פרק 211 להתמודד כמו חכם

אלכסנדר רכוב על סוסו בוקפאלוס בקרב איסוס; קטע מפסיפס אלכסנדר

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

יושבים בממ"ד? רצים למקלט? כל אחד ואחת מאיתנו מתמודדים אחרת. אז מה עושה את ההבדל בין מי שמתמודד טוב יותר למי שיותר מאותגר? 

יש הרבה סיבות, נסיבות חיים ומשתנים המשפיעים על הדרך שאנחנו מתמודדים. אבל יש דרך בטוחה. גם אם השורה התחתונה היא שאת מה שאני מציע היה צריך להתחיל לתרגל עוד לפני שנקלענו לסיטואציה הזאת, עדיין יש ערך לשינוי הפרספקטיבה, הרי צריך להתחיל מתישהו. 

באופן חריג אני רוצה להציע התמודדות בשמחה. זה נשמע מוזר, אני יודע. אולי אפילו מנותק מהמציאות. אבל זה לא, אני מבטיח. אני מבסס את דרך ההתמודדות הזאת על סנקה וספציפית על מכתב 59 שהוא כתב לחברו לוקיליוס. 

ראשית הבהרה של מושגים. אנחנו מרבים לומר שאנחנו שמחים, או שאנחנו נהנים. לעיתים אנחנו שמחים מזה שאנחנו נהנים. יש קשר ישיר. אבל הסטואים מסתייגים מהנאה. לא כי היא דבר פסול או מידה רעה. אנחנו משתמשים במילה הנאה כמשהו משמח. אבל מתי הנאה הופכת ממשהו משמח למשהו שלילי? האם הנאה על חשבון מישהו אחר תוך עשיית עוול, היא דבר טוב ומשמח? האם הנאה שנגזים בה, עדיין תהיה הנאה משמחת? נניח הנאה ממנה טעימה, שתיה ועוד… הסטואים רואים בשמחה כמשהו שרק החכם מגיעה אליה. מאחר ושמחה היא התעלות של הרוח. על פי ההגדרה הזאת, דברים חומריים הם נפרדים מהתעלות הרוח. שמחה שכזאת, אינה תלויה במשהו ארצי, כמו אכילה ושתיה או אנשים אחרים. נוסיף עוד משהו קטן למשוואה. שמחה סטואית היא שמחה שאינה מעורערת על ידי גורמים שמחוץ לאדם. על מנת שהשמחה תהיה בלתי מעורערת, ולא נפגמת מהגזמה או עוול, היא חייבת להיות תלויה רק באדם ששמח. כלומר השמחה שלי תבוא רק מעצמי. לא מדברים אחרים. אפשר לשמוח מלידה של תינוק חדש, ביום ההולדת שלי, אם השגתי משרה שחשקתי בה, אבל השמחה מהדברים הללו היום, יכולים בעתיד להפוך לגורם של צער. חשוב לזכור: מאפיין של שמחה אמיתית הוא שהיא לעולם אינה פוסקת, ולעולם אינה הופכת להיפוכה.

אם תחשבו על זה, שמחה לא יכולה להיות דבר רע. לכן אם הנאה כלשהי או אפילו משרה נחשקת שהושגה, הופכים לצרה, הם לא שמחה. 

ברגע שאנחנו מיומנים בסטואיות שלנו וביתר דיוק, ברגע שאנחנו מיומנים במידת המתינות, אנחנו יכולים להפיק הנאה מדברים שבפני עצמם אינם שמחה. אז אנחנו צריכים לשים לב שההנאה והשמחה הן ראויות. למשל שמחה לאיד, אינה דבר ראוי גם אם המעשה היה ראוי. אני לא מזיל דמעה על הסתלקותו של חמינאי מן העולם, להפך, ברוך שפתרנו. אבל אין בי שמחה לאיד על מותו. אני אשמח שהעם האיראני יזכה בחירות מהמשטר המדכא והנורא הזה. אבל אני לוקח בחשבון שאני לא יודע מה יוליד יום ואם מהלכים כאלה ואחרים יובילו לדברים חיוביים או לא. על כן, השמחה שלי צריכה להיות תלויה בי ו אני גם שמח עבור אירועים מסוימים, אבל בערבון מוגבל. 

סנקה מדמה את האדם החכם כמו גנרל, שמצעיד את כוחותיו במבנה ריבועי. כך שהוא מוכן לקרב מכל כיוון שתהיה ממנו מתקפה. 

"כן צריך לעשות גם המשכיל. את מעלות רוחו הוא צריך לשכלל לכל צד, כדי שמכל מקום שיפגע בו דבר לרעה תהיינה לתריס כנגדו ומשמשות כרגע לטובתו בלי שאון והמולה". מה שהחכם צריך לעשות; עליו לפרוס את כל תכונות הלחימה שלו לכל עבר, כך שכל מקום שבו האיום מופיע, שם כוחות העזר שלו יהיו מוכנים ויוכלו לציית לפקודת המפקד ללא בלבול. זה מה שאנו רואים בצבאות המשרתים תחת מנהיגים דגולים אומר סנקה; אנו רואים כיצד כל הכוחות מבינים בו-זמנית את פקודות הגנרל שלהם.

נקודה נוספת שהוא מעלה. תכונות הלחימה שהחכם משכלל חשובות לאנשים כמונו. כי כשפוחדים מאויב ללא סיבה, אז מחשיבים את הדרך למסוכנת, גם כאשר זו הדרך הנכונה ביותר והבטוחה ביותר. כי הפחד פוגע בתבונה ובחשיבה המושכלת. סנקה אומר, הסכלות (Folly) אינה מביאה מנוח. הפחד רודף אותה גם בחזית וגם בעורף, ושני האגפים נמצאים בבהלה. הסכלות רואה סכנה בכל מקום ונבהלת. היא מחווירה מכל דבר; היא אינה מוכנה; היא נבהלת אפילו ממה שיכול לעזור. אך החכם מבוצר מפני כל פלישה; הוא דרוך; הוא לא ייסוג בפני מתקפת העוני, הצער, הקלון או הכאב. הוא יצעד ללא חת גם נגדם וגם בתוכם. לפני שתגידו, שהגיוני לפחד וזה לא נכון לי להגיד "כשפוחדים מאויב ללא סיבה", אז סנקה לא סתם אומר את זה. הוא מתכוון שאנחנו מפחדים גם כשלא צריך. זה לא אומר להתעלם מהאויב, להפך, הוא מדבר על להיות מוכן. אבל כל עוד לא קרה משהו, לא נכון לפחד ממנו. לכן זה לפחד ללא סיבה. אם יש אזעקה, אנחנו פועלים נכון בהתגוננות ואנחנו יושבים לנו בממ"ד, או במקלט. זה במסגרת היכולות שלנו והאחריות שלנו. כאשר אנחנו גם מפחדים כאשר אין כל ודאות שיגרם לנו נזק, זה בלי סיבה. החכם מכין את עצמו למה שיקרה, אם יש אירוע, הוא מתמודד. אם זה מפני, כאב, צער, איום וכל דבר חיצוני שאינו תלוי בו. זו הכוונה של סנקה שמחשיבים דרך למסוכנת גם כאשר היא הבטוחה ביותר. בטוח ביותר להתמודד עם הכלים שיש לנו מאשר לפחד בלי סיבה. ואני מדגיש שוב, הגיוני להיות מוכנים לאירועים וספציפית כמו בדוגמה של סנקה מאויב. הוא אומר את זה מפורש. החכם מוכן לכל פגע, אבל ההבדל טמון בהתמודדות. פחד הוא לא התמודדות. הוא סכלות אם הוא מונע מאיתנו להתמודד בכלים שיש לנו. הפחד הוא טבעי והגיוני כאמצעי התראה. כמו האזעקה וההתראות בטלפון שאנחנו מקבלים. לפחד בלי סיבה, זה אומר לקבל את ההתראה לקפוא במקום, כאשר הסכנה לא באיזור שלנו. גם אם היא כן באיזור שלנו, אנחנו צריכים להתמודד בכלים שיש לנו.

סנקה גם מדבר על מה גורם לנו לא להיות חכמים. לפחות גורם משמעותי אחד שהוא מצביע עליו שמשבש לנו את המוכנות והדריכות הנכונה להתמודד. 

בגדול הוא מדבר על זה שקשה לנו להתנער מכל מיני רעות חולות צברנו במהלך חיינו. במילותיו שלו (בתרגום של אהרן קמינקא):

"למה הסכלות מחזיקה בנו בקשיות עורף נמרצה כל כך?

בתחלה, בעבור שאין אנחנו דוחים אותה בדי כח ואין אנחנו פועלים בכל עוז להציל את נפשנו. אבל גם בעבור שאין אנחנו מאמינים כל צרכנו לדברי התרופה אשר המציאו לנו חכמים.".

הוא מוסיף שאנחנו גם לא לוקחים ברצינות לליבנו את העצות של החכמים. הוא מתכוון בזה לאימון סטואי שבשגרה. אנחנו צריכים להפנים עד הסוף מה זה אומר להיות חכם. איך לפעול כדי לחשל את עצמנו ולהתמודד נכון. לא רק כאשר מגיע אירוע מטריד, אז לחפש מזור.  אבל כמו שאמרתי בהתחלה, אנחנו צריכים להתחיל איפשהו. "איך יוכל אדם ללמוד כל צרכו מה שנחוץ כדי לבער את מדותיו המגונות, אם הוא לומד רק ברגעים שהן נותנות לו פנאי?" במקום אחר הוא אומר שזה כמו חיילים שמתאמנים בחורף. אנחנו צריכים לאמן את עצמנו בשגרה ולא רק כנגד אירועים. הרי אנחנו עסוקים כל הזמן בהתמודדויות, אז מתי נעסוק גם בלמגר את המידות הרעות שלנו? 

זה כמו הסיפור שפרסם סטיבן קובי בספר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד". ההרגל השביעי והאחרון בספר נקרא "השחז את המסור". 

שני חוטבי עצים יצאו ליער לתחרות: מי יצליח לחטוב יותר עצים במהלך יום עבודה אחד.

החוטב הצעיר: היה חזק ונמרץ. הוא החל לחטוב מהרגע הראשון ולא עצר אפילו לדקה. הוא הזיע, התנשף והמשיך להכות בעץ בכל כוחו לאורך כל היום.

החוטב הוותיק: עבד בקצב רגוע. מדי שעה, הוא עצר לכמה דקות, התיישב בצד, ואז חזר לעבודה.

החוטב הצעיר היה בטוח בניצחונו. הוא חשב לעצמו: "הזקן הזה עצלן, הוא מבזבז זמן על מנוחה בזמן שאני ממשיך לעבוד".

בסוף היום, כשהגיעו לספור את העצים, הצעיר נדהם לגלות שהחוטב הוותיק חטב כמות כמעט כפולה ממנו. הצעיר התנשף ואמר: "איך זה יכול להיות? ראיתי אותך עוצר כל שעה לנוח, ואני לא עצרתי לרגע!".

החוטב הוותיק חייך וענה: "כשראית אותי יושב, לא רק נחתי. בזמן הזה השחזתי את הגרזן שלי.".

שאלתי את הצ'אט של גוגל על הסיפור והוא טען שלמרות שזה לא ודאי, הסיפור מיוחס לנשיא ארה"ב אברהם לינקולן שמצוטט כאומר:

"לו היו לי שש שעות לכרות עץ, הייתי מבלה את ארבע השעות הראשונות בהשחזת הגרזן.".

אפשר לקחת את הסיפור הזה, למקנה שהיינו צריכים לעבוד על שיפור היכולות והסגולות שלנו עוד קודם ואז היינו מתמודדים יותר טוב עם האירוע שלפנינו. אבל אפשר גם לקחת את הסיפור הזה, שאנחנו יכולים עכשיו לעשות את זה. וזה גם מה שסנקה אומר. להתמודד עם האירוע. 

הוא מציין סיבה נוספת למה אנחנו לא חכמים. זו מלכודת החנופה והסיפוק העצמי. מה שמעכב אותנו יותר מכל הוא שאנו מרוצים מעצמנו בקלות רבה מדי; אם אנו פוגשים מישהו שקורא לנו "אנשים טובים", או "נבונים", או "קדושים", אנו רואים את עצמנו כמו שהחנפן מציג אותנו. חנפן עם אג'נדה או בלי. כי אפשר להחניף לנו להזיק לנו בכך גם זו לא כוונת המחניף. וגם אם אין לו או לה כל אינטרס חבוי או גלוי. ואם תחשבו על זה, זה מתקשר למה שאמרנו בהתחלה על השמחה. היא חייבת לבוא מתוכנו בשל גדלות הרוח שלנו. התעלות הרוח שלנו על סגולות טובות שבנו. לא בשל גורם חיצוני שיכול יום אחד להחניף ויום אחר לקלל. וזה מעבר לכך. כי החנופה הזאת מזיקה לנו. אפיקטטוס מתאר בספר השיחות 3.23.29 את המורה שלו מוסוניוס רופוס כאומר לתלמידיו:

"אם דעתכם פנויה לשבחני, הרי סימן שדברי הם ללא הועיל". 

אפיקטטוס ממשיך ואומר:

"רבותי, אולם-ההרצאות של הפילוסוף הוא מעין מרפאה. צריכים אתם לצאת משם לא תוך קורת-רוח, אלא תוך יסורים. הרי אינכם נכנסים לשם, כשהנכם בקו-הבריאה. האחד כתפו נקעה, השני סובל ממורסה, השלישי מכאיב, הרביעי מכאב-ראש. וכלום אני אשב לפניכם ואשמיע לכם מחשבות נאות קלות ומימרות שנונות, על מנת שבצאתכם תהללוני? ".

הפילוסופיה מרפאה. זאת אומרת שהחנופה עושה הפוך. היא מנוונת אותנו. עוצרת את ההתפתחות שלנו ואת השיפור העצמי. כמו שאפיקטטוס אומר באופן מאוד סוקרטי 2.17.1: "שכן, לא ייתכן שאדם יתחיל  ללמוד דברים שנראה לו שהוא כבר יודע אותם". לכן אם מחניפים לנו, ואנחנו רואים את עצמנו כמו מה שאומרים עלינו, זה כמו להניח שאנחנו כבר מיומנים, אז למה להמשיך להתאמן? ודוגמה שלי: אצן או אצנית שנהנים ממחיאות כפיים, לא מפסיקים להתאמן. ככה גם אנחנו לא צריכים להניח שאנחנו מיומנים להתמודד. 

אנחנו צריכים לקחת חנופה ומחמאות במתינות. עם קורטוב של מלח. סנקה אומר שאנחנו מסכימים עם אלו המצהירים שאנו הטובים והחכמים שבאדם, למרות שאנו יודעים שהם נוטים לשקר רבות. ואנו כה שבעי רצון מעצמנו, שאנו חושקים בשבח על פעולות מסוימות גם כשאנחנו פועלים הפוך.

הוא נותן לדוגמה את אלכסנדר מוקדון שכבש את כל המזרח עד הודו. בזמן שעשה מצור על עיר מסוימת ורכב על סוס לחפש נקודות תורפה בחומה. הוא נפצע מחץ שנורה ברגלו. ככל שהפצע התייבש וזרימת הדם נבלמה, הכאב גבר; רגלו הפכה רדומה בהדרגה בעודו יושב על סוסו; ולבסוף, כשנאלץ לסגת, קרא:  ”אמנם הכל נשבעים שאני בנו של יופיטר, אך הפצע הזה מכריז, שאני כאחד האדם“.

כולנו מולכים שולל על ידי חנופה ועל ידי הנחה מסוכנת שאנחנו יודעים, מיומנים ובעלי כישורים. סנקה מציע לנו "בכל שעה שהחנופה באה לפתות אותנו, איש לפי דרכו, עלינו לומר: אתם מבטיחים שאני חכם, אך אני יודע, לכמה דברים טפלים אני תאב, כמה מעשים מזיקים אני מבקש, וכי אף לא כדרך הבהמות השבעות אני מכיר את הגבול והקצב במאכל ובמשתה". איש לפי דרכו זו כוונה לכל אחד על פי הדברים הספציפים שבגינם אנחנו זוכים לחנופה או למחשבה שאנחנו יודעים. אנחנו צריכים למנגד להגיד, אני יודע שאני אפילו לא יודע שובע כשאני אוכל או שותה. במילים אחרות אנחנו צריכים להגיד במפורש איפה חולשתינו. שלא נולך שולל אחר החנופה. 

"החכם הוא תמיד מלא שמחה, עליז ושלו, אינו נרתע, הוא חי כדרך האלים." כלומר חיים על פי הטבע עם שיפוט רציונלי נכון ולא מוטעה ובשל כך, תמיד מלא שמחה. אבל אנחנו צריכים לבדוק עם עצמנו, האם אנחנו לפעמים מדוכדכים? אם אנחנו מוטרדים ממשהו שעלול להתרחש או צפוי להתרחש? אבל "אם שויון רוח ושקט נפש זקופה ושמחה בחלקה מתקיימים בקרבך יומם ולילה – אז הגעת למרום האושר האנושי.". 

אבל אם אנחנו מחפשים את ההנאות, אלה שדיברנו עליהם בהתחלה שאין בהם שמחה וטוב בפני עצמו, אז אנחנו רחוקים מהחוכמה והשמחה האמיתית. והנאה היא גם להתבשם מן החנופה והמחשבה שאנחנו יודעים ואנחנו לא צריכים להשחיז את הגרזן שלנו. אנחנו צריכים לשאוף לשמחה נכונה. סטואית. כזו שתלויה רק בפיתוח סגולות נכונות ושיפוט נכון של המציאות. אם זו לא השמחה שאנחנו מחפשים, תעינו בדרך. "לא על ידי עושר ונכסים ולא על ידי הכבוד תגיע אליה. הרי זה כאילו תבקש את הששון בקרב הדאגות. כל אלה הדברים, אשר אתה חושב שיושיטו לך גילה ועונג, מקורי היסורים הם. " כולנו רוצים להיות שמחים, אבל אנחנו מחפשים אותה במקומות לא נכונים. לא בשתיה ואכילה. לא במעמד, לא בכבוד ולא בשלטון על אחרים. וגם לא במציאת אהוב או אהובה. גם לא בתואר או בהשכלה שלא מביאה למידות טובות. אני בטוח שחמינאי היה משכיל. כל אלה הם שעשועים קצרים וכוזבים. כמו אדם שותה שיכור הנותן בעד שעה אחת של עליזות טיפשית שעות רבות של גועל נפש נגררות אחריה". 

החוכמה היא שמחה בלתי פוסקת. היא מתמשכת כל הזמן. החכם לעולם אינו משולל שמחה. השמחה נובעת רק מהידיעה שאתה מחזיק במידות הטובות. רק האמיצים, הצודקים והמאופקים יכולים לשמוח באמת. 

"חשוב אפוא שחוכמה מביאה שמחה מתמדת. רוחו של החכם היא כמו הרקיע שמעל הירח, שם תמיד שוררת שלווה. זאת לך הסיבה מדוע תרצה להיות חכם, כי החכם לעולם אינו משולל שמחה. שמחה כזאת אינה נובעת אלא מהמודעות של המידות הטובות…

השמחה ההיא, המלווה את האלים ואת ההולכים בדרכי האלים, אינה מתנפצת, אינה פוסקת. היא היתה פוסקת לו נלקחה מבחוץ. מכיוון שאינה מתנת זר, גם אינה נתונה לשילטתו של זר. מה שהגורל לא נתן, לא יוכל לחטוף. "

איזה דימוי נפלא ואיזה משפט מוחץ. מה שהגורל לא נתן, לא יוכל לחטוף. מה שתלוי בי, אי אפשר לקחת ממני. 

ואם אנחנו רוצים לקשר את זה לענייננו, הגורל כן הביא עלינו אזעקות טילים ועוד רעות חולות. אבל הוא לא יכול לקחת ממני את הבחירה להתמודד. יש לי את החירות למצוא את הדרך הנכונה בכל מקרה. אם אתמקד בזה, אני יהנה משמחה. 

 אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב