פרק 213 על האירוניה ושלוות נפש

חלומו של סקיפיו By Raphael - media.photobucket.com, Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=20408994

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים. 

כולנו מצויים בתקופה קשה. נראה שלא עובר רגע בלי אירוע. טילים מבחוץ, פלגנות ושנאה מבפנים, שינויים גאופוליטיים, אנטישמיות ועוד ועוד. על פניו נראה שזה לא משנה מה נעשה המציאות בתחרות עם עצמה, איפה עוד אפשר להחמיר ולהפתיע. 

אני מוצא שהאימון שמרקוס אורליוס עשה עם עצמו, נכון גם לנו לקידום שלוות הנפש. אפשר לקרוא לאט ולנסות להבין מה הוא אומר ולמצוא שאנחנו לא במקום שונה בהרבה מזה שהוא היה מצוי בו. אבל לפני כן, אני רוצה לדבר על אירוניה ועל סנקה. נתחיל באירוניה.

מי שבגילי +- אולי זוכר את הסרט "מציאות נושכת" עם וינונה ריידר ואית'ן הוק. יש סצנה מפורסמת מהסרט, שהדמות ליינה (המגולמת על ידי וינונה ריידר) עוברת ראיון עבודה והמראיינת מבקשת ממנה להגדיר "אירוניה". היא נתקעת, למרות שהיא אמורה להיות הדמות האינטלקטואלית. מאוחר יותר, טרוי (המגולם על ידי אית'ן הוק) מצליח לשלוף את ההגדרה המילונית המדויקת כלאחר יד. הוא אומר:

“when the actual meaning is the complete opposite from the literal meaning”

"כאשר המשמעות האמיתית היא ההפך הגמור מהמשמעות המילולית".

אני זוכר שבעת בה צפיתי בסרט עוד אז בשנות ה-90, עדיין לא הבנתי את ההגדרה שהוא נותן. 

היום יש לנו את הצ'אט שיסביר אם צריך. אבל אני הלכתי לספר "מילים מספרות" (הוצאת מאגנס) של פרופ' נתן שפיגל שהתמחה בפילוסופיה של העת העתיקה. נתן שפיגל גם מסביר, נותן מקור ומפנה לדברים שרלוונטיים לנו הסטואים של ימינו. ראשית, הוא מגדיר את "אירוניה" כ: "לעג, לגלוג, היתול. 

ביוונית עתיקה  eironeia היא דיבור המכיל לגלוג. דיבור אשר בו הדובר מביע בכוונה את ההפך ממה שהוא חושב; במקור מהמילה eirein - לדבר, eiron המדבר בלעג, המתבטא אחרת ממה שהוא חושב, במשמעות זאת מופיע המונח "אירוניה" אצל אריסטו."

הוא מוסיף בספר שביוון הייתה מפורסמת האירוניה של סוקרטס. קיקרו תרגם את המילה היוונית ללטינית ironia וכמובן שקיקרו בתור פילוסוף שהשתייך לאקדמיה האפלטונית וחובב סטואיות, העריך מאוד את האירוניה הסוקרטית. לימים בתקופת הרנסנס המילה קיבלה משמעות נוספת "צחוק הגורל" או אירוניה של הגורל. גם היום אפשר להגיד שדיבור אירוני, הוא לחשוב משהו אחד ולהגיד משהו שונה. יש גם אירוניה של מצב מסוים. כאן הניגוד הוא בין הכוונה או הציפייה לבין מה שקורה בפועל. זה אירוני שהדמות החכמה בסרט, היא זאת שלא תדע להגדיר אירוניה. היינו מצפים שהיא תשלוף את ההגדרה בקלות בעוד שהדמות הפחות מילולית ופחות אינטלקטואלית הוא זה ששלף במהרה את ההגדרה. זו אירוניה מצבית. אירוניה מילולית היא לעיתים סרקזם או עוקצנית. למשל אם אנחנו אומרים למישהו "שיבושם לך" או "שיהיה לך לבריאות". אנחנו לא באמת מתכוונים לזה. דוגמה נפלאה במחזה יוליוס קיסר של שייקספיר כאשר בהלוויה מארק אנתוני החברה של יוליוס קיסר אומר "וברוטוס איש כבוד". כאשר ברוטוס הוא המתנקש הקונספירטור נוגד יוליוס קיסר. 

אירוניה מצבית היא גם כאשר אנשים מצהירים שהם בעד דמוקרטיה ולטובת הכלל ומבקשים שיוויון, אבל הם בעצם חותרים לכוח, נכסים ומעמד. 

נחזור לאיך קיקרו מתאר את סוקרטס. בספר "על החובות" 1.108:

"על אודות היוונים למדנו שסוקרטס היה מקסים ומשעשע, איש שיחה נעים, ובכל דבריו היתה העמדת פנים שהיוונים מכנים בשם אירוניה".

בספר שלו "על הנואם", כותב קיקרו 2.270: 

"פאניוס מוסר בחיבורו 'ספרי-השנים'  שאפריקאנוס, המכונה אימיליאנוס, עסק בסוג זה של הצחוק, והוא כינה את אפריקנוס בשם היווני 'איירון'; אולם לפי עדותם של בני-סמכא המיטיבים לדעת את הדברים האלה, סבורני שבתחום האירוניה, והבורות המעושה היה זה סוקרטס שמבחינת חנו וטעמו הטוב עלה בהרבה על כולם. סוג זה של שנינות מעורבת ברצינות, הוא נאה ביותר והוא מתאים הן לנאום בפני קהל, הן לשיחות בין משכילים.".

בסקיפיו אפריקאנוס הצעיר (Scipio Aemilianus), המצביא שכבש את קרתגו. הוא לא היה רק איש צבא, אלא עמד במרכזו של "חוג סקיפיו" – קבוצת אצילים רומאים שהעריצו את התרבות היוונית והכניסו את הפילוסופיה הסטואית והאקדמית לרומא. עבור קיקרו, סקיפיו הוא המודל המושלם ל"רומאי הנאור". דיברתי עליו ועל החוג שלו בפרק על הידידות על פי קיקרו. כאשר פאניוס (היסטוריון מחוגו של סקיפיו) מכנה אותו בשם היווני "איירון", הוא מתכוון שסקיפיו אימץ את סגנון הדיבור של סוקרטס. העמדת פנים שבה אדם אומר פחות ממה שהוא יודע, או מציג את עצמו כפשוט ועניו כדי להשיג יתרון בשיחה או כדי לחשוף את יוהרת הצד השני. קיקרו מדבר על השנינות האירונית. זה סוג של הומור וצחוק מעודן. שנינות: היכולת לומר דבר והיפוכו בטון רציני, שזה סוג של אירוניה. מאחר והציטוט הזה הוא מהמאמר של קיקרו על הנואם, זהו לא צחוק שנועד להשפיל, אלא כלי שמאפשר לנואם להיראות מתוחכם, צנוע ושולט בסיטואציה. אבל גם בשיח בין אנשים משכילים. קיקרו מנסה לומר שהאירוניה היא לא רק שיטה של סוקרטס היווני, אלא היא תכונה שמתאימה גם למנהיג רומאי גדול כמו סקיפיו. הוא משבח את סקיפיו על כך שהיה יכול להיות "איירון" – כלומר, אדם שיודע להשתמש בהומור דק ובהמעטה בערך עצמו כדי לנהל שיחות ברמה גבוהה. 

ניתן דוגמה לשיטה של סוקרטס מתוך הדיאלוג "אותיפרון" (Euthyphro) של אפלטון, שמציגה את האירוניה הסוקרטית בשיאה.

בסיפור הזה, סוקרטס פוגש את אותיפרון, אדם שנחשב למומחה גדול בענייני דת וקדושה. אותיפרון בטוח בעצמו כל כך, שהוא עומד לתבוע את אביו שלו על רצח, בטענה שזהו המעשה "הקדוש" לעשות. 

סוקרטס לא מתווכח איתו. להפך, הוא אומר לו: "הו אותיפרון הנפלא, כמה מזל יש לי שפגשתי אותך! אני בדיוק עומד למשפט על כפירה, ואתה ודאי תוכל ללמד אותי מהי קדושה, כדי שאוכל להגן על עצמי."

סוקרטס מבקש הגדרה פשוטה: "מהו הקדוש?".

אותיפרון עונה ש"קדוש הוא מה שאוהבים האלים". סוקרטס, בשיא הנימוס, מתחיל לשאול שאלות המשך (הידועות כ"דילמת אותיפרון"):

• האם האלים אוהבים את הקדוש כי הוא קדוש, או שהוא קדוש רק בגלל שהם אוהבים אותו?

אותיפרון מסתבך בסתירות של עצמו, מבין שהוא לא באמת יודע להגדיר קדושה, ובסוף הדיאלוג הוא פשוט בורח מהמקום בתירוץ שהוא ממהר.

סוקרטס "הבור" מתגלה כחכם האמיתי, בעוד "המומחה" מתגלה כבור.

אנחנו בתור קוראים, יודעים מההתחלה שסוקרטס לא באמת חושב שאותיפרון ילמד אותו משהו, אבל הצפייה בתהליך הפירוק של היוהרה היא המקור להנאה (וללמידה) מהטקסט. יש פה כמה סוגים של אירוניה. 

כהפוגה קלה, אסביר את דילמת אותיפרון. 

ניסוח מחדש של השאלה הוא "האם האל מצווה חוקים מפני שהם מוסריים, או החוקים מוסריים כיוון שהאל מצווה אותם?". 

כלומר, אם משהו טוב כי יש בו משהו בתוכו שעושה אותו טוב ועל כן האל אוהב, אז לא האל קבע את היותו טוב. או לחילופין אם משהו הוא טוב כי האל החליט שהוא טוב. אז אנחנו מצויים במצב שזו החלטה שרירותית של האל מה טוב ומה לא. 

אני מעדיף את הפתרון הסטואי. מהפרדוקסים הסטואיים הידועים:

רק מה שמוסרי הוא טוב - והכוונה לבחירה שלי בטוב. 

המידה הטובה מספיקה כדי להיות אנשים מאושרים. 

המעשים הטובים שווים כולם והמעשים הרעים שווים כולם. 

נחזור לאירוניה אחר כך. נעבור לסנקה. בסוף מרקוס אורליוס יחבר לנו את זה לכדי תרגול לשלוות הנפש שלנו. 

סנקה כותב בספר שלו על הכעס 2.22:

"הסיבה לחרון אף היא המחשבה כי פעל איש לנו רעה, אבל אין להאמין בזה על נקלה. אפילו אם הדבר ברור וגלוי אין לקבלו מיד, כי יש דברים שאינם נכונים אף אם הם אמתיים למראה עין. צריכים לחכות איזה זמן במתינות. לפעמים הזמן מגלה האמת. אל תט אזנך על נקלה לקול המאשימים. עלינו להביט לכתחילה בחשד על עוון זה הידוע לנו בטבע בני אדם, כי ממהרים נחנו להאמין מה שלא נעים לנו לשמוע, ועוד טרם יעלה בידינו לבחון – וכבר אנחנו כועסים. הן לא רק אשמות ברורות, אלא גם חשדים מעלים חמתנו, ולפעמים את עקימת שפתיו או את שחוקו של אדם אנחנו מפרשים לכף חובה וכועסים בשביל זה על נקיים. לכן צריך אתה ללמד סניגוריה כנגד עצמך לטובת מי שאינו כאן ולעצור בכעסך שיהיה תלוי ועומד. את העונש שנדחה יכולים להטיל עוד בזמן מאוחר, אבל אם כבר הטילו אותו, אי אפשר להשיבו."

סנקה אומר, שהנזק הגדול יותר נגרם אם מאמינים בקלות למשהו או מישהו. לפעמים עדיף לא להקשיב בכלל. עדיף מאשר להיות בטוחים במשהו לא נכון. צריך להכחיד מהנפש את החשדות שלנו. והבטחון שנעשה לי עוול. זה בסיס לכעסים. הדוגמאות שסנקה נותן הן: אדם מסוים לא ברך אותי לשלום כראוי. אחר הפסיק במהרה שיחה שניהלנו. לא הזמינו אותי לשבת איתם ומישהו זועף כלפי. לא חסרות סיבות לחשד כלפי אנשים. לכן, חשוב מאוד תמימות מצידנו לשפוט לכף זכות. הוא אומר 2.24: "רק מה שאנחנו רואים בחוש והוא גלוי לכל, עלינו להאמין בו, ובכל פעם שהכרנו טעותנו באיזה חשד, עלינו להתבייש בקלות אמונתנו, ועונש זה ירגיל אותנו שלא להוסיף ולהאמין על נקלה.".

סנקה מציע לנו השהייה בשיפוט שלנו. סנקה טוען שהכעס ניזון מהרושם הראשוני. אם נותנים לזמן לעבור, הערפל מתפזר והתבונה תופסת את מקום התשוקה והדחף. השיהוי מאפשר לדם להתקרר ולשפיטה להפוך לאובייקטיבית. 

השלב השני, הוא להפוך לסנגורים. סנקה מציע תרגיל פסיכולוגי – במקום לגבש כתב אישום נגד מי שפגע בנו, עלינו לייצג אותו. עלינו לשאול: האם הוא עשה זאת בטעות? האם הוא היה תחת לחץ? האם גם אנחנו חטאנו באותו דבר בעבר?

סנקה מסכם זאת בכך שאנו נוטים להיות שופטים מחמירים כלפי אחרים וסלחנים כלפי עצמנו, והחוכמה היא להפוך את היוצרות.

כשאנחנו כועסים, אנחנו בטוחים ב-100% בצדקתנו ובכך שהצד השני פעל מתוך זדון. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: "האם אני באמת יודע מה עבר לו בראש?". סנקה נותן לזה צורה מעשית: "להיות הסנגור שלו". במקום להניח שמישהו רשע בודאות, הוא התכוון להזיק לנו,  תניחו שהוא פשוט טועה או סובל. 

האירוניה שמציג סנקה ב 2.28, היא שאנחנו בעצמנו עושים את אותם דברים ולא מודים בזה. זו אירוניה מצבית. הוא אומר שאם אנחנו רוצים שהשיפוט שלנו יהיה נכון וישר, "עלינו לברר לעצמנו בתחילה, כי אין אחד מאתנו נקי מכל אשמה. הן מכאן מוצא רוב תרעומות בני אדם. ”אני לא חטאתי, מאומה לא עשיתי“, באמת רק אינך מודה שעשית. רוגזים אנחנו על המייסרים אותנו בדברי תוכחה או בגלל עונש, ובאותה שעה אנחנו מוסיפים לחטוא בהגדילנו את פשעינו על ידי הגאוה והעקשנות".

שזה בדיוק מה שבא לפרק סוקרטס. את הגאווה ועקשנות בעמדות וביטחון שאנחנו צודקים. "רב מאד מספר האנשים שאינם כועסים על החטאים, כי אם על החוטאים." כלומר הוא מפריד בין האדם למעשה. ומוסיף "ענוותנותנו תגדל מעט, אם נשים לב לדרכי עצמנו ונשאל: הכי לא עשינו גם אנחנו לפעמים כעין זה? הכי לא תעינו גם אנחנו באופן דומה? היש תועלת בדבר למעננו אם נחייב אחרים על עוונות כאלה?".

האירוניה שאנחנו שופטים אחרים לחומרה אבל נותנים לעצמנו הנחה מביאה לגאוותנות ולכעסים. הענווה שלנו תגבר אם נראה את האירוניה שגם אנחנו כאלה. זה יוריד אותנו מהרמה המוסרית שהצבנו את עצמנו בה. 

זה הזמן למרקוס אורליוס.  מה שהוא כתב לעצמו ב"מחשבות לעצמי" 3.3, גם רלוונטי לנו. אצטט, אפרק ואסביר לאחר הציטוט:

"הִיפּוֹקְרַטֵס ריפא מחלות רבות אך לבסוף חלה בעצמו ומת. האסטרולוגים הכשׂדיים חזו את דבר מותם של רבים, אך לבסוף השיגה יד הגורל אף אותם. אלכּסנדר, פּוֹמְפֵּיוּס ויוּלִיוּס קַיסַר הפכו ערים שלמות לעיי חורבות פעם אחר פעם, הִכו רבבות רבות של פרשים וחיילי רגלים במערכות קרב, אך לימים הגיעה אף שעתם למות. הֵרַקְלֵיטוֹס, אשר הִרבה להגות על קץ היקום בבעֵרה גדולה, שֻׁתק מהצטברות נוזלים באבריו הפנימיים ומת אחר שמשח את גופו בגללי בקר. כִּנים הרגו את דֵּמוֹקְרִיטוֹס וכִנים מסוג אחר — את סוֹקְרָטֵס. מַאי נַפְקָא מִנַּהּ? עלית לספינתך, הפלגת והגעת לנמל; רד אפוא לחוף! אם הגעת לחיים אחרים, דע כי אף שם אין דבר ללא האלים; אם אינך חש דבר, כי אז תמו ייסורי כאב ותענוגות, לא תוסיף עוד לשרת את הכלי הארצי, שהִנו כה נחות ממש כשם שמשרתו נעלה ממנו; הן זה האחרון הוא שכל ואלוהות בעוד הראשון הוא עפר ודם.".

אני מניח שרובנו שמענו על היפוקרטס הרופא (ההוא משבועת היפוקרטס), הוא ריפא מחלות רבות אבל מת ממחלה בעצמו. זו סוג של אירוניה. 

אסטרולוגים שחוזים את מותם של אנשים, לא יכולים להימלט בעצמם מאותו גורל. גם כן, סוג של אירוניה. 

מנהיגים וכובשים גדולים כמו אלכסנדר מוקדון, יוליוס קיסר והמתחרה שלו, פומפיוס הגדול, ניהלו מלחמות ביבשות שונות, כבשו ערים, ניהלו קרבות אדירים ויצרו שינויים גיאו-פוליטיים משמעותיים. אבל לא יכלו לקחת שום דבר מזה איתם לאחר המוות. התהילה שביקשו, מתה איתם.

הרקליטוס הפילוסוף הקדם-סוקרטי, השפיע על הסטואיות רבות ודיבר על יסוד האש, הוא מת ממיימת. הגוף שלו התמלא נוזלים והוא מת. האירוניה פה, היא שהרקליטוס דיבר גם על הניגודים הקיימים בטבע וסופו היה כזה, ניגוד בין האש ברוחו למים בגופו.

דמוקריטוס הפילוסוף הקדם-סוקרטי, הוא אבי תורת האטומים. וכינים, יצורים קטנים כמעט בלתי נראים הרגו אותו, שוב אירוניה. 

סוקרטס, ענק רוח שכל עיסוקו היה במוסר ואתיקה. הוצא להורג על ידי טפילים (כינים) לא מוסריים. גם פה מרקוס אורליוס מבקש לראות את האירוניה. סוקרטס הגדול, והטפילים הקטנים שניזונו מגדולתו.

מה אפשר ללמוד מכל זה שואל את עצמו מרקוס אורליוס? 

נולדנו, ניווטנו את החיים שלנו בכיוון מסוים, כשנגיע לסופנו, נצא מהחיים האלה. "עלית לספינה, הפלגת, הגעת לנמל – צא!". הוא עושה עם עצמו סוג של "ממנטו מורי" (זכור את יום מותך). וכל זה, נועד להדגשת הערך הנכון והתמודדות עם המוות. הוא מדגיש את הפער בין ה"כלי" (הגוף, הבשר והדם) לבין ה"שכל" (התבונה). המוות הוא פשוט שחרור של הנפש מהכלי המוגבל שלה. המוות הוא חלק בלתי נפרד מחוקי הטבע. להתנגד למוות זה כמו להתנגד לעונות השנה. 

אבל מרקוס אורליוס עושה יותר מאשר להזכיר לעצמו שהוא ימות. הוא מדגיש את החשיבות של הרוח על פני הדברים החומריים, הגופניים. הוא מביא את המוות לתזכורת להקפיד על ההווה שלו בתבונה וצדק. הוא עושה את זה באמצעות 2 טכניקות בפסקה אחת:

בראשונה הוא מציג שתי אפשרויות למה שקורה אחרי המוות:

1. אם יש חיים לאחר המוות, הרי שהם תחת השגחת האלים, ולכן אין ממה לחשוש.

2. אם המוות הוא פשוט חוסר תחושה (התפרקות), הרי שסבלת מספיק מהגוף הזה, שהוא כלי שביר המשרת אדון נעלה ממנו (הנפש/התבונה). ואנחנו לא נסבול אחרי המוות.

בכך, הוא מכין את עצמו לא לפחד מהמוות. כי הוא טבעי ולא נזכור כלום גם ככה. 

הטכניקה השניה והמבריקה, הוא מציג לעצמו את האירוניה שבמציאות. זה נועד עבורינו, לבחון מחדש את החשיבות שאנחנו נותנים לדברים. כי החשיבות הזאת, היא היקשרות מכאיבה. היא מכאיבה לנו יותר כאשר המציאות היא דרמטית. כמו החשיבות העצמית שסנקה ביקש שנוציא מעצמנו על ידי הבנה שאנחנו גם כמו מי שאנחנו כועסים עליו. 

מרקוס עושה קישור נפלא בין ההיקשרות שלנו לדברים לבין המוות שהוא ההפך המוחלט מההיקשרות. הוא שחרור מכל היקשרות ולכן אירוני בעצמו. אם תחשבו על זה, הרצון שלנו לכבוש, או ששמנו ילך אחרינו (יוליוס קיסר, אלכסנדר מוקדון), ההאחזות שלנו בכל דבר, תגיע לסיומה עם המוות. לכן הוא המשחרר אותנו. ההסתכלות האירונית בדברים, לרבות אלה שאנחנו נותנים להם חשיבות, היא סוג של מוות. אנחנו למעשה בעצמנו באמצעות האירוניה, קוטלים את הדברים שאנחנו לא נוכל לקחת איתנו לאחר המוות. זו החשיבות הגדולה של ההסתכלות האירונית שהוא מתאמן עליה בפסקה הזאת. אנחנו באמצעות האירוניה, הורגים את החשיבות. אם אני מסתכל על הדברים באופן אירוני, אני מבטל את החשיבות והערך שאני נותן להם ובכך למעשה "הורג" את החשיבות שלהם ומשתחרר מהם. זה מה שיעזור לי לא להתרגש.

אם נבחר בעצמנו להסתכל באופן אירוני על דברים, אנחנו נתמודד איתם טוב יותר. זה גם לא לקחת את עצמנו ברצינות גדולה מדי ולא את הדברים שאנחנו נותנים להם ערך גדול. בטח לא לחשוב שאנחנו טובים יותר מאלה שאנחנו כועסים עליהם.  

תנסו, אני מבטיח שזה לכל הפחות יקל עליכם. 

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב