פרק 208 האם אפשר ללמוד מכאב?

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

מישהי אמרה לי, שאפשר ללמוד מכאב. אני מסכים, למרות שאני לא בטוח שהיא התכוונה בדיוק למה שאני מבין בללמוד מכאב. רצה הגורל ולמחרת שמעתי ראיון עם אחד המוזיקאים האהובים עלי, ניק קייב. הוא איבד שני בנים בזמן יחסית קצר. הצעיר, הוא תאום בן 15 שנפל מצוק בברייטון באנגליה. ניק קייב אמר בראיון שהאבל שינה אותו. בהסתכלות שלו על העולם. לא רק על עצמו. הוא גם אמר שהאבלות יכולה לשתק. אבל מתוך אבל גם יכולה לצמוח שמחה. הוא השתמש במילה האנגלית JOY. והוא זוכר את הבן שלו כל הזמן ואפילו משוחח איתו. מי שמעוניין, אני ממליץ להאזין, זו שיחה נפלאה. אשים קישור. https://open.spotify.com/episode/6ErikLweUbXoFchEVSnAjh?si=381d35be6da24886

מה שעלה בראשי מהאמירה שאפשר ללמוד מהכאב והאמירה של ניק קייב. זה שצריך להבחין. האם אני חי עם כאב, או רגש שלילי או לומד ממנו. כי להבנתי, אי אפשר לחיות עם הרגש השלילי. זה גוזל אנרגיה נפשית. ויש כל מיני גזלנים שכאלה. אבל כן אפשר ללמוד מזה. יש אמירה שלא הצלחתי לאמת את המקור שלה שהולכת כך: 

"אומרים שאתה מת פעמיים. פעם אחת כשאתה מפסיק לנשום, והשנייה, קצת מאוחר יותר, כשמישהו מזכיר את שמך בפעם האחרונה.".

אני אוהב את האמירה הזאת, כך שאם איבדנו מישהו, הוא עדיין לא מת אם אנחנו ממשיכים להזכיר אותו או אותה. אבל צריך גם לוודא שאנחנו לא משותקים מהאבל. שאנחנו פעילים לחיוב. זה נכון לא רק לאבלות, אלא בכלל באינטראקציות שלנו עם אנשים. תחשבו רגע:

עשו לכם עוול? מישהו איכזב אותך? משהו לא הסתדר כפי שרצית? האדם הזה גנב ממך, ההוא שיקר לך. היא בגדה בך. הוא העליב אותך ישר בפנים. העסקה הבטוחה נפלה. הלקוח המשתלם ביותר שלך החליט לעבור לספק אחר. גבר חלומותיך מצא מישהי אחרת.

לכל אחד מאיתנו יש בלב, רשימה של עלבונות שאנו נושאים. על דברים שנעשו לנו בילדות, או על האופן שבו התייחסו אלינו בתחילת הקריירה שלנו, על הדברים שאנשים חשבו עלינו שהיו לא הוגנים כלפינו או לא הגיע לנו. אנחנו אומרים לעצמנו שהטינות הללו מניעות אותנו, שהן הניעו את ההישגים שלנו, שלמדנו מהם משהו ואולי אנחנו צודקים. אבל הן גם גורמות לנו להיות עצובים מאוד, ואם אנחנו חושבים עליהן יותר מדי, כועסים עמוקות. הם בטוח גם טריגרים שלנו שאולי לא כדאי שיהיו. כי אנחנו עלולים להיות זהירים ולהימנע איפה שלא צריך להימנע ודווקא צריך לפעול. אולי לא באמת נחזור על אותה טעות? אולי לא באמת יתייחסו אלינו כמו שאנחנו רגילים מהעבר?

כעס וכאב משחיתים ומסוכנים, גם אם נדמה לנו שיש בהם ערך למידה. נעבור רגע לתיאוריה היסטורית ונחזור אח”כ לאישי.

משפט ידוע של דוד בן-גוריון: “עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.” ומשפטו הידוע של אלי ויזל: “לזכור זה לא רק לספר את הסיפור. לזכור זה לנסות למנוע מהדבר לקרות שוב.”, מבוססים שניהם (אם בכוונה ואם לא), על אמירה של הפילוסוף הספרדי-אמריקאי ג’ורג’ סנטאיאנה מ 1905:

“Those who cannot remember the past are condemned to repeat it.”

“מי שאינו זוכר את עברו, נידון לחזור עליו”.

יש תיאוריה פופולרית בהקשר של היסטוריה, זיכרון קולקטיבי ולמידה בין-דורית. התיאוריה מתמקדת בכך שהזיכרון הפעיל והמשפיע ביותר של חברה מוגבל לרוב לשני דורות בלבד. בני אדם וחברות נוטים לזכור באופן משמעותי וחווייתי רק אירועים שחוו הוריהם או סביהם/סבתותיהם. כלומר, הזיכרון ההיסטורי החי, הרגשי והמחנך של החברה מוגבל לזמן קצר בלבד אחרי האירועים.

לדוגמא, אני גדלתי בדור שלישי לשואה. הזיכרון והלקח חי בי. אבל אני לא מכיר מלבד מבי”ס, את מלחמת העולם הראשונה. בטח לא את הלקחים ההיסטוריים. אלא אם אני אבחר ללמוד את זה.

זו אחת הסיבות שהאנטישמיות כל כך פופולרית באמריקה ובעולם היום, בקרב דורות צעירים ונוחים להשפעה. בחיי לא חשבתי שאראה אדם כמו ניק פואנטס, משפיען צעיר ואמריקאי, מדבר בהערצה להיטלר. זה הזוי בעיני. אבל זה כי השיעור מההיסטוריה לא חי בו. סביר שאפילו את העובדות הוא לא מכיר כל שכן את הלקח החוויתי שעובר מדור לדור. 

קיצור הזיכרון ההיסטורי הוא מכמה סיבות. אנו חשים קשר רגשי חזק והזדהות עם חוויותיהם האישיות של הורינו וסבינו. סיפוריהם מועברים בשיחות משפחתיות באופן אישי, מה שהופך את הלקח ההיסטורי לחי ורלוונטי. לעומת זאת אירועים שהתרחשו לפני תקופת הסבים (כלומר, לפני למעלה מ-80 עד 100 שנה) הופכים להיסטוריה “יבשה” או “ספרותית”. הם אינם נתמכים עוד על ידי עדים חיים, ואינם מעוגנים בחוויות המשפחתיות. לכל דור יש דחף טבעי לבחון מחדש רעיונות ישנים ולדחות את הדרך של הדורות הקודמים. כאשר האירועים הטרגיים רחוקים מדי, הדור הצעיר עשוי לחשוב: “הפעם זה יהיה שונה,” או “אנחנו חכמים יותר, נתגבר על הבעיות שהיו לקודמינו.”

הקיצור הזה בזיכרון מוביל לכך שאירועים הרסניים שהתרחשו לפני תקופת הסבים – כגון מלחמות קטסטרופליות, משברים כלכליים גדולים, או עריצות שנמשכה זמן רב – נשכחים “כאזהרות חיות”.

הלקח שנכח ואופטימיות עיוורת, מביאים לחוסר תשומת לב לסימנים שילמדו שההיסטוריה תחזור. בישראל אנחנו חיים בדמוקרטיה. חלק יטענו שהיא יותר דמוקרטית וחלק שהיא פחות. אבל אף אחד מאיתנו בדורות האחרונים, לא חיים תחת דיקטטורה. (אלא אם עלו ממדינות כאלה) אז רובנו, לא מבינים את הלקח מהשיעור שאפשר ללמוד משלילת חירויות. אנחנו יכולים בקלות להיות הצפרדע בסיר עם המים הרותחים. אנחנו לא נרגיש את הטמפרטורה שעולה עד שיהיה מאוחר מידי. לא שאני אומר שאנחנו שם, אני אומר שאנחנו בקלות יכולים לאבד את החירות אם לאט לאט ישנו לנו את הסביבה. אנחנו לא יודעים ממה להיזהר. לא חווינו דבר כזה. 

בוודאי שמת לב לסתירה בין האמירה שאירועים וטריגרים שמעוררים בנו רגשות שליליים כמו כעס, עלבון ועצב (גם רחמים לצורך העניין), הם דרך לא נכונה לחיות לעומת הצורך בזיכרון היסטורי. הלמידה מן העבר.

אז ראשית, חשוב ללמוד. לא רק מעצמנו ולא רק מדור אחד או שנייים שקדמו לנו. אלא מכל חוויה אנושית. יש מי שלומד רק מחוויה על בשרו, ויש שיודעים ללמוד מאחרים כי הם מפוקחים. הדרך לעשות את זה, היא באמצעות התרגול הסטואי של לדמיין צרות אפשריות והתמודדות איתם. pre medatatio malorum. 

נחזור לעצמנו. לדיון בנו. סנקה כותב ללוקיליוס חברו במכתב 81. שאם זו הפעם הראשונה שהוא נתקל באדם כפוי טובה, אז הוא צריך להודות למזל שלו או להשתדלות שלו. או לזהירות מפני אנשים כפוי טובה. אבל אם הוא רוצה להיזהר מפני כאלה, זה לא יועיל. זה סתם יגרום לצרות עין. כי להיזהר מכפויי טובה, אומר לא לעשות חסד לאחרים. לא לעשות טובה לאחרים ואז לא יהיו כפוי טובה כלפיך. "טוב שלא לקבל תמורה מלא לתת נתינה". כותב סנקה. ואז מגיע המשפט שרלוונטי לענייננו. "גם לאחר יבול רע צריך לזרוע. תכופות מה שאבד, בגלל עקרות קרקע ממושכת, פוריות של שנה אחת משיבה.".

בהקשר של כפויי טובה, כדאי להתנסות בכמה כאלה כדי להגיע לאחד שמכיר טובה. מי שנותן מעצמו, צפוי שיטעו אותו ויהיו כפויי טובה כלפיו. ככל שניתן יותר לאחרים, ככה יהיו יותר שלא ינהגו כראוי בחזרה אלינו. כי "עד מהרה ישותקו החיים בנרפות ובעצלות אם נאלץ לזנוח כל מה שפגע בנו". כאילו אם ידענו אהבה נכזבת, אנחנו נפסיק לנסות לאהוב. כאילו, אם מישהו רימה אותנו, לא נעשה עסקאות עם אחרים. או אם מישהו גנב מאיתנו, אנחנו לא נחזיק יותר ברכוש? ואם אנחנו מדברים עם גניבה, גם אפיקטטוס מספר שנגנב ממנו ב 1.18.15:

"גם לי קרה לאחרונה שהייתה לי מנורת ברזל שהוצבה ליד אלי הבית שלי: כששמעתי רעש בדלת, רצתי למטה וגיליתי שהמנורה נלקחה. הרהרתי כי מי שלקח את המנורה לא עשה דבר מוזר. מה אז? מחר, אמרתי, תמצא מנורת חרס: שכן אדם מאבד רק את מה שיש לו. איבדתי את בגדי. הסיבה לכך היא שהיה לך בגד. יש לי כאב ראש. האם יש לך כאב בקרניים שלך? אם כן, מדוע אתה מוטרד? שכן אנו מאבדים רק את אותם דברים, יש לנו כאבים רק בגלל אותם דברים שאנו מחזיקים בהם."

בהשאלה לכפויי הטובה של סנקה, אפשר להיות כלפיך כפוי טובה, אם אתה עושה טובה. זה לא אומר לא לעשות טובה. זה אומר ללמוד את הלקח ולקנות מנורה חרס במקום מתכת יקרה ולא להיקשר למשהו כזה. סנקה אומר זה בישירות, הלוואי והמקרה שנהגו בך בכפיות טובה, יעשה אותך יותר נדיב. צריך לנסות שוב ושוב כדי לבסוף להצליח, הוא אומר.

יש לזה עוד היבט. אחד הפרדוקסים הסטואים, הוא "שכר כל המידות הטובות הוא המידות הטובות". החכם הסטואי לא מתחשבן. עושה ועושה ופועל בטוב לא משנה מה התגובה של אחרים. אם הם עושים עוול, או מחזירים טובה. עשיה טובה היא טוב בפני עצמה ולא לשם תגמול או פרס. "שכר מעשה ישר הוא עשייתו". עושים טוב לאחרים כדי שנעשה משהו יפה וטוב. מה שמוביל למסקנה, שאם מישהו היא כפוי טובה כלפינו, גנב, רימה, נטש, עשה לנו גזלייטינג, היה לא נאמן ועוד רעות חולות, הם אולי זכו באיזה רווח יומיומי, אנחנו נזכה במשהו גדול יותר - נפש מאושרת בתכלית - הכרת תודה. סנקה כותב:

"אם רוע לב מאמלל ומידות טובות מביאות לאושר, אם להכיר תודה הוא מידה טובה, השבת דבר רגיל וזכית במה שאין לו מחיר - מודעות של הכרת תודה שאינה שורה אלא בנפש אלוהית וברת מזל. אומללות גדולה מקננת בחושב ההפך". 

סנקה אומר לנו לפעול במידה טובה גם כלפי הדברים השליליים, יעשה אותנו מכירים תודה, ומאושרים על פני אלה שגרמו עוול ויהיו אומללים. התגובה שלנו, היא בשבילנו, לא בשביל אחרים. סנקה מצטט את אטלוס הסטואי: "הזדון עצמו שותה את חלקו הארי של הרעל". מה שאומר שאם בכלל נבחר לפעול בחיוב, הרעל יפגע רק במי שעשה עוול במלואו. הוא לא יפגע בנו אם לא נתרגש. החכם נהנה מחסד שנתן וקיבל ובז למה שפגע בו ובוחר לשכוח את העוול. הוא לא מחפש אשמים, לא מפרש כל דבר לרעה. זה מפריע ללמידה ולאושר. אם אני רוצה ללמוד ממה שקרה, אבל פירשתי כל דבר לרעה, אני לא אצא מזה ולעולם אתעסק בעוולות שלא ניתן ללמוד מהם כלום. אם אפשר לפרש לטובה, אני אלמד מה עושה טוב ומה נכון לעשות. לא מתוך חיים בסרט ואשלייה. אם משהו הוא עוול, כמו גנב המנורה של אפיקטטוס, העוול, נשאר אצלו. אפיקטטוס, למד לקנות משהו לא מנכר עיניים ולמד להעריך את זה שיש לו בכלל מנורה. 

בספר השיחות 1.29, אומר אפיקטטוס "אם רוצה אתה משהו טוב, הפיקהו מעצמך". בהתייחס לכל דבר חיצוני שלא בשליטתנו ולא באמת שייך לנו. בהמשך הוא אומר, "כי זהו החוק של הטבע ושל האלוהים: הטוב יותר יעלה תמיד על הגרוע ממנו. במה יעלה? בדברים שבהם הוא טוב יותר." לדוגמה גוף אחד חזק מאחר. הרבים טובים מהיחיד. "הגנב עולה על מי שאינו גנב". אמירה מוזרה מצדו, לא? הוא אומר שהגנב של המנורה שלו, טוב ממנו? 

לא בדיוק. הוא מוסיף שהגנב הצליח לגנוב לו את המנורה, כי הוא היה יותר עירני ממנו. הגנב הצליח בשל איזשהם כישורים שלאפיקטטוס אין. בכך הוא היה יותר טוב. אבל המנורה עלתה לגנב ביוקר. בשביל מנורה, הוא נהיה לגנב. לאדם לא אמין, לחיה רעה. וזה רק בגלל שנראה לו שכדאי לגנוב. אז אם אנחנו מקפידים בלפרש לחיוב במובן שמה אני יכול ללמוד מהמקרה, זה איך אני פועל נכון, במידה טובה ואולי משפר מיומנות שאין לי כדי שלא יגנבו ממני שוב. זה מה שמתכוון סנקה ב: "גם לאחר יבול רע צריך לזרוע. תכופות מה שאבד, בגלל עקרות קרקע ממושכת, פוריות של שנה אחת משיבה.". צריך להמשיך לפעול חיובי. ככה הדברים השליליים לא שוקעים ונשארים איתנו, אבל הלקח כן. אנחנו משפרים את המיומנות שהיתה חסרה לנו כדי שלא יקרה שוב. לא מתרגשים כי זו רק מנורה, ובעיקר בוחרים בפעולה חיובית אחרת. 

אי אפשר  לעבור את החיים כשנאחזים בכאב. לא צריך לתת למה שהשתבש להפוך לכעס – לא ברגע הנתון ולא באופן קבוע. מפני שהנזקים של הרגש הזה, אמר סנקה, תמיד יאריכו ימים יותר מהנזק של העבירה המקורית. אנחנו חייבים ללמוד לסלוח. אנחנו חייבים כל הזמן לשחרר, להשיל מעלינו את הדברים הרגילים ויוצאי דופן שנעשו לנו, כמו עור מת. 

מוסוניוס רופוס אמר:

"אם אתה עושה משהו מביש, המעשה עצמו הוא חולף [קצר], אבל הבושה תיוותר עמך תמיד. אם אתה עושה משהו מכובד [ראוי/טוב], המאמץ [הקושי/העמל] הוא חולף, אבל הכבוד [הטוב/המעלה] תיוותר עמך תמיד." 

מקרה היסטורי שממחיש את הכל. בעיקר למי שחשב שללמוד מההיסטוריה זה לא לקח אישי. שאלה דברים שונים. 

צרפת סבלה הרס עצום במלחמת העולם הראשונה, כמעט ארבע שנים של לחימה שהתרחשה בעיקר בשטח שלה. ועוד היתה מלחמה שקדמה בה צרפת איבדה שטחים לגרמניה. 

ראש ממשלת צרפת, ז'ורז' קלמנסו (Georges Clemenceau), היה נחוש בדעתו "לכופף" את גרמניה ולדרוש ממנה מחיר כבד, לאחר שנוצחה במלחמת העולם ה-1. קלמנסו לא הסתיר את הטינה האישית והלאומית העמוקה שלו כלפי גרמניה. הגישה שלו בוועידת השלום הייתה מונעת במידה רבה מרגשות קשים. חוזה ורסאי, שנועד להסדיר את תנאי השלום עם גרמניה, הוא המקום שבו הכעס הצרפתי הפך לטעות אסטרטגית קולקטיבית. צרפת (בעיקר) דרשה מגרמניה סכומי פיצויים בלתי אפשריים לתשלום. הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס הזהיר כי הפיצויים הללו הם עונש כה כבד עד שהם יהרסו את הכלכלה הגרמנית ויטפחו רגשות נקמה. הטעות הקולקטיבית, שנבעה מהכעס והנקמה הצרפתיים, הייתה שהיא לא השיגה שלום יציב, אלא הניחה את היסודות לטרגדיה הגדולה הבאה. הדרישות הכלכליות וההשפלה הלאומית ערערו לחלוטין את הרפובליקה הגרמנית. הרגשות הלאומיים הפגועים ומשבר הפיצויים הכלכלי יצרו קרקע פורייה לצמיחת הקיצוניות הפוליטית בגרמניה. הטינה הגרמנית (הנובעת מהכעס של המנצחים) אפשרה לגורמים כמו אדולף היטלר לעלות לשלטון תחת הדגל של "תיקון עוול ורסאי". התוצאה הסופית של חוזה ורסאי, שהונע על ידי כעס נקמני, הייתה פריצת מלחמת העולם השנייה – חזרה על האסון הקולקטיבי בקנה מידה גדול בהרבה. 

ואז קרה מה שסנקה הזהיר מפניו:

"הנזקים מאותו רגש [הכעס] יאריכו ימים תמיד יותר מהנזק מהעבירה המקורית.".

נחזור לניק קייב. באותו ראיון הוא אמר:

"האבל הוא משהו שאתה צריך לעשות, לא משהו שאתה צריך פשוט להיות בו. כשהאבל הפך לדבר שאנחנו עושים, זה הפך לכל המטלות הקטנות בבית... זה לשטוף כלים, זה לשטוף בגדים, זה לקום בבוקר, זה לקחת את הבן השני לבית הספר. זה כל הדברים הקטנים והיומיומיים האלה שבהם האבל נמצא."

במקום אחר הוא אמר:

"את האבל צריך למדוד באמצעות פעולה. אתה צריך לבנות סדרה של פעולות סביב היום שלך כדי לשרוד. אתה מתאמן, אתה יורד לים לשחות, אתה עושה מדיטציה, אתה מכין ארוחת בוקר לילד שלך, אתה עושה את כל הדברים הקטנים שמשמרים סדר. "

ניק קייב מוסיף שזו פעולת התנגדות. לאלץ את עצמך לבחור ולעשות את הפעולות היומיות, כדי שהכאב או האבל לא יהיו משהו שאתה שוהה בהם.  שזה סטואיות לחלוטין. את הכאב או טרדות, אנחנו צריכים להמיר לפעולות חיוביות שאנחנו בוחרים. שלא מושפעים מהאבל. 

מרקוס אורליוס כתב לעצמו:

 3.11:

"מהו דבר זה היוצר בי רושם עתה? מהם מרכיביו וכמה זמן יעמוד הוא בעינו? מהי המידה הדרושה כדי להתמודד עמו — עדינות, אומץ, אמת, יושרה, פשטות, עצמאות וכיוצא באלה?... דבר זה בא עלי מרעִי, מקרוב משפחתי ומעמיתִי, ובוודאי אין הוא יודע את אשר יאה לו על פי הטבע. אולם אנוכי יודע זאת ולכן נוהג עמו אחווה, כמצוות חוק הטבע, אדיבות וצדק; בה בעת אשאף אמנם להשיב לו כגמולו, ובלבד שלא אחטא לו מבחינה מוסרית."

זה בדיוק מה שדיברנו עד כה. ללמוד מהחוויה: מה זה הדבר שמייצר בי רושם? כמה באמת זה משפיע עלי? מה יש בי כדי להתמודד? אילו תכונות טובות יש לי להפעיל פה בהתאם. מי שעשה לי עוול, הוא בן אדם שטעה, אבל אני לא אתן לטעות לגרור אותי גם לטעות. אני אנהג כראוי וארבה טוב ולא אסתובב עם רע בלב. 

הפרק הזה עוסק בשאלה האם אפשר ללמוד מכאב. אני לקחתי את זה ללמידה מטירדות, מהעבר וההתמודדות איתם. אני רוצה לשלב את זה עם הפרק שעשיתי לאחרונה על השמחה הסטואית. סנקה כותב לחברו לוקיליוס במכתב 23 שהוא יכתוב לו משהו שיעודד את הבינה. כלומר את השכל החושב. השיא של הבינה מבחינת סנקה, "שלא ישמחו אותך דברי הבל". שאם תחשבו על זה רגע, זה לא שונה מאם מטרידים אותנו דברי הבל. זה לא שונה מההיבט של משהו שמפעיל אותנו. "יגיע לפסגה מי שיודע במה לשמוח, מי שאינו מפקיד את אושרו בידיו של אחר". שזה בדיוק מה שקורה שכאשר כואב לכם או שאתם שמחים ממשהו שמישהו אחר עשה. או אפילו אם משהו קרה למישהו שיקר לכם. סנקה כותב ללוקיליוס "למד לשמוח". כמו שהשאלה של הפרק שלנו, ללמוד מכאב, אז צריך גם ללמוד לשמוח. וקודם ההמלצה היא לשמוח לא ממה שהגורל מביא עלינו בדיוק כמו שההמלצה היא לא להיות מוטרד ממה שהגורל מביא עלינו. "אינני רוצה שתחסר לך שמחה לעולם, אני רוצה שתיוולד לך בביתך". ההנאות הקטנות או הגדולות של החיים הן לא שמחה אמיתית. כל הנאה או שמחה שתלויה בגורם חיצוני, היא קלה, חולפת ואם היא תוגבר, היא תהפוך לנטל או כאב. זה עוד משהו ללמוד. 

משפט מוזר כותב סנקה "האמן לי, שמחת אמת היא עניין חמור". במבט ראשון, בטח כמוכם, גם אני שאלתי איך שמחה יכולה להיות עניין חמור? זה נשמע אפילו הפוך משמחה. סנקה מדבר על שמחה שקיימת למרות מוות, עוני או כאב. סנקה מכוון לחפש את מקור השמחה הפנימי. לחפור פנימה. לא שמחה שטחית של דברים טריוויאליים. "תענוגות המשעשעים את ההמון הנאתם דלה ושטחית". הוא כותב. "לשמחה הבאה מבחוץ אין בסיס איתן. השמחה שאני מדבר עליה , שאליה אני מנסה להוליך אותך, היא מוצקה וממדיה הגדולים הם בנפש פנימה". הגוף הוא נחוץ אבל לא חשוב כותב סנקה. צריך להתייחס אליו, במובן שזה בסדר ההנאות השטחיות שהוא ציין. כי הגוף מושך אותנו לתענוגות הבל קצרות שאם יגברו הם יכולים להביא לחרטה או לצד האפל. משהו שהוא טוב, אם יוגבר לא יגרום לרע. אבל הנאות גוף שטחיות כן. "תענוג בשיאו, אם אין לו גבול, הופך לכאב." זה גם משהו ללמוד, איפה למתוח את הגבול להנאות שלנו שלא יהפכו לכאב. ואז סנקה מפרט לנו מאיפה מגיעה שמחה אמיתית וטוב, שלא משנה כמה נגביר אותה, היא רק תעשה טוב. "אתה שואל מהו אותו טוב אמיתי ומאין יבוא, אומר לך: ממחשבה טובה, מכוונות הוגנות, ממעשים ישרים, מבוז למקריות, ממהלך חיים שקט וממושך בדרך אחת… מעטים שולטים בחייהם ובמעשיהם בתבונה. השאר, בדומה לחפצים צפים בנהר, אינם מתקדמים אלא נסחפים". האנלוגיה הזאת של סנקה מסבירה שכל דבר קטן מטלטל אותנו בין שמחה לכאב. זה הגורל והנסיבות. מהלך חיים שקט וממושך שהוא מדבר עליו, הוא רציף, יציב ובטוח בשל בחירות תבוניות שלנו. לכן שמחה היא דבר חמור. מהבחינה שהיא צריכה להיות מבחירה שלנו ולא מנסיבות חיצוניות שמשעשעות אותנו או מטרידות אותנו. אנחנו צריכים לאלץ את עצמנו למחשבה נכונה ולעשות בחירות נכונות לנו כמו שניק קייב אמר על האבל. זה מגיע עם כוונה, ממחשבה טובה, ממעשים ישרים.

"גם לאחר יבול רע צריך לזרוע. תכופות מה שאבד, בגלל עקרות קרקע ממושכת, פוריות של שנה אחת משיבה.". 

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב