פרק 210 על הסבל האנושי וההימנעות ממנו

מאת ז'אק-לואי דויד - egH1jm7p2qNAUw at Google Cultural Institute maximum zoom level, נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=23608689

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

הפרק היום כולל נושא עיקרי וגם לקראת סופו, רעיון מעניין שכמובן קשור לנושא העיקרי שלנו. בעיני הנושא להפעם הוא אחד החשובים בסטואיות בשל הערך שלו בקידום שלוות הנפש שלנו. זה עניין שאפיקטטוס טוען המהווה את מקור הסבל האנושי. והוא ידע משהו על העניין. נתחיל בדוגמה. 

לאחרונה השתתפתי באימון שלא רציתי להשתתף בו. אחרי ה-07.10 הצטרפתי לכיתת כוננות. הרגשתי חובה לעשות משהו. איכשהו דבר הוביל לדבר וצורפתי לכיתת כוננות מטעם המשטרה. קיבלתי נשק ומעת לעת נעתרתי לבקשה לאבטח אירועים בעיר. יש לציין שחלק מחברי כיתת הכוננות מאוד אוהבים דברים כאלה, נשק, מדים, אימונים וכד’. אני, ממש לא. אבל זה סוג של תרומה לקהילה בה אני חי, אז למה לא.

אחת לתקופה, מזמנים אותנו לאימונים ומטווחים. התדירות סבירה, כמות הבקשות להשתתף באבטחה עירונית סבירה גם כן. אבל כאמור, אני לא נהנה מזה. זה לא מתאים לאופי שלי. 

השתתפתי באימון כזה שארך ערב שלם. כל הארגון של האימון תוכנן ונוהל באופן לוקה. מדריכי הירי גם כן חשבו שהארגון לוקה. היה ערבוב של אנשים ברמות מיומנות שונות. היו מעט מדריכי ירי ביחס לכמות האנשים, היה חסר ציוד והבלגן חגג. נוסף על כל זה, הלחץ של המדריכים להספיק אימון בזמן המוגבל שעמד לרשותם. חשוב לציין שזה לא תמיד ככה וזו לא ביקורת אלא תיאור. איכשהו רצה הגורל והאימון הזה לא היה מהמוצלחים. 

חוסר הסבלנות של המדריכים ניכר ויכולתי להבין אותם. גם אני כבר מההתחלה הרגשתי אי נוחות גדולה ושאני לא רוצה להיות שם. היה לי ברור שאני שם מתחושת חובה. התחייבתי לתפקיד. גם אם בהתנדבות, עדיין התחייבתי. הפילוסוף אפיקטטוס דיבר רבות על החובות השונות שיש לאדם. יש לי חובה כבן אדם רציונלי. יש לי חובה לבני משפחתי, לחברי, למקצוע שלי, לעצמי, למדינה, לקהילה ואפילו לבחירות שאני עושה.

מרקוס אורליוס כתב לעצמו 6.22:

“אני מבצע את חובתי הראויה. יתר הדברים אינם מסיחים את דעתי, היות שאין בהם רוח חיים או הִגיון, תועים הם ונודדים ואינם מכירים את דרך האמת.”

אבל זה לא עוזר לרווחה הנפשית שלי. לשלווה הסטואית. זה שאני פועל על פי חובה מסוימת, לא אומר שאני צריך לאהוב את זה.

מרגרט תאצ’ר הייתה ידועה בכך שהיא קיבלה החלטות קשות ולא פופולריות. היא אמרה פעם בהקשר של רפורמות כלכליות כואבות:

“You may have to fight a battle more than once to win it... I don’t have to enjoy it, I just have to do it.” (יכול להיות שתצטרך להילחם בקרב יותר מפעם אחת כדי לנצח... אני לא צריכה ליהנות מזה, אני פשוט צריכה לעשות את זה.)

האם אני יעשה את אותה עבודה אם אני אוהב את מה שאני עושה או לא, זו כבר שאלה אחרת. במקרה של אימון המטווח שהייתי בו, דייקתי למדי בפגיעות. כי בכל זאת ראיתי חובה לאמן את עצמי. החובה לא מתמצה בעצם עשיית המעשה, אלא אם כבר אני ממלא את חובתי, אעשה אותה הכי טוב.

מרקוס אורליוס גם כתב לעצמו 2.5:

“בכל שעה תן דעתך והיה נחוש, כיאה לרומאי ולגבר, להשלים את עמל כפיך בדייקנות, בהוד שאינו מעושה, בחדווה, בחופשיות ובצדק. תן לעצמך מנוחה מיצירי הדמיון האחרים. אמת, תשיג את זו המנוחה, אם אך תבצע כל מעשה כאילו היה אחרון מעשיך בימי חלדך — חופשי מכל פיזור דעת, מסטייה מכוונת מן ההִגיון המדריך, חופשי מהעמדת פנים, מאהבה עצמית וממרירות באשר למנת גורלך. רואה אתה מה מעטים הדברים אשר אם יהיו בשליטתו של אדם, יוכל הוא לחיות את חייו בנחת ובקדושה. הן לא ידרשו האלים שום דבר נוסף מאדם המשגיח בכגון אלה.”

רק אדגיש את האמירה מתוך הציטוט: תעשה כל מעשה בחדווה כאילו היה האחרון בחייך ואוסיף: חופשי ממרירות באשר למנת גורלך. לפני שנמשיך עוד סיפור קטנטן. כשהייתי נער צעיר, היתה בי מן השובבות ואני חייב להודות גם קצת נודניקיות. אמא שלי היתה אומרת לי "אל תהיה מאוס". המילה הזאת "מאוס" מעניינת בעיני. חשבתי עליה באמת רק כשקראתי את ה"שיחות" של אפיקטטוס. זה אחד מן הדברים שבשליטתנו. ההימנעות, לא להיקלע לתחושת מיאוס. בילדותי, אני הייתי מאוס, אמא שלי נקלעה בעל כורחה למצב מאוס בגללי ואמרה לי "אל תהיה מאוס", כלומר אל תמאיס את עצמך על אחרים. אבל היא הייתה במצב מאוס בגללי. זה תמיד שעשע אותי כשהיא השתמשה בביטוי הזה.   

תחושת המיאוס שחוויתי באימון השפיעה עלי וגרמה לי להבין שלא מספיקה החובה. זו גם הזדמנות להתאמן על המאיסה וההימנעות שאפיקטטוס דיבר עליהם כל כך הרבה. תחושת האומללות ממצב שנקלענו אליו אם מבחירה ואם לא, זה מה שאפיקטטוס אומר שמביא אנשים לכדי סבל. המילה ל"אומלל" ביוונית עתיקה, היא ἀτυχής (Atyches) – המשמעות המילולית שלה היא "חסר מזל" או "מי שהמציאות פגעה בו", וזה הניגוד המוחלט לאדם החופשי והמאושר.

לכן גם אם אני ממלא חובה, וגם אם אני ממלא אותה בצורה טובה, עדיין אם אראה עצמי אומלל כי נקלעתי למצב שמאוס עלי, לא אהיה מאושר. “השיחות” 4.1:

“...מי האיש הרוצה לחיות כשהוא שרוי בצער, בפחד, בקינאה, בזקיקות לרחמים, כשהוא משתוקק לדברים ואינו משיגם, מואס ונקלע למצב המאוס עליו? — בהחלט אף לא איש אחד.”

אני לא רוצה להיות במצב אומללות. זה משפיע על מצב הרוח שלי ובהתאם על כל הסביבה שלי. לכן גם אני באימון כיתת הכוננות עניתי בחוסר סבלנות למדריך ירי שטעה וחשב שאמרתי משהו שלא באמת אמרתי. זה גרם לי להבין שאני מצוי במצב של אומללות. הרי גם המדריך הזה כפי שציינתי קודם, היה במצב שהוא לא אהב.

ב”מדריך” של אפיקטטוס כבר בפרק השני הוא אומר:

“זכור, כי ההבטחה הגלומה בתשוקה היא השגת הדבר שאליו משתוקקים; וההבטחה הגלומה בהימנעות (מאיסה) היא לא ליפול אל תוך הדבר שממנו מנסים להימנע. מי שאינו משיג את תשוקתו – הריהו מאוכזב; אך מי שנופל אל תוך הדבר שממנו ניסה להימנע – הרי הוא אומלל.

אם, לפיכך, תגביל את הימנעותך אך ורק לדברים המנוגדים לטבע אשר נמצאים תחת שליטתך, לעולם לא תיפול אל דבר שממנו אתה נמנע. אך אם תנסה להימנע מחולי, ממוות או מעוני – תהיה אומלל.

הסר, אם כן, את הימנעותך מכל הדברים שאינם תחת שליטתנו, והעבר אותה אל הדברים המנוגדים לטבע אשר נמצאים תחת שליטתנו. אך לעת עתה, בטל לחלוטין את התשוקה; שכן אם תשתוקק לדבר מה שאינו תחת שליטתנו, הרי שנגזר עליך להיות חסר מזל. ובאותו הזמן, אף אחד מהדברים הנמצאים תחת שליטתנו, שאותם יהיה זה ראוי להפליא לרצות – עדיין אינו בהישג ידך.

השתמש אך ורק בבחירה (Choice) ובסירוב (Refusal), וגם בהם במידה קלה, מתוך הסתייגות, ובלי מאמץ יתר.”. 

אפיקטטוס אומר להעביר את ההימנעות שלנו ממה שלא בשליטה שלנו למה שכן. זו הכוונה בלהעביר מהדברים שמנוגדים לטבע - כלומר לנסות לשלוט במה שלא בשליטתנו, כמו הבלגן באימון, הסיטואציה המאוסה אליה נקלעתי. להעביר את ההימנעות שלי למיאוס עצמו. לא לרצות שהדברים יהיו שונים ממה שהם. המיאוס הוא כמו תשוקה. לרצות במשהו שאינו בשליטתי. במקרה של מיאוס לרצות להיות במצב שונה מהמצב בו אני מצוי. כמובן שההימנעות האולטימטיבית היא מחלה ומוות. אפיקטטוס אומר: אל תפחד מהמוות (כי זה חיצוני ולא בשליטתי), תפחד מהפחד מהמוות (פנימי). הפחד הוא "מנוגד לטבע" של היצור התבוני, והוא בשליטתך.

אפיקטטוס טוען שכל עוד המיינד שלנו לא מאומן, עדיף לא לרצות שום דבר חיצוני (גם לא דברים טובים כמו בריאות), כי אנחנו עדיין לא יודעים איך לרצות אותם מבלי להפוך לתלויים בהם. כשהוא אומר "מתוך הסתייגות", הוא מתכוון בהסתייגות (With reservations):  להוסיף לכל רצון את התנאי: "אם הגורל ירצה בכך". אני אנסה להגיע ליעד, אבל אני מסויג – אם לא אגיע, זה לא יפגע באושרי.

זה הצריך ממני בזמן אמת, להגיד לעצמי, “אל תרצה להיות במקום אחר מאשר המקום שבו התחייבת להיות וכך תסיר את האומללות. אתה כבר כאן, תפיק את המיטב ממה שאפשר. אל תחשוב שאתה צריך להיות במקום או לעשות משהו אחר כרגע. זה בשליטה שלך לבחור ולרצות להפיק את המיטב”. 

תחשבו על מצב או סיטואציה שאתם לא רוצים להימצא בה אבל חייבים. לא משנה למה חייבים. זה יכול להיות כי יש לכם מחויבות מתוקף עבודה למשל. רבים יחשבו, אני חייב לעשות את הפרויקט או החלק הזה בתפקיד שלי, אבל אני לא אוהב לעשות את זה. אין לי ברירה כי אם לא אעשה זאת יפטרו אותי. אז במקום שהפיטורים יהיו כחרב מעל ראשי, אני יכול לבחור להעביר את ההסתייגות שלי להימנע מלרצות לעשות משהו אחר במקום. המפגש בין ה"מיאוס" שלי למציאות שלא בשליטתי יוצר סבל. מי שנופל לתוך מה שהוא מבקש להימנע ממנו (Aversion), הוא אומלל (Miserable). אני אמרתי לעצמי: "אל תבקש להימנע משום דבר שאינו תלוי בך; אחרת, בהכרח תהיה אומלל". אפיקטטוס מסביר שניתנו לנו כוחות נפש (כמו אומץ, סבלנות וגבורה) כדי להתמודד עם כל מה שמעורר בנו מיאוס. התלונה היא סימן לכך שהאדם שכח שיש לו את הכלים הפנימיים להימנע מהסבל שהדבר גורם לו. 

מרקוס אורליוס כותב לעצמו ב 8.48:

"זכור כי היסוד המושל בך הופך לבלתי מנוצח כל אימת שיתכנס בתוך עצמו ויהיה שבע רצון מעצמו; לא יעשה את שאינו חפץ ואם גם אין הִגיון בעמדתו. מה יעצם כוחו אם כן, כאשר ישפוט דבר מה על פי הִגיון ואבחנה דקה! אשר על כן, מחשבה משוחררת מהיפעלויות היא מצודה ומקלט; הן אין לאדם מקום איתן ובטוח יותר, אשר אליו יוכל להימלט ולא יהיה אפשר עוד להכניעו. מי שלא ראה זאת הריהו חסר בינה, ומי שראה אך לא נמלט שמה הריהו ביש מזל."

בתרגום הישן של קמיקא תורגם "מי שידע זאת ואינו מבקש לו המפלט ההוא, לאומלל יחשב". שוב האומללות להיקלע למצב מאוס. מרקוס פה כותב שאפשר להיות שבעי רצון גם אם עושים מה שלא רוצים. זה מצריך מחשבה משוחררת מהיפעלויות. זה אומר לא להיות מופעל על ידי גורם חיצוני כמו הרצון שהמציאות תהיה אחרת. 

זה אומר לא להתלונן. אפיקטטוס אומר זה לתלמיד שלו - יש לך נזלת, תקנח את האף. מרקוס אורליוס אומר משהו מעניין שיוביל אותנו לעוד תרגול רוחני קטן ולחלק השני שלנו להפעם. ממש 2 פסקאות לפני הציטוט האחרון על המצודה הפנימית הוא כותב לעצמו ב 8.46:

"שום דבר אינו יכול לקרות לאדם אם אינו יאה לאדם ואופייני לו; אף לא לשור אם אינו אופייני לשוורים, ולא לגפן אם אינו אופייני לגפנים, ולא לסלע אם אינו אופייני לסלעים. אם אפוא הקורה לכל אחד ואחד הִנו רגיל וטבעי, מדוע תתמרמר? הן הטבע המשותף לכול לא הטיל עליך דבר מה שלא תוכל לשאתו."

במחשבה נכונה אפשר להבין שכל מה שקורה לי אני יכול להתמודד איתו ולכן אין לי סיבה להתלונן, להתמרמר או להיות אומלל כי נקלעתי למצב המאוס עלי. אם אני במצב המאוס, זה אומר שלא פרשתי נכון את המציאות ואני מנסה לשלוט במה שלא בשליטתי ואני מחשיב כטוב מה שלא באמת טוב מטבעו ורע מה שאינו באמת רע מטבעו. וזה מעבר נפלא למה שאפיקטטוס אומר על אכילס.

ראשית נסביר כי אמא של אכילס, הגיבור היווני שנלחם בטרויה וניצח את הקטור הנסיך הטרויאני, היא היתה נימפה בשם תטיס. בת אלמוות שידעה לנבא את העתיד. רק שהניבוי שלה היה סוג של דלתות מסתובבות. היא ידעה לנבא שתי מציאויות חלופיות. מציאות אחת בה אני מתבאס נורא על אימון מטווחים שאני צריך לעבור ועל כל ההשלכות שלו ומציאות שניה אשר בה אני מקבל את הגורל ומפיק ממנו את המיטב. לאכילס היא ניבאה שני גורלות חלופיים. אם אכילס יבחר לא לצאת למלחמת טרויה הוא יזכה בחיים ארוכים ושלווים. יתחתן, יקים משפחה ויחיה חיים נורמטיבים. אבל, על פי הגורל הזה, הוא יישכח לאחר מותו ככל האדם. 

על פי הגורל החלופי, זה שבאמת התממש, כלומר באמת על פי הומרוס והאיליאדה. אם אכילס יבחר להישאר ולהילחם בטרויה, הוא ימות בשדה הקרב. אבל הוא יזכה לתהילה עולם. הוא ייזכר לעד. 2600 שנה לאחר מכן, אני מדבר עליו ובראד פיט מגלם אותו בסרט. רמז מטרים הוא בפתיחה של האיליאדה. בתרגום של שאול טשרניחובסקי (זה שאני קראתי), האיליאדה מתחילה "שִׁירִי, בַּת-אֱלֹהִים, עֱזוּז עֶבְרַת אֲכִילֵס בֶּן-פֵּלֵס". אבל במקור היא מתחילה כמו בתרגום של אהרן שבתאי:

"אֶת זַעַם אֲכִילֵס בֶּן פֶּלֶוּס שִׁירי, אֵלָה, זַעַם אָרוּר, שֶׁהֵמִיט עַל הָאַכַאיִים מַכְאוֹב לְאֵין סוֹף…"

ביוונית המקורית, האיליאדה מתחילה במילה "זעם". כמו שאמרתי, רמז מטרים. הרגשות של אכילס מביאים אותו בסוף לגורל השני, זה שעל פיו חייו קצרים אבל עם תהילה של הלוחם הטוב ביותר. 

במשך חלק ניכר מה"איליאדה" של הומרוס, אכילס מתלבט. כשהוא כועס על אגממנון המלך של היוונים ופורש מהלחימה, הוא שוקל ברצינות לחזור הביתה ולבחור בחיים הארוכים. הוא אפילו אומר לחבריו ששום שלל או כבוד לא שווים את חייו.

התפנית מגיעה עם מותו של חברו הטוב (ואולי מאהבו), פטרוקלוס. לעיתים אבלות משביתה תבונה כמעט כמו זעם. אבל במקרה זה, הזעם של אכילס ששיבש את תבונתו. בנקודה זו, אכילס זונח את הרצון לחיות חיים ארוכים. הוא יודע שאם יהרוג את הקטור (רוצחו של פטרוקלוס), גורלו להיהרג מיד לאחר מכן נחתם. הוא בוחר בנקמה ובמוות צעיר, ובכך הוא בוחר למעשה בתהילת הנצח. 

נחזור לאפיקטטוס. אני מזכיר לכם, שההימנעות האולטימטיבית, היא מהמוות. הרצון שלנו לחיות לפעמים גורם לנו לרצות לשלוט במה שאינו באמת בשליטתנו כמו הגוף שלנו והמוות. בספר ה"שיחות" 4.10. 

" למה אתה חרד? למה אתה מחסר שינה מעיניך? למה אינך מחשב תיכף ומיד, איפה נמצא הטוב וגם הרע שלך, ואינך אומר לעצמך: שניהם ברשותי? אין אדם יכול לגזול ממני את הטוב ואינו יכול להטילני לתוך הרע בעל-כורחי. ולמה, איפוא, לא אתפרקד ואנחר לי להנאתי? הדברים שהם שלי, הרי מובטחים הם, ואלה שאינם שלי, ידאג להם האיש שניתנו לו על-ידי השליט עליהם. מי אני שארצה שהדברים שאינם שלי יהיו במצב זה או אחר? רשות הבחירה בדברים אלה לא ניתנה לי. כלום שמני מישהו אפוטרופוס עליהם? שבע-רצון אני מן הדברים שנמסרו לרשותי. בהם צריך אני לטפל וליפותם ככל האפשר, ואשר לשאר יהיו כרצון אדונם. "מי שדעות אלה שמורות בלבו, כלום ישכב ללא שינה ויהיה 'מפרכס שם הנה והנה'? מה הוא רוצה, ועל מי הוא מתאבל? האם על פטרוקלוס, אנטיוכוס ומנלאוס? מתי דימה בנפשו כי מישהו מרעיו בר-אלמוות הוא? מתי לא שיווה לעצמו שמחר או מחרתיים הוא עצמו או רעו עלול למות? — אומנם כן, אומר הוא, אבל חשבתי שהוא יישאר בחיים אחרי ויגדל את בני. — כן, אבל טיפש היית ושייערת לעצמך דברים שאין בהם ודאות, ולמה אינך מגנה את עצמך, תחת שתשב ותבכה כדרך הילדות?... כלום תקרה לזה צרה? ואין אתה רוצה להסירה מלבך, והנך בה בטענות נגד אמך על שלא הגידה לך זאת מראש והיית יכול להתאבל מאז ללא הרף"

הבאתי את כל הקטע הזה רק בשביל החלק האחרון שלו. 

האם ידע אכילס מראש שזה יכול להיות גורלו? ידע כי אמא שלו אמרה לו. גם אנחנו יכולים לדעת מראש שיומינו יגיע וידעתי גם אני, שאלך לאימון מטווחים שאני לא אוהב וידעתי פחות או יותר איך הדברים הללו מתרחשים. אז אנחנו צריכים להתאבל מראש לפני שמישהו מקרובינו ילך לעולמו כמו שאכילס יכול היה לדעת  שפטרוקלוס חברו עלול להרג? אז הוא היה צריך להתאבל עליו עוד כשהיו חברים? אם הדעות של אכילס היו נכונות כמו שאומר אפיקטטוס והוא לא היה רוצה דברים שלא שלו. והיה מבין איפה הטוב שלו נמצא כלומר בשיפוט שלו בלבד ואיפה הרע נמצא, כלומר בנסיון לשלוט בדברים שאינם בשליטתנו, אז הוא לא היה זועם ולא היה נופל לגורל בו חייו קצרים ותהילתו גדולה. שגם היא אינה בשליטתו. 

המחשבה שמציע לנו פה אפיקטטוס היא נפלאה בעיני. אנחנו יכולים לדעת מראש כל כך הרבה דברים שיהיו מאוסים עלינו, בעיקר דברים ודאיים כמו המוות שלנו או קרובינו. אז למה לא להתלונן ולהתבכיין עליהם לפני שהם קורים כמו שנתלונן ונתבכיין עליהם אחרי שהם קורים. זה להיקלע למצב מאוס. יש לנו אפשרויות כמו שמרקוס אורליוס כתב וציטטתי קודם כלום לא יקרה לי שלא על פי הטבע וגם ההתמודדות שלי היא על פי הטבע. אז למה להתמרמר הן הטבע המשותף לכול לא הטיל עליך דבר מה שלא תוכל לשאתו. 

אנחנו יכולים לדעת מראש מצבים פוטנציאלים. אנחנו יכולים להכין את עצמנו מראש. אנחנו יכולים גם לבוא אל עצמנו בטענה אם הופתענו ולא לקחנו בחשבון שנקלע למצב המאוס עלינו. מרגע שנקלענו למצב כזה, אנחנו יכולים להגיד לעצמנו לא לנסות לשלוט במה שלא בשליטתנו. אנחנו יכולים להגיד לעצמנו, יכולנו להתבכיין לפני שקרה המקרה ומה זה היה נותן? כלום! אז אחרי שנקלענו למצב מאוס, אל לנו להתבכיין אלא למצוא את הסגולות שיש בנו להתמודד. 

 אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו. 

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב