פרק 206 על השמחה הסטואית

נוצר ב AI של ג'ימיני

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

בקורס האחרון שהעברתי שאלו אותי שאלה מעניינת. אם הסטואית רואה בדברים חיצוניים כאדישים, או מועילים או לא, ולא מוטרדת בשל כך מדברים שלא בשליטתה, אז האם היא גם לא תשמח מדברים חיצוניים? 

הדעה הרווחת בקרב מתרגלי הפילוסופיה הסטואית, שהיא בעלת ערך רב להתמודדות עם טלאות, צרות ורגשות שליליים. היא טובה לחוסן הנפשי. הם לא טועים. ציינתי בעבר, שהיא גם תרופה וגם חיסון. עם זאת, גם פופולרי בקרב המתעמקים בסטואיות, שהם שואלים, האם זה לא יעשה אותם אדישים להכל. שהתרופה לכאורה תעשה להם נזק. נזק לשמחת חיים שלהם. כאילו אם נהיה סטואים עד לרמה ששום דבר חיצוני לא ישפיע עלינו, אז מצד אחד, לא נהיה מוטרדים, אבל גם לא נהיה שמחים. אתמול בקורס שאלו אותי, אם זה יהיה לא סטואי לשמוח אם הילד שלך הצליח בהישג שהוא עמל לקראתו. כי אם אנחנו לא נותנים לשום דבר שאינו המידות הטובות שלנו עצמנו להשפיע עלינו, אז עם הטוב בא רע. זו הנחה הגיונית סה"כ. אם נחסן עצמנו מהשפעת גורמים חיצוניים כמו מצוקות, אנחנו עלולים לחסן עצמנו גם מדברים הגורמים לשמחה. מצד אחד, אפשר להגיד לאנשים, תבחרו את הסטואיות שלכם. אתם לא חייבים ללכת עד הסוף לרמה כזאת. אני פחות מתחבר להנחה הזאת, כי ראשית, אני חושב שרוב האנשים לא יצליחו להביא את עצמם לרמת סטואיות של חכם שלא מתרגש מדברים חיצוניים בכלל. ושנית, אם עושים משהו, צריכים להיות כנים איתו עד הסוף ולעשות אותו כמו שצריך גם אם ההשלכות אומרות שפחות נתרגש מדברים חיצוניים. אני מודה שלמרות שאני אישית מקפיד ללכת עד הסוף עם לא לתת לדברים חיצוניים להשפיע עלי, עדיין יש דברים שמרגשים אותי. אבל אשתדל תמיד שהבחירות שלי, יהיו רציונליות על פי הסטואיות. 

יש ביקורות על הסטואים שרואות בעיקר בסטואיות הרומית (במיוחד כפי שבאה לידי ביטוי אצל הקיסר מרקוס אורליוס) את "הסנדק של הניהיליזם של העידן החילוני". לטענתם, הדגש הסטואי על יכולתו של האדם להסתפק במה שנמצא בשליטתו ולהיות אדיש לגורלו, יצר בסופו של דבר את הבסיס לחילוניות הקיצונית המודרנית, שבה כל סדר חיצוני של משמעות נדחה לטובת המרחב הפנימי של האדם.

אבל בסטואיות עצמה יש דחיה של הניהיליזם הזה. לכן בעיני הביקורת הזאת מפספסת. היא יכולה להיות נכונה אם מישהו לא הולך עם הסטואיות עד הסוף.

העקרונות הסטואיים, אם נאמץ אותם ברצינות כפי שאמרתי קודם, יובילו לשלווה -  לאפתיה (Apathiea) ויותר מזה גם להפחתה עד העדר מצוקות. בנוסף, העקרונות הללו,  יביאו לשמחה הנובעת מתוך התובנות הסטואיות. שמחה סטואית אמיתית—ובכך, אם מאמצים תפיסה סטואית של טבע האדם, אודאימוניה (eudaimonia) אמיתית—נובעת לא רק מוויתור על דאגה לעניינים אדישים - כלומר חיצוניים לנו.  אלא, היא מגיעה כתוצאה מהערכה ומתחושת חיבור ליופי ולסדר מעוררי ההשתאות של הקוסמוס, בהשוואה אליהם נתפסים העניינים הקטנוניים של החיים—הנאה, כאב, עושר, עוני, מחלה, בריאות, תהילה, מוות וכדומה—כאין וכאפס שהם. 

הפרקטיקות וההתפתחות הסטואית צריכות להתמקד לא רק בהתגברות ישירה על מצוקה, אלא גם ובעיקר בטיפוח היכולת האנושית המובהקת שלנו להעריך ולהרגיש מחוברים לסדר וליופי של היקום. ואת זאת נוכל לעשות בצורה הטובה ביותר בין היתר בחברת חברים. לפיכך, אנו מחסנים את עצמנו מפני מצוקה לא על ידי סגירת עצמנו בפני שמחה ובפני אחרים, אלא על ידי פתיחת עצמנו – פתיחת עינינו ותודעתנו לצורה עמוקה ואנושית יותר של אושר ושגשוג משותפים. 

הסטואיות מקלה על מצוקה וטרדות על ידי כך שהיא מזכירה לנו שהדברים שאנו נוטים לדאוג לגביהם—עושר, כוח, הנאה פיזית, וכדומה—אינם משנים באמת. הם אינם משנים מכיוון שהם אינם באמת שלנו—הם אינם "תלויים בנו", או כמו שאמר אפיקטטוס, לא בשליטתנו. הם גם לא חלק ממה שהופך אותנו לטובים או רעים יותר כבני אדם—ואף אינם חלק ממה שהופך אותנו לאנושיים כלל. אם אנחנו מאפשרים לאושר שלנו להיות תלוי בדברים כאלה, אנחנו לא חופשיים. וחשוב מזה, לא ממשים את מה שאנחנו יכולים להיות באמת. אנחנו מופעלים ולא מפעילים את הטוב שבנו. לכן, אנחנו לא צריכים לתת משקל לדברים הללו. במקום זאת, עלינו לדאוג רק למה ששייך לנו ונמצא בשליטתנו—השיפוט, הגישה שלנו והמעשים שלנו. בקיצור האופי והנפש. 

בכל מקרה, הדברים החיצוניים הללו, לא יכולים לספק לנו אושר ולא WELL-BEING. בטח לא משהו מעבר לסיפוק מיידי. עושר, כוח והנאה הם רק לכאורה משהו טוב. הם אשליה כי הם גורמים לנו לחשוב שהם יספקו לנו אושר. אבל מה שהם באמת עושים, הם גורמים לנו ללחץ, לדאגה ורדיפה אחרי דברים אשלייתיים שכאילו יעשו אותנו מאושרים ושמחים. 

לצורך הנושא שלנו הפעם, נניח והמטרה הושגה. מה ההשלכות של זה? 

נדמיין לרגע, שהצלחנו להשתחרר מדאגות כלפי דברים שלא בשליטתנו. נניח עכשיו שאתם אדישים להון וכסף, להנאה, ואריכות ימים. אתם לא מפחדים מעוני, כאב או מוות. או מצרות וטרדות שכאלה. מה עכשיו? 

במידה שהשגנו שלווה והעדר טרדה מדברים כאלה, איפה נכנסת השמחה? אם שום דבר לא שווה דאגה, מה יכול לגרום להתרגשות ? או שאפשר בכלל להתרגש ממנו. כי המסקנה המתבקשת היא שדברים חיצוניים ואדישים לא אמורים לעורר בנו התרגשות. כי אולי הדרך הסטואית תוביל אותנו לשלוות נפש וחוסר התרגשות מטרדות וחוסר מזל או פגעי גורל, אבל אם נלך איתה עד הסוף, היא תוביל אותנו למקום בין אדישות מוחלטת, למלנכוליה. 

שייקספיר, הושפע מסנקה. ולכן לא מפתיע שבמחזה שלו המלט, יש משפט סטואי לחלוטין. "אין דבר טוב או רע, אלא המחשבה היא שעושה אותו כזה". זה משפט כאילו צוטט מאפיקטטוס. אולי באמת הוא צוטט. לא יודע, לא פגשתי את שייקספיר וגם את הרעיון הזה על המלט, השגתי ממאמר שקראתי על השמחה הסטואית. המלט מעריץ את אלה שנוהגים על פי התובנה הזאת. בעיקר הדמות הורציו. במאמר מביאים קטע מהמלט שהולך כך:

"...כי היית – כזה שבסבלו הכול אינו סובל דבר – אדם שאת מכותיה ותגמוליה של המזל קיבל באותה תודה. וברוכים הם אלה שדמם ושיקול דעתם מעורבים היטב עד שאינם חליל לאצבע המזל לנגן איזושהי נעימה שיחפוץ. תנו לי את האדם הזה שאינו עבד התשוקה, ואשא אותו בגרעין לבי, כן, בלב לבי ממש, כפי שאני נושא אותך.".

לא מסופר לנו איך הורציו השיג את השלווה הסטואית שלו. אבל לצורך העניין, בואו נגיד שהוא התאמן על הסטואיות שלו. נניח שהוא מבין שהדברים החיצוניים כמו עושר והצלחה, הם לא משהו שכדאי להיקשר אליהם ולהיות מוטרדים בגללם. 

המלט מכיר בכך שדברי העולם הזה אינם ראויים לדאגה, ומכיר עוד יותר בכך שזה נובע מכך שהם באמת אינם שווים הרבה:

"כמה יגעים, תפלים, משעממים וחסרי תועלת נראים לי כל השימושים של העולם הזה!"

כלומר, המלט גם מדבר על דברים לכאורה חיוביים בכך שהם מרגשים ומשמחים אותנו וגם הם טפלים ומשעממים.

אז האם יש דרך, לא לאבד את הדברים המשמחים? האם אפשר להתנחם בהבנה שדברים ארציים לצורך העניין, אינם משנים ולא צריכים להטריד אותנו, מבלי להיות אפרוריים, משעממים וחסרי כל שמחת חיים? 

אז תשובה אחת, היא זו שנתתי קודם, אנחנו לא באמת נצליח להכחיד כל השפעה חיצונית עלינו. אנחנו רק רוצים שזה לא ישפיע על יכולת השיפוט הנקי שלנו ועל קבלת ההחלטות הרציונלית שלנו. יש כאלה שיגידו לי, אז מה הטעם אם לא נצליח. אנחנו צריכים לפעול מתוך הנחה שכן נצליח. אנחנו פועלים להתאמן על הסטואיות שלנו במטרה שהיא תשרת את האושר והשלווה שלנו. אז לא נכון שנפעל מתוך הנחה שלא נצליח לגמרי. אני מקבל את הביקורת הזאת, גם אם אני עדיין חושב שלא נצליח עד הסוף. 

אז ממה כן שווה להתלהב? 

אז קצת תשובות:

ראשית, אם אני חושב על הסטואי הכי רציני במובן של אימוץ הגישה הכי מחמירה של הסטואיות, אז אני מדמיין את אפיקטטוס. מורה קשוח. שהיה עבד, עם נכות ברגל כתוצאה מהתאכזרות של המעביד שלו. כזה שהשיחות עם התלמידים שלו מתעדות אותו כקשוח איתם בדרישה הסטואית. אז גם הוא עולה מספר השיחות כאדם עם הומור. אולי גם עם עליצות. אם נחשוב על סטואים של היום, אז כל מי שאני פגשתי או עוקב אחריהם, גם אלה שהכי הצליחו לאמץ את הגישה בחייהם, יש בהם שמחה חיים. זה לא מהווה הוכחה לגישה ככלל, אבל זה נותן תמונה שלא באמת מאבדים את השמחה. כמובן שאני לוקח בערבון מוגבל הוכחות חיצוניות שלא מלמדות אותי על השדים הפנימיים של אנשים. כי השאלה האמיתית היא האם אנשים שמוצאים נחמה ושלווה באמצעות הסטואיות גם הופכים אדישים וחסרי שמחת חיים? 

אז ניגע רגע בעניין "האדישים המועדפים". מצד אחד, הדברים החיצוניים לנו, אלו שלא בשליטתנו, הם אכן אדישים לנו ולא צריכים אם נפעל נכון, להשפיע על האופי המוסרי שלנו. אם נתאמן נכון ונבחן את הפרספקטיבה שלנו נכון, אנחנו לא ניחס ערך של טוב או רע, למשהו שהוא לא המידה הטובה שלנו. אבל עדיין, זה טבעי שנעדיף חלק מהדברים על פני אחרים. אם מבחינה מוסרית ובחינת המידות הטובות שלנו, הכל מיושב ותקין, אנחנו בהחלט יכולים להעדיף להיות בריאים על פני חולים. זה יסייע לשגשוג שלנו. עדיף לנו להיות בטוחים על פני בסכנה. עדיף להיות שבעים על פני רעבים. גם רכוש ומוניטין. סטואי לא חייב לדחות מעליו שום דבר חיצוני כל עוד הוא לא משפיע על האופי. כל עוד אין היקשרות לא בריאה. כל עוד אתה או את לא מיחסים לדברים הללו ערך גבוה יותר מהמידה הטובה המוסרית. נכון, זו לא גישה שתעזור לנו לשמוח מהדברים הללו. אבל הדברים הללו, יכולים לשרת את מה שיעשה אותנו שמחים. לדוגמא, אתם נהנים לשחק כדורסל, כדורגל או טניס לצורך העניין. אתם יכולים להנות מהחוויה בלי להיות קשורים לתוצאה של האם תנצחו במשחק או לא. פשוט לא מעניינת התוצאה, אלא מעניינת החוויה. אנחנו יכולים ליהנות מהעשייה שלנו עצמנו. מהפעולה שאנחנו מבצעים, מהכישורים שאנחנו מפתחים, מהתועלת שאנחנו מפיקים לעצמנו באמצעות האדיש הזה. זה יכול לעזור לנו לפתח משהו שכן חשוב ומשמעותי. לא רק כושר פיזי, בריאות וכישורי משחק, אלא משחק קבוצתי למשל, הוגנות, חוסן נפשי ומאמץ. אלה הם סגולות שנפתח דרך פעילות שלכאורה אדישה ואנחנו לא נקשרים אליה. מה שאומר, שגם לשחק אנחנו צריכים באופן סטואי. זה אומר ללכת עד הסוף עם הגישה בכל היבט של החיים. מה שאומר, שסטואים יסתכלו על דברים אדישים ובוחרים בהם באופן שיועיל לסגולות שלהם. לפיתוח המידות הטובות. גם אם אין להם חשיבות בפני עצמם, מה שמפיקים מהם יכול להיות חשוב ובעל ערך. לא רק שעדיף להיות בריא, זה גם יעזור לנו להיות יותר מוסריים, אם נדאג לבריאות הנפש שלנו. 

אפיקטטוס אומר את זה ככה 2.5:

"אמנם קשה לאחד ולמזג את שתי התכונות האלה: את השקידה, של האדם המתמסר לדברים החומריים ואת היציבות של האדם המתעלם מהם. אבל אין זה דבר בלתי-אפשרי, שאילו היה כך, היה נמנע מן האדם להיות מאושר." כלומר לשלב בין התעלמות מהאדישים ושימוש נכון בהם. 

הוא ממשיך:

"דוק ותמצא, שחקני הכדור המנוסים נוהגים כך. אין אף אחד מהם מתווכח בדבר הכדור, אם הוא דבר טוב או רע, אלא בשאלה כיצד זורקים אותו. בזה אתה מוצא את הצורה הנאה, את המיומנות, את המהירות ואת החישוב המדויק… אבל אם אנחנו חוטפים או זורקים את הכדור תוך התרגשות או פחד, מה טובה לי במשחק? כיצד יקיים אדם את יציבות נפשו, כיצד יעקוב אחר מהלך המשחק?... ואם אתה יוצא מן העניין ללא כל נזק, יברכוך כל הפוגשים אותך כי יצאת בשלום. אבל אדם שיש לו ראייה חדה לדברים אלה, אם הוא יראה שנהגת בדבר כדבעי, יתהלך וישמח אתך יחד; אבל אם יראה, שיצאת בשלום בעזרת התנהגות פסולה, הוא יעשה את ההיפך. אם שמחתו של אדם מוצדקת, שמחה רעו אתו יחד." 

הוא כן אומר שזה יכול להביא לשמחה.

אז מידות טובות יכולות להביא לשמחה? 

אם נקח את הדוגמה של משחק, זה מלמד שבזמן המשחק, אנחנו לא עוסקים בשאלה האם אנחנו חסרי שמחת חיים, כי אני בפעילות בזמן אמת. בזמן הנוכחי. קחו בהקשר של האמירה של זנון מייסד הסטואה: "האושר הוא זרימה טובה של החיים". 

זה נכון לכל פעילות מאתגרת אבל מושגת ומעניינת שמעסיקה אותנו. 

אבל זה לא הפתרון היחיד או אפילו הפילוסופי ביותר לשאלה איך אפשר לשמוח כשאתה מתאמן לא להתרגש מדברים חיצוניים. 

ויקטור פרנקל כתב בספר "האדם מחפש משמעות": "האושר... אינו ניתן לרדיפה; עליו לנבוע, והוא עושה זאת כתופעת לוואי בלתי מכוונת של מסירות אישית למטרה גדולה מן העצמי או כתוצר לוואי של כניעת האדם לאדם אחר שאינו הוא עצמו.".

כמובן שעולות השאלות: לעזור לאחרים, כן. אבל לעזור להם לעשות מה? לשרת מטרה גדולה מן העצמי, כן. אבל איזו מטרה ראויה לשירות? בעיקר שזוכרים שמבחינה סטואית, הדברים שרוב האנשים דואגים להם – כסף, בריאות וכדומה – אינם ראויים לדאגה למעשה. אין להם משמעות. ולומר את הדברים ישירות, סיוע לאחרים לעשות דברים חסרי משמעות וחסרי תכלית אינו יכול להיות מקור מספק למשמעות ולתכלית.

אם כן, אולי התשובה היא לעזור לאחרים לעשות דברים משמעותיים? ופה הקושי. כדי להסביר קחו מטפורה יפה (לא שלי):

דמיינו שאתם חיים בעולם שכולם אובססיביים ללק ג'ל וצביעת הציפורניים שלהם בכל פעם בצבעים אחרים. אחת לזמן לא רב, הם מתרגשים מהחלפת הצבעים בציפורניים. אבל אתם סטואים, לא מעניין אתכם הציפורניים. זה לא מה שאתם מייחסים לו ערך שיעשה אתכם מאושרים או שמחים. אתם יכולים כמובן לעזור לאחרים עם הדבר זה. אבל זה לא יעזור לשמחת חיים שלכם כי אתם לא רואים בזה משהו ערכי. 

שמחה סטואית

זה אולי לא ישמע כך, אבל שמחה סטואית, שתהיה עקבית ושלא תהיה תלויה בדברים חיצוניים, נובעת מהבנה, מתובנות מראיה נכונה של המציאות. סטואים מיומנים בבחינה נכונה של העולם, יראו לא רק את החוקיות שבו, את הסיבות והתוצאות, אלא גם את היופי שזה יוצר. לא בכדי המילה הרמוניה מקבלת הקשר של משהו שנעים ויפה. הזכרתי את זה בפרקים קודמים. אבל שווה אזכור קצר. העיקרון הסטואי הבסיסי ביותר הוא "לחיות בהתאם לטבע". זה הלימה בין הטבע החיצוני, לבין הטבע הפנימי שלנו. הטבע המייחד את האדם הוא התבונה הרמוניה פנימית מושגת כאשר כל השיפוטים, הגישות והמעשים שלנו (מה שבשליטתנו) תואמים את התבונה. כאשר אנו פועלים לפי תבונה ומידה טובה (virtue) – אנחנו בהרמוניה פנימית. כאשר אנו נותנים לרגשות חיצוניים או לתשוקות לשלוט בנו, אנחנו יוצאים מאיזון ומפרים את ההרמוניה. האושר הסטואי (Eudaimonia) הוא תוצאה ישירה של הרמוניה זו: זהו מצב של איזון נפשי ויציבות שאינו תלוי בדברים החיצוניים (ה"דברים האדישים") אלא נובע מפעולה נכונה מתוך תבונה.

ה"שמחה הסטואית האמיתית" נובעת כתוצאה מהערכה ומתחושת חיבור ליופי ולסדר מעוררי ההשתאות של הקוסמוס. Kosmos (קוסמוס) משמעותה המקורית היא "סדר", "קישוט" או "יופי". 

מאחר וזה מרכיב עיקרי של אודימוניה, של אושר, זו עבודה פנימית. זה לא קשור למשהו חיצוני. זו עבודה פנימית לראות נכון את האדישים. אם מועילים ואם לא. היכולת האנושית להבין את העולם, היא יחודית והיא יכולת הכרחית לשמחה ולאושר. בלעדיה, אנחנו יותר בעלי חיים מבני אדם. 

לא משנה מה אתם חושבים על היכולת של חיות אחרות לעשות דברים הדומים לרגש או חשיבה, נראה שאפשר לומר באופן די וודאי, שאנחנו היחידים שמתפלאים מהעולם. מביעים פליאה מדברים שאין להם קשר ישיר או ברור לחיינו שלנו. יש לנו יכולת לתבונה רציונלית ייחודית, אבל גם יש לנו יכולת לאהוב את הפליאה מהעולם שגורמת לנו לרצות להבין. זו פילוסופיה. 

השמחה הסטואית היא גם הדרך הטובה ביותר לעזור לנו להתמודד עם דאגות, טרדות, מצוקה ופיגעי גורל. אפילו הבנה חלקית תייצר תחושת חיבור ליקום המדהים שלנו, מה שיוביל לשמחה מלאה ומספקת שתעזור לנו עם קשיי החיים, ואפילו המוות, עד לרמה שזה יכול להיות שהם יהיו טבעיים ולא מרגשים עבורנו. זה אומר שמעבר לתרגול הסטואי, כדאי לנו ללמוד ולהבין את העולם, וכמובן לנהל דיאלוג עם אחרים כיצד לראות את עולמנו טוב יותר ובאופן מלא יותר.

זה המעבר מאדישות סבילה אל חיבור פעיל ומעורר השתאות לקוסמוס.

זה מתאפשר כשאנחנו מפנים את הקשב שלנו החוצה ולא רק מרוכזים בתשוקות ורצונות שלנו. לא רק באגו שלנו. זה מתאפשר כשאנחנו מתבוננים החוצה, בדיוק כמו תרגיל "המבט מעל" הסטואי. רק ככה מבינים שלא אנחנו כל העולם, אלא חלק ממנו. זה סוג של התבגרות. להבין שלא הכל סובב סביבנו. זה מאפשר לנו גם להעריך נכון יותר את התפקיד שלנו בעולם, את האחריות שלנו, את החובות שלנו ואף לאהוב את זה. 

תחשבו על קופרניקוס, שמצהיר שהשמש והכוכבים לא סובבים סביבנו אלא אנחנו סביב השמש. בהתחלה, כולם דחו את התיאור שלו את מערכת השמש. לא בכדי קוראים לזה מהפכה קופרניקאית. אנשים לא יכלו בכלל לקלוט את מה שהוא אומר כי זה לא התיישב עם התפיסה שלהם. עם האינטואיציה הטבעית שלהם כשהם רואים את השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב. אבל קופרניקוס לא נסוג. למרות הדחיה של הסביבה שלו, הוא מתעקש על האמת. זה מאוד סטואי.

ובכל זאת יש לנו תפקיד במציאות. בהקשר הזה צריך להבין את מה שאומר אפיקטטוס במדריך 17:

"זכור כי הינך שחקן במחזה שאת אופיו קובע המחזאי; אם רצונו שיהיה קצר — כך יהיה, ואם ארוך, ארוך יהיה. אם ירצה שתשחק תפקיד של קבצן, גם זאת עליך לבצע באופן יאה, וכמו כן תפקיד של נכה, שליט או אדם פרטי. זאת עליך לעשות — לשחק כיאות את התפקיד שניתן לך. בחירתו של התפקיד נתונה בידיו של אחר."

זה גם סותר את המחשבה (אם יש למישהו כזאת), שהפליאה וההתבוננות זה משהו פאסיבי. ממש לא. להיות שחקן, זה אקטיבי. זה מצריך מאיתנו להשתתף בעולם. לא רק להתבונן. גם לחלוק עם אחרים. דרך אגב, זו הסיבה שהסטואים גם לימדו ולמדו פיזיקה. לשם הבנה של חוקיות הטבע. ואי אפשר אתיקה בלי פיזיקה. 

הצעד הראשון המרכזי הוא להכיר בכך שמידות טובות סטואיות אינן רק הרגלי התנהגות מתמשכים. 

מידות טובות מובנות טוב יותר כתובנות, כלומר הרגלֵי מחשבה וכתוצאה מכך כיכולות. לחיות עם מידה טובה ובאופן טוב זה טכנֶה (techne) ואפיסטמה (episteme). 

טכנֶה ($techne$): אמנות, מיומנות או מומחיות פרקטית. הסטואים ראו את החיים המוסריים כמיומנות שניתן ללמוד ולשפר, כמו אומנות או רפואה.

אפיסטמה ($episteme$): ידע, הבנה או מדע. הסטואים האמינו שהמידה הטובה אינה רק מעשה, אלא ידע עמוק המכוון את הפעולה.

זה מביא אותנו, למושג שאפיקטטוס השתמש בו רבות ובעקבותיו מרקוס אורליוס: "הסתייגות". או "הימנעות". "הסתייגות" או "הימנעות" (Reservation), כלומר, ביצוע פעולה תוך הסכמה מראש לכך שהתוצאה החיצונית אינה בשליטתנו. זוהי הגישה של חוסר דאגה לתוצאות בלתי נשלטות.

מה שאומר, שהתנהגות נכונה, היא תוצאה של נטיה פנימית מקדימה. אם נתאמן על חשיבה נכונה, ההתנהגות שלנו תתבטא באופן טוב. 

לדוגמה מתינות: שזה סוג של איפוק. פיתוח היכולת להימנע ממה שאחרים משתוקקים לו, מכיוון שאנחנו יודעים שדברים כאלה אינם באמת ראויים להשתוקקות. התנהגות מתונה היא רק מה שנובע ממודעות וגישה כזו. 

גבורה או אומץ (andreia) מתבטאת זה הרגל של כיבוש הפחד, אבל, זו יכולת שמתחילה במודעות – מודעות לכך שהדברים שאנשים מפחדים מהם אינם ראויים לפחד. 

באופן דומה, פיזיקה (physics) יכולה להיות מתוארת כיכולת לתפוס ולהעריך את היופי והסדר הנסתר של עולמנו. זוהי טכנֶה (techne) ואפיסטמה (episteme) המעוגנות במודעות לאחדות ומעוררות את ההשתאות הבסיסית מהעולם. אם כך – ואם היכולת לתפוס ולהעריך יופי וסדר זה היא אכן המרכיב המרכזי של שמחה סטואית אותנטית ואנושית עמוקה – אזי הגיוני לראות בפיזיקה מידה טובה סטואית מרכזית.

כל אחד יכול למעשה לראות עד כמה טוב ונפלא העולם מתחבר יחד. זו אפילו מיומנות קריטית וחיונית לכל מי שמקווה לחיות טוב. כשרואים את היופי בטבע ואיך דברים מתחברים ומסתדרים, דברי קטנים פחות מטרידים. במקומות רבים מרקוס אורליוס כותב לעצמו להתעלות מעל הטרדות הקטנות של המציאות. אני מניח שהוא חווה הרבה כאלה וזה אימון שלו להסתכל מעבר ומעל לצרות. ואפשר לראות בכתיבה שלו משהו קודר והתמודדות עם זה. שימו לב מה הוא כותב ב 4.44:

"כל המתרחש הִנו ידוע ומוכר כוֶרד באביב וכפירות בקיץ. הוא הדין לחֳלי ולמוות, לדיבה ולמזימה ולכל יתר הדברים שבעטיים ישמחו שוטים או יכאבו.".

ישנם שני קטעים בספר של מרקוס אורליוס "מחשבות לעצמי" שבהם הוא עוסק במפורש בשאלה מה ראוי לתשומת לבנו, וכיצד אדם אשר הפנים במלואן תובנות סטואיות יכול, על ידי מתן תשומת לב לדברים אלה, למצוא שמחה. 3.2.3:

"לפיכך, אם ניחן אדם ברגישות ובהבנה עמוקה כלפי המתהווה ביקום, אזי אין כמעט דבר אשר לא יֵראה בעיניו נעים בהוויתו, אף מבין אותן תוצאות נלוות ונסיבתיות. אדם כזה יתענג למראה מלתעותיהם הממשיות של חיות טרף לא פחות מלמראה ייצוגיהם האמנותיים של ציירים ופַסלים; באישה או איש באים בימים הוא ימצא מעין זיו פריחת עלומים; אף יוכל לראות את עבדיו החביבים בעיניים נבונות, וכן עוד דברים רבים כאלה, אשר לא כל אדם ייתן בהם אמון, זולת מי שהתוודע באמת ובתמים לטבע ולמפעליו — לו בלבד נכונו החוויות הללו."

הקטע השני 8.26:

"שמחתו של אדם היא עשיית הייחודי לו. ייחודי לאדם לנהוג אדיבות בזולתו, להתעלם מתנודות החושים, לאתר רשמים מהימנים, להגות בטבע העולם ובכל המתהווה באמצעותו."

דרך אגב, המילה שמרקוס אורליוס משתמש בה בציטוט האחרון, היא נדירה יחסית ביוונית עתיקה והוא משתמש בה רק בקטע הזה ולא בשום מקום אחר בספר. לעברית אברהם ארואטי תרגם אותה "להגות". באנגלית contemplation. 

אהרון קמינקא תרגם: 

"שמחה לאדם לכונן מפעליו כאדם, ובגדר זה הוא: שיתהלך בחנינה עם גבר עמיתו; שיבוז לֵגרוי החושים; שיבחון בשכלו את המחשבות על אמתתן, ושיתבונן למפעלות כלל־הטבע".

להתבונן.

זה מעבר להבחנה או הערכה של דברים. זה גם מתקשר למוטיבציה ורצון. המילה היוונית שמרקוס אורליוס משתמש בה, מגיע מאותו שורש של לרצות ולבחור. או אפילו לשאוף אל… 

מה שאומר שמה שמביא לשימחה, זה לא התבוננות פאסיבית, אלא ממש הערכה ליופי בטבע מתוך מעורבות והיותנו חלק ממנו. לכן הוא כותב שמחתו של אדם היא עשיית הייחודי לו. עשייה לא יכולה להיות פאסיבית. בציטוט הזה הוא גם מדבר על לנהוג באדיבות בזולת. כי זה מעורבות חברתית. זו התבוננות פעילה במערכת החברתית האנושית, להבין ולהתערב ביופי הזה באמצעות היחוד שלנו, באדיבות. זה אומר שזה שובר עוד מיתוס על הסטואים, שהם אדישים לאחרים. 

נכון שהשגת האושר והשמחה שלנו תלויה בנו. אנחנו רואים באחרים אדישים, או מועילים או לא מועילים. אבל קשר חברתי, הוא מועיל חיוני. יש לנו חלק הכרחי במרקם החברתי ואנחנו צריכים לעשות את חלקנו. שמחה בכך היא חלק מהעניין. זה במסגרת התפקידים שהמחזאי יעד לנו לשחק במחזה שלו שציין אפיקטטוס. 

אם המידה הטובה הסטואית מכוונת להערכה עמוקה ומספקת של היופי והסדר של עולמנו, ולחיבור אליהם, הסטואי בעל המידה הטובה יידחף לדאגה לאחרים ולחיבור אליהם. זאת משום שהדרך הטובה ביותר לראות את הסדר והיופי היא בעזרת אחרים, והדרך הטובה ביותר להרגיש מחוברים לשלם היא דרך חיבורים עם אחרים. הסטואיות אולי אינה דורשת תחושה של אחריות קהילתית משותפת; היא לא קומוניזם או פשיזם.  אבל היא קוראת לנו לראות את עצמנו חלק מהמין האנושי ולנהוג בהתאם. 

הרצון להבין ולהעריך את העולם מניע דאגה לאחרים.

ראשית, אנחנו לומדים ומלמדים אחרים. הסטואים במקומות רבים מדברים על לקבל השראה מאנשים שנוהגים בחכמה ולהשפיע לחיוב על אחרים. לא רק שאנו זקוקים לתובנות של אחרים כדי לעזור לנו להבין את עולמנו טוב יותר, אלא שגם החוויה וההבנה שלנו מושגות בצורה הטובה ביותר לא בבידוד, אלא בשיחה משותפת – דיאלקטיקה. סוקרטס לא דיבר אל עצמו. יתרה מכך, לא סתם זנון מייסד הסטואה הקים את האסכולה שלו באגורה-בשוק באתונה. הוא רצה שיח. עם כל אחד. זה אומר שסטואי, מבין את החשיבות של הטבע שלנו כבעלי חיים חברתיים בעלי יכולת רציונלית. הוא מבין גם את הייחוד שלנו באהבת היופי והסדר ואת היכולת למידה שלנו. אז הוא יקח חלק בהתאם ליחוד שלו ולמקום והאחריות שלו, לשפר את החברה בה הוא מצוי. 

השמחה הסטואית שתיארתי כאן היא לא רק תוצר של התבוננות ביקום כאילו הוא היה דבר נפרד, אלא גם תחושת מקומו של האדם בו, החיבור שלו לשלם הגדול יותר. חיבורים הם מערכות יחסים, חברויות, משפחה, אהבה – הם בעצמם דרך לחוש את השלם. דאגה לאחרים מצרפת אותנו לשלם. זה מאפשר חיבור הדדי שניתן לחוש אותו וגם להבין אותו. 

נסיים במה שסנקה כתב על השמחה, זה יתחבר למה שתיארתי עד כה. זה מתוך מכתב 59:

"חשוב אפוא שחוכמה מביאה שמחה מתמדת. רוחו של החכם היא כמו הרקיע שמעל הירח, שם תמיד שוררת שלווה. זאת לך הסיבה מדוע תרצה להיות חכם, כי החכם לעולם אינו משולל שמחה. שמחה כזאת אינה נובעת אלא מהמודעות של המידות הטובות…

השמחה ההיא, המלווה את האלים ואת ההולכים בדרכי האלים, אינה מתנפצת, אינה פוסקת. היא היתה פוסקת לו נלקחה מבחוץ. מכיוון שאינה מתנת זר, גם אינה נתונה לשילטתו של זר. מה שהגורל לא נתן, לא יוכל לחטוף. "

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו. 

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב