פרק 186 על רטוריקה, אכזריות ורחמנות

‘The Tyrant Phalaris condemning Perillos to the Brazen Bull’, by Stefano della Bella, 1660. Finnish National Gallery. Public Domain.

 שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

שמעתם פעם את המשפט של חז"ל:

"אמר ריש לקיש כל מי שנעשה רחמן על אכזרים נעשה אכזר על רחמנים".

הפעם נבחן את עניין האכזריות והרחמים. בהקשר גם של מידות טובות או עוול. אבל קודם, קצת רטוריקה. 

אריסטו כתב על הרטוריקה כלומר ספר שנקרא "רטוריקה". 

הוא כתב: "בנוגע לטענה כי על ידי שימוש בכוח המילה לרעה אפשר להזיק הרבה, יש לציין כי דבר זה ניתן לומר על כל דבר ודבר, להוציא מידה טובה, ובייחוד על דברים שהם מועילים ביותר, כגון כוח, בריאות, נכסים ואמנות ניהול מלחמות. הם מביאים תועלת רבה ביותר כאשר אדם משתמש בהם בצורה הגונה, ונזק רב ביותר כשמשתמשים בהם באופן לא הגון." (מתוך "אומנות השכנוע" של נתן שפיגל עמ' 72-3).

אז רטוריקה היא כלי אומר אריסטו שאפשר להשתמש בה לטובה ולרעה. הוא אומר שיש שלושה סוגים של טיעונים לשכנוע: הראשון, אתוס- שזה טיעון שהמקור שלו הוא באישיותו של הנואם. השני, טיעונים רגשיים, שמטרתם לעודד אצל המאזינים מצב רוח מסוים. השלישי טיעונים שכליים, שהיעוד שלהם הוא להוכיח את טענת הנואם או לעורר רושם שהטענה הוכחה. 

הטיעון מהסוג הראשון, אומר שמי שנואם צריך להמחיש לקהל שלו, את האמינות שלו, את היושר שלו, ושהוא דמות מוסרית. הסטואים למשל ראו בדמויות כאלה מופת לחיקוי התנהגות. הסיבה שאפיקטטוס כל הזמן מזכיר את סוקרטס. חשוב לציין, שזה טיעון שנכון לכל בעל מקצוע שאנחנו פונים אליו או אם אנחנו בעלי מקצוע. לא הייתי רוצה ללכת לרופא שלא משדר לי מקצועיות או אמינות או יושרה מקצועית. 

חשוב לציין, שאריסטו לא מתכוון לדעה מוקדמת, אלא כזאת שנוצרת לנו על הנואם בזמן נאומו. 

לגבי הטיעון הרגשי, זה אחד הטיעונים שעליהם אריסטו שם הכי הרבה דגש, כי הם מעוררים את הקהל הכי טוב. המאזינים, יגיבו אחרת אם הם במצב של צער, או במצב של שמחה. וזה כמובן נכון גם לאהבה ושנאה. 

לעומת זאת. 

אפיקטטוס נותן כיוון אחר לגמרי. 

הוא נותן ערך לרטוריקה, רק מתוך כוונה ללמד. לא לשכנע. ראשית, על האדם להיות מתקדם בעצמו לפני שהוא מלמד אחרים. כמו מוזיקאי שמנגן ולא משנה לו תגובת הקהל. הוא ינגן כמו שצריך לא כדי לשכנע, כי זה נכון לעשות. באותה מידה, פילוסוף ידאג קודם שהוא בעצמו נוהג כראוי. לא לנסות להרצות לאחרים, כדי למשוך קהל עוקבים. אפיקטטוס שואל את תלמידו:

"כלום הוא מבקש מורה שילמדו כיצד לחיות? לא ולא, טיפש שכמותך. הוא רק רוצה שילמדו אותו כיצד לנאום ; הרי בשל זה הוא מעריצך"? 

אם אתה רוצה רק קהל אומר אפיקטטוס. אז אתה בעצמך לא לומד כלום על איך לחיות.

פילוסוף צריך למשוך אליו את אלה שיפיקו ממנו תועלת כמו השמש המושכת אליה את מזונה. משפט מוזר אני יודע. בעת העתיקה, הניחו שהשמש ניזונה מאדי הים. אבל האנלוגיה היותר מוצלחת היא, שאפיקטטוס שואל, האם הרופא מזמין אליו את החולים? הם בוחרים ללכת אליו. הוא נותן דומה מהמורה שלו שאמר לתלמידים שאם יש להם זמן לשבח אותי, אז הדברים שלי הם ללא הועיל. ככה מוסוניוס רופוס היה מציג בפני אנשים את החולשה שלהם. מה בהתנהגות שלהם מזיק להם. מי שבא לפילוסוף, אמור לצאת עם כאב ראש בשל הבחינה העצמית ודברים שעליו לתקן בעצמו. התפקיד הרטורי של הפילוסוף, הוא להראות לאחרים שהם מחפשים את האושר במקום הלא נכון. שהגישה שלהם עצמם מזיקה להם. 

נחזור לאפיקטטוס אח"כ.

נעבור למידות רעות ומידות טובות. 

קיקרו כתב את paradoxa stoicorum אברהם ארואטי תרגם את זה "פרדוקסים סטואיים". אפשר למצוא אותם בספר "חלומו של סקיפיו", בהוצאת נהר. 

את החיבור שלו על "פרדוקסים סטואיים", הוא כתב בשנת 46 לפנה"ס קצת לפני מותו של קאטו החכם הסטואי. עת קיקרו וקאטו, הפסידו ליוליוס קיסר, במלחמת האזרחים הרומית. קיקרו הקדיש את החיבור לברוטוס, שהיה נשוי לביתו של קאטו ולימים התנקש ביוליוס קיסר.

קיקרו הסביר שהסטואיים ביטאו את ההשקפות הפילוסופיות שלהם באימרות קצרות שנקראו פרדוקסה. כי הן בלתי רגילות. כלומר טענות שהן מעבר לדעה המקובלת. שזו המשמעות המילולית של פרדוקסה. para - מעבר ו doxa הדרך הישרה, או המקובלת. כמו המילה para ב פרנורמל. או doxa כמו באורתודוקסיה. אבל קיקרו, היה קצת לעגני לרטוריקה הסטואית, הוא אמר שהמימרות הפרדוקסליות הסטואיות, היו קצרות ואפילו הסטואים בעצמם בקושי הסכימו להם. פשוט קיקרו בתור אחד הנואמים והרטוריקנים הגדולים בהיסטוריה, נתן ערך גדול יותר לאמנות הנאום. הסטואים, היו קצרים ותמציתיים וכמו שראינו קודם אצל אפיקטטוס, הוא בכלל חשב שאנחנו לא צריכים לשכנע אחרים בדעתנו. אז קיקרו, כתב את הפרדוקסים הסטואיים, כדי להראות שאפשר לקחת את האמירות הקצרות הללו לשם שעשוע, להתאמן איתן באמנות הדיבור. הוא דן בשישה פרדוקסים. אבל אני רוצה היום לתת תשומת לב לאחד. אני רק אומר קודם שקיקרו, קיבל את העקרונות המוסריים שבפרדוקסים הללו. הוא רק בחר להתייחס לסגנון הרטורי.

הפרדוקסים הם:

1. רק מה שמוסרי הוא טוב

2. המידה הטובה מספיקה כדי להיות אנשים מאושרים

3. המעשים הטובים שווים כולם והמעשים הרעים שווים כולם

4. כל כסיל, או טיפש, זה אדם שדעתו נטרפה עליו

5. רק החכם הוא בן חורין והכסיל, הוא משועבד

6. רק החכם הוא עשיר

בתרגום של אביבה קציר לספר של קיקרו "על תכליות הטוב והרע", הפרדוקס השלישי נקרא "כל המעשים הצודקים שווים הם; כל החטאים זהים".

הסיבה לפרדוקס הזה, היא כי גם המידה הטובה וגם החטאים, הם תלויים בכוונה ובמצבו הנפשי של בעל המידה ולא בתוצאה. הדוגמה של קיקרו יפה בעיני. קברניט שגורם לטביעה של האוניה מלאה בזהב או מלאה בקש, נשפט האם הוא קברניט טוב או רע, על פי המיומנות שלו ולא על הסחורה. אז הפרדוקס הסטואי, נותן דגש למידות ואז אם התוצאה גדולה או קטנה, המידה לא משתנה. זה לא משנה אם עשיתי משהו רע ואף אחד לא יודע או לכאורה לא נגרם נזק, עדיין עשיתי מעשה רע. 

נעבור לסנקה. 

הוא מספר על פָלָארִיס שהיה עריץ אכזר ששלט באקראגאס (אגריג'נטו של ימינו) שבסיציליה, בין השנים 570 ל-554 לפנה"ס. הוא נודע לשמצה בשל אכזריותו היתרה, והסיפור המפורסם ביותר הקשור אליו הוא "שור הברונזה" . מרקוס אורליוס מזכיר אותו ב 3.16:

"...פעולה על פי דחפים, כהמשך חוטיה של בובה, היא מסימני ההיכר של חיות פרא, של אותם המשתוקקים לבני מינם, של פָלָארִיס ונֶרוֹן."

על פי האגדה, פָלָארִיס הזמין פסל בשם פרילאוס ליצור עבורו שור חלול עשוי ברונזה. המכשיר נועד לשמש ככלי עינויים והוצאה להורג: קורבנות היו נכלאים בתוך השור, ואש היתה מודלקת מתחתיו. צעקותיהם של הקורבנות הבוערים היו נשמעות כגעיות שור דרך מערכת צינורות שהותקנה בתוך הפסל. פרילאוס עצמו, ממציא השור, היה הקורבן הראשון של המכשיר, ולבסוף גם פָלָארִיס עצמו הוצא להורג באותו שור נחושת כאשר הודח משלטונו.

למרות אכזריותו, בתקופת שלטונו העיר מדינה שלו, אקרגאס שגשגה והתרחבה. הוא חיזק את חומות העיר, בנה אמות מים ומבנים מפוארים, ושיפר את הסחר. עם זאת, הוא נחשב לאב-טיפוס של עריץ מרושע בהיסטוריה.

אפשר לקחת ממנו דוגמא, איך לא לנהוג. גם סנקה וגם מרקוס אורליוס מזכירים אותו בהקשר זה. איך לא לנהוג: לא בעריצות, לא באכזריות. וזה לא משנה אם עשית כמה דברים טובים, אם אתה עריץ, ככה יזכרו אותך. עוד מסקנה מהסיפור, נוגעת לפסל שבנה לעריץ את מכשיר העינויים הנורא שלו והיה הראשון להיות קורבן שלו, כך צריך להסיק שכל מי שמשרת עריץ, שלא לעולם חוסן. הרי הפסל יכול היה להגיד אני רק בניתי פסל, אני לא זה שבחר לענות אחרים. עובדתית זה נכון. אבל אם אתה נותן יד למעשה עוול, אתה עושה עוול. מבחינת הפרדוקס הסטואי, אין הבדל בין העריץ פלאריס לבין הפסל שלו שבנה לו את מתקן העינויים. מבחינת המידה הרעה שלהם, הם זהים. בתוצאה הם שונים.

נעבור לסיפור טוב דווקא. 

סנקה בספרו "על החסדים", (2.10) אומר שלפעמים צריך להונות אדם שאנחנו רוצים לעזור לו. כדי שיוכל לקבל בנחת, בלי הרגשה רעה, מבלי לדעת מה המקור של מה שניתן לו. סנקה מספר על ארקסילאוס מייסד האקדמיה הספקנית (316-241 לפנה"ס). לארקסילאוס הזה היה חבר עני, שהסתיר את העוני שלו; הוא גם היה חולה, אך ניסה להסתיר את מחלתו וגם את זה ניסה להסתיר, ולא היה לו כסף להוצאות הקיום ההכרחיות.

מבלי שהחבר ידע, ארקסילאוס, שם לו מתחת לכרית שלו, ארנק עם כסף. כדי שהחבר העני, ירגיש בנוח לקבל. ככה הוא לא ירגיש בושה ויהיה בתחושה שמצא כסף ולא בתחושה שנתרם לו. 

למי ששואל האם הוא לא צריך לדעת ממי הוא קיבל, סנקה עונה, כן. הוא לא צריך לדעת. אי הידיעה היא חלק מהמתנה שהוא מקבל. אחר כך אעשה עוד הרבה, אתן הרבה, כדי שמהמעשים האחרים הוא יבין מי עשה את הראשון. בסופו של דבר, הוא לא ידע שהוא קיבל משהו, אבל אני אדע שנתתי.

למתנגדים שחושבים שזו תמורה נמוכה מדי למענק שנתנו, עונה סנקה: נכון, אם זו השקעה שאתה חושב עליה; אבל אם זו מתנה, יש לתת אותה בדרך שתועיל ביותר למקבל. זו לא השקעה שאתה מצפה לתמורה. שתתן תשואה הולמת.

"תתן ותנוח דעתך שאתה לבדך העד למה שעשית. אם לא כן, משמע שאין אתה שׂשׂ לעשות חסד כי אם להיראות כעושה חסד…" שתסכימו איתי שזה כמו ההבדל בין רטוריקה שנועדה לצבור עוקבים לבין מי שרוצה לעזור לאחר שיבחר בדרך הנכונה לאושר.

אם רוצים שמי שקיבל מאיתנו, ידע שאנחנו אלה שנתנו לו, אז אנחנו מחפשים חייב. אדם שיהיה לו חוב כלפינו ולא אדם שנתנו לו מתנה. 

"דרישתך שיוודע לו, הרי היא כאילו תסרב להציל אדם בשעת אפלה. (כלומר, לא תצילו אדם אם זה בחושך ולא רואים אתכם?) אינני אוסר לשמוח ברצונו של המקבל, כשהעניין סובל זאת, אבל כשהעזרה נחוצה לו והוא מתבייש בה, ואם מה שאנחנו עושים בשבילו מעליב אותו אם אינו נשאר בסתר, לא אתן את העזרה להרשם בפומבי." ואז סנקה מסכם את הנקודה הזאת מאוד יפה בעיני.

הוא כותב: "מן החוקים היסודיים והיותר נחוצים, שלא להיות לטורח על אדם, אף לא בזכרון דברים. זאת תורת החסד בין אדם לחברו: האחד צריך לשכוח תיכף מה שנתן, והשני אינו רשאי לשכוח אותו כל הימים".

שזה כלל חשוב בעיני:  שהכלל לנותן ולמקבל טובת הנאה הוא, שהאחד צריך לשכוח מיד שנתן, והשני לעולם לא צריך לשכוח שקיבל אותה.

יש עוד הרבה דברים שסנקה כותב בספר "על החסדים" הרלוונטיים למערכת יחסים שכזאת בין בני אדם. לצערי התרגום שלו, מאוד לא ידידותי.

בכל אופן, כמה שנים אחרי סנקה, באותו מקום בדיוק שסנקה נולד, בקורדובה ספרד, נולד הרמב"ם. 1135 עד 1204. סנקה נולד בקורדובה תחת האימפריה הרומית, הרמב"ם תחת שלטון ערבי. סנקה מת ברומא, הרמב"ם בפוסטאט ש במצרים. אני לא מתיימר להבין בכתבי הרמב"ם. אבל אני כן מכיר את סולם החמלה שלו. הסולם ידוע גם כ "שמונה דרגות הנתינה", הוא מודל אתי המתאר דרגות שונות של נתינת צדקה, מהנמוכה ביותר ועד הגבוהה ביותר. הרמב"ם מציג את הסולם בספרו ההלכתי המונומנטלי "משנה תורה", בהלכות מתנות עניים פרק י'.

המטרה של הסולם, היא לא רק לדרג את האופן שבו אנו מעניקים עזרה, אלא גם לחנך אותנו לשפר את דרכי הנתינה שלנו, מתוך הבנה שהנתינה היעילה והמוסרית ביותר היא זו המונעת תלות ומעניקה עצמאות.

להלן שמונה הדרגות, מהנמוכה ביותר (1) לגבוהה ביותר (8):

1. נתינה בעצב ובחוסר רצון: הנתינה הפחותה ביותר היא זו שניתנת מתוך הכרח, חוסר רצון או עצב, ובלי נדיבות לב.

2. נתינה פחות מהראוי: אדם שנותן צדקה, אך מעט מכפי יכולתו או מכפי הנדרש.

3. נתינה לאחר שביקשו: כאשר אדם נותן צדקה רק לאחר שהעני ביקש אותה, ולא מיוזמתו.

4. נתינה לפני שביקשו, בפומבי: נתינה שאמנם נעשית ביוזמה, אך היא נעשית בפומבי ולעיני כל, מה שעלול להביך את המקבל. (כמו שסנקה אמר)

5. נתינה לפני שביקשו, שלא בפומבי, והמקבל יודע את הנותן: נתינה ביוזמה, בצנעה, כאשר הנותן והמקבל מכירים זה את זה. עדיף מנתינה בפומבי, אך עדיין יש אלמנט של הכרת תודה כלפי הנותן.

6. נתינה לפני שביקשו, שלא בפומבי, והמקבל אינו יודע את הנותן (והנותן יודע את המקבל): במקרה זה, הנותן מכיר את המקבל וצרכיו, אך המקבל אינו יודע ממי קיבל את העזרה. זה מבטיח את כבודו של המקבל. שוב, בדיוק מה שסנקה אמר. 

7. נתינה לפני שביקשו, שלא בפומבי, והנותן אינו יודע את המקבל (והמקבל יודע את הנותן): בדרגה זו, המקבל לא יודע מי נתן לו, אך הנותן אינו יודע למי הוא נותן. לדוגמה, דרך קופת צדקה משותפת.

8. נתינה בדרך שלא נצרך לבריות (הדרגה הגבוהה ביותר): הדרגה העליונה ביותר היא זו שבה האדם מסייע לאחר להתפרנס בכבוד, ובכך הוא מונע ממנו להזדקק לצדקה בעתיד. זה יכול להיות על ידי מתן הלוואה, שותפות עסקית, מציאת עבודה או כל דרך אחרת המעניקה עצמאות כלכלית. זוהי חמלה אמיתית, שכן היא לא רק פותרת בעיה נקודתית אלא מונעת אותה מלכתחילה.

הסולם של הרמב"ם משמש עד היום כמצפן מוסרי בתחום הצדקה והפילנתרופיה, ומעודד אותנו לחשוב לא רק על "כמה" אנו נותנים, אלא גם "איך" אנו נותנים, וכיצד נוכל להעצים את המקבל ולשחרר אותו מתלות.

שימו לב כמה חלק מהסעיפים מאוד דומים למה שסנקה כתב. החלק הגבוה ביותר בסולם, היא דומה למה שאפיקטטוס אמר. שאנחנו צריכים להשתמש בשכנוע, רק כדי להראות לאחר איך הוא יכול לעזור לעצמו. 

עכשיו נשאלת השאלה האם נדרשת רחמנות למען נתינה וצדקה?

הרחמנות היא רגש שלילי. אני אספר לכם, שהעברתי הרצאה לאחרונה ואחת המשתתפות דיברה על דאגה. לדבריה זה אכפתיות. איך היה היתה מוודא שהבת שלה בסדר מבלי לדאוג לה?

בזכות הדאגה היא מוודאת שאלה שהיא דואגת להם הם בסדר. ככה היא אכפתית ליקרים לה.

שאלתי, האם היא יכולה לדאוג אבל לשבת ולא לעשות כלום? או האם היא יכולה לוודא שהם בסדר, לוודא שהם ערים לסיכונים, למנוע צרות פוטנציאליות (לפחות חלק), גם בלי לדאוג?

שאלתי את הדואגת מההרצאה: האם אכפת לך פחות מיקירך, אם את עושה את כל מה שצריך כדי לוודא שהם בסדר, אבל בלי לדאוג? בלי הרגש, רק המעשים? או שאכפת לך פחות, אם את יושבת ודואגת מבלי לעשות כלום בנידון?

אז יכול להיות שגם תדאגי וגם תוודאי שהכל תקין ובסדר. אבל עצם הדאגה, דווקא פוגעת ביכולת לפעול נכון.

לכן הסטואים אומרים כמו שסנקה כתב במכתב 13 לחברו לוקיליוס  “לפי השקפתנו אנחנו הסטואים מה שמביא את האדם לידי אנחות וזעקות הבל הוא ואינו כדאי לשים אליו לב.”. המכתב הזה עוסק בפחד. אבל גם דאגה וגם רחמים, הם רגשות שליליים. הם אנחות וזעקות הבל שלא כדאי לשים לב אליהם. במובן שלא להיות מופעלים מהם. 

רחמים pité בצרפתית  או pity באנגלית, למרות שנשמע דומה, אינה מגיעה מהמילה ביוונית פאתוס. היא מגיעה מלטינית מהמילה pietās, שפירושה "חובה", "יראת כבוד", "חמלה" או "אדיקות". היא גם המקור למילה האנגלית "piety" (אדיקות, יראת שמיים). כלומר הרחמים מופעלים על ידי גורם חיצוני. הסטואים ראו ברחמים (πάθος - פאתוס, כלומר, תשוקה או רגש מפריע) רגש מזיק הנובע משיפוטים שגויים לגבי מה שבאמת טוב או רע.

רחמים, עבור הסטואים, נובעים משיפוט לקוי שצרות חיצוניות (כמו עוני, מחלה או אובדן) הן "רעות" מטבען. הגישה הסטואית היא שרק הבחירות המוסריות שלנו (מידות טובות או רעות) הן באמת טובות או רעות; גורמים חיצוניים הם אדישים. כאשר אנו מרחמים על מישהו בגלל נסיבותיו החיצוניות, אנו בעצם מסכימים עם השיפוט המוטעה שלו (ושלהם) שאלה הם רעות אמיתיות המשבשות את הרווחה שלהם את אודימוניה (אושר/שגשוג) שלהם.

מי שמרחם חווה סוג של טרדה או מצוקה נפשית.  רחמים מובילים לעיתים קרובות לצער, מצוקה ואובדן השלווה הפנימית עבור האדם שחש אותם. הסטואים שאפו לאפתיה – לא אדישות במובן המודרני, אלא חופש מתשוקות מפריעות. מגורמים חיצוניים שמפעילים אותנו. זו הפרעה שלא באמת עוזרת לאדם שמרחמים עליו ויכולה לפגוע ביכולתו של המרחם לפעול באופן רציונלי ויעיל. כי כמו ששאלתי את הגברת הדואגת, האם אפשר לרחם ולא לעשות כלום? האם אפשר לעשות מה שנכון כמו ארקסילאוס שנתן לחברו בסתר, מבלי לרחם? 

למרות שרחמים עשויים להיראות כמניע למעשים טובים, הסטואים טענו שזהו בסיס גרוע לפעולה. במקום להיות מונעים מסערה רגשית, הם האמינו שפעולות צריכות להתבסס על היגיון, חובה והבנה ברורה של מה שבשליטתנו. סטואי יעזור למישהו לא מתוך תחושת צער, אלא מכיוון שזה הדבר ההגיוני והמיטיב לעשות, תוך הכרה באנושיות המשותפת ובחובה החברתית שלנו. 

לעומת רחמים. 

יש לנו חמלה (אופאתיה - eupatheia): זהו רגש מיטיב (או אופאתיה, "תחושה טובה") הכולל הכרה בסבל של האחר ורצון להקל עליו, אך מבלי להיכנס למצוקה רגשית או לשפוט באופן שגוי את מהות הסבל שלהם. היא מושרשת בהיגיון ובתחושת חיבור הדדי. 

סטואי יעזור לאדם סובל מכיוון שזה מתיישב עם מידה טובה (צדק, נדיבות) ותפקידו כיצור חברתי. סטואים יפעלו ביעילות, מבלי לאפשר לרגש שלילי לערפל את שיקול הדעת או לרוקן לנו את האנרגיה. 

בספר שלו "על החנינה" כתב סנקה לנירון הקיסר בהיותו עדיין צעיר ותחת השפעתו החיובית של סנקה, על איך נכון לנהוג.

ב 2.4 הוא כותב למעשה, שמי שלא מבין נכון את המידות הטובות יכול לחשוב שהן מנוגדות אחת לשניה.

הוא כותב למשל "החנינה היא מתינות הנפש במקום שיש יכולת לקחת נקם, או נוחיות של הגבוה לעומת השפל ממנו בקביעת עונש". המתינות, היא התרופה לאכזריות. 

סנקה למעשה אומר "אין מידה טובה אחת מתנגדת לחברתה". המידות הטובות משלימות זו את זו. אבל לא מנוגדות. יש לזה חשיבות, אסביר.

ההפך מחנינה היא האכזריות. שהיא למעשה פראיות ברצון להעניש מישהו. יש הבחנה בין אלה שרוצים לפגוע לא מתוך רצון להעניש מישהו, אלא כי משהו משובש אצלהם. רוצחים למיניהם. סנקה מבדיל אותם:  "הרוצחים לא סבלו נזק – ואין עמה קצף של עוון – כי הנרצח לא חטא נגדם – היא מחוץ להגדרה שהיא חסרון מתינות בעונש." אלא הם פשוט פראיים שמתענגים על סבל אחרים. זה שיגעון לדבריו. 

את המונח אכזריות, הוא מייחד בהקשר הזה, לאלה שרוצים להעניש כשיש סיבה לכך, אבל בלי פרופורציה. כמו פלאריס שהזכרתי בהתחלה. הוא הדוגמה של סנקה לאדם שהעניש במידה מוגזמת. "מספרים שלא ענש נקיים, אבל התאכזר על הנפגעים בעינויים בלתי־אנושיים.". כלומר לא העניש סתם, אבל הגזים מאוד בענישה. "נוכל להימנע מן הפלפול, באמרנו כי האכזריות היא נטיית הנפש לעשות (לאדם) דברים קשים. את הנטיה הזאת מרחיקה החנינה מאד, בעת אשר מדת הדין יכולה לדור בשכנותה."

זו הנקודה אליה הוא התייחס שמידה טובה נוגדת מידה רעה, אבל לא מידה טובה אחרת. החנינה, המתינות, נוגדות אכזריות. שהם נטיית נפש רעה. 

ואז ממשיך סנקה לנקודה שלנו על הרחמים.

"כאן עלינו להתבונן גם, מה היא מדת הרחמנות? רבים מהללים אותה כמידה טובה ומשבחים את הרחמן כאיש טוב. אבל גם זו היא חולשה בנפש. כמו במידת הדין כן ברחמנות יש מה שאנו צריכים להימנע ממנו, מצד אחד שלא ניפול באכזריות ומצד אחר שלא נמשך מתוך חנינה לרחמנות מופלגה. אמנם באופן זה האחרון המשגה הוא דבר נקל, אבל בין כך ובין כך משגה שוה הוא כשנוטים מדרך האמת."

המידה הטובה של המתינות, תמנע מאיתנו, להתאכזר. כלומר להגזים בתגובות שלנו גם כלפי מי שעשה לנו עוול, וגם לא ליפול לרחמים. והנקודה המופתית פה שעונה לכל מבקר שטוען כנגד הפרדוקס הסטואי. הפרדוקס שאומר כל המעשים הרעים שווים, וכל המעשים הטובים שווים. האדם החכם פועל רק על פי מידות טובות. כל סטייה מן המידה הטובה היא טעות מוסרית, ולכן כל הטעויות שוות במהותן (כמו שטביעה מטר מפני המים היא עדיין טביעה, בדיוק כמו טביעה בעומק הים). אז סנקה הסביר את זה יפה. השגיאה יכולה קלה בתוצאה שלה, אבל עצם זה ששיגינו, מרחיק אותנו מדרך האמת. אם הכוונה נכונה ושכולה, אם מתוך מידה טובה, התוצאה לא משנה. אם אנחנו בבורות עושים עוול, אנחנו מתרחקים מהאמת, לא משנה אם התוצאה חמורה או קלה. ויש לזה עוד זוית מבט. כמו שאפיקטטוס אמר בספר "השיחות" 2.18:

"אם כעסת, דע שלא מקרה רע בודד אירע לך, אלא שהגברת את ההרגל הזה, וכביכול הוספת אש למדורה". אפיקטטוס נותן עוד דוגמאות להרגלים שמתגברים. 

הציטוט מסנקה אמנם באופן זה האחרון המשגה הוא דבר נקל, אבל בין כך ובין כך משגה שוה הוא כשנוטים מדרך האמת. אומר שגם אם המשגה שעשינו הוא קל, הוא עדיין מגביר את ההרגל שלנו להתרחק מהאמת. הוספנו אש למדורה. אז נכון שרחמים ואכזריות, הם לא באותה סקאלה מבחינת תוצאות המעשה המיידיות, אבל הסטואים נותנים ערך לכוונה שלנו יותר מתוצאות המעשים. 

לכן גם כוונה שקולה עוזרת יותר מאשר יעזרו פעולות מתוך רחמים. קחו לדוגמא את הדרגה הגבוה בסולם של הרמב"ם:

נתינה בדרך שלא נצרך לבריות (הדרגה הגבוהה ביותר): הדרגה העליונה ביותר היא זו שבה האדם מסייע לאחר להתפרנס בכבוד, ובכך הוא מונע ממנו להזדקק לצדקה בעתיד. זה יכול להיות על ידי מתן הלוואה, שותפות עסקית, מציאת עבודה או כל דרך אחרת המעניקה עצמאות כלכלית. זוהי חמלה אמיתית, שכן היא לא רק פותרת בעיה נקודתית אלא מונעת אותה מלכתחילה.

או כמו שנהוג לומר, תן לאדם דג, הוא ישבע ליום, תן לו חכה הוא ישבע לכל החיים. כלומר תעזור לו לעזור לעצמו. 

עוד נקודה מהכיוון של השכנוע. 

אפיקטטוס מדבר בספר "השיחות" 2.12 על אומנות הויכוח. הוא במופרש אומר ששכנוע אחרים צריך להיות כמורה דרך לאדם תועה. "כשהוא מוצא אדם תועה, הוא מביאו לדרך הנכונה ואינו עוזבו לנפשו תוך דברי צחוק וגידופים" בכך אפיקטטוס מתכוון שרטוריקה שנועדה לנצח בויכוח, שמה ללעג את הצד השני. הוא ממשיך ואומר: "כך עשה גם אתה (כלומר תהיה מורה דרך). הראה להדיוט את האמת ותראה כיצד הוא הולך אחריה. אבל כל זמן שלא הראית לו את האמת, אל תצחק לו ; מוטב תכיר את אפס-יכולתך שלך.". 

אפיקטטוס ממשיך ומציע לשכנע בשיטה הסוקרטית. קודם כל, סוקרטס מעולם התרגז בויכוח. הוא תמיד הראה את עצמו לצד האדם עימו הוא מתווכח ואיך ביחד הם מחפשים את האמת. אפיקטטוס ממחיש זאת ע"י תיאור שמראה איך האדם מבין מה נכון ומה לא, מה מועיל לו ומה לא. 

נחבר עכשיו את נושא הרטוריקה עם נושא הרחמים. 

רחמים, זו מניפולציה רגשית. פאתוס. הפעלה של כלים רטוריים, מילוליים או התנהגותיים שמפעילים אדם אחר, על ידי התשוקה השלילית של האדם. זה לא משנה אם התוצאה היא לתת 10 ש"ח לדר רחוב, או לרחם על אכזר שיחזור לפגוע ולהזיק. מבחינת המידה הטובה או העוול, זה זהה. ההתרחקות מהאמת זהה גם אם התוצאה קלה או חמורה. אריסטו אומר שעל הנואם להפעיל רגש בקהל שלו. זה מה שעושה מי שמעורר רחמים באחר. אם בחרנו לפעול מתוך רחמים, התרחקנו מהאמת. זו היא חולשה בנפש אומר סנקה. 

מהצד השני, הרמב"ם והסטואים, אומרים לנו לעזור לאחר לעזור לעצמו. לעזור לו להתרחק מהשקר ולהבין את האמת. להבין שמעשיו למעשה אינם נכונים לו להשגת אושר ורווחה. שזה לא מועיל לו, להשיג רחמים כמו שיועיל לו לדאוג לעצמו. "כך עשה גם אתה (כלומר תהיה מורה דרך). הראה להדיוט את האמת ותראה כיצד הוא הולך אחריה. אבל כל זמן שלא הראית לו את האמת, אל תצחק לו ; מוטב תכיר את אפס-יכולתך שלך."

שזו הסיבה היחידה לשכנע מישהו אחר על פי אפיקטטוס. להראות לו שהוא תועה בדרך מזיק לעצמו. 

נחזור לבחון את המשפט של ריש לקיש כל מי שנעשה רחמן על אכזרים נעשה אכזר על רחמנים

ראשית, אם נעשינו רחמנים, זה אומר שאנחנו מופעלים מרגש שלילי, מפאתוס. מתשוקה של גורם חיצוני שמפעיל אותנו. כבר אנחנו מתרחקים מן האמת. 

שנית, זה שריחמנו על אכזר, לא מעביר את האחריות על התוצאות של מעשיו, אלינו. זה עליו בלבד. זה לא אומר שנתאכזר לרחמנים. אלא אם קוראים המשפט לאור הפרדוקס הסטואי של "כל המעשים הצודקים שווים הם; כל החטאים זהים". במובן שאם ריחמנו, הגברנו את הרגש השלילי ואנחנו מתרחקים מהאמת, אז גם אנחנו עלולים להאכזר בעצמנו. 

גם במובן של הפסל של פלאריס זה נכון, שאם אנחנו יודעים שמישהו יעשה עוול, עלינו להניע אותו מכך ולא לתת לו יד. 

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו. 

אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב