פרק 204 על רוח ורוחניות

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

השם שנתתי לפרק הזה "על רוח ורוחניות" יכול להטעות. לאורך הפרק, תבינו היטב למה הוא יכול להטעות. אבל כבר אקדים ואשאל. על מה אתם חושבים שאני אומר את המילים רוח ורוחניות? אם הייתי אומר לכם רק רוח, האם הייתם חושבים על תופעה פיזיקלית טבעית, או בגלל שאני מדבר על פילוסופיה, אז המחשבה שלכם תקשר רוח לחשיבה פילוסופית. האם בתוספת המילה "רוחניות", משהו בדימוי שיש לכם בראש משתנה? 

אם לא הייתם יודעים מה אומרת פילוסופיה סטואית, האם המילה רוחניות היתה מתקשרת לכם לפילוסופיה רציונלית, או מיסטית של ניו אייג'? 

מה אם אני אוסיף את המונח בסלנג על "מישהו שעושה רוח"? ועכשיו נוסיף את המילה "ריח".

 יש קשר בין המילים רֵיחַ ו-רוּחַ. הקשר הזה אינו מקרי; הוא נובע מהשורש המשותף של שתי המילים בשפה העברית (ובשפות שמיות נוספות).

שתי המילים נגזרות מאותו שורש עתיק: ר-ו-ח. בשפות שמיות, השורש הזה נושא משמעות בסיסית של תנועת אוויר, נשימה, או משהו לא מוחשי שזז במרחב.

הקשר בין שתי המילים הוא הגיוני מאוד אם חושבים על איך העולם הפיזי פועל:

• רוּחַ היא תנועה של אוויר. היא הכוח המניע.

• רֵיחַ הוא משהו שניתן לחוש בו רק כאשר הוא נישא באוויר. הריח "רוכב" על גבי הרוח כדי להגיע לאף שלנו.

ללא תנועת אוויר (רוח, גם אם קלה ביותר), מולקולות הריח לא היו מגיעות אלינו ולא היינו יכולים להריח אותן. לכן, בעברית העתיקה, המושג של "ניחוח" נקשר באופן ישיר לאמצעי שמוביל אותו – האוויר הנע. רוח היא גם נשימה. פעולת ההרחה עצמה דורשת שאיפת אוויר פנימה – כלומר, נשימה. אי אפשר להריח בלי להשתמש ב"רוח" שנכנסת לגוף. בעברית (ובתנ"ך בפרט), "רוח" היא גם מילה נרדפת לנשמה, לכוח החיים שניתן לאדם ("ויפח באפיו נשמת חיים"), או לדברים לא גשמיים (רוחניות). גם ה"ריח" הוא דבר חמקמק, שאי אפשר לגעת בו או לראות אותו, בדומה לרוח הרפאים או לנשמה.

בהזדמנות זו, אומר, שאני מסתייג מכל נושא הנשמה. כמו שאני מסתייג מכל מה שהוא לא גשמי ומשפיע לכאורה בעולם הגשמי. לכן אני מתחבר יותר לגישה הסטואית שהכל פיזי. גם הרוח, הנפש. אבל השינוי שמתחולל באנשים כתוצאה מחוויה שהיא לכאורה לא פיזית מסביר למה אנשים חושבים שמשהו משפיע בלי גשמיות. הדוגמה הכי בסיסית. כשמישהו מדבר ומשפיע על אחר בלי כל קשר פיזיקלי ביניהם. אני הושפעתי למשל מכתביהם של סנקה, אפיקטטוס ומרקוס אורליוס והם בכלל מתו לפני כ 2,000 שנה. זה כי השכל והנפש הפיזיקליים שלי מושפעים מהבחירות התבוניות החזרתיות שאני עושה, או כאלה שאני נתתי להם להיכנס אלי באופן אקטיבי ואולי פסיבי. אבל אף אחד לא יגיד שמרקוס אורליוס הפעיל עלי כישוף ולכן אני סטואי היום. זה מביא אותנו לג'ורג' סונדרס (George Saunders) הוא סופר אמריקאי עטור פרסים, שנחשב כיום לאחד הקולות הספרותיים החשובים, המקוריים והמשפיעים ביותר בארצות הברית ובעולם. הוא ידוע בעיקר כאשף של הסיפור הקצר. הוא כתב סדרה של מאמרים. אחד מהם נקרא the braindead megaphone. הוא פורסם לראשונה במגזין "The New Yorker" בשנת 2006, זהו מאמר סאטירי, נוקב, מצחיק ומעורר מחשבה, המבקר בחריפות את התרבות התקשורתית המודרנית, ובפרט את האופן שבו החדשות והדעות מועברות ונקלטות בחברה. שזה גם סוג של דרך בה מכשפים אותנו ולכאורה רוח נכנסת בנו. 

תרגמתי חלק ממנו ואני מפנה את תשומת ליבכם, שהוא נכתב לפני עידן הרשתות החברתיות ומתייחס למדיה תקשורתית. אבל אם תשימו לב, הרשתות החברתיות מחמירות את הבעיה שהוא מתאר. בכל אופן סונדרס כותב כך:

"אני מוצא את עצמי חושב על בחור שעומד בשדה בשנת 1200, עושה כל מה שאנשים עשו בשנת 1200 כשהם עמדו בשדות. אני חושב על המוח שלו, תוהה מה יש בו. על מה הוא מדבר בלופ המוקלט הזה שבראשו? עם מי הוא מתווכח? מפני מי הוא מגן על עצמו, בפני מי הוא מצדיק את מעשיו?

אני תוהה, במילים אחרות, אם החוויה המנטלית שלו מהחיים שונה באופן מהותי כלשהו משלי.

מה שיש לי במשותף עם הבחור הזה, אני מניח, הוא שחלק גדול מהדיאלוג הפנימי שלנו מתנהל עם אנשים שאנחנו מכירים: הורינו, נשותינו, ילדינו, שכנינו.

היכן שאני מניח שאנחנו נפרדים, זה במספר ובאופי השיחות שאנחנו מנהלים עם אנשים שמעולם לא פגשנו.

הוא כנראה מדבר קצת עם האלים שלו, אבותיו... ישויות מיתולוגיות, דמויות היסטוריות. גם אני. אבל יש אנשים שמנטלית אני מנהל איתם דיון והוא לא. אנשים מרחוק, שהגיעו אל התודעה שלי, עם מטרות שונות, באמצעות טכנולוגיה שלא היתה זמינה בתקופתו"

באופן משעשע, בזמן קצר מאוד יחסית, משנת 2006 עת המאמר של סונדרס פורסם, נוספו טכנולוגיות כמו שאמרנו קודם, הרשתות החברתיות שמעבירות לנו גם דיאלוג עם אנשים חדשים ובשנים האחרונות גם צ'אטים של AI שבכלל מדובר במכונות. שנקראים מודלים של שפה. נחזור לסונדרס. 

"אני מניח שגם לכם יש את האנשים האלה בראש; למעשה, כשאתם קוראים את זה (סליחה, סליחה אומר סונדרס) אני הופך לאחד מהם:

האם ההבדל הזה בינינו לבין אדון או גברת 1200 הוא דבר טוב או רע? אני לא בטוח. לעת עתה, בואו פשוט נכיר בכך כהבדל; שינוי במה שבני אדם מבקשים ממוחם לעשות על בסיס יומי."

ואז הוא מגיע לפואנטה של התרגיל המחשבתי שהוא מציע לנו. 

"תארו לעצמכם מסיבה. האורחים, מכל שכבות האוכלוסייה, אלה אנשים שצברו ניסיון: הם חיו, סבלו, הקימו עסקים, ויש להם תחומי מומחיות אמיתיים. הם מדברים על דברים שמעניינים אותם. זה מייצר בהם שינויים עדינים, על ידי האינטראקציה, של נתינה וקבלה. חששות מסוימים שהיו מודחקים צפים ועולים – והפתעה, הפתעה נעימה – מקבלים אישור ותמיכה שמקלה עליה על ידי אנשים אחרים שהרגישו בדיוק כמוהם.

ואז נכנס בחור עם מגפון. הוא לא האדם החכם ביותר במסיבה, או המנוסה ביותר, או הרהוט ביותר. אבל יש לו את המגפון. נניח שהוא מתחיל לדבר על כמה הוא אוהב את שעות הבוקר המוקדמות באביב. מה קורה? ובכן, אנשים מסתובבים להקשיב. קשה שלא. זה פשוט מנומס. ובקרוב, בקבוצות הקטנות שלהם, האורחים עלולים למצוא את עצמם מדברים על בוקר אביבי מוקדם. או, נכון יותר, על תוקף רעיונותיו של 'בחור המגפון' לגבי בוקר אביבי מוקדם. חלקם מסכימים איתו, חלקם חולקים עליו – אבל מכיוון שהוא כל כך רועש, השיחות שלהם יתחילו להגיב למה שהוא אומר. כשהוא משנה נושאים, גם הם משנים. אם הוא משתמש ללא הרף בביטוי 'בסופו של יום', הם מתחילים להשתמש בו גם כן. אם הוא שוזר בוויכוחיו את ההנחה שצד המערב של החדר עדיף על המזרח, תתחיל נדידה איטית מערבה.

תגובות אלו אינן מבוססות על האינטליגנציה שלו, על ניסיונו הייחודי בעולם, על כוחות ההתבוננות שלו, או על יכולות השפה שלו, אלא על העוצמה והנוכחות הכל-כך דומיננטית של קולו המספר.

המאפיין העיקרי שלו הוא שליטתו. הוא דוחק החוצה את הקולות האחרים. הרטוריקה שלו הופכת לרטוריקה המרכזית בגלל חוסר היכולת להימנע ממנה."

בסופו של דבר, בחור המגפון יהרוס את המסיבה. האורחים יפסיקו להאמין בערכם כאורחים, ויגיעו למצב שבו הם רואים את תפקידם העיקרי כמגיבים ל'בחור'. הם יפסיקו לעשות את מה שאורחים אמורים לעשות: להמשיך את השיחה לפי תחומי העניין והחששות שלהם עצמם. הם יהפכו פסיביים, יפסיקו להאמין בתוקף רשמיהם שלהם. ייתכן שאפילו לא ישימו לב שהתחילו לדבר בדיקציה שלו, שמחשבותיהם נחרטות על ידי שלו. מה שחשוב לו ייראה חשוב גם להם.

אמרנו ש'בחור המגפון' אינו החכם ביותר; או הרהוט ביותר, או המנוסה ביותר במסיבה – אבל מה אם המצב גרוע מזה?

נניח שהוא לא שקל בקפידה את הדברים שהוא אומר. הוא בעצם רק שולף דברים. ואפילו עם המגפון, הוא צריך לצעוק קצת כדי להישמע, מה שמגביל את מורכבות הדברים שהוא יכול לומר. מכיוון שהוא מרגיש שהוא חייב להיות מבדר, הוא קופץ מנושא לנושא, ומעדיף את הרעיוני-כללי ('אנחנו אוכלים יותר קוביות גבינה – ואוהבים את זה!'); הוא מעדיף את מעורר החרדה או המחלוקת ('היין נגמר עקב קנוניה אפלה?'); או את הרכילותי ('שמועה על סטוץ בשירותים הדרומיים!'); ואת הטריוויאלי ('איזה חלק של חדר המסיבות אתם מעדיפים?').

אנו רואים בדיבור תוצאה של מחשבה (יש לנו מחשבה, ואז אנו בוחרים משפט שבו נבטא אותה), אך גם מחשבה נובעת מדיבור. הבחור המרעיש הזה, על ידי הכנסת בכוח של שפתו המוגבלת לראשיהם של האורחים, השפיע על איכות וצבע המחשבות המתנהלות שם.

הוא למעשה שם תקרת אינטליגנציה על המסיבה."

שימו לב איך ג'ורג' סונדרס מתאר את מה שסנקה אומר על אשתו, שרוחה נקשרה ברוחו. סונדרס מתאר את זה באינטראקציות הקטנות של אנשים מתקשרים זה עם זה נותנים ומקבלים ובכך משפיעים. הוא גם מתאר את מה שמרקוס אורליוס כותב לעצמו "הנפש נצבעת בגווני המחשבה". אבל במקרה הזה, המחשבה היא של איש המגפון. עכשיו תשאלו למה הוא שם תקרת אינטליגנציה על המסיבה? כי בגלל ההשתלטות שלו על המרחב הציבור, הוא ממקד את המחשבות של מרבית האנשים לדברים שהוא מביע בהתאם לאינטליגנציה שלו. 

סונדרס ממשיך בכיוון שבמידה מסוימת פחות רלוונטי לנושא הרוח שלנו, אבל זה מעניין וחשוב על איכות המידע שאנחנו צורכים, אז את החלק הקצר הזה אני גם מתרגם:

"אדם יושב בחדר. מישהו מתחיל לצעוק דרך חלונו, ומיידע אותו על המצב בבית השכן. תודעתו של האיש שלנו בתוך הבית, מתעוותת: כלומר, הוא מתחיל לדמיין את הבית הזה שמתאר לו האיש שצועק מבחוץ. מהם הגורמים שעשויים להשפיע על איכות הדמיון שלו? כלומר, אילו גורמים משפיעים על יכולתו לדמיין את הבית הסמוך כפי שהוא באמת?

1. בהירות השפה שבה משתמש המודיע (ככל שהיא פחות מעורפלת, בלתי ברורה או מלאה במונחים בלתי מוכרים, כך טוב יותר);

2. האג'נדה של המודיע (עדיף ללא אג'נדה מאשר עשיר באג'נדה) כלומר כמה שיותר ניטרלי;

3. הזמן והטיפול שהשקיע המודיע בבניית הנרטיב שלו (כלומר, עד כמה תיאורו תוקן ושופר לפני שהועבר, עם יותר זמן וטיפול עדיף על פחות);

4. הזמן המוקצב לתקשורת (עם יותר זמן עדיף על פחות, בהנחה שיותר זמן מעניק למודיע הזדמנות טובה יותר להסביר, לחקור, להבהיר וכו').

אז התרחיש הטוב ביותר לרכישת תמונה אמיתית של הבית השכן הזה, עשוי להיראות בערך כך: מידע מגיע בצורת פרוזה שנכתבה ועובדה מחדש לאורך תקופה ארוכה, מתוך עניין במציאת האמת, על ידי אדם אובייקטיבי בעל ניסיון מעשי בתחום הנושא. הדו"ח יכול להיות ארוך, צפוף, עשיר בניואנסים ומורכב ככל שיידרש כדי לתאר את מורכבות המצב.

התרחיש הגרוע ביותר עשוי להיות: מידע מגיע בצורת פרוזה שנכתבה על ידי אדם בעל ניסיון מועט או ללא ניסיון ממקור ראשון בתחום הנושא, שלא היה לו הרבה זמן לערוך את מה שכתב, פועל תחת אילוצי זמן צרים, ובשירות אג'נדה שעשויה לעוות, בעדינות או בגלוי, את יכולתו לומר את האמת.

האם נוכל להפוך את התרחיש הגרוע הזה לגרוע עוד יותר? בטח. שיהיה ברור שתפקידו העיקרי של המודיע הוא לבדר, ואם הוא נכשל בכך, הוא מאבד את עבודתו. כמו כן, האיש שמקבל את המידע? עשו אותו עסוק מדי, לא מוכן ומפוזר מכדי להעריך כראוי את מה שהמודיע צועק עליו.

ואז הציעו לפלוש לבית השכן.

ברוכים הבאים לאמריקה, בערך שנת 2003."

עד כאן המאמר "The Braindead Megaphone" (מגפון חסר המוח). ג'ורג' סונדרס כתב אותו כביקורת על התרבות התקשורתית המודרנית, ובפרט את האופן שבו החדשות והדעות מועברות ונקלטות בחברה. אם זה מזכיר לכם משהו לגבי האופן בו אתם מקבלים את החדשות שלכם או מידע על העולם, אתם לא טועים. 

הרעיון המרכזי של "המגפון חסר המוח":

סונדרס טען שהדיון הציבורי באמריקה (וזה לא שונה אצלינו) הפך למעין "מגפון חסר מוח":  התקשורת המודרנית (טלוויזיה, רדיו, אינטרנט, כלי חדשות גדולים) היא מגפון עצום שיכול להגיע למיליוני אנשים. הבעיה היא שהתוכן המועבר דרך המגפון הזה לרוב אינו מבוסס על חשיבה עמוקה, ניואנסים, עובדות מורכבות או אמפתיה. במקום זאת, הוא נוטה להיות פשטני ומקטב. טוב לו הדרמטיות. המגפון מציג נושאים מורכבים בגרסה מצומצמת, שחור ולבן, ללא גווני ביניים. הוא מחלק את העולם ל"אנחנו" ו"הם", "טובים" ו"רעים", ומעודד כעס ושנאה במקום הבנה. אופן ההגשה של המידע הוא בצורה שנועדה למשוך תשומת לב ורייטינג, לעיתים קרובות על חשבון דיוק או חשיבות אמיתית. בעיקר כשהוא מונע מרייטינג או לייקים. 

הוא מעלה את השאלה, האם אנחנו באמת חופשיים לחשוב בעצמנו כשאנחנו כל הזמן מוזנים בפרשנויות פשטניות ומוטות? גם אם אנחנו אנשים אינטליגנטיים, החזרתיות של התוכן המוגבר לתוך המוח שלנו משפיע עלינו. 

בעיני הוא מוכיח את החשיבות של מדעי הרוח כלל ופילוסופיה בפרט. כי רק חשיבה ביקורתית תשמור עלינו מהתופעה. זו הסיבה שאפיקטטוס אומר שתחום אימון השיפוט וההסכמה הוא החשוב ביותר. מה אנחנו הופכים לאמונות שלנו, לאחר בחינה. אצלי בקורסים אני נותן לו תשומת לב לא מבוטלת בגלל החשיבות שלו. ואם כבר דיברנו על מדעי הרוח. והזכרנו את הרוח כבר בהתחלה, נחזור אליה. 

אני לא חושב שרוחניות היא מיסטית או ניו-אייג'. מיודענו ויקירנו ברוך שפינוזה כותב בספר שלו "מאמר תיאולוגי מדיני", על הרוח. הוא במכוון מראה שאין במושג "רוח" שום דבר על-טבעי או מיסטי. הוא טוען שהמילה "רוח" במקרא היא רב-משמעית ומשמשת לתיאור תופעות טבעיות או אנושיות רגילות לגמרי.

שפינוזה מונה משמעויות שונות למילה "רוח" במקרא, ביניהן:

1. רוח פיזית: רוח נושבת, סערה ("וְרוּחַ קָדִים", שמות י', י"ג).

2. נשימה: הבל פה ונשימת חיים ("רוּחַ כָּל בָּשָׂר").

3. אומץ וכוח: תכונה נפשית של גבורה ("וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ", יהושע ב', י"א).

4. מידה טובה או כישרון: יכולת מנטלית ("רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה").

5. רצון או מחשבה: הרצון של האדם ("כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ", דברים ב', ל').

6. נפש: החלק החיוני שבאדם.

כאשר המקרא משתמש בביטוי "רוח אלוהים", הוא אינו מתכוון לישות רוחנית נפרדת שנכנסת באדם, אלא זוהי דרך של העברית הקדומה לתאר רוח חזקה מאוד, כישרון אדיר, או נשיבה עוצמתית במיוחד, שכולם נובעים מחוקי הטבע (שהם חוקי האלוהים).

לכן, לפי שפינוזה, "רוחניות" בהקשר המקראי היא למעשה ביטוי לכוחות טבעיים או לתכונות אנושיות מצוינות, ולא התערבות של כוח מיסטי חיצוני.

אקריא לכם קטע קצר ומאוד סטואי במאמר הזה של שפינוזה: 

"מכל האמור מתבררים הביטויים המצויים בכתבי הקודש, כגון רוח אלוהים היתה לנביא, אלוהים שפך את רוחו על בשר ודם, אנשים נמלאו ברוח אלוהים, וברוח הקודש וכו'. אין מובנם אלא שהנביאים היו בעלי סגולה מיוחדת העולה על ה'רגיל' ושהם נהגו בחסידות בעוז והתמדה; וכן שתפסו את כוונת האלוהים או דעתו שהרי הראינו כי 'רוח' בעברית מציינת גם כוונה וגם דעת ושעל כן נקראת התורה רוח או כוונת האלוהים, כי היא מבארת את כוונתו."

מבחינת שפינוזה, "רוח" אינה נפרדת מהחומר ומהטבע. לכן, ה"אדם הרוחני" האידיאלי אצלו הוא למעשה "האדם החופשי" (Homo Liber) או "החכם". הוא למעשה אומר שגם הנביאים בתורה, הם כאלו שהבינו את חוק הטבע. כמו החכם הסטואי. השאיפה הרוחנית שלנו אם כן, צריכה להיות סגולה כמו ששפינוזה אמר והסטואים מכנים אותה מידה טובה, לפעול על פי חוק הטבע. הוא מנתח רציונלית ואפילו משתמש במידות טובות של עוז והתמדה, חסידות וצדק. 

שימו לב מה אומר אפיקטטוס בספר השיחות הראשון, הפרק הראשון ממש 1.1.16:

"ובכל זאת, למרות שיכולים אנו ליתן דעתנו על דבר אחד ולהתמסר לו לבדו, אנו מעדיפים ליתן דעתנו על דברים רבים ולקשור עצמנו לדברים רבים – לגוף ולרכוש, לאח ולחבר, לבן ולעבד. וכך, בהיותנו מרותקים לדברים רבים, כבד עלינו העול, ואנו נגררים ויורדים מטה. וזאת היא הסיבה לכך שבשעה שמזג האוויר אינו נוח לשייט, אנו יושבים מבולבלים ומעיפים מבטים לכל עבר ללא הרף. 'איזו רוח נושבת?' אנו שואלים. 'רוח צפונית? מה לנו ולה? מתי תנשב רוח מערבית?' "כאשר יעלה הרצון מלפנייה, ידידי הטוב, או מלפני איאולוס". כי לא בידך הפקיד האל את הרוחות, אלא בידי איאולוס. מה איפוא צריכים אנו לעשות? 'לנהל ולסדר את העניינים המסורים לרשותנו כמיטב יכולתנו, ובכל האחרים לנהוג לפי טבעם.' "ומהו טבעם?" ככל שעולה הרצון מלפני האל.".

לקשור את עצמנו לדברים רבים, זה למגפון חסר המוח. לדברים שלא בשליטתנו. אבל משפיעים עלינו. זה מכביד עלינו כל העיסוק בדברים רבים כל כך שלא בשליטתנו. וזו הסיבה שאנחנו מתלוננים על דברים שלא מסתדרים לנו. אנחנו מצפים לרוח אחרת. לא לזאת שיש. במקום לעשות כמו ששפינוזה אמר, סגולה להתחבר לרוח שיש, לחוק הטבע. לנהל ולסדר את העניינים המסורים לרשותנו כמיטב יכולתנו, ובכל האחרים לנהוג לפי טבעם.

רגע, אבל מי זה איאולוס שהוא ציין? שלא בידינו האל הפקיד את הרוחות אלא בידיו? אז איאולוס היה מלך מאי ליד סיציליה - היכן שנמצאים האיים האיאוליים הקרויים על שמו. האל, הפקיד בידיו את האחריות לרוחות. לשחרר ולכלוא אותן. איאולוס הוא דמות במיתולוגיה היוונית, המוכר בעיקר כשומר הרוחות. הוא חי על איאוליה (Aeolia), אי צף מוקף בחומה של נחושת בלתי שבירה. אפיקטטוס מכוון כנראה באמירה  כי לא בידך הפקיד האל את הרוחות, אלא בידי איאולוס. לסיפור על אודיסאוס, של הומרוס. שאודיסאוס היה בדרכו הבית לאיתקה לאחר מלחמת טרויה. אודיסאוס וצוותו מגיעים לאי של איאולס שמארח אותם בנדיבות רבה במשך חודש שלם. כשהם עוזבים, איאולס מעניק לאודיסאוס מתנה שק עור, שבתוכו הוא כלא את כל הרוחות הסוערות והמסוכנות. הוא השאיר בחוץ רק את זפירוס (רוח המערב העדינה), כדי שתישא את ספינתו של אודיסאוס בבטחה ובמהירות הביתה לאיתקה. שימו לב שאפיקטטוס אמר מתי תנשב רוח מערבית?' "כאשר יעלה הרצון מלפנייה, ידידי הטוב, או מלפני איאולוס. 

כאשר הם כבר ראו את חופי איתקה, אודיסאוס נרדם. הצוות שלו, שחשב שבשק יש זהב ואוצרות שאיאולס נתן לו, פתח את השק מתוך סקרנות וחמדנות. כל הרוחות הסוערות פרצו החוצה בבת אחת ("שחררו את הרסן"), יצרו סופה אדירה והעיפו את הספינה כל הדרך חזרה לאי של איאולס. כשאודיסאוס ביקש עזרה שוב, איאולס גירש אותו בזעם, בטענה שאדם שקרה לו אסון כזה חייב להיות שנוא על האלים. 

ורגיליוס המשורר הרומי, כתב  על איניאס ששט מטרויה לאיטליה וצאצאיו הם מייסדי רומא. האלה יונו (הרה במיתולוגיה היוונית), ששנאה את הטרויאנים, הגיעה לאיאולס. היא ביקשה ממנו לשחרר את הרוחות כדי להטביע את הצי של הגיבור איניאס. בתמורה, היא הציעה לו את הנימפה היפהפייה דיופיאה לאישה. איאולס הסכים ושחרר סערה אדירה, אך נפטון (פוסידון), אל הים, כעס על כך שהרוחות פלשו לתחומו ללא רשותו והרגיע את הים. 

דרך אגב, לסנקה יש ספר על "שאלות על הטבע". שהוא יותר מדעי לכאורה מאשר פילוסופיה סטואית, אבל אי אפשר באמת להפריד. שם הוא מקדיש ספר שלם לרוחות. כסטואי המחפש את האמת על הטבע (פיזיקה), הוא יוצא נגד התיאור המיתולוגי של איאולס. סנקה טוען שרוח היא פשוט "אוויר בתנועה" או "אוויר זורם". הוא לועג לרעיון שהרוחות כלואות בתוך מערה ושמלך אחד (איאולס) יושב ושומר עליהן שלא יברחו.

הרעיון שהרוח זה לא דבר מיסטי, הוא לא חדש. זוכרים את הפילוסוף הרקליטוס שאמר "הכל זורם". אז יש עוד הרקליטוס אחד, פחות מוכר. הרקליטוס הפרשן (Heraclitus commentator). הוא היה מלומד יווני בן המאה ה־1 לספירה, רטוריקן, שהתפרסם בזכות פירושו האלגורי לכתבי הומרוס. היצירה עיקרית: חיבור בשם בעיות הומריות (או שאלות הומריות, אלגוריות הומריות), שנשמר עד ימינו. הרקליטוס ביקש להגן על המשורר מפני ביקורת שטענה כי הוא מציג את האלים באופן בלתי מוסרי. הכוונה שלו הייתה לראות את הסיפורים כמשל לרעיונות עמוקים יותר ולא כתיאורים מילוליים. הוא גם מקור סטואי. לצערי לא השגתי לקרוא את הספר שלו. אבל מצאתי ברשת שבמסגרת הפרשנות שלו לכתבי הומרוס יש לו הסבר פסיכולוגי לאיאולס.  הוא טוען שאיאולס מייצג את התבונה (Logos) השולטת בנפש. הרוחות, מייצגות את ה"אדים" או הרגשות הסוערים (כעס, תאווה) שעולים מהגוף. כאשר הומרוס מספר שאיאולס קושר את הרוחות בשק, הכוונה היא שהאדם החכם (איאולס) יודע לרסן את הדחפים הפראיים שלו ולמנוע מהם להתפרץ ולהרוס את ה"ספינה" (החיים/הנפש). שזה גם סוג של חיבור נפש לרוח או חוק הטבע. 

קטע קטן שכן השגתי מהרקליטוס הפרשן הולך כך:

"כי לדעתי, הוא [הומרוס] לא התכוון לכך שאיאולס היה 'שומר הרוחות' במובן המילולי של המילה (אלו שנושבות באוויר), אלא ביקש לרמז על התבונה (Phronesis) המצויה בו. שכן הכעס והתאווה דומים לרוחות פראיות המנשבות בעוצמה... והוא [איאולס] הוא זה שמסוגל לרסן אותן ולהרגיע את סערת הנפש, ולא לאפשר להן להוביל אותו אל עבר התהום."

הרוחות = התשוקות (Pathos): הסטואים ראו ברגשות כמו כעס, פחד ותאווה "תנועות מוגזמות ובלתי רציונליות של הנפש", בדיוק כמו רוחות סערה שאין להן כיוון יציב. איאולס מתואר כמי שיושב על אי מבוצר בחומה. הרקליטוס מסביר שזהו האדם החכם, המבוצר בתוך העקרונות שלו, ושולט ב"רוחות" הפנימיות שלו. הוא מחליט מתי לשחרר רגש (במידה) ומתי לכלוא אותו. המיתוס מלמד אותנו שאדם שאינו "איאולס" (כלומר, אין לו שליטה עצמית) ייתן לרוחות (הכעסים) להשתחרר בבת אחת, מה שיגרום ל"ספינה" (החיים שלו) לסטות מהמסלול ולהתרסק, בדיוק כפי שקרה לאודיסאוס. 

הרקליטוס, בדומה לאפיקטטוס, משתמש במונח המרכזי בפילוסופיה הסטואית, פּנֶאוּמָה (Pneuma), שמשמעותו רוח, נשימה, או כוח חיים. הוא מראה כיצד תיאורי הרוח של הומרוס הם למעשה ניסיונות לתאר את הפניאומטיקה הסטואית (המדע הסטואי של האוויר/הרוח) ואת אופי הנפש.

מעניין שהרקליטוס השפיע כנראה גם על בן תקופתו, פילון האלכסנדרוני שגם בחר בפרשנות אלגורית, אבל לדמויות תנכיות. 

נעבור לעוד היבט של רוח, גם אלגורי ונעשה סיכום. 

זנון מייסד הפילוסופיה הסטואית אמר  “Extravagance is its own destroyer.” "פזרנות היא המחריבה של עצמה.".

פזרנות (Extravagance) בקונטקסט של היום היא לא רק פזרנות כספית. זו פזרנות של הקשב שלנו, הזמן והשלווה המנטלית שלנו. כשאנחנו "פזרנים" עם הרוח שלנו, כשאנחנו מאפשרים לכל מגפון, לכל טרנד, לכל כותרת צעקנית, להיכנס ללא סינון – הפזרנות הזו הורסת את הרוח שלנו. היא שוחקת את היכולת שלנו לחשוב בעצמנו. 

בנוסף, אפיקטטוס אומר שיש דברים שבשליטתנו ויש שלא. אם נהיה פזרנים, אנחנו מוסיפים דברים להתעסק בהם שאינם בשליטתנו. בדיוק כמו שהוא אמר בכל זאת, למרות שיכולים אנו ליתן דעתנו על דבר אחד ולהתמסר לו לבדו, אנו מעדיפים ליתן דעתנו על דברים רבים ולקשור עצמנו לדברים רבים – לגוף ולרכוש, לאח ולחבר, לבן ולעבד. וכך, בהיותנו מרותקים לדברים רבים, כבד עלינו העול, ואנו נגררים ויורדים מטה.

אנחנו מפיצים ברוח, דברים שלא בשליטתנו אבל מקשרים את עצמנו אליהם ונהיים משועבדים להם ולכן זה מחריב אותנו. זה גם קשור לצדק. כי אנחנו לא פועלים חברתית נכון כשאנחנו עמוסים רגשית. או שאנחנו מפזרים דברים שפוגעים באחרים אפילו בלי לשים לב. אנחנו מפיצים לעולם דברים בלי לקחת בחשבון את ההשלכות שלהם, כמו שאיש המגפון, אינו החכם ביותר, אינו המקצועי ביותר, אבל הוא עדיין משפיע על אחרים. ככה גם אם אנחנו מעשנים במרפסת שכמובן חוקי ומותר לנו, אנחנו מפיצים עשן סיגריה לביתם של השכנים. גם אם אנחנו מפיצים שמועה לרוח, אנחנו לא בשליטה על ההשלכות והתוצאות של מה שהפצנו. אנחנו צריכים לעצור את זה. 

בקיצור, אנחנו צריכים להיות זהירים בפזרנות שלנו, במידה נכונה. אבל גם זהירים במה אנחנו נותנים להיכנס. איזה איש עם מגפון, בתקשורת, ברשת, בסביבה שלנו, מגביל לי את הרוח על ידי השתלטות על המרחב הציבורי של השיח ומשפיע עלי לחשוב באופן שבו הוא מפיץ בפזרנות את דעתו. 

זה אומר, תמיד להיות ערניים לתפוצה של דברים. מצד אחד למה אנחנו נחשפים ועלול להשפיע עלינו. מצד שני האם אני מפריז במשהו. אולי אני באמת צופה יותר מדי בחדשות, אולי אוכל מאכל מסוים יותר מדי. אולי אני מרעיש. אולי אני מפריז בנוכחות שלי על חשבון הסדר הציבורי. תזכרו שהפזרנות היא המחריבה של עצמה. כי אין לי שליטה על דברים חיצוניים שבהגדרה הם אדישים לנו. אבל הם גורמים לנו להיקשר אליהם, לצפות שיהיו כמו שאנחנו רוצים שיהיו. כמו שאפיקטטוס אומר במדריך 8:

"אל תבקש כי המציאות תהיה על פי רצונך, אלא קבל אותה כמות שהיא, וכך הכול יהיה לטובה.".

זו הכוונה במה שהוא אומר ב:  'איזו רוח נושבת?' אנו שואלים. 'רוח צפונית? מה לנו ולה? מתי תנשב רוח מערבית?' "כאשר יעלה הרצון מלפנייה, ידידי הטוב, או מלפני איאולוס". כי לא בידך הפקיד האל את הרוחות, אלא בידי איאולוס. מה איפוא צריכים אנו לעשות? 'לנהל ולסדר את העניינים המסורים לרשותנו כמיטב יכולתנו, ובכל האחרים לנהוג לפי טבעם.' 

פזרנות, מתפזרת עם הרוח מעבר לשליטתנו.

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו. 

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב