פרק 205 התרופה לעלבון

נוצר ב AI ג'ימיני על פי הטקסט ממכתב 47 של סנקה

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

פעם הייתי נעלב בקלות יחסית. היום, הרבה יותר קשה להעליב אותי. יתכן שמישהו יעשה משהו שיעורר את אותם רגשות מפעם, אבל הדיאלוג הפנימי שלי, מייד ילך לקחת תרופה סטואית. אגש למדף ואוציא כמה וכמה עקרונות ומשפטים שיתנו לי פרספקטיבה אחרת. המקרה ילווה אותי מעט. אולי יום, תלוי אם אבחר בטיפול מתון או אגרסיבי יותר. אבל גם אם זה ילווה אותי, זה יהיה זניח, ללא השפעה על מצב רוח וסביר שלא יראו עלי שנעלבתי. זה יעבור מהר ויהיה חלש יחסית. כי חיזקתי את המערכת החיסונית הנפשית שלי. אחד הדברים שהכי עוזרים לי בהקשר הזה, הוא ההחלטה שאני חייב לפעול נכון ולפי מידות טובות, לא משנה מה אחרים עושים. דוגמה קטנה בהקשר הזה, חבר טוב שלי, לא זכר שיש לי יום-הולדת. הוא זכר את החודש פחות או יותר. ידעתי מראש שהוא בטח לא יזכור, כי הוא מעופף. בכל מקרה, השנה גם החלפתי קידומת. אז בסביבתי נתנו לזה יותר משקל. למרות שאני לא נותן הרבה ערך לימי-הולדת שלי. כמובן שאהבתי את היחס של משפחתי לאירוע. אולי אפילו אהבתי יותר בגלל שלא רציתי לתת לזה ערך. אבל אותו חבר טוב, שכח. כשהוא גילה, יומיים אחרי, הוא לקח את זה קשה. אני לא. אני לא התרגשתי בכלל ולא עשיתי עניין. כי המשכתי להתייחס אליו באותו אופן שאני מתייחס בדרך כלל. אז גם הוא התגבר יותר טוב על ההרגשה הרעה ששכח. רוצה לומר שאנשים משפיעים זה על זה בשל רגשות. שליליים או חיוביים. אז האופן החיובי שאני לקחתי את העניין, עזרה לו להתגבר מהר. זה שלא הראתי כל עלבון, כי באמת לא היה כזה. עזר לנו לנהל חברות תקינה. 

כן יש סיטואציות מסוימות שיכולות לעורר רגש של עלבון. אבל כאמור אני לוקח תרופה סטואית מאוד מהר כדי לא לתת לזה להשפיע ואני בהכרח אבחר להתנהל על פי מידות טובות על מנת שלא יהיה היזון חוזר של רגשות שליליים במערכות יחסים. שלא תהיה הדבקה הדדית.

אז חשבתי להביא חלק מהתרופות הללו. אבל קודם אסביר למה אני מכנה את זה תרופה. כי זה יותר מתרופה. זה גם חיסון. הרי כל הפילוסופיה הסטואית נועדה שאתנהל רציונלית וחברתית באופן ראוי. אז האימון והתפיסה הסטואית, אמורים להוות חיסון לבעיות שנתקל בהן. ברגע שיגיעו, נדע להתמודד איתן טוב. בדיוק כמו גוף שחוסן מראש לפני שנדבק במחלה. אז זה כמו חיסון של נגיף מוחלש. זה לא אומר שלא אחלה מתישהו אם אדבק. אבל הגוף שלי יתמודד יותר טוב עם ההדבקה והמחלה. זו גם תרופה כי אפשר לחזור וליטול אותה מיד כשצריך והיא תחזק את המערכת החיסונית שלי גם לאחר אירוע ההדבקה. 

נראה שיש היום הרבה אנשים שלוקחים הכל אישית וממהרים להיפגע. ממלצרים לא מקצועיים ועד מנהיג פוליטי שאנו לא מסכימים איתו, ממישהו שנתקל בנו בחוסר זהירות ועד מישהו ש'גונב' מקום חנייה, ממישהו שחותך אותנו בכביש מהיר ועד אדם תוקפני שחותך בתור – כולם פשוט לא מתחשבים בנו. או לפחות, כך זה נראה. כאילו זה נגדינו. 

שימו לב לפרדוקס קטן. האם שpגע בנו לכאורה, אף פעם לא "נענש", ע"י התגובה שלנו. הוא לא חווה אותה כמשהו שילמד אותו לקח, או יסב את תשומת ליבו שהוא נהג שלא כראוי. בספר שלו על "הכעס" סנקה מגדיר את התופעה כך: "אנו מגדירים את הכעס כתשוקה להשיב כאב (נקם) – לא כדין, אלא ללא-צדק. הגדרה אחרת: תשוקה פראית להעניש." או שהוא כותב: "ומהו כעס? שיגעון קצר; תשוקה פראית ועזה לעונש.".

במידה מסוימת העלבון קצת שונה מצד החוויה, אבל יש סוג של ציפייה שהצד המעליב יושפע. אבל זה לא קורה. 

אולי אנחנו כועסים על הבחור שחתך אותנו בכביש, אבל הוא כבר נמצא אי-שם, אולי ללא מודעות מוחלטת למה שעשה. אולי אנחנו זועמים על הבחורה שעקפה אותנו בתור, אבל היא דווקא מרוצה מאוד מעצמה שהקדימה אותנו.

טינה תמיד פוגעת בנו יותר מאשר באדם שאנחנו חשים כלפיו טינה. בעוד שהאדם שפגע בנו כנראה כבר שכח את העלבון והמשיך בחייו, אנחנו ממשיכים להתבשל בכאב, ומנציחים את העבר.

אם אנחנו נעלבים, זה עלול לשנות משהו למי שפגע בנו, ואולי לא. זה בטוח ישפיע עלינו. ככל שנעלב יותר, זה ישפיע יותר. גם כמותית וגם איכותית. 

מה שאומר, שזה אינטרס שלנו לא להיעלב. אני יודע שבטח יש כאלה שיגידו, "קל להגיד". נכון, יותר קל להגיד. אפרופו קל להגיד ובאותו הקשר. מרקוס אורליוס כותב לעצמו 6.52: 

"אפשר לא להגות בכך ולא להיות טרוד בנפשך. הן העניינים כשלעצמם אין טבעם לעצב את דעותינו". 

באחד התרגומים לאנגלית זה הולך כך:

You have it in your power to form no opinion about this or that, and so to have peace of mind. Things material have no power to form our opinions for us.

"יש בכוחך לא לגבש דעה על זה או על זה, וכך לזכות בשקט נפשי. לדברים החומריים אין כוח לעצב את דעותינו עבורנו."

כמה קל להגיד אפשר לא לחשוב על זה ולא להיות טרוד. אבל הוא אומר גם לא לעצב את הדעה על פי עניינים מבחוץ. זה משהו להתאמן עליו. כי רצוי שנתחשל ואז נושפע פחות עם הזמן ועם האירועים. אז צריך להתחיל מתישהו. 

בואו נתחיל בהבנה, שפרט לכמה מקרים נדירים באמת, רוב האנשים לא מתכוונים לפגוע באחר. זה פשוט שיפוט שונה משלנו. כל אחד פועל על פי השיפוט שנראה לו. לכן אפיקטטוס אמר: "אלו לא הדברים עצמם המטרידים את בני האדם, אלא השיפוטים שלהם על הדברים הללו.". גם אם אדם לא מוטרד, הוא פעל על פי מה שנראה לו נכון על פי שיפוטו. אם זה היה מכוון כמובן. 

באותו פרק 5 "במדריך", אפיקטטוס אומר:

"מסימני ההיכר של הטיפש — להאשים אחרים בכישלונותיו שלו. מי שהחל לשקוד על חינוכו העצמי יודע שעליו להאשים את עצמו במקום שנכשל בו. אולם זה שכבר סיים את חינוכו יודע שאל לו להאשים לא את האחרים ולא את עצמו.". זה מתקשר לשיפוט. זה נכון גם להאשמת האחרים בעלבון שלנו. אני מרגיש טוב עם עצמי, כשאני נמצא בחלק השני, להאשים את עצמי. כי זה מה שיקדם אותי באמת. אם נעלבתי אני אשם שלא צפיתי שזה יכול היה לקרות. אני אשם שציפיתי שמישהו ינהג שונה ממה שהוא בחר. זו אשמתי שלא מנעתי, או אשמתי שלא שאפשר בכלל למישהו להעליב אותי. וכשאני אומר שאני במקום טוב עם החלק השני, אני לא מתכוון להלקאה עצמית. אין פה עניין רגשי, אלא לימוד לקח בלבד. הבנה תהליכית. 

מי שלא מסכים איתנו, הוא לא אויב. והוא לא בהכרח מנסה לפגוע בנו. אז למה באמת הוא נוהג ככה? 

כי בלתי אפשרי שאדם ינהג אחרת מאיך שנראה לו נכון לנהוג. ככה אומר אפיקטטוס בשיחות ספר 1 פרק 28.

"מדוע אנו מסכימים לדעת מסוימת? משום שהיא נראית לנו נכונה. הרי לא ייתכן שאדם יסכים לדעה שנראית לו לא-נכונה. ומדוע זה כך? כי זהו טבעו של השכל – להסכים לאמת, לחלוק על השקר, ולהימנע מלהכריע בדבר שמוטל בספק."

זה כמו שאני אבקש מכם להרגיש שזה לילה עכשיו אם זה יום. או הפוך. אתם יכולים לדמיין את זה, אבל לא תאמינו שזה כך. זה אומר שאם אנחנו רוצים לשמור על השלווה שלנו ועל האינטרס שלנו לא להיעלב או להיפגע, אנחנו צריכים ממש להרגיש שזה בלתי אפשרי שמי שלכאורה פגע בנו, לא יכול היה לנהוג אחרת. כי לא יכול להיות שינהג שונה ממה שהוא מאמין בו שזה נכון לעשות. זה השיפוט שלו. אפשר לתקן לו את השיפוט. להראות לו דרך אחרת. אבל זה קודם כל אומר, שלרוב, הכוונה היא לא לפגוע בנו. אלא פשוט לנהוג על פי מה שנראה נכון לעשות. 

אפיקטטוס מביא גם את דעתו של אפלטון :"ומה אם האדם האחר טעה? שואל אפיקטטוס גם אז, כפי שציין אפלטון, '...רק נדמה היה לו שהשקר הוא אמת.'".

זו התרופה והחיסון הראשון. אני ממליץ להתחיל בזה כחיסון, על ידי שיפוט מתמיד על כל התנהגות של אחרים, שככה הם מבינים שנכון להם. בסוף ,גם אנחנו ככה. 

זה בדיוק מה שמרקוס אורליוס כתב לעצמו: 

ספר 7: (26) "כל אימת שאדם יחטא לך, שווה בנפשך איזוהי המחשבה — לטוב או לרע — שגרמה לו לחטוא. משתבחן זאת תרחם עליו, ולא יהיו בך פליאה או כעס. הלא אתה בעצמך תופס את הטוב, או דבר מה הדומה לו, כשם שזולתך תופסו; לפיכך עליך למחול לו. אך אם לא תחשיב עוד תקריות כאלה כטובות או כרעות, אזי יֵקל לך להסביר פנים להולכים בחשכה".

בחלק מהתרגומים באנגלית, במקום המילים כל אימת שאדם יחטא לך, כתוב When someone offends you

תרופה נוספת, היא למעשה לבחור באנושיות. במובן של חמלה אנושית שנובעת מהבנה שכולנו בני אדם שטועים. הם ואנחנו. אין אחד או אחת שחפים מטעות. זה מתחיל בהבנה ובעיקר קבלה שמותר לאנשים לחשוב אחרת מאיתנו. 

גם אם רציונלית אנחנו מבינים את זה. ואפילו מבינים שמותר לאחרים לחשוב אחרת מאיתנו, אנחנו מאמינים שלכולם צריכה להיות אותה הבנה של העולם ולכולם צריכה להיות אותה תגובה לדברים. זה הגיוני להניח שאפשר  להבין את העולם באופן זהה, כי הרי יש חוקיות. אבל זה לא ככה. אנשים גדלים בדרכים שונות ומלמדים אותם ערכים שונים. כולנו אנשים שונים עם כישורים ומגבלות שונות. אנו לא רואים ומפרשים את העולם באותה צורה. כי בסוף כולנו מפרשים אותו על פי הפרספקטיבה שלנו. 

לוּ הייתם גדלים כפי שמי שפגע בכם גדל, לוּ היה לכם את האישיות שלו, לוּ היו לכם את החוויות שלו – האם לא הייתם מתנהגים באותה צורה? בדיוק כפי שאתם מתנהגים באופן העולה בקנה אחד עם החינוך שלכם, הנטיות שלכם, היכולות והערכים, כך גם הוא מתנהג באופן העולה בקנה אחד עם שלו. אתם לא חייבים לאהוב את זה – אבל למה להיעלב מזה? לא עדיף להודות שאתם לא כמו הפוגע.

אפרופו פרספקטיבות. הסטואים חשבו שיש מציאות אמיתית. לוגוס עם חוקיות. ויש איך שאנחנו רואים אותו, את הרשמים מן המציאות ואנחנו צריכים לוודא שהם נכונים. להתאמן על זה. לעומת הסטואים, ניטשה טען "אין 'עובדות' – רק פירושים.". מבחינת ניטשה, כל הבנה, כל שיפוט וכל ערך הם למעשה יצירות אינטלקטואליות הנובעות מתוך נקודת מבט (פרספקטיבה) מסוימת ומתוך הדחפים והאינסטינקטים של החיים (הרצון לעוצמה). אין אמת אחת, גדולה ואובייקטיבית שאנו יכולים לדעת; יש רק אינספור דרכים שבהן אנו מפרשים את העולם מתוך עמדתנו הייחודית.

אני לא אוהב את הגישה הניטשינית הזאת. אבל הרבה מתנהגים ככה. זה לא שניטשה חשב שאין מציאות. אלא שאין הבנה שלה בלי פרספקטיבה. מרבית האנשים שחושבים שהכל פרספקטיבות, עושים זאת להצדיק את הפרספקטיבה מבלי לקבל שיש עוד תפיסות אחרות ואולי נכונות יותר. 

אז הסטואי בוחר לא לפעול כמו הפוגע. גם בהתנהגות גם בבחינת הפרספקטיבה. מרקוס אורליוס כותב בדיוק את זה 5.25: 

"אחר חוטא. כיצד נוגע לי הדבר? ידאג הוא לכך; יש לו הלך רוח ופעולות משלו. מה שנמצא כעת ברשותי הוא כפי חפצו של טבע העולם; את מעשַי אני מכונן כעת כפי חפצו של הטבע הטמון בי."

שוב "אחר חוטא", בתרגומים מסוימים, זה So other people hurt me 

למה הוא שואל "כיצד נוגע לי הדבר", הרי אחר פגע בי. לכאורה זה נוגע לי. אבל אנשים יכולים לפגוע בנו מכיוון שהם בּוּרים (או: חסרי ידע/מודעות). זו הבורות שלהם, לא שלנו. אבל אם אנחנו לא רוצים להיות בּוּרים, אנחנו לא נחקה את הפוגע. אם אנחנו לא רוצים להיות כמוהם ולנהוג בבורות, אנחנו צריכים להבין שהעלבון או רגש שלילי, מפריד ופוגע בחברתיות, אחרי שהוא פוגע בי. 

עוד נקודה. או תרופה…

אנחנו ממהרים ליחס זדון לאחרים וזה מפריע לנו לבחון אולי אנחנו טועים. השיפוטיות שלנו יכולה להפריע לנו לבחון מחדש את ההתנהגות של אחרים. כמו שאני ידעתי להגיד שחבר שלי מעופף ומסתמך על הרשתות החברתיות או היומן שיגיד לו מתי יש לי יום-הולדת, אבל בפרופיל שלי ברשתות, לא מצויינת היומולדת שלי. ההיכרות שלי איתו, מבטל את השיפוטיות השיטחית, את הבורות ואני יודע שאין זדון, או רצון לפגוע. לכן אני לא נעלב. אם זה היה מקרה שאין לי ידיעה, הפרשנות שלי עולה וככה גם השיפוטיות. הרי למה לפרש אם אני יודע. במצבים יומיומיים רבים, איננו יודעים מדוע אנשים התנהגו כפי שהתנהגו. ובכל זאת אנו מניחים את הגרוע מכל ונעלבים. זו תמיד הדעה שלך שגרמה להתנהגות האחר להיראות פוגענית.

"וּבִכְלָל, זֹאת זְכוֹר, שֶׁאָנוּ בְּעַצְמֵנוּ גּוֹרְמִים לָנוּ אֶת הצפיפות ואת הדחק. אֵלּוּ הֵן דֵּעוֹתֵינוּ בִּלְבַד הַגּוֹרְמוֹת לָנוּ אֶת כֹּל אלה.  כִּי מַה פֵּרוּשׁ הַדָּבָר לִהְיוֹת מוּשְׁמָץ? הֲתִייָצֵּב אֶצֶל אֶבֶן והשמץ אותה. ומה הרוחת בכך? אם אדם מקשיב כאבן, מה בצע לו למשמיץ? ברם, אם המשמיץ מכיר את מקום התורפה של המושמץ, או אז ידו על העליונה והוא יוצא נשכר". 

זה מספר השיחות 1.25.28.

אפיקטטוס אומר הדעות שלנו הן אלה שמכניסות אותנו למצוקה. אם משהו יכול לפגוע בנו, הוא יפגע בנו. זו התורפה שלנו. גם אם יש כוונה לנצל אותה או לא. 

זוכרים שאמרתי קודם, אני מעדיף להאשים את עצמי. 

אז מרקוס אורליוס כתב ב 10.30:

"כל אימת שתצא נגד חטאו של פלוני, המשך מיד ושקול כיצד אתה חוטא כמותו; למשל, בהחשיבך את הכסף כטוב, או את ההנאה, התהילה ושאר דברים כגון אלה. אם תשים לבך לכך, אזי חיש תשכח את כעסך, בהבינך לפתע כי אותו אדם אנוס לנהוג כך — הרי מה יוכל לעשות? לחילופין, אם תוכל, הסר מעליו את הגורם לשיעבודו." 

מה שמרקוס כתב פה, הוא חלק מהאנושיות שדיברתי עליה קודם. גם אנחנו טועים. כולם. הוא מוסיף פה, את מה שאמרנו קודם, שנכון להניח שאדם נוהג כפי שהוא מבין שנכון. נסו להראות לאדם איפה הוא טועה. כמו מורה דרך. לא עם רגש שלילי. 

שימו לב שמרקוס מציין את הנקודות תורפה שאפיקטטוס דיבר עליהן בציטוט הקודם. אם אנחנו מחשיבים כטוב כסף, הנאה, תהילה, אלה המקומות שאנחנו חלשים בהם, כי יפגעו בנו בנקודות הללו, אנחנו נפגע. אבל אם נקשיב כמו אבן להשמצות, לא יוכלו להעליב אותנו. 

אתם נעלבים מהתנהגות של אנשים אחרים? האם ההתנהגות שלכם מושלמת? האם לא פגעתם באחרים שלא בכוונה, מתוך חוסר תשומת לב, או אפילו בכוונה? לאחר שפגעתם במישהו, האם לא הרגשתם הקלה לגלות שהוא בחר שלא להיעלב? אז תבחרו גם אתם לא להעלב. 

נקודה אחרונה. מסנקה. במכתב 47 לחברו לוקיליוס הוא כותב:

"לא כל מה שלמורת רוחנו הוא מזיק לנו באמת". הוא אומר שבגלל הפינוק שלנו, התענוגות, אנחנו מגיעים לשיגעון שכל מה שלא כרצוננו מכעיס אותנו. כל מה שלא על פי הגחמה שלנו. כאילו העולם צריך להתנהל על פי החשקים שלנו. כאילו לבשנו איצטלא של מלכים. שכן גם הם, ששכחו הן את כוחם שלהם והן את חולשתם של אנשים אחרים, לוהטים מכעס, כאילו נפגעו, בעודם מוגנים לחלוטין מפני סכנת פגיעה כזו על ידי מעמדם הרם. הוא אומר פה ששמנו את עצמנו במעמד כזה, שלכאורה אסור להעליב אותנו. זה הפוך, זה החליש אותנו. "כי גם מדתם היא לשכוח את תקפם ואת חולשת מתנגדיהם, וקנאתם מתלקחת בזעם כשהם חושבים כי עלבון נעשה להם, מבלי לשים לב כי בגובה מעלתם הם בטוחים ונעלים על כל נזק. הם יודעים זאת היטב, אבל לתואנה הם צריכים כדי להזיק, הם מבקשים ומוצאים את העלבון כדי שיוכלו להעליב אחרים". העלבון מהווה תירוץ להזיק בחזרה. הוא מסיים את המכתב בדומה למה שאמרתי בהתחלה לכך שאני משתדל לפעול נכון בכל מקרה. הוא כותב: "משובחות הן המדות הטובות גם בזה, שהן מכירות את ערכן ועומדות במקומן, בעת אשר הרשעה נדה ונעה, מתחלפת הרבה, ולא לטובה כי אם להיפך.". בתרגום אחר: 

סימן לאופי טוב: הוא יוצר את שיפוטיו שלו ומחזיק בהם; אך רשעות היא הפכפכה ומשתנה תדיר, לא לטובה, אלא למשהו אחר. 

זה אומר שהמקום הרם שאנשים שמים את עצמם שהם מעל ואסור להעליב אותם, זה מקום הפכפך. המידות הטובות מייצרות אופי טוב ונוח. 

לסיכום,

רגש שלילי כמו עלבון, הוא נורה שנדלקת לנו לבחון מחדש את הפרספקטיבה שלנו ואת התורפה שלנו. זו גם הזדמנות לנהוג בגדלות רוח. הזדמנות להתאמן על זה. זה גם יגרום לאחרים לרצות להיות קרובים אלינו ולרצות בטובתינו. רוב האנשים ירגישו בנוח עם מי שיש לו אופי נוח. שלא ממהר להעלב. אף אחד לא רוצה ללכת על ביצים ליד מישהו אחר. אנשים לוקחים דברים אישית ונעלבים מהר. העלבון פוגע באדם הנעלב הרבה יותר מאשר הוא משפיע על הפוגע. אנו יכולים להימנע מלהיעלב על ידי הבנה ש:

האחר פועל על פי היגיון שנראה לו נכון. 

אם הייתה לנו האישיות והחוויות שלהם, היינו מתנהגים בדיוק כמוהם.

אם אחר נוהג בבורות, אנחנו לא צריכים גם לנהוג בבורות. 

אולי אנחנו טועים.

זו גם הזדמנות ללמוד. לקחת אחריות על הרגשות שלנו. 

נסו את התרגיל שציינתי, בכל תקשורת עם אחר, תבחנו את הפרספקטיבה להו ולמה נראה להם שנכון לנהוג כך. מה מקור הטעות. שלכם או שלהם. תגידו לעצמכם, שאתם רוצים להיות טובים יותר. ובהכרח לבחור התנהגות נכונה נעימה יותר. נסיים בעוד נקודה, בשביל השפלה צריך שניים. זה שמשפיל וזה שמושפל. מה שאומר שאתם שותפים להשפלה או לעלבון. אז תהיו כמו האבן שמנסים להשמיץ אותה. היא לא משתפת פעולה. ותהיו בריאים. 

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו. 

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב