פרק 209 האם ואיך להעביר ביקורת על אחרים

Autumn (The Spies with the Grapes of the Promised Land) https://en.wikipedia.org/wiki/en:Nicolas_Poussin

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

לאחר הפסקה הגיע הזמן לחזור. אני שמח שהיו כאלה ששאלו מתי אני חוזר. אני לא מבטיח שהמתכונת תהיה זהה כמו בעבר של פעם בשבוע. אבל בהחלט אשתדל להעלות פרק לפחות פעם בשבועיים. זו הזדמנות להגיד שאני פותח קורס לראשונה בתל אביב. הוא מתחיל ב 01.03.2026 ויש מקומות בודדים. כי את הקורסים אני מעדיף להעביר כשהם עם מעט אנשים. זה מאפשר שיח יותר חופשי ופורה. בכל אופן המעוניינים מוזמנים לפנות אלי דרך האתר או דרך הפייסבוק. וניגש ישר לעניינים. 

האם אתם נוהגים להעיר לאנשים אחרים או נמנעים מזה? אולי רק לאנשים שאתם במערכת יחסים קרובה איתם? לאנשים שיש לכם ציפיות מהם להתנהגות מסוימת? ואני כמובן לא מתייחס לביקורתיות, לשיפוטיות כלפי אנשים אחרים. וחשוב לא פחות, באיזה תחומים אתם נוהגים להעיר לאחרים? על לבוש? צניעות? בזבזנות? שתיה? משקל? צורת התבטאות? אם הם לא עומדים בציפיות שלכם מהם? אני לפעמים כן מעיר. אבל משתדל שזו תהיה הארה ולא רק הערה. כאשר המטרה היא כמובן להועיל, לשפר. עולות מכך מספר שאלות. האם האדם שאני אעיר לו, מוכן לקבל ממני הערה. האם אני האדם להעיר. האם אני עושה את זה באופן שיתקבל בברכה ועוד קודם, האם הכוונות שלי טובות. כוונות לעשות טוב. 

מבחינת "האיך" ראוי לציין את אריסטו, בספרו "רטוריקה", הגדיר שלוש דרכים עיקריות לשכנוע שמרכיבות את מה שנקרא לעיתים "המשולש הרטורי". כדי לשכנע מישהו באמת, אמר אריסטו, אתה לא יכול להסתפק רק בעובדות – אתה צריך לפנות גם לאופי שלך וגם ללב של השומע. שלוש הדרכים:

1. אתוס (Ethos) – השכנוע באמצעות האופי

האתוס מתמקד באמינות ובסמכות של הדובר. לפני שהקהל מקשיב למה שאתה אומר, הוא שואל את עצמו: "מי אתה בכלל?".

2. (Pathos) – השכנוע באמצעות הרגש

הפאטוס פונה לרגשות של המאזין – פחד, רחמים, כעס, שמחה או תקווה. אריסטו הבין שאנשים מקבלים החלטות אחרות לגמרי כשהם כועסים או כשהם רגועים.

3. לוגוס (Logos) – השכנוע באמצעות ההיגיון

הלוגוס הוא הטיעון השכלי. זהו השימוש בעובדות, נתונים, סטטיסטיקה והסקת מסקנות לוגית.

אפיקטטוס אומר להראות לאדם שרוצים לשכנע למה ההתנהגות שלו או השיפוט לא מועילים לו. גם מרקוס אורליוס כותב זה לעצמו:

11.18.9 "האדיבות היא בלתי מנוצחת, אם אמיתית היא ואינה לגלגנית או מעושׂה. הן מה יעולל לך החצוף שבחצופים, אם תנהג עמו אדיבות לאורך כל הדרך וכן, בהינתן ההזדמנות, תוכיחנו בעדינות ותשנה דרכיו בנחת ובנועם — אף באותו הרגע עצמו שבו ינסה להרע לך: "לא, ילדי; נוצרנו לשם מטרה אחרת. לא אני הוא זה שנפגע, ילדי, כי אם עליך בא הפֶּגע." הראה לו בזהירות ובכלליות כי כך הם פני הדברים, וכי אף הדבורים אינן עושות כדבר הזה, וכמותן כל היצורים שמטבעם חיים בחֲבַרוֹת. אל לך להסביר זאת על דרך האירוניה, אף לא על דרך התוכחה, כי אם בחיבה ולא כמי שנדקר בנפשו או כמטיף מוסר, אף לא כדי שאחד מעוברי האורח ישתאה למעשך — לא כי, על אף נוכחותם של אחרים, פנה אליו כאילו הייתם לבדכם."

עוד נחזור לציטוט הזה. אמרתי רבות שהסטואים מלמדים דרך מתן דוגמא להתנהגות ראויה. זה לחלוטין רחוק מלהעיר לאחרים. למשל במדריך 51:

"באופן זה הגיע סוקרטס לשלמות — בכל העניינים הוא ניתב את תשומת לבו להיגיון ולא לאף דבר אחר. ואתה, אפילו אם עדיין אינך סוקרטס, עליך לחיות לפחות כמי שרוצה להיות סוקרטס."

הסטואיות מלמדת לקבל השראה מהתנהגות נכונה של דמויות מופת ובכך גם להראות התנהגות נאותה לסביבה. 

אז אם הלימוד הוא דרך דוגמה חיוביות, למה בכלל להעיר או לייעץ? מי שהקשיב לי בעבר יודע שמבחינה סטואית, אנשים אחרים הם אדישים. הם לא אמורים להעלות או להוריד את האופי המוסרי שלי. כלומר, לא צריך להיות לי אכפת מה אחרים אומרים עלי או אומרים בכלל. מעניין רק אם אני פועל על פי האתיקה של המידות הטובות. זה אומר שאני לא צריך להעיר על דברים שלא עולים בקנה אחד עם הציפיות שלי של איך הדברים אמורים להיות. לפחות לא על דברים שהם אדישים. כי יש את האופי שלי ויש את האופי של האחרים. ויש גם את המשותף. 

בהקשר הזה, אחד הדברים שלי היה קשה לתרגל עם עצמי. זה השילוב שבין להיות אכפתי, בעל מידות טובות וגורם טוב בחברה לבין האמירה של אפיקטטוס מ 3.24:

"אם רואה אתה משהו מנוגד לטבע אצל זולתך, אל תראה את זה כרע בשבילך, שכן לא נולדת לחלוק עם אחרים את השפלתם או את מזלם הרע כי אם את מזלם הטוב. אם רואה אתה אדם בצרה, זכור כי הוא עצמו הביאה עליו. כי האלוהים ברא את כל בני-האדם על מנת שיחיו באושר ובשלווה. לשם כך הוא העניק להם את האמצעים במוסרו לכל אחד דברים יהיו ברשותו ואחרים שלא ברשותו..."

אפיקטטוס ממש אומר פה שאם למישהו רע, זה לא רק בעיה שלו זה גם באחריותו. אולי אפילו קצת באשמתו. כי הוא אומר שיש לכל אחד את היכולת לעשות את ההבחנה בין מה שטוב לרע. לכל אחד יש את היכולת לצאת מן הבורות שמביאה אותו או אותה לכדי המזל הרע. דהיינו, אם מישהו מתלבש לא כראוי, המשקל גוף, הנכסים, המוניטין כל אלה עניין של אותו אדם. ואם תשימו לב, אלא הדברים שלא בשליטת אותו אדם. על זה, אנחנו לא מעירים כלום. אם מישהו שמאזין שואל, איך זה שהמשקל לא בשליטת האדם? אז התשובה היא שהגוף אינו בשליטתי. אבל הבחירות שלי כן. זה מבחין בין היבטים גנטיים, מחלות ועוד לבין בחירת דיאטה וכוח רצון. האחרונים כן בשליטתי.

אפיקטטוס גם אומר שנועדנו לחלוק את המזל הטוב. זה כי אנשים שפועלים לפי אותו היגיון רציונלי, ישגשגו טוב יותר. מן הסתם גם באמצעות שותפות גורל וגם באמצעות שיפור האופי של כל אחד ואחת. 

כלומר, אפיקטטוס אומר לנו לא להתרגש מצרות של אחרים. בעוד ש מרקוס אורליוס כתב לעצמו לגשת באדיבות לחצופים. הוא: תוכיחנו בעדינות ותשנה דרכיו בנחת ובנועם. אז מצד אחד האמירה לא להתרגש מהזולת והצרות שלהם שהביאו על עצמם. כן גם מי שיגיד לי שיש צרות שאנשים לא מביאים על עצמם, גם להם התשובה זהה. עדיין אנשים כאלה אם הם רואים בכך צרות ומוטרדים מזה, זה עליהם. כי זה העיקרון המנחה של האדם, להבין את החלוקה בין מה שבשליטתנו לבין מה שלא. 

הפילוסופיה הסטואית הושפעה מהפילוסופיה "הצינית". שחלק מהמאפיינים הכי גדולים של הציניים, היו חירות מוחלטת על ידי מידות טובות, להיפטר מכל מה מה שכובל, קשרים חברתיים, משרות ופוליטיקה, רכוש ועוד. בנוסף הם נהגו "בפרהסיה". לא כמו פרהסיה שאנחנו מכירים היום, אבל דומה. המושג פרהסיה (Parrhesia - ביוונית: παρρησία). ביוון הקלאסית המונח תיאר את הזכות הפוליטית של אזרח חופשי להתבטא באסיפה, אבל הציניים (ובעיקר דיוגנס) הפכו אותו לדרך חיים רדיקלית ופרובוקטיבית. משמעות המילה היא "לומר הכל" (Pan = הכל, Rhesis = דיבור). הפרהסיה היא החובה לומר את האמת המרה והישירה לכל אדם, ללא קשר למעמדו. כדי להיות מסוגל לדבר בפרהסיה מוחלטת, הציני היה חייב לאמץ את האנאידייה – חוסר בושה. אם לאדם אכפת מה חושבים עליו, הוא יצנזר את דבריו.

אז כבר יש לנו כמה קווים מנחים. 

1. הצרות של אחרים הם שלהם. 

2. עדיף לחברה ככלל שנראה לאחרים איך נכון לנהוג. הציניים עשו זאת בבוטות אבל אני מעדיף את הגישה הסטואית של מרקוס אורליוס באדיבות והיגיון תוך כדי שיקוף לאחרים למה ההתנהגות שלהם מזיקה להם. 

3. לא להתרגש מדברים של אחרים. אנחנו צריכים שלא יהיה לנו אכפת מה אומרים עלינו אם אנחנו יודעים שאנחנו נוהגים נכון. כלומר אני לא מתכוון להיות אטומים לאמת. אם טעיתי, אני שמח שמישהו מראה לי את זה. אבל לא מעניין אותי מה אומרים עלי אם בחנתי ואני יודע שאני נוהג נכון. 

יש פרק ב"השיחות" של אפיקטטוס שנקרא "על ייעודו של הציניקן". 

חשוב לשים לב, שאפיקטטוס עושה בפרק הזה שילוב בין ציניות לסטואיות. למרות שהוא לא ציני, אפיקטטוס ראה בדיוגנס הציני מודל לחיקוי, דמות מופת כמעט כמו את סוקרטס. בפרק הזה יש שיח עם תלמיד שרוצה לנהוג כמו הציניים. 

"אמר אפיקטטוס: נעיין בדבר במתינות, אבל זאת יכולני לומר לך, כי מי שמקבל על עצמו תפקיד חשוב כזה בלא עזרת האלוהים, הריהו צפוי לחמתו, ונראה כאילו אדיר חפצו הוא להתבזות בפרהסיא.

הרי לא ייתכן שייכנס אדם לבית מסודר יפה ויאמר לעצמו: 'צריך שאהיה אני בן-משק הבית הזה'.

ואם כך יעשה, ובעל-הבית ימצאהו ויראהו מפקד פקודות בשחצנות, יסחבנו החוצה וילקהו כהלכה."

נקודה למחשבה לפני שאני מעיר, האם האדם שאני אעיר לו, מוכן לקבל ממני הערה. האם אני האדם להעיר. האם אני עושה את זה באופן שיתקבל בברכה ועוד קודם, האם הכוונות שלי טובות. כוונות לעשות טוב. 

כש אפיקטטוס אומר פה שלא לקבל את התפקיד של ציני בלי העזרה של אלוהים, הוא מתכוון שאם אני מעיר לאחרים, אני צריך לוודא שאני עושה זאת בהיגיון רציונלי. לא בגלל האגו שלי, או משהו פרטי שמפריע לי. אלא ההערה שלי תהיה על פי מה שחוק הטבע מלמד אותנו. אחרת אני כמו אדם שנכנס לבית של מישהו אחר ואומר לו להתחיל לסדר את הבית שלו. מי נתן לי את הסמכות? מאיפה החוצפה ובעיקר, האם הבית שלי מסודר לפני שאני מעיר לאחרים. נאה דורש נאה מקיים כמו שאומרים אצלנו. אפיקטטוס אומר בעיקר שזה לא התפקיד שלי להעיר אבל אם אני כבר מעיר, צריך לוודא שאין לי חוצפה להעיר על משהו שאני לא מבין בו או לא נוהג כך בעצמי. 

אני אתבזה אם אנהג שלא על פי המקום שלי. זה כמו שאתחיל לתת עצות רפואיות כשאין לי כל השכלה בתחום. הסטואים נהגו להשוות את אומנות החיים לרפואה. גם נגרות, אם אני בא לבנות שולחן, רצוי שאהיה מיומן בנגרות. אם אני מעיר לאופי של אחרים, רצוי שאהיה מיומן באומנות החיים. דרך אגב, בדיוק כמו שיש ברשת משפיענים לרוב שנותנים עצות בתחום תזונה, עסקים, ספורט ועוד רק בגלל שהם רוצים להיות משפיענים והם לובשים דמות מסוימת. אז הם למעשה מתבזים. אפיקטטוס אומר לתלמיד שאם הוא חושב שמספיק שילבש בגד מרופט, ייקח מקל וייסתובב ברחובות ויתחיל להעיר לאנשים ולקלל אותם, אז עדיף לא ינסה בכלל. שיתרחק מהמקצוע. 

אז ממליץ אפיקטטוס:

"קודם כל עליך לשנות את עצמך: לא להאשים את אלוהים כלומר את הגורל שלך ולא להאשים אף אדם; עליך לבטל את התשוקה כליל, ולהעביר את הרתיעה רק אל הדברים המצויים בתחום הבחירה המוסרית שלך. לא לכעוס, לא לחוש טינה, קנאה או רחמים; לא להתרגש מנערה יפה, ולא תחשוק במעט מוניטין, ולא תתפתה לנער או לעוגה. שכן עליך לדעת ששאר בני האדם מקיפים עצמם בחומות, בבתים ובחשיכה כשהם עושים דברים כאלו, ויש להם אמצעי הסתרה רבים. אדם נועל את דלתו, מציב מישהו לפני חדרו כדי שיוכל לדחות מבקרים ולהגיד להם שהוא אינו פנוי. אך הציני, במקום כל אלה, יש לו רק את הכבוד העצמי שלו כמחסה וכהגנה; "ואם זה חסר לו, הריהו חשוף כולו והוא מגלה את חרפתו לעיני השמש.". הכבוד של האדם הוא הבית שלו, הדלת והשומר בכניסה. אם הציני מסתיר משהו, הוא לא חופשי. הוא מפחד מתגובות של אחרים, או שילקח לו משהו, הוא כבר לא חופשי לבקר אף אחד." 

אוקיי, אז את הנקודה הזאת של להיות אדם ראוי לפני שאנחנו מעירים משהו למישהו, הבנו. עכשיו יש נקודה נוספת, 2 אנלוגיות מאוד יפות שעושה פה אפיקטטוס שהן לדעתי הכי חשובות פה להפעם. 

בראשונה הוא אומר, שלמלך לא יכול להיות רע. הוא לא יכול להיות אומלל. המלך באנלוגיה הזאת, הוא באמת מלך, אבל למעשה הכוונה לאדם חופשי. וזה גם החכם הסטואי. זה שלא מוטרד. אפיקטטוס אומר "למה אתה מקונן ואומר: 'אוי ואבוי! הרי מלך הוא ושרביטו של זאוס בידו'. אין מלך נעשה אומלל כשם שאין האלוהים נעשה אומלל. כי מה הנך? לאמיתו של דבר, אינך כי אם רועה צאן, כי הרי אתה בוכה כדרך הרועים, בשעה שזאב חוטף אחד מצאנם. אמנם כן, ואלה שאתה מושל בהם, צאן הינם. ולמה באת הנה: וכי התשוקה שלכם הייתה בסכנה, או המאיסה, או הדחיפה למעשה או להימנעות ממנו?".

זה מתקשר יפה לסיפור על דיוגנס הציני. כאשר דיוגנס נשבה על ידי שודדי ים והובא לשוק העבדים בכרתים כדי להימכר. הכרוז שניהל את המכירה שאל אותו מה הוא יודע לעשות, דיוגנס לא ענה כעבד מושפל. הוא ענה בביטחון מוחלט: "אני יודע למלוך באנשים" (או "לשלוט בבני אדם"). לאחר מכן פנה לכרוז ואמר לו: "הכרז נא: מי רוצה לקנות לעצמו אדון?" דיוגנס הבחין באדם עשיר מקורינתוס בשם קסניאדס שעבר בשוק. הוא הצביע עליו ואמר לכרוז: "מכור אותי לאיש הזה; הוא זקוק לאדון.". קסניאדס אכן קנה אותו, ודיוגנס אמר לו מיד: "עליך לציית לי, שכן גם אם רופא או קברניט היו עבדיך, היית מציית להם משום מומחיותם." דיוגנס נלקח לביתו של קסניאדס בקורינתוס, שם הופקד על חינוך ילדיו. הוא ניהל את הבית ביושרה כה רבה, עד שקסניאדס נהג לומר: "רוח טובה נכנסה לביתי". זה מתחבר למה שאמר אפיקטטוס גם על להיכנס לבית של אחר עם ביקורת – מי שנכנס לבית מסודר ופועל בו בחכמה ובצניעות, הופך לחלק חיוני ממנו. וגם לכך שאדם חופשי הוא כמו מלך. אם אתה אומלל, אתה לא מלך. אז אם אתה אתיקה ראויה כמו שדיוגנס היה, יזמינו אותך הביתה ותעשה שם סדר ויעריכו את זה. 

האנלוגיה השניה היא על מרגל.  אבל קודם, אני רוצה להזכיר לכם סיפור מקראי. 

בסיפור המרגלים המפורסם בספר במדבר (פרשות "שלח לך"), ישנו פער דרמטי בין הדיווח של הרוב לבין הדיווח של המיעוט. למרות שבדרך כלל זוכרים את "יהושע וכלב", בשיא העימות בפרק י"ג, כלב בן יפונה הוא זה שמתייצב ראשון לבדו מול השאר.

המרגלים התחילו בתיאור חיובי ("ארץ זבת חלב ודבש היא"), אך מיד עברו להפצת פחד. הם אמרו שהעם בכנען הוא עם חזק עם ערים בצורות. הם אפילו דיווחו שראו שם את "ילידי הענק" וטענו שהמקומיים חזקים מהם באופן אבסולוטי. הם הוסיפו "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא". הם סיכמו בכך שנהיה כחגבים בעיני האויב. כלומר הקטינו את עם ישראל למול האויב. 

כשהעם התחיל לבכות ולהתייאש, כלב בן יפונה השתיק את העם והשמיע קול אחר לגמרי. הוא לא הכחיש שיש שם ערים בצורות או ענקים, אלא שינה את הפרספקטיבה: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ – כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ!".

לאחר שהעם כבר רצה לסקול אותם באבנים ולחזור למצרים, הצטרף יהושע בן נון לכלב והם נשאו נאום משותף. הם אמרו שזו ארץ טובה. הם הוסיפו שני טיעונים מכריעים: האויב אולי נראה חזק, אבל מבחינה רוחנית ומורלית הוא כבר הובס. והטיעון השני אל תיראו: "וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם". כלומר אל תפחדו. 

יש פה למעשה מרגל שראה את אותה מציאות שראו שאר המרגלים, אבל ראה גם מעבר ונתן פרספקטיבה אחרת.

גם אפיקטטוס משתמש בדימוי של מרגל. 

ביותר מפרק אחד. לזה שרוצה להיות ציני הוא אומר:

"הקיניקן האמיתי, שכיוון את דרך-חייו בצורה זו, עוד לא יסתפק בזה (כלומר במראה מרופט ואמירת דברים בבוטות לאחרים); צורך לו לדעת שנשלח כשליחו של זיאוס אל האנשים להוכיח להם כי תועים הם בשאלת הטוב והרע ומבקשים את מהות הטוב והרע במקום שם לא תימצא, ואינם טורחים לחשוב איפה היא תימצא. (כלומר כמו שנאמר קודם, להראות לאדם איפה הוא טועה, אבל בהקשר של הטוב והרע). כמו-כן הוא צריך לדעת שגם הוא נשלח להיות מרגל בדומה לדיוגנס בעת שהובא לפני פיליפוס לאחר הקרב בחיירונייאה. שכן הקיניקן הוא באמת מרגל, הקובע אילו דברים הם לטובתם של בני-האדם ואילו לרעתם. הוא צריך תחילה לבדוק את הדברים בדייקנות קפדנית, ובשובו יגיד לבני-האדם את האמת לאמיתה ולא יתן לפחד להמריצו לכנות אנשים כאויבים, שאינם אויבים כלל וכלל, ובשום פנים לא יתרגש ולא יתבלבל על-ידי רשמים. צריך, איפוא, שיוכל לעלות לעת-מצוא על במת הטרגיקונים ולהרים את קולו ולחזור על דברי סוקרטס 'אוי לכם, בני-אדם! לאן אתם נחפזים? מה הנכם עושים, האומללים? נעים אתם אנה ואנה כעיוורים. את הדרך הישרה עזבתם והנכם הולכים לנוע על דרך לא-דרך. מבקשים אתם את שלווה-הנפש ואת האושר במקום שם לא יימצאו, וכאשר מישהו מראה אותם לכם, אינכם מאמינים לו'." 

אפיקטטוס הביא פה גם את דיוגנס וגם את סוקרטס כדוגמה. האחד מרגל והשני כסוג של נביא. שניהם בעצם כסוג של נביא. 

ואם טעיתם לחשוב שלא ארחיב ואסביר מה קרה עם דיוגנס שהובא לפני המלך פיליפוס, אז נתקן את הרושם. 

הטקסט מתייחס לסיפור מפורסם על דיוגנס הקיני לאחר קרב חירונאה (338 לפנה"ס). זה שהיווה נקודת מפנה בהיסטוריה היוונית. בקרב הזה הביס פיליפוס השני (אביו של אלכסנדר הגדול) קואליציה של ערים יווניות (בראשן אתונה ותבאי). ניצחון זה סימן את סוף עידן העצמאות של ערי-המדינה (הפוליס) ביוון ותחילת ההגמוניה המוקדונית. על פי המסופר, דיוגנס נמצא משוטט בקרבת שדה הקרב או במחנה המוקדוני לאחר הניצחון. כשנלכד והובא לפני המלך פיליפוס, התנהל ביניהם דו-שיח. המלך פיליפוס שאל: "האם אתה מרגל?" (בחשד שהוא נשלח מטעם האתונאים לבדוק את היערכות הצבא). 

דיוגנס ענה: "בוודאי שאני מרגל! באתי לרגל אחרי חוסר השובע והטירוף שלך. הנה אתה, איש אחד, שמטיל על כף המאזניים את כל ממלכתך ואת חייך, רק כדי לראות אם תוכל להשתלט על עוד פיסת אדמה.".

דיוגנס לא השתמש במילה "מרגל" במובן הצבאי הצר, אלא במובן הפילוסופי – אדם שמביט מבחוץ על שאיפות האנושיות ורואה כמה הן הבל הבלים. עכשיו תחשבו שלדיוגנס לא היה רכוש, לא הייתה משפחה ולא היה לו מה להפסיד, והוא היה פילוסוף שנוהג על פי מידות טובות. ידע להבחין בין טוב לרע, לכן הוא היה האדם היחיד שיכול היה לומר למלך את האמת ללא פחד. תפקידו של המרגל הוא להסיר את המסכות. בעוד שפיליפוס ראה בעצמו כובש עולם מפואר, ה"מרגל" דיוגנס ראה בו פשוט אדם שאיבד את שפיות דעתו במרדף אחרי כוח.

בפרק אחר ב"שיחות" של אפיקטטוס 1.24, הוא אומר אם שולחים אותך לרומא לרגל. ברור שלא שולחים מישהו שהוא פחדן. שאם רק ישמע רעש או יראה איזה צל הוא יחזור בריצה מפוחד ויצעק האויב מתקרב. "דיוגנס שקדמך כמרגל, הביא לנו שמועות אחרות לגמרי. הוא אומר: "המוות אינו דבר רע, שכן אין בו שום דבר מביש." הוא אומר: "שם רע הוא רעש שמקימים המטורפים"... המרגל צריך להיות איש כזה."

האנלוגיה פה נועדה להגיד לנו שאם אנחנו מסתכלים על אנשים אחרים ומבקרים אותם, זה צריך להיות על הדברים הנכונים. לא מעניין להגיד על מישהו שהוא יפה או מכוער, שמן או רזה. אנחנו לא מבקרים דברים שלא בשליטתו של אדם. אלא להיות מסוג המרגלים שרואים את הבורות של האחרים אודות מה טוב ומה נכון ולא נכון. מה טוב ומה רע. למה האנשים הללו נותנים ערך. האם הם בוחרים בתענוגות על פני מעשים טובים. במוניטין טוב על פני חשיבה חופשית? ברכוש על פני השגתו בדרך ישרה? 

מרקוס אורליוס כותב בדיוק את זה 7.3:   

"הדרהּ הריק של תהלוכת פאר, מחזות על במה, עדרי צאן ובקר, קרבות כידונים, עצם המושלכת לכלבלבים ופירור — לברֵכת דגים, עמל נמלים ויגען, מנוסת עכברים מבוהלים, תנועותיהן של בובות התלויות על חוטים. עליך אפוא לעמוד בקרב הללו, בנועם ומבלי להתרברב. יש להבין כי ערך כל אדם הוא כערך הדברים, אשר להם יקדיש את מרצו."

המרגל שבנו צריך לבחון מה עושים אחרים נכון או לא נכון, אבל לא להתרגש מזה בעצמנו. להיות חופשיים ולא מוטרדים ממה שאחרים עושים. אפשר להעביר עליהם ביקורת, אבל במטרה לעזור להם לראות נכון. זה רק לאחר שאנחנו לא אומללים. שאנחנו חופשיים מצער מדברים חיצוניים ואדישים כלפינו, כמו אנשים אחרים.  אפיקטטוס אומר לנו להיות כמו מורי דרך. כשמוצאים אדם שאיבד את הדרך מביאים אותו לדרך הנכונה ולא צוחקים עליו. צריך להראות להדיוט את האמת. 

בפרק 21 בספר "השיחות" השני אומר אפיקטטוס:

"מכיוון שאנו חיים בין אנשים כאלה, אנשים נבוכים כל כך ונבערים מדעת מה הם אומרים, אם יש בהם משהו רע או אין, ואם יש — מהו הגורם אותו, וכיצד ייחלצו ממנו — נראה לי, איפוא, שמוטב נעמוד על המשמר תמיד ונשאל את עצמנו: 'אולי גם אני אחד מן האנשים האלה? איזו השגה יש לי על עצמי? כיצד אני מתנהג? האם באמת אני נוהג בחכמה? האם באמת אני מושל ברוחי? האם גם אני אומר לפעמים שהודרכתי להיות מוכן לקראת כל העתיד לבוא? האם מכיר אני, כראוי לאדם שאינו יודע כלום, שבאמת איני יודע כלום? האם אני בא לפני מורי, כמי שבא לשאול את פי כוהנת האוראקל, מוכן למלא אחרי דבריו, או אולי גם אני הולך לבית-הספר כילד רירני, ללמוד רק דברי-הימים ולהבין בספרים שלא הבנתי קודם לכן, ולעת מצוא לפרשם לאחרים?'".

הוא אומר פה כן לשם לב לבורות של אחרים אודות מהטוב ומה רע, אבל כדי לבחון, אולי גם אנחנו כאלה. גם "כמרגלים". אנחנו גם צריכים לוודא שאנחנו לא סתם חושבים שאנחנו יודעים מה נכון אלא שאנחנו באמת מתאמנים על האתיקה הנכונה שלנו. הדברים של אחרים, עוזרים לנו לדעת את המקום שלנו. 

אבל לא כדי להתרגש מהם. 

נקודה קטנה נוספת לסיום. להיות "מרגל" אחרי מה אחרים אומרים, נועד לנו. שאנחנו נשווה התנהגות ראויה ולא ראויה על פי העקרונות הסטואים. שנבחין מה בשליטתנו ומה לא. הריגול נותן לנו פרספקטיבה. אולי גם אנחנו כמו האנשים הללו? האם אדם כזה או אחר מתנהגים לא נכון כי הם טועים לגבי מה באמת יש להם שליטה עליו ומה לא. אולי הם פועלים שלא במתינות, שלא בצדק או אומץ. 

נסכם,

הסטואים הם לא ציניים, אבל הם כן דומים בכך שיעירו לאדם שנוהג לא נכון ורק אחרי שהם יודעים שהם בעצמם נוהגים כראוי. וגם באדיבות בנועם ומתוך רצון לעזור ולהראות את הדרך הנכונה. זה נועד לא רק בשבילנו שנלמד מזה ואפילו לא רק בשביל האדם לו אנחנו מעירים, אלא כדי שהחברה תהיה במצב יותר הרמוני. 

אנחנו צריכים לעשות את זה כשאנחנו במקום טוב. כמו שאין מלך אומלל. כי הוא נוהג ברציונליות ואז הוא יכול לשלוט בעצמו ובאחרים. רק לאחר שאנחנו בעצמנו נוהגים נכון ופועלים ממקום טוב. כמו שדיוגנס בזמן שנמכר כעבד, אמר שהוא האדון. מי שאומלל הוא לא מלך. לא חופשי. אז עדיף שלא יעיר לאחרים אלא יתקן את עצמו.

אח"כ אפשר לנהוג כמרגל. אבל כזה שמחפש לראות התנהגות נכונה ולא נכונה. גם כדי ללמוד ממנה וגם לתקן אותה. עכשיו אפשר לחזור ל-2 הציטוטים ממרקוס אורליוס. כשאנחנו מבינים שהיה מלך שאומר לעצמו איך להעיר נכון לאחרים. למרות שהעדויות לרוב מלמדות שלא רצה את תפקיד הקיסר, הוא עשה אותו בהשלמה מתוך חובה. אז הוא גם לא היה אומלל כי התאמן על הפילוסופיה שלו. בציטוט השני, הוא מתבונן בהתנהגות אחרים כמעט כמו המרגל של אפיקטטוס ומבין מה לא נכון בהתנהגות של אחרים. לכן יכול היה לומר באדיבות לאדם אחר איך נכון לו לנהוג. כי הוא גם מבין שהוא במקום טוב וגם מה עשה לא נכון מבחינה אתית האדם שהוא מעיר לו. ואז הוא מראה לו באדיבות ונועם איך ההתנהגות שלו עצמו פוגעת בו. בהקדשת תשומת ליבו (או מרצו, אם נלך לפי הציטוט השני), לדברים הלא נכונים. 

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב