פרק 181 איך להפוך הכל לטובה

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

חשבתי על זה שאנחנו מתמודדים בישראל של 2025 כבר למעלה משנה וחצי נכון למועד כתיבת הדברים הללו, עם דברים ואירועים מפעימים ומטרידים מאוד. 

רציתי לתת כלי להתאמן עליו. כי בכל יום יש משהו בארץ שלנו. אז בכל יום צריך להתאמן. 

נתחיל במשהו שכתב לעצמו מרקוס אורליוס. 

"מחשבות לעצמי" 3.9:

"היכולת שלך לשלוט במחשבות שלך -התייחס בכבוד לכושר השיפוט שלך. זה כל מה שמגן על התודעה שלך מתפיסות שגויות - מנוגדות לטבעך, ולטבעם של כל היצורים הרציונליים.  סגולה זו מצווה לנו שיקול דעת, ידידות כלפי בני האדם והליכה בדרכי האלים."

זו ההתחלה של כל ניהול הרגשות שלנו. ניהול השיפוט שלנו. כי טרדות פסיכולוגיות הן לעתים קרובות תוצאה של תפיסות מעוותות או רעיונות כוזבים שיש לנו על המציאות.

אם נוכל לחשוב בצורה ביקורתית על התגובה הרגשית הראשונית (והלא רצונית) שלנו לאירועים, ואם נוכל ליישם את ההיגיון כדי לווסת את רגשותינו, אז נעשה צעד ענק לעבר בריאות הנפש.

כלומר הרגש המיידי שמתעורר לנו כתוצאה מאירוע כלשהו, הוא לא נשלט. הביקורת העצמית שלנו עליו, הוא כן נשלט. ככה נעשה גם צעד חשוב לעבר תפיסת החופש הסטואית. סנקה רואה ב"חופש" את הטוב האנושי העליון. הוא לא מתכוון רק שנוכל לעשות ככל שעולה על רוחנו. זה לא חופש; אלא מדובר בחופש מרעיונות רעים. משמעות הדבר היא התרחקות מדעות של ההמון ושימוש בחשיבה ביקורתית כדי לבחון דעות.

מרקוס אורליוס גם כותב לעצמו ב2.15: "הכול הוא כפי שיפוטך", הוא מרחיב על הנקודה הזאת בכמה מקומות, אבל לקחתי את 3.11:

"תמיד להגדיר לעצמנו את מה שאנו תופסים - לעקוב אחר המתווה שלו - כדי שנוכל לראות מהו באמת: את מהותו האמיתית, החשופה. להכירו בשלמותו. אמור לעצמך את שמו המדויק וכן את שמות חלקיו המרכיבים אותו, העתידים אף להתפרק ולהביא להיעלמותו... שום דבר לא תורם לגדלות רוחנית כמו היכולת הזו לניתוח לוגי ומדויק, לבדיקה יסודית של כל מה שקורה לנו (או המתרגש עלינו בחיינו). מהו דבר זה היוצר בי רושם עתה? מהם מרכיביו וכמה זמן יעמוד הוא בעינו? מהי המידה הדרושה כדי להתמודד עמו — עדינות, אומץ, אמת, יושרה, פשטות, עצמאות וכיוצא באלה?".

מרקוס אורליוס לוקח את מה שאמר לפניו אפיקטטוס ש "בני אדם מוטרדים לא מדברים, אלא מהשקפותיהם עליהם." ומשתמש בכלי לפרק את מה שמטריד. לבדוק מה מרכיב אותו. ממה הוא בנוי. האם הוא בהווה, בעבר, בעתיד? להגיד לעצמנו מה השם המדויק של מה שמטריד. ואז אני אמור להגיד מה בדיוק מטריד. לקרוא בשם לכל חלק וחלק במה שמטריד אותי. לפרק את זה לחלקים. וכנות אותם בשמות אובייקטיבים. בלי כינויים, בלי רגש נלווה שמאדיר אותם או מקטין אותם. בלי ההילה או הקרניים הנלווים לדבר שמטריד אותי. 

אז אפשר יותר בקלות למצוא מה יש בי שיכול להתמודד.

זה מביא אותי לאחת השיחות של אפיקטטוס.

השיחה נקראת "על ההשגחה" 1.6 בספרי "השיחות". אפיקטטוס אומר שיהיה לנו קל יותר לקבל את ההשגחה, או במילים יותר עדכניות, לקבל את מה שקורה, אם נסגל לעצמנו שתי תכונות. כושר ראיית כל מה שקורה לבני האדם ולכל דבר, והכושר של מתן הודיה. 

אתחיל בלהגיד שהפילוסופיה הסטואית היא תכליתית. מה שנקרא ביוונית עתיקה "טלוס". היקום\הטבע, הוא יצור חי אורגני. ככה הם האמינו, אני לא. מה שאומר, שכל מה שקורה בטבע, יש לו מטרה. יש אנשים שרואים את העולם ככה גם היום וזה בסדר. להם יהיה יותר קל לקבל את מה שאומר אפיקטטוס. מי שהוא יותר נוטה לתפיסת עולם מדעית, יכול פשוט להסתכל על מה שאומר אפיקטטוס במשקפיים של סיבה ותוצאה. שתי הגישות מתאפשרות. 

גם שתי התכונות שאפיקטטוס ממליץ לנו לאמץ מתיישבות עם תפיסות העולם הללו, המדעית או התכליתית אמונית. 

האפקט שאימוץ שתי התכונות הללו מייצר, עובד ועוזר לנו בחיים גם אם התפיסה שלנו היא שיש השגחה וגם אם התפיסה היא מדעית. 

התכונה של כושר ראיית כל מה שקורה מאפשרת לנו, לראות את התועלת שבכל דבר ואז קל לנו לאמץ את התכונה השניה ולהודות על מה שהתרחש.

מאחר ואפיקטטוס הוא תכליתי בתפיסתו, הוא אומר אלוהים יצר את הצבעים ולנו נתן את היכולת לראות אותם. אם לא היה נותן לנו את כושר הראיה, לא היתה תועלת בצבעים. יכול להיות שאני טועה, אבל נראה לי שאפיקטטוס לא ידע אז שהם ספקטרום של החזר אור. אבל הוא צודק שכושר הראיה שלנו מאפשר לנו שתהיה לנו תועלת מהצבעים, או הנאה ולהודות עליהם. 

אם נחזור רגע למה שמרקוס אורליוס כתב לעצמו, לפרק את הרושם שיש לנו ולראות את הצבעים, נניח לפי הספקטרום, יאפשר לנו להודות עליהם ולראות את התועלת שבהם. הרי הבחנה בין צבעים מאפשרת לנו למשל לבחור מזון טוב יותר עבורנו. זה מועיל.

אז אין תועלת אם נוצרו הדברים אבל אנחנו לא רואים את התועלת בהם, או הפוך נותן לנו כושר ראייה אבל יותר דברים שאנחנו לא יכולים לראות, אז אנחנו לא יכולים להפיק מהם תועלת.

"ועוד (אומר אפיקטטוס), אילו היה יוצר את שני אלה (כלומר את כושר הראיה והיכולת שלנו להודות ולהפיק תועלת ממה שאנחנו רואים), ולא היה יוצר את האור, גם אז היו ללא הועיל.".

ברגע שאנחנו עושים מה שכתב לעצמו מרקוס אורליוס "תמיד להגדיר לעצמנו את מה שאנו תופסים - לעקוב אחר המתווה שלו - כדי שנוכל לראות מהו באמת: את מהותו האמיתית, החשופה. להכירו בשלמותו." אנחנו יכולים להכיר את התועלת. 

אני לא אכנס לטיעון של אפיקטטוס של לכל מה שנוצר יש יוצר, כי זה לא רלוונטי לנו מלבד ההבנה שכל סיבה יש תוצאה ומרגע שנוצר משהו, או התרחש אירוע, הוא הפך להכרחי. אז עלינו לפרק אותו ולכנות אותו בשם יותר אובייקטיבי ולא רק איזה ערך נתתי לו, כטוב או רע. אז נוכל למצוא גם את התועלת. 

זה נכון לאירועים גדולים דרמטיים, או לאירועי חיים קטנים. 

ההסבר של אפיקטטוס, הוא שאנחנו רואים רשמים של המציאות, אירועים או חפצים ואנחנו יכולים לקחת חלק מהם, או את כולם. אנחנו יכולים לחבר חלקים של רשמים שונים וליצור משהו חדש. אנחנו יכולים לעשות צירופים של דברים. אנחנו רואים שייכות בין דברים. אז דברים לא נעשים באקראי. יש להם יוצר, עם כוונה תכליתית או פשוט סיבות ותוצאות טבעיות. לרבות אנחנו, מייצרים. 

זה הזכיר לי את הסרט "ההברקה" שמבוסס על סיפור אמיתי. על מהנדס, שפיתח את ההשהייה במגבים למכוניות. חברות מכוניות גנבו את הפטנט שלו והתנהל משפט זכויות יוצרים על ההמצאה שלו. 

רוברט קירנס המהנדס מדטרויט שהמציא בשנות ה-60 את המגב שניתן לשלוט במהירות תנועתו. כמו באגדות, יצר את הפטנט במרתף ביתו, לעיניהם הנרגשות של ילדיו הקטנים. הוא ניסה למכור את המוצר לתאגיד כלי הרכב הענקי פורד, שבמשך שנים ניסה ללא הצלחה לפתח טכנולוגיה דומה. לימים הוא גילה שהמוצר שלו נגנב בלי להניד עפעף.

במשפט המומחה של פורד מעיד שבהמצאה אין שום דבר חדש מבחינה אלקטרונית. רוברט קירנס פשוט סידר באופן חדש כמה רכיבים וייצר את מנגנון השהייה ושליטה במהירות המגב. 

החלק היפה בעיני שהולם לנושא שלנו, הוא החקירה הנגדית שעושה קירנס. הוא נותן לנציג של פורד את הספר "בין שתי ערים" של צ'רלס דיקנס ומקריא לו את שורות הפתיחה. 

"היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות;

היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים;

היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי."

אז הוא מבקש מהנציג של פורד למצוא במילון  חלק מהמילים והוא שואל האם צ'רלס דיקנס המציא את המילים הללו או רק סידר אותם מחדש וייצר יצירה משלו באמצעותן?

כך שכל יצירה אנושית, היא לא בריאה יש מאין. 

אבל היא תכליתית כמו שאמר אפיקטטוס.

במידה מסוימת גם לבע"ח של תכליתיות. הם אוכלים, שותים, מתרבים ומגנים על צאצאיהם מתוך התכלית שלהם. גם לבני אדם יש את התכונה הזאת. 

לנו יש גם את ההבנה. את היכולת לראות חוקיות בדברים. את הרציונל האלוהי המאפשר לנו להבין את החוקיות בטבע ולראות אותה כמו שהוא אמר בפתיחת הפרק הזה. 

זה מביא לכך שכל אחד יכול לראות ככה את תפקידו בעולם. את התכלית ואת החובות שלו. אבל לא נכנס לזה כרגע. כי אנחנו עוסקים הפעם באימוץ התכונות הנכונות להתמודדות. אז הטבע נתן לנו את התבונה ואת ההבנה איך לחיות על פי הטבע. כלומר במה שיכול לעזור לנו לשגשג ברווחה. בעיקר באתיקה שלנו. 

כושר הראיה שלנו, עוזר לנו לראות את הטבע ואת מה הוא נותן לנו. זאוס נתן לנו את כושר הראיה שנדע לאיזה תכלית נולדנו, שנצפה ביצירותיו ונבין אותן.

אז נשאלת השאלה על ידי תלמיד טרחן: "אבל קורים בחיים מקרים בלתי נעימים וקשים".

התשובה היא שבכל מקום שלא נהיה בו, יהיו לנו טרדות, צפיפות, חוסר נוחות, נרטב בגשם, יהיו צעקות והמולה. אבל אם נשקול את נפלאות הטבע מול הקשיים, נהיה מוכנים לסבול ולשאת את הדברים. בעיקר ניתנו לנו כוחות נפש לעזור לנו להתגבר על כל מה שמתרחש. ניתנו לנו רוחב לב וגבורה. כוח סבל. אם אני איש רחב לב אומר אפיקטטוס, למה אני צריך לדאוג ממה שמתרחש? אם אני יכול להשתמש בכישורים שניתנו, למה להתלונן או להיות מוטרד? 

ואז אפיקטטוס אומר משהו שצריך להיות לנו לעזר בכל פעם שקצת קשה לנו או משהו מטריד אותנו. לכאורה התלמיד אומר לאפיקטטוס:

" - אמת, אבל חוטמי נוזל.

• עבד שכמוך! (עונה לו אפיקטטוס) לשם מה ניתנו לך ידיים? כלום לא כדי לקנח את בהן את החוטם?".

אז ראשית אני לא ממליץ לקנח עם היד, אלא אם אין ברירה. שנית, שימו לנגד עיניכם את המשפט אפיקטטוס אומר לכם "עבד, אין לך ידיים לקנח את האף" וקחו את זה למקום של נזיפה על התלונה והטרוניה וחפשו את הידיים שיעזרו לכם להתמודד. אם זה כישרון שיש לכם, יכולת או עזרה מבחוץ. 

גם הרקולס לא היה נעשה אל אם לא היה מתמודד עם המשימות שניתנו לו. אומר אפיקטטוס. הוא לא חיפש את הצרות, אבל מרגע שהגיעו, הוא התמודד בגבורה. 

הפואנטה היא שיש לנו כישרון להתמודד. 

אנחנו רק צריכים קודם לא להיות נפעמים מהאירוע, על ידי פירוק שלו לגורמים אובייקטיביים, למתווה למהות האמיתית שלו בלי התוספת הרגשית. אז נוכל לראות את הדבר בפני עצמו וחפש את הכישרון שיש לנו להתמודד.

השלב הבא, זה ההודיה. 

המאמינים בנינו יגידו "הכל לטוב", גם אפיקטטוס אומר את זה. רק שהוא מתכוון שהכל קורה לטובת הטבע. כי אם הרגל היתה תבונית, היא היתה בוחרת לדרוך בבוץ כדי לאפשר מעבר לגוף שהיא מחוברת אליו. ככה אנחנו באנלוגיה הזאת הרגל ושאר הגוף הוא הטבע. אנחנו עדיין יכולים להגיד הכל לטובה. כי אנחנו לא יכולים לדעת מה יביא האירוע. לאיזה תוצאה. כי מה שיתרחש אפשר להמיר לתועלתנו בעזרת ראיה אובייקטיבית, כישורי הסתגלות ובחירה נכונה תבונית וטובה. ככה הרקולס הפך אל. 

אני מאמין שאולי היה איש כזה באמת. ואולי היה גם אודיסאוס עוד דמות מיתית שמהווה מופת לסטואים. אבל הם חיו בתקופה שהפכו דברים לאגדות. הם הפכו לאגדות ומיתולוגיות בזכות מעשי מופת אמיתיים. 

אנחנו חייבים להתחיל בללמוד להבחין בין מה שקרה בפועל לבין הפרשנות שלנו למשמעות של האירוע. זה מלמד סוג של ענווה: ההבנה שהפרשנות של האדם עצמו היא רק אחת מתוך מגוון אפשרויות. קשה להבין במלואן את המניעים של האדם עצמו; וכמעט בלתי אפשרי להבין את המניעים של מישהו אחר אם אנחנו מדברים על אירוע שמעורבים בו אחרים. 

התגובה האוטומטית שלנו לאירועים או לאנשים אחרים היא בדרך כלל רגשית. לכן נכון לנו לאמן את עצמנו להיות מודעים לתגובות אוטומטיות ולבחון אותן בבדיקה רציונלית. האם התגובה שלנו הגיונית? האם יש הסברים חלופיים שעלינו לשקול? ומעל הכל, האם התגובה שלנו משרתת את האינטרס שלנו? 

סנקה טען למשל שכעס הוא הרגש ההרסני ביותר שלנו, בדומה במובנים מסוימים לשיגעון זמני. בספרו, "על כעס", סנקה בוחן את טבעו של הכעס וכיצד ניתן לשלוט בו ולנהל אותו. האסטרטגיות שלו לניהול כעס רלוונטיות לא פחות מהפסיכולוגיה המודרנית. הטכניקות שלו כוללות ניסיון לראות את התמונה הגדולה, לתרגל שליטה עצמית ולשקול את ההשלכות של מעשיו של האדם. פחד הוא בעל עוצמה רבה באותה מידה ולעתים קרובות משתק. פילוסופיה סטואית מסייעת להפחית את הפחד מתוצאה לא רצויה על ידי הדגשת הרעיון שמחשבותינו על אירועים עתידיים שאינם בשליטתנו הן לעתים קרובות מטרידות יותר מהאירועים עצמם. שימו לב לתגובות אוטומטיות, כולל קטסטרופליזציה ומהכללות - או חשיבת יתר. הם עיוותים קוגניטיביים המעצימים את הפחד ומהווים מכשולים להערכה רציונלית. כמו שכתב סנקה לחברו:

• מכתב 24: "סנקה ללוקיליוס ברכות, אתה כותב לי שאתה מוטרד. אויב נזעם תבע אותך למשפט ואתה ירא תוצאותיו. אתה חושב שאייעץ לך לצפות לתוצאות טובות ולמצוא רוגע בתקווה נעימה. למה צריך לזמן את הרעה קודם זמנה, הרי צריך יהיה לסבול אותה מיד לכשתגיע, ולמה למרר את ההווה בפחד מהעתיד? אין ספק שטיפשות היא להיות אומלל כבר עכשיו, מכיוון שתהיה פעם אומלל".

הסטואים מלמדים לקבל את מה שיש, זה החלק של ההודיה שאפיקטטוס דיבר עליו ומרקוס אורליוס תרגל לדוגמה מ 5.17 שמתאימה מאוד למה שאנחנו חווים היום בארץ: 

"לרדוף את הבלתי אפשרי זהו טירוף; אמנם לא אפשר לרשעים שלא לעשות דברים כגון אלה.". דהיינו, תבחינו בין דברים שאתם יכולים לשנות לבין דברים שאתם לא יכולים. אל תצפו. תמצאו סגולת התמודדות. 

אז לסיכום,

"הכול הוא כפי שיפוטך". תזכרו את זה. ואז תבחנו את מה שאתם שופטים ואיך אתם שופטים אותו. ממה הוא מורכב. מה הכיוון ומה התכלית שלו. תבדקו כל דבר בצורה אובייקטיבית לא רק על פי השיפוט הראשוני שלכם. במה הוא יכול להועיל. אח"כ, תנו לו שם אובייקטיבי שלא כולל את הרגש שלכם. לא להגדיר משהו כטוב או רע. אלא משהו בפני עצמו בלי קשר אליכם. תבחרו לראות את הטוב שבטבע.

אז תגידו לעצמכם:

• "עבד שכמוך! לשם מה ניתנו לך ידיים? כלום לא כדי לקנח את בהן את החוטם?".

מה יש בכם שיכול לעזור להתמודד. סבלנות, גדלות רוח. נדיבות. אומץ וגבורה. יכולת למתינות. אדיבות. כל תכונה חיובית שיש בכם יכולה להמיר את החוויה למשהו שמועיל לכם. לכל הפחות לאמן את הסגולות החיוביות שלכם. 

תחשבו איך אתם ממירים את החוויה, את האירוע ואת האנשים שאתם מתמודדים איתם, למשהו חיובי ומועיל. ואז, האירוע והחוויה יהיו כאלה שתוכלו גם להודות עליהם. 

אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב