים. באחרים, שביל ברור שנלמד או בירור אצל המקומיים מונעים מאיתנו לטעות, אך כאן – השבילים הכבושים והנפוצים ביותר הם אלו המטעים אותנו ביותר. דבר אינו חשוב יותר, אם כן, מכך שלא נלך כצאן בעקבות העדר שהלך לפנינו, ובכך נתקדם לא אל המקום שאליו עלינו ללכת, אלא אל המקום שאליו הולכים כל השאר."

כמה זה אנטי קונפורמיסטי?! לא להיות כמו עדר, גם בהנאות שלנו וגם ללא ללכת כעדר אחרי מורים לא נכונים, בדרכים לא נכונות. 

"דבר אינו מסב לנו צרות גדולות יותר מאשר כפיפותנו לשמועות הנפוצות, והרגלנו לחשוב שהדברים הטובים ביותר הם אלו המקובלים ביותר על הכלל; העובדה שאנו רואים בחיקויים רבים כדברים טובים באמת, ושאנו חיים לא לפי ההיגיון אלא לפי חיקוי של אחרים. זוהי הסיבה לאותן ערימות אדירות שאליהן בני אדם נוהרים עד שהם נערמים זה על גבי זה. בדוחק גדול של אנשים, כאשר הקהל לוחץ על עצמו, איש אינו יכול ליפול מבלי שימשוך איתו אדם אחר מטה, ואלו ההולכים לפנינו גורמים להרס של אלו הבאים אחריהם. תוכל להבחין באותו הדבר בדיוק בחיי אנוש: איש אינו יכול סתם לטעות לבדו, אלא עליו להפוך גם לגורם וגם ליועץ לטעותו של אחר.

מזיק הדבר לצעוד בעקבות אלו ההולכים לפנינו, ומכיוון שכל אדם מעדיף להאמין לאחר מאשר לגבש דעה משל עצמו, לעולם אין אנו מפעילים שיקול דעת מושכל על החיים, אלא טעות מסורתית כלשהי תמיד מסבכת אותנו ומביאה עלינו חורבן. אנו אובדים כי אנו הולכים בעקבות דוגמאות של אנשים אחרים; היינו נרפאים מכך לו היינו מתנתקים מן העדר. אך כפי שהדברים כעת, האספסוף מוכן להילחם נגד ההיגיון כדי להגן על טעותו שלו. כתוצאה מכך קורה אותו הדבר כמו בבחירות: כאשר רוח החן העממי ההפכפכה משנה כיוון, אלו שנבחרו לקונסולים ופראיטורים נתפסים בהערצה על ידי אותם אנשים בדיוק שבחרו בהם. הסכמה ואי-הסכמה של כולם לגבי אותם הדברים – זהו סופה של כל החלטה הניתנת על פי קול הרוב.".

לא אגע בכל הקטע הזה, אבל כן אדגיש את האמירה "איש אינו יכול סתם לטעות לבדו, אלא עליו להפוך גם לגורם וגם ליועץ לטעותו של אחר." זה קורה בלי הפעלת שיקול דעת. לכן יש הרבה אנשים במסמכי אפשטיין. לא בגלל "שכר ועונש". לא בגלל חיים אחרי המוות ובית דין כלשהו. בגלל זה אנשים מצדיקים דברים שגויים וחיים בסתירה. כי הם הולכים בדרך לא נכונה, בלי שיקול דעת ומצדיקים דברים נגד ההיגיון כדי להגן על הטעות שלהם. 

סנקה כותב (ב):

"הסכמת ההמון היא אות לגריעות הדבר. לכן עלינו לשאול: מה הוא היותר טוב למעשה, לא מה הוא היותר רגיל; וכן: במה תתקיים לנו נחלת אושר נצחי, לא במה ימצא חפץ המון העם, שהוא היותר משובש בהבנת האמת. "

סנקה מכוון אותנו לפעול על פי מה שמתקיים בו אושר נצחי. הכוונה לא אושר לנצח, אלא אושר בלתי מעורער ולא מושפע מגורם חיצוני. כזה שלא חולף אם נגזים בו. כי אי אפשר להגזים בו. הנאה שנרבה בה יתר על המידה, עלולה להיות כאב, סבל ונזק. כמו עודף אכילה, שתיה, מין ועוד. אבל אושר נצחי, לא יגרע כלום אם נגביר אותו. זה רק מעשה טוב שלנו, אחרי מעשה טוב. זו הדרך הטובה שדיבר עליה סנקה בהתחלה, זו שמקרבת אותנו ליעד ולא מרחיקה אותנו. 

נסיים בפרק (ג) של הספר "על החיים המאושרים", אצטט ואסביר תוך כדי:

"בינתים חוק אחד לנגד עיני, שהוא מוסכם בקרב כל הסטוֹאים: לאחוז בדרכי הטבע. שלא לתעות מאחריו, כי אם להשתלם לפי משפטו ודוגמתו – היא חכמה. מאושרים איפוא החיים המתאימים לטבעם. לזה יגיעו רק כשהרוח בריא ומתמיד בבריאותו, כשהוּא חזק ותקיף, אבל גם נאה ומתוּן, מסתגל למסיבות הזמן, צופה גם הליכות הגוף, אף כי לא בדאגה ופחד; משתדל בכל מה שנותן תוכן לחיים, מבלי להתפעל מאיזה דבר ביותר; משתמש במתנות־הגורל, מבלי היות עבד להן. על נקלה תבין מזה, ואין צורך להוסיף, כי בדרכי חיים כאלה תמצא מנוחה תמידית וחופש, באין מקום לדברים מכעיסים ומבהילים, במקום הנאות־הגוף והדברים הפעוטים והמתפוררים וגורמים גם לחרפה ונזק. בדרכים ההם זוכים לשמחה נצחת, אשר לא תתמוטט ולא תשתנה, לשלום וליחוד הלב ולגדולה שיש בה ענוה – כי כל מקום שאתה מוצא זדון, הוא נובע מן החולשה"

 אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב