פרק 194 השפה משקפת את הנפש

נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=975304

 שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

במכתב 114 של סנקה לחברו לוקיליוס, הוא כותב "סגנון דיבור כסגנון חיים". הפרק היום יעסוק בהשפעה של הדיבור על הנפש שלנו. גם אם אתם מכירים גישות נוספות המדברות על העניין, במקרה הסטואי יש כמובן פילוסופיה ואתיקה מאחורי הרעיון וזה הולך ביחד למען מטרה טובה של שלוות נפש שלנו. כלומר, הדיון הוא גם על השפה, גם על החשיבה וגם התנהגות. ולכן זה משנה חיים. נתחיל. 

סנקה מסביר שהמעשים של אנשים מחקים את סגנון הדיבור שלהם. הסגנון מעיד על האדם. סגנון מופקר, הוא הוכחה לשחיתות. סנקה כותב "3. לא יוכל להיות גוון אחד ליכולת ואחר לנפש." ביכולת הוא מתכוון לדיבור. "אם הנפש בריאה, שלמה, קפדנית, מרוסנת, כך גם היכולת מרוסנת ומפוכחת. אם נשחת האחד נשחת גם האחר". 

במילים אחרות סנקה אומר שיש השפעה של המילים על הנפש. או הפוך, לנפש יש השפעה על המילים שמובעות על ידה. הוא אומר שכאשר הנפש מתרגלת לדחות מעליה דברים לא טובים שנפוצים בחברה, היא גם משנה סגנון "פעם משיבה לשימוש מילים ישנות ונשכחות, פעם ממציאה חדשות או מעוות משמעויות." לגבי עיוות משמעויות, ניתן דוגמה אח"כ. 

סנקה אומר "היכן שתראה כי נושא חן סגנון מעוות, שם בלי ספק יסטו מדרך הישר גם המידות… הפקרות הלשון, אם היא רווחת, מעידה על התערערות הנפשות המולידות את המילים".  זה לא משנה מה מעמד האנשים שבוחרים את המילים הללו. כי סנקה אומר שזה גם בקרב המשכילים ואפשר לראות, לא רק ביטויי שחיתות אלא שחיתות עצמה. "לאדם זועם סגנון זועם, לרגשן מרוגש, למעודן רך וזורם." אני מאוד אוהב את הדוגמה של סנקה "מרעה עמוקה בנפש זה נובע. כמו אצל שותי יין לא תגמגם הלשון טרם תיכנע הרוח לנטל, תתמוטט ותאבד שליטתה, כך הסגנון הלז, שאינו אלא שכרות, אינו מקניט איש אלא אם התמוטטה הנפש. על כן יש לטפל בנפש, כי ממנה באה המשמעות, ממנה המילים, ממנה מזגו, חזות פנינו, אופן הליכתנו. אם היא בריאה וחזקה, בריא אמיץ וגברי הסגנון. אם היא מתמוטטת, נחרב עם הכל." 

כדי שהנפש שלנו תהיה בריאה וחזקה, אנחנו צריכים להתאמן כל יום. ואחת מהטכניקות הסטואיות שאני אוהב זה ייצוג אובייקטיבי: טכניקה סטואית שמסייעת בבריאות הנפש וגם בהירות רגשית. ויש להם גם היבט שפתי כפי שסנקה תאר לנו. 

כוחה של ראייה בהירה

דמיינו שאתם חשים רגועים וצלולים גם כשאתם מתמודדים עם ביקורת, דחייה או כישלונות בלתי צפויים. במקום להישאב לסחרור של לחץ, אתם שומרים על פרספקטיבה יציבה. איך? באמצעות התרגול הסטואי העתיק שנקרא ייצוג אובייקטיבי, שמאפשר לכם לראות מצבים באופן עובדתי, ללא עיוותים רגשיים.

ייצוג אובייקטיבי, המכונה בסטואיות phantasia kataleptike (מילולית "רושם שניתן להיאחז בו"), הוא המיומנות של תיאור אירועים באופן טהור ועובדתי, ללא שיפוטים סובייקטיביים או פרשנויות רגשיות. הסטואים לימדו שמצוקה נובעת לא מהאירועים עצמם, אלא מהתפיסות שלנו לגביהם. או כמו שאפיקטטוס אמר ב"מדריך" 5:

"לא המציאות מטרידה את בני האדם, כי אם מחשבותיהם ודעותיהם על המציאות."

דוגמה שהשתמשתי בעבר לייצוג אובייקטיבי היא הכתיבה של מרקוס אורליוס לעצמו, על דברים שמושכים אותו והוא מתאר אותם כהווייתם ללא ההילה שמושכת בהם. 6.13:

"אמת, מה טוב הוא לשער בנפשך, שעה שתשב לסעוד לבך במעדנים ובמיני מאכלים, כי אין זה אלא גופו המת של דג, וזו נבלת עוף או חזיר; יין פַלֶרְנוּם הִנו מיץ ענבים וגלימת הארגמן אינה אלא גיזת כבשים טבולה בדם צִדְפָּה. ובאשר ליחסי מין, זהו חיכוך של רקמות פנימיות ולאחריו עווית ופליטת נוזל רירי. אכן, מה טובות הן אלה המחשבות המגיעות עד לב העובדות וחודרות בעדן, כך שניתן לראות מהו טיבן האמיתי…"

מרקוס בכוונה הפשיט מהם את ההתקשרות הרגשית לתענוגות חיצוניים. על ידי בחינה מחדש של חוויות באופן אובייקטיבי, זו הדרך בה הסטואים שמרו על איזון רגשי וחוסן.

כבר בתקופת זנון המייסד, הסטואים נתנו דגש על התפיסה האובייקטיבית כחיונית עבור אמת וידע. את הציטוט שתיארתי קודם מ"המדריך" של אפיקטטוס, לוקח מרקוס אורליוס ומתאמן עליו רבות בספר בדרכים שונות. בחרתי אחת שמאוד משרתת את ההבנה שלנו את העניין 4.11:

"(11) אל תהא הסתכלותך בדברים כפי שיפוטו של הפוגע בך, או כפי רצונו כי תסתכל בהם; לא כי, ראה אותם כפי הוויתם ובדרך האמת."

מן הסתם הכוונה פה לבחור את השיפוט שלנו כמה שיותר קרוב לאובייקטיבי על פי עובדות במציאות.

הוא השתמש בתיאורים אובייקטיביים ביומן שלו כדי לנהל לחץ, חרדה ופיתויים בין היתר, במסגרת האחריות שלו כקיסר.

כיום, התרגול הסטואי של ייצוג אובייקטיבי מוצא חיים חדשים בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), אחד הטיפולים הפסיכולוגיים היעילים ביותר לחרדה ולדיכאון. 

תרגול הליבה של CBT, ארגון מחשבתי מחדש, משקף את האובייקטיביות הסטואית. מטפלי CBT מלמדים מטופלים לבחון מחדש מחשבות שליליות – להעביר את המחשבה מ"אני כישלון" ל"עשיתי טעות ואני יכול להשתפר." טכניקת בחינה מחדש זו מפחיתה באופן משמעותי מצוקה רגשית, ומדגימה את כוחה הנצחי של החוכמה הסטואית בפסיכולוגיה המודרנית. מחקרים מראים ש-CBT יכול להפחית תסמיני חרדה במקרים רבים מאוד. 

מי שמתרגל את עניין הייצוג האובייקטיבי, יכול להפחית את הסיכוי לרגשות שליליים מלכתחילה ואולי לא להגיע לדיכאונות, חרדות וכד'. 

דוגמה:

בעבודה: לבחון מחדש ביקורת מ"הבוס שלי שונא אותי" ל"הבוס שלי נתן לי משוב כדי לשפר את העבודה שלי."

במערכות יחסים: לשנות פרשנויות מ"הם מתעלמים ממני" ל"הם עדיין לא ענו."

ניהול לחץ: לעבור מחשיבה קטסטרופלית ("זה נורא") לפתרון בעיות אובייקטיבי ("זה מאתגר, אבל ניתן לניהול")..

שינוי המילים צריך להיות אובייקטיבי ולא רק שינוי שמתאים לי באותו רגע. כי כאמור התפיסה האובייקטיבית היא חיונית עבור אמת וידע.

לפני שנגיע לאפיקטטוס, נעשה הפוגה באמצעות אליס. זאת מארץ הפלאות וספציפית מהספר "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם". הוצאת הספריה החדשה. בתרגום רנה ליטוין.

על הפרק המשעשע בו פוגשת אליס את המפטי דמפטי, נכתבו מחקרים על השפה ובעיקר על הלוגיקה. לואיס קרול המחבר היה מתמטיקאי ועסק בלוגיקה וזה עובר דרך כל הספר. 

עמוד 104-110:

 "מֻטָּב שֶׁתַּגִּידִי לִי מַה שמך וּמַה אַתְּ עוֹשָׂה כָּאן.'

'שְׁמִי אַלִּיס, אֲבָל – '

'זֶה שם טיפשי לְמִידִי!' קָטַע אוֹתָהּ הַמפטי דמפטי בְּקֹצֶר רוּחַ. 'מַה הַמּוּבָן שֶׁלּוֹ?'

'הַאִם חַיָּב לִהְיוֹת לְשֵׁם אֵיזֶה מוּבָן?' שָׁאֲלָה אֶלִּיס בְּסַפְקָנוּת.

'בְּוַדַּאי,' אָמַר המפטי דמפטי בְּצָחוֹק קָצָר: 'הַשֵּׁם שֶׁלִּי אוֹמֵר מַשֶּׁהוּ עַל הַצּוּרָה שֶׁלִּי – וְאֶמֶת זֹאתִי צוּרָה יָפָה וְטוֹבָה. עִם שֵׁם כְּמוֹ שֶׁלָּךְ, יְכוֹלָה לִהְיוֹת לָךְ כָּל צּוּרָה. כִּמְעַט.'...

שימו לב שהמפטי דמפטי הופך פה עניינים. שמות פרטיים באנגלית הם לפעמים חסרי משמעות בעוד שמות משפחה הם בעלי משמעות. 

'אז הנה לך שאלה. בת כמה את, אמרת?'

אליס עשתה חישוב קצר ואמרה 'שבע ושישה חודשים'.

'טעוּת,' קָרָא הַמפטי דמפטי בנימת נִצָּחוֹן. 'בִּכְלַל לֹא אָמַרְת דָּבָר כָּזֶה!'

'חָשַׁבְתִּי שֶׁהִתְכַּוַּונְתָּ לִשְׁאוֹל 'בַּת כַּמָּה אַתְּ'," הִסְבִּירָה אַלִּיס. "לֹו הִתְכַּוַּונְתִּי לָזֶה, הָיִיתִי אוֹמֵר אֶת זֶה,' אָמַר הַמפטי דמפטי. 

אם תחשבו על זה, המפטי דמפטי, לוגית צודק, הוא שאל בת כמה היא אמרה שהיא, לא בת כמה היא. צודק אבל קנטרן. אליס הצעירה מוצגת כהחכמה באופן מעשי, מבין שניהם.

אַלִּיס לֹא רָצְתָה לִפְתֹּחַ בְּעוֹד וִכּוּחַ, לָכֵן לֹא אָמְרָה דָּבָר…

'אֵיזֶה חַגּוֹרָה יָפָהפִיָּה יֵשׁ לָךְ!' הֵעִירָה אַלִּיס לְפֶתַע... 

הַמפטי דמפטי נִרְאֶה נֶעֱלָב עַד מְאֹד, וְהִיא כְּבָר הִתְחִילָה לְהִצְטַעֵר שֶׁבָּחֲרָה בְּנוֹשֵׂא הַזֶּה. 'הֲלוֹוַאי שֶׁיָּדַעְתִּי', חָשְׁבָה בְּלִבָּהּ, "אֵיפֹה הַצַּוָּאר שֶׁלּוֹ וְאֵיפֹה הַמֹּתֶן!'...

'זה דבר מרגיז ביותר' אמר לבסוף, 'כשאדם אינו מבדיל בין עניבה לחגורה!'

'אני יודעת שזו בורות גדולה מצידי', אמרה אליס בענווה כזו, שהמפטי דמפטי התרכך. 

'זוהי עניבה, ילדה, עניבה יפהפיה, כמו שאת אומרת. זוהי מתנה מהמלך והמלכה הלבנים. זהו!'

'בְּאֶמֶת?' אָמְרָה אַלִּיס, מְרֻצָה מְאוֹד לְגַלּוֹת שֶׁהַפַּעַם בָּחֲרָה בְּנוֹשֵׂא מֻצְלָח, אַחֲרֵי הַכֹּל. 

'הֵם נָתְנוּ לִי אוֹתָהּ,' הִמְשִׁיךְ הַמפטי דמפטי בְּקוֹל מְהֻרְהָר, כְּשֶׁהוּא מַצְלִיב בְּרֶךְ אַחַת עַל הַשְּׁנִיָּה וְחוֹבֵק אוֹתָהּ בְּיָדָיו, 'הֵם נָתְנוּ לִי אוֹתָהּ כְּמַתָּנָה לא-יּוֹמהולדתְּ.' 

'סְלִיחָה?' אָמְרָה אַלִּיס בְּהַבְעָה נְבוֹכָה. 

'לֹא נֶעֱלַבְתי,' אָמַר הַמפטי דמפטי. (שימו לב שהוא שוב מאוד מילולי)

'אֲנִי מִתְכַּוּוֹנֶת, מַהִי מַתָּנָה לא-יּוֹמהולדתְּ.?' 

'מַתָּנָה שֶׁנִּיתֶנֶת כשאין לך יום הולדת כַּמּוּבָן.' 

אַלִּיס שָׁקְלָה רֶגַע. 'אֲנִי הֲכִי אוֹהֶבֶת מַתָּנוֹת יום הולדת,' אָמְרָה לְסוֹף. 

'אֶת לֹא יוֹדַעַת עַל מַה אַתְּ מְדַבֶּרֶת!' קָרָא המפטי דמפטי. 'כַּמָּה יָמִים יֵשׁ בַּשָּׁנָה?' 

'שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִׁים וַחֲמִשָּׁה,' אָמְרָה אַלִּיס. 

וְכַמָּה יְמִי הוּלֶּדֶת יֵשׁ לָךְ?' 

'אֶחָד.' 

'וְאִם תְּחַסְּרִי אֶחָד מִשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִׁים וַחֲמִשָּׁה, מַה יִשָּׁאֵר?' 

'שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִׁים וְאַרְבָּעָה, כַּמּוּבָן."

המפטי דמפטי מפקפק כי הוא לא חזק במתמטיקה אבל אליס כותבת את התרגיל בפנקס שלה ומראה לו. 

"המפטי דמפטי לָקַח אֶת הַפִּנְקָס וְהִסְתַּכֵּל בּוֹ בִּתְשׁוּמַת לֵב. 

'נִרְאֶה שֶׁהַחֶשְׁבּוֹן נָכוֹן –' פָּתַח. 

'אַתָּה מַחְזִיק אוֹתוֹ הָפוּךְ!' קָטְעָה אוֹתוֹ אַלִּיס. 

'אֵין סָפֵק,' אָמַר המפטי דמפטי בְּעַלִּיזוּת, כְּשֶׁהָפַךְ אוֹתוֹ בִּשְׁבִילָהּ. 'בֶּאֱמֶת חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה נִרְאֶה קְצָת מְשֻׁנֶּה. כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתְּ, נִרְאֶה שֶׁהַחֶשְׁבּוֹן נָכוֹן – אֵין לִי פְּנַאי לַעֲבֹר עָלָיו בִּיסוֹדִיּוּת כְּרֶגַע – וְזֶה אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִׁים וְאַרְבָּעָה יָמִים, כְּשֶׁאַתְּ יְכוֹלָה לְקַבֵּל מַתָּנוֹת לא-יום הולדת – ' 

'כַּמּוּבָן,' אָמְרָה אַלִּיס. 

'וְרַק אֶחָד בִּשְׁבִיל מַתָּנוֹת יום הולדת, אֶת מְבִינָה. לָזֶה אֲנִי קוֹרֵא תְּהִלָּה!' 

'אֲנִי לֹא מְבִינָה מַה זֶה שַׁיָּךְ לִתְהִלָּה,' אָמְרָה אַלִּיס. 

המפטי דמפטי חִיֵּיךְ בְּבּוֹז. 'וְגַם לֹא תָּבִינִי – עַד שֶׁאַסְבִּיר לָךְ. הִתְכַּוַּונְתִּי לִי-הֲרֵי לָךְ תְּשׁוּבָה נִצַּחַת'!' 

'אֲבָל הַמּוּבָן שֶׁל 'תְּהִלָּה' אֵינּוֹ 'תְּשׁוּבָה נִצַּחַת',' מיחתה אַלִּיס. 

'כְּשֶׁאֲנִי מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִלָּה,' אָמַר המפטי דמפטי בנימה שֶׁל בּוּז נִכָּר, 'מובנה הוּא בְּדִיּוּק הַמּוּבָן שֶׁאֲנִי בּוֹחֵר בִּשְׁבִילָהּ – לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר.' 

'הַשְּׁאֵלָה הִיא,' אָמְרָה אַלִּיס, 'אִם אַתָּה יָכוֹל לְכַפּוֹת עַל מִלִּים מוּבָנִים ככל-כַּךְ רַבִּים וּשׂוֹנִים.' 

'הַשְּׁאֵלָה הִיא,' אָמַר המפטי דמפטי, 'מִי כָּאן הָאָדוֹן – זֶה הַכֹּל.' 

אַלִּיס הָיְתָה נְבוֹכָה מִדַּי כְּדֵי לַעֲנוֹת; וכעבור רֶגַע המפטי דמפטי פָּתַח שׁוּב. 'לַמִּלִּים יֵשׁ מָזָג רַע, בְּמִיּוּחָד לַפְּעָלִים: אֵלֶּה הֲכִי גְּאוּוֹתָנִיּוֹת – בְּתַּאֲרִים אַתָּה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁתִּרְצֶה, אֲבָל לֹא בַּפְּעָלִים – וּבְכָל זֹאת אֲנִי יָכוֹל לְהִשְׁתַּלֵּט עַל כֻּלָּם! חדבודיות! זֶה מַה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר!' 

'תּוֹאִיל לְהַגִּיד לִי, בְּבַקָּשָׁה,' אָמְרָה אַלִּיס, 'מַה זֹאת אוֹמֶרֶת?' 

'עַכְשָׁיו אֶתְּ מְדַבֶּרֶת לְעִנְיָין,' אָמַר המפטי דמפטי, שֶׁנִּרְאָה מְרֻצֶּה מְאוֹד. ב'חדבודיות' אֲנִי הִתְכַּוּוֹנְתִּי שֶׁמיצינו אֶת הַנּוֹשֵׂא וּכְדַאי שֶׁתַּגִּידִי מַה אַתְּ מִתְכַּוּוֹנֶת לַעֲשׂוֹת הָלְאָה, כִּי אֲנִי מֵנִיחַ שֶׁאַתְּ לֹא מִתְכַּוּוֹנֶת לְהִתְעַכֵּב כָּאן כָּל הַחַיִּים.' 'זֶה הַמּוֹן בִּשְׁבִיל מוּבָן שֶׁל מִלָּה אַחַת,' אָמְרָה אַלִּיס בנימה מְהֻרְהֶרֶת. 

'כְּשֶׁאֲנִי מֵטִיל עַל מִלָּה לַעֲבֹד כל-כַּךְ קָשֶׁה,' אָמַר הַמפטי דמפטי, 'אֲנִי תָּמִיד מְשַׁלֵּם לָהּ תּוֹסֶפֶת.'..."

עד כאן אליס והמפט דמפטי. אם שמתם לב, המפטי דמפטי, אומר למעשה שאנחנו נותנים את המשמעות למילים שלנו. כל מי שהוא האדון שלהם. כלומר כמעט כל אחד באיזשהו אופן. הבאתי את הקטע להמחיש את עניין המילים ומשמעותן. לואיס קרול המחבר כתב מאמר ושם הוא אומר שלשום מילה אין מובן נפרד; מובנה של מילה הוא המובן שדוברה התכוון אליו, והמובן שהמאזין מייחס לה, זה הכל…

מילים הן לא פחות ולא יותר ממה שמתכוונים שיהיה. אנחנו לא נכנעים למילה והפרשנות האובייקטיבית שלה. אנחנו מעצבים את עצמנו על פי המשמעות שאנחנו נותנים למילים. לא תמיד במודעות ואולי אפילו בעיקר לא מתוך מודעות. קרול חשב שכל סופר יכול לבחור את המשמעות של המילים שהוא כותב. שחור יכול להיות לבן ולהפך. הוא מקבל בהכנע את החוק שקובע אותו סופר למשמעות המילים שהוא משתמש בהן. 

מצד שני, אם אנחנו רוצים לתקשר במדויק, יש לנו אחריות מוסרית לא לנהוג כמו המפטי דמפטי ולתת משמעויות פרטיות למילים בשונה מהשימוש המקובל. בספר "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם", יש הערה המובאת מתוך מאמר "אליס בארץ הפלאות של הפילוסוף". האם מותר לנו לכפות על המילים כל מובן שנבחר? עולה על הדעת ציר סובייטי, המשתמש במילה דמוקרטיה בוויכוח באו"ם? זה מאמר מ1959. הנוכל לשלם למילים שלנו תוספת, (כמו שטוען המפטי דמפטי) או שזהו החומר שממנו עשויה תעמולה? האם יש לנו מחויבות כלפי שימוש בעבר? במובן אחד מילים הן אדונים לנו, אחרת תקשורת היתה בלתי אפשרית. במובן אחר - אנחנו האדונים; אחרת שירה לא הייתה אפשרית. 

אני אוסיף, שמצד אחד, נכון המילים אדונים לנו כי נכפית עלינו משמעות שניתנה למילים, מצד שני, אנחנו יכולים לבחור באיזה מילים אנחנו משתמשים כשאנחנו רוצים לתאר את הרשמים מן המציאות ולבחור במשמעויות אמיתיות. 

מעניין בעיני שהפרק של ספר "השיחות" של אפיקטטוס שנקרא "כיצד נתאמן להתמודד עם רשמינו" 3.8, מתחיל כאילו נכתב בהתאמה להמפטי דמפטי. 

אפיקטטוס אומר כמו שאנחנו מתאמנים להתמודד עם שאלות של הסופיסטים, ככה אנחנו צריכים להתאמן כל יום על התמודדות עם הרשמים שלנו. המפטי דמפטי הוא סוג של סופיסט 

'אז הנה לך שאלה. בת כמה את, אמרת?'

אליס עשתה חישוב קצר ואמרה 'שבע ושישה חודשים'.

'טעוּת,' קָרָא הַמפטי דמפטי בנימת נִצָּחוֹן. 'בִּכְלַל לֹא אָמַרְת דָּבָר כָּזֶה!'

'חָשַׁבְתִּי שֶׁהִתְכַּוַּונְתָּ לִשְׁאוֹל 'בַּת כַּמָּה אַתְּ'," הִסְבִּירָה אַלִּיס. "לֹו הִתְכַּוַּונְתִּי לָזֶה, הָיִיתִי אוֹמֵר אֶת זֶה,' אָמַר הַמפטי דמפטי. 

זה הפער בין היחס של אליס למציאות לבין זה של המפטי דמפטי שרוצה לצאת עם ידו על העליונה בדיבייט. בויכוח, בלי קשר לאמת. 

ההשוואה של אפיקטטוס בין אימון התמודדות עם שאלות של הסופיסטים, לבין אימון הרשמים שלנו, זה כי גם המציאות מציבה לנו שאלות סופיסטיות. ויש לנו מספר דרכים לענות ויש לנו מספר דרכים להתייחס לרשמים. אנחנו צריכים לבחור בנכונים. אלה שקרובים לאמת בלי הייצוג או השיפוט שאנחנו מוסיפים על המציאות בלי שהוא קיים באמת במציאות. בדיוק כמו התרגיל של מרקוס אורליוס עם היין, גופת הדג וגלימת הקיסר שלו. אפשר מצד אחד לראות בגלימת הקיסר מעמד, שמביא ליהירות, התנשאות ואפילו השחתת המידות כי כוח משחית והרבה כוח משחית הרבה. מזה מרקוס מנסה להימנע כשהוא עושה תיאור אובייקטיבי של גלימת הקיסר שלו. אפשר גם לראות בגלימה, חובה לשרת את העם. שזה האופן שהוא התייחס לגלימה תוך ניסיון להתגבר על מה היא יכולה להביא איתה, את השחתת המידות. זה מה שעשה אותו מלך-פילוסוף. שליט טוב. 

נמשיך עם אפיקטטוס שנותן לנו דוגמאות. מראש אני אומר, הוא בכוונה מקצין בדוגמאות. כי אם נכוון את האימון שלנו לרמה הכי גבוהה, גם אם לא נגיע לשם, עדיין לשם נשאף ונשתפר מאימון לאימון. 

• בְּנוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי מֵת.

• עֳנֵה: דָּבָר זֶה מחוץ לִרְצוֹנֵנוּ הַחָפְשִׁי הוּא. אֵין זֶה רָע.

• אָבִיוֹ שֶׁל אַלְמוֹנִי העבירו מירושתו. מַה תֹּאמַר לְכךָ?

• דָּבָר זֶה מחוץ לִרְצוֹנֵנוּ הַחָפְשִׁי הוּא. אֵין זֶה רָע.

• הַקֵּיסַר הרשיעו.

• דָּבָר זֶה מחוץ לִרְצוֹנֵנוּ הַחָפְשִׁי הוּא. אֵין זֶה רָע.

• הוּא הצטער עַל כָּךְ.

• דָּבָר זֶה נָתוּן לִרְצוֹנֵנוּ הַחָפְשִׁי. זֶה רָע.

• הוּא נָשָׂא אֶת זֶה באצילות רוּחַ. 

• דָּבָר זֶה נָתוּן לִרְצוֹנֵנוּ הַחָפְשִׁי. טוֹב הוּא.

אִם הלך רוח זֶה יִהְיֶה לְדָבָר שֶׁל הֶרְגֵּל אֶצְלֵנוּ, נִתְקַדֵּם, כִּי לְעוֹלָם לֹא נַסְכִּים לְשׁוּם דָּבָר שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָנוּ עָלָיו רֹשֶׁם משכנע. 

• בְּנוֹ מֵת. מַה קָּרָה?

• בְּנוֹ מֵת.

ותו לֹא?

• לֹא כְּלוּם.

• הַסְּפִינָה נִטְרְפָה. מַה קָּרָה?

• הַסְּפִינָה נִטְרְפָה.

• הוּא הוּבַל לְבֵית הַכֶּלֶא. מַה קָּרָה?

• הוּא הוּבַל לְבֵית הַכֶּלֶא, אֲבָל כָּל הַמּוֹסִיף אֶת הַמַּאֲמָר "אִיתְרַע מָזַלּוֹ", מוסיפו עַל דַּעְתּוֹ שֶׁלּוֹ.

• אֲבָל, אוֹמֵר אַתָּה, לֹא בְּיֹשֶׁר נָהַג זאוס בַּעֲשׂוֹתוֹ זֹאת.

• וְלָמָה תֹּאמַר כָּךְ? כְּלוּם מִשּׁוּם שֶׁהוּא נָתַן לְךְ אֶת כֹּחַ הַסֵּבֶל וְאֵת גּוֹדֶל הָרוּחַ, מִשּׁוּם שנטל מִן הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶת עֹקֶץ הָרָעָה, מִשּׁוּם שנתן לְךְ אֶת הַיְּכֹלֶת לָשֵׂאת אֶת כָּל אֵלֶּה תּוֹךְ מצב רוח טוֹב, מִשּׁוּם שֶׁהִשְׁאִיר אֶת הַדֶּלֶת פְּתוּחָה לְפָנֶיךְ, בְּעֵת שֶׁמַּצְּבֵךְ הוּא לְלֹא נשוא? צֵא לְךְ בָּאָדָם, וְאַל תִּתְאוֹנָן."

אפיקטטוס אומר לנו שאם אנחנו לא נוסיף שיפוט לא נכון למציאות, יהיה לנו יותר קל להתמודד. כי ניתנו לנו הכלים. כוח סבל, גדלות רוח ועוד. הוא אומר נטל מִן הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶת עֹקֶץ הָרָעָה כי הדברים בפני עצמם אינם רעים. הם ניטרליים. או מועילים או לא. נוכל לראות בהם מועילים, אם נתייחס אליהם אובייקטיבית ולא כרעים או טובים. אלא רק הבחירות שלנו והשיפוט שלנו הם טובים או רעים. נוכל לעשות אותם מועילים אם לא נוטרד מהם. 

עוד דוגמא. מרקוס אורליוס כותב בספר 12:

"(17) אם הדבר אינו יאה, אל תבצעוֹ; אם אין הוא אמת, אל תאמרוֹ." 

במבט ראשון, הוא כותב להגיד רק את האמת. לא להגיד שקר. בעיקר כשזה צמוד לאמירה שלא לבצע דבר שלא יאה. וזו בהחלט הכוונה, אבל מאחר והאימון הוא יומי כמו שאמר לנו אפיקטטוס (ומרקוס אורליוס הקשיב לו היטב), אפשר לפרש את אם אין הוא אמת, אל תאמרוֹ, כאמירה עם ייצוג אובייקטיבי. פשוט להגיד דברים כהווייתם. זה גם לא לשקר וגם להתבטא אובייקטיבית. בלי תוספות, או מתן משמעות לא נכונה למילים. או לכל הפחות לבחון את המשמעות שאנחנו נותנים למילים שאנחנו משתמשים בהן. כמו אצל המפטי דמפטי. אולי אנחנו משתמשים במילים כשהמשמעות שאנחנו מבינים מהן, היא ייצוג לא אובייקטיבי של המציאות. זה קורה הרבה יותר ממה שנדמה לכם. על זה בנה סוקרטס את הקריירה שלו. להראות לאנשים שהם לא באמת יודעים, על ידי בחינה משותפת של הגדרות של מושגים בעיקר מופשטים.

מרקוס אורליוס כותב גם ב 8.49:

"49) אל תוסיף ותאמר לעצמך דברים מעבר לדיווחם של הרשמים הראשוניים. נאמר לך כי פלוני מדבר סרה עליך. כך נאמר; ואמנם כי נפגעת מכך — זאת לא נאמר. אני רואה כי ילדי חולה. רואה; אך כי נתון הוא בסכנה — זאת איני רואה. כך אפוא דְּבַק תמיד ברשמים הראשוניים; בתוכך אל תוסיף להם מאומה ושום דבר לא יבואך. לא זאת אף זאת, אמור לעצמך, כי מכיר אתה כל דבר ועניין המתרחשים ביקום."

פה מרקוס אורליוס מתאמן על ייצוג אובייקטיבי בלי להוסיף על הרשמים הראשוניים. בדומה לאפיקטטוס, הוא כותב שבניגוד למה שנאמר לך, אמור לעצמך, כי מכיר אתה כל דבר ועניין המתרחשים ביקום. כמו שלואיס קרול שם בפיו של המפט דמפטי, הוא אדון של המילים. זה מצריך אימון לבחור את המשמעות הנכונה של המילים שנאמרות לנו. אבל התועלת אדירה. שיפוט נכון, מוביל לראיית מציאות נכונה, לידע, לכוח ולנפש שלווה יותר. 

לפני שאעשה סיכום ואתן לכם גם דרך לתרגל נסו להקשיב לשיר "מילה טובה" שכתב יעקב גלעד והלחינה ושרה יהודית רביץ.

"אפילו בשרב הכי כבד

ידעתי שהגשם עוד ירד

ראיתי בחלון שלי ציפור

אפילו במשב סופה וקור.

לא פעם זה קשה

אבל לרוב מילה טובה

מיד עושה לי טוב

רק מילה טובה

או שתיים לא יותר מזה.

אפילו ברחוב ראשי סואן

ראיתי איש יושב ומנגן

פגשתי אנשים מאושרים

אפילו בין שבילי עפר צרים.

תמיד השארתי פתח לתקווה

אפילו כשכבתה האהבה

חלמתי על ימים יותר יפים

אפילו בלילות שינה טרופים.

לא פעם זה קשה…"

לסיכום:

השימוש בשפה שלנו, חשוב מאוד כי הוא משקף את הנפש. זה דיאלוג עם המציאות. איך אנחנו בוחרים לתאר אותה בפני עצמנו ואיך שאנחנו מבטאים את הרוח שלנו לעולם. זה אומר שאנחנו צריכים להקפיד בשפה שלנו, לתאר לעצמנו אמת בלי תוספת שיפוט שגוי. זה אומר להבין שהטוב מצוי רק בשיפוט שלנו והרע בבורות שלנו. אז אם משהו ניטרלי מקבל על ידינו ערך זה משפיע על הנפש שלנו. כמו הגלימה של מרקוס אורליוס. היא יכולה להיות חובה ואחריות והיא יכולה להיות מעמד ותשוקה לשחיתות. אם נתאמן הדיאלוג הזה עם הרשמים שלנו מהמציאות, הנפש שלנו תהיה בריאה יותר. אנחנו לא נגיע לשפה שתתאר את המציאות עם תוספות מיותרות. 

תוכלו לתרגל את הטכניקה של ייצוג אובייקטיבי כך:

זהו את הטריגר: התבוננו באירוע שמעורר רגשות עזים. לדוגמה: קבלת משוב שלילי בעבודה.

תארו אותו באופן עובדתי: ציינו רק את העובדות האובייקטיביות. לדוגמה, "המנהל שלי הדגיש כמה טעויות בדו"ח שלי.".

או במקום "אני אוהב פיצה", תגידו: "אני אוהב קמח עם מים, שמרים, גבינה ותבלינים". 

תגידו לעצמכם, תתבטאו בפשטות כאשר תתארו את המציאות. הספינה נטרפה. הוא נושל מהירושה. אמרו עלי כך וכך. אל תוסיפו. 

התחילו בקטן: יישמו ייצוג אובייקטיבי על מטרדים קטנים לפני שתעברו לגורמי לחץ גדולים יותר.

כתבו יומן יומי: כתבו תיאורים אובייקטיביים באופן קבוע כדי לחזק נתיבים עצביים.

סבלנות ועקביות: הרגלים נוצרים לאורך זמן – שמרו על תרגול עקבי לחוסן רגשי מתמשך.

ייצוג אובייקטיבי הוא תרגול סטואי רב עוצמה המשתלב בצורה חלקה בפסיכולוגיה המודרנית, ומציע יתרונות מוכחים לבהירות רגשית, הפחתת לחץ וחוסן. על ידי שליטה בטכניקה זו, אתם מחזירים לעצמכם את השליטה על התגובות הרגשיות שלכם ומקבלים החלטות ברורות ורציונליות יותר.

 אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו. 

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב