פיתגורס מתוך הציור La scuola di Atene (אסכולת אתונה) של רפאל
שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אתם יכולים לחפש גם דף האינסטגרם או קבוצת הפייסבוק. אם תעקבו, זה יעזור לכם לתרגל, להנכיח בחייכם ולשמר את הפילוסופיה הסטואית.
היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
כתב לי מאזין שהצלחתי לבלבל אותו באחד הפרקים. בפרק שבו דיברתי על premeditatio malorum
על לחשוב מראש על צרות. הוא כתב לי כך:
היי ברק
הפרק האחרון שלך מאוד בלבל אותי למען האמת.
אני בתקופה זו של המלחמה יוצא שאני מדמיין (מרצון או לא שמרצון) תרחישים של אסונות בראש ודברים שעלולים לקרות. חשבתי אפילו אם כדאי לי לקחת ציפרלקס כדי להתמודד יותר טוב עם התקופה הזאת.
דיברת על האנשים שעזבו את הכפרים שלהם לפני אסון.
האם אנשים אלה היו אנשים היותר חרדתיים אבל ניצלו? איפה עובר הגבול בין פעולה מחרדה לפעולה מהיגיון.
אני מכיר אנשים שאחרי 7 באוקטובר לקחו את הכל פשוט ברחו לחו"ל עם ילדים ומאז לא חזרו .
ואיפה עובר הגבול שלדמיין תרחישים כאלה "מכין" אותך נפשית וגם להתכונן ולהיות מוכן פרקטית, לבין זה שזה גורם לך סבל ותקיעות ביום יום.
אולי פשוט מדובר בעניין של מזל. האם החרדות שלך התממשו או לא?
אז חשבתי להבהיר את הנושא אבל גם לגשת אליו מכיוון אחר ותת לכם תרגול סטואי שקשור לעניין. אולי זה יעזור. אבל לפני כן, איכשהו בעקבות מה שכתב לי המאזין, נזכרתי בחוק מרפי. זה אמנם כלל פופולרי היתולי, אבל אני מתייחס אליו ברצינות. הכלל הגורס כי בכל מצב נתון, אם יש סיכוי לכך שאירועים יתרחשו שלא כשורה, הם אכן יתרחשו שלא כשורה. הוא מנוסח לרוב כ-"כל דבר שיכול להשתבש, אכן ישתבש". החוק נקרא על שם אדוארד א' מרפי ג'וניור, מהנדס פיתוח אשר עבד זמן קצר בניסויי טילים בחיל האוויר של ארצות הברית ב-1949. אחת הדוגמאות הנפוצות ל"חוק מרפי", היא ציון החוק כהסבר לשאלה מדוע פרוסת לחם מרוחה בחמאה תיפול בדרך כלל על הצד המרוח?
חוק מרפי נולד מתוך עקרון רציני שנועד לגלם את עקרון התכנון ההגנתי - צפיית טעויות. אבל חד משמעית הוא אינו עקרון מדעי, כי אין חוקיות שבאמת כל מה שיכול להשתבש אכן ישתבש. זה יכול גם לא להשתבש. כלומר, אין אפשרות לחזות שהאפשרות הגרועה ודאי תתרחש, אך יש סיבה להניח שהיא יכולה להתרחש ועל כן כדאי להתחשב בסבירותה ולפעול בהתאם. בגלל שהחוק הזה הוא לא מדעי באמת, הוא מקובל כעקרון היתולי המשמש בהומור במצבים שונים, ועומד בבסיסם של חוקים רבים ברוח זו.
אבל ידעתם שסנקה ניסח משהו דומה כ- 2,000 שנה קודם?
במכתב 88 לחברו לוקיליוס כותב סנקה כך:
"לעולם לא תטעה אותי שעת המחר? הרי מטעה מה שקורה לחסר דעת. אני אינני יודע מה יקרה בעתיד. מה שיכול לקרות אני יודע. לדבר מאלה לא אתנגד, אני מוכן לכל. אם יש הקלה כלשהי, אחשוב אותה לחסד. מטעה אותי השעה אם היא חסה עלי, אבל אפילו כך אינה מטעה, כי כשם שאני יודע שהכל יכול לקרות, כך אני גם יודע שלא תמיד יקרה. אני מצפה לטוב, מוכן לרע".
מדהים ממש. הוא אמר בדיוק אותו הדבר והוסיף על זה מסקנה אתית. הוא כתב אני לא יודע מה יקרה, אני יודע מה יכול לקרות. אני מוכן לרע ומצפה לטוב. אם לא יקרה הרע, זה בונוס. ואם תחשבו על זה, סטטיסטית לרוב לא יקרה הרע. אז לרוב אנחנו במצב של בונוס. אם אנחנו מסתכלים על המציאות בדרך שמציע סנקה, אנחנו נראה גם את הטוב שהתרחש ולא הרע שצפינו שיתכן ויתרחש. אם הרע יתרחש, אז נכנס החלק של להיות מוכן ולא להתנגד. אלא לקבל שזה יכול לקרות. כשאני אומר לא להתנגד, אני מתכוון רגשית. לא לכעוס על מה שכבר קרה.
התרגול של העניין צריך להיות מתמיד.
נתחיל בזה שכמה אסכולות פילוסופיות בעת העתיקה, התחילו את יומם באימון רגוע בלדמיין ולהרהר לשם הרגעת השכל ולהכין אותו ליום שיבוא.
ניקח לדוגמא את מה שכתב יַאמְבְּליכוס. באמת שלא המצאתי אותו. הוא היה פילוסוף נאופלטוני סוּרי, הוא היה הביוגרף של המיסטיקן היווני, הפילוסוף והמתמטיקאי שכולנו מכירים את שמו: פיתגורס. בכל אופן יַאמְבְּליכוס הזה כתב שמדיטציית בוקר הייתה נוהג בפילוסופיה תרפויטית בעת העתיקה עוד בתקופתו של פיתגורס עצמו וכמובן ממשיכי דרכו.
יַאמְבְּליכוס כתב כך - בספרו חיי פיתגורס - בתרגום חופשי שלי מאנגלית:
הם נהגו לבצע הליכות התבודדות בבקרים למקומות שידוע שהם שקטים, למשל למקדשים או חורשות או כל מקום הולם אחר. הם חשבו שזה לא כדאי לנהל שיח עם אף אחד עד אשר הם השיגו שלווה פנימית, ע"י התמקדות בכישורי ההגיון הרציונלי שלהם. הם החשיבו את השיח עם אחרים מיד עם ההתעוררות בבוקר כמשהו שמסעיר את הנפש וזו הסיבה שהפיתגוראיים תמיד בחרו ללכת למקומות המבודדים ביותר.
במקום אחר יַאמְבְּליכוס כתב שהפיתגוראיים העריצו את זריחת החמה. גם מרקוס אורליוס תאר שהפיתגוראיים התכוננו ליום הקרב ע"י הקדשת זמן מיד השכם בבוקר בהתבוננות בכוכבים עם הנץ החמה והרהרו על גודלו של הקוסמוס ועל מקומם ביקום. דהיינו הם עשו תרגיל בסגנון של "המבט מעל" שתיארתי בפרקים קודמים שמרקוס אורליוס וגם סנקה כתבו עליו.
יש פסיכותרפיסטים רציונליים מודרניים שתיארו את התרגול בוקר הזה תוך התייחסות למה שכתב מרקוס אורליוס.
ההתייחסות שלהם למה שלמדו ממרקוס אורליוס אומרת שאדם שלמד איך לשלוט בחשיבתו, גם למד במידה מסוימת לשלוט בגופו…
להשיג שליטה כזאת אפשר רק באימון יומי, ממש יום אחרי יום, כאשר השעה הראשונה דורשת את תשומת הלב שלנו במיוחד לגישה שנאמץ באותה עת ותנהל אותנו במהלך אותו יום.
פיתגורס היה ער לעובדה כי הוא דרש שקט והרהור -או מדיטציה בשעה הראשונה לאחר ההשכמה.
כמו שמרקוס אורליוס כתב בספר 11 של "מחשבות לעצמי" (27):
"אמרו הפּיתַגוֹרֶאִים: עם שחר שאו עיניכם אל הרקיע, למען נזכור את גרמי השמים, שלעולם נשארים במסלוליהם ועושים מלאכתם באותו האופן, את מערכם הסדור, את טהרתם ואת מערומיהם; שהרי שום מעטה אינו סוכך את הכוכבים."
כלומר גם מרקוס אומר לנו, בשעה הראשונה בבוקר לאחר כשפקחנו את העיניים, היא השעה בה לעשות החלטות לטובת תוצאה רצויה. הוא גם אומר שזה הזמן לנהל את המחשבות ולהתגבר על מחשבות ונטיות לעצלות. ניהול המחשבות הזה בשעה הראשונה של היום, יעזור להמשיך את היום שלנו על פי מה שרצינו מעצמנו.
זה למעשה ניצחון קטן על עצמנו בכל בוקר שעם אימון יומי, יעזור לנו להתמיד בכיוון טוב. זה יעזור לנו לבנות הרגלים טובים.
זו השעה בבוקר להרהר על איזה אנשים אנחנו רוצים להיות ואיך לאמץ את ההרגלים טובים בהקשר הזה. כל הכישורים המוסריים שלנו צריכים להיות מאומנים בבוקר. איזה מין אנשים אנחנו רוצים להיות. בזכות האימון כושר הרוחני הזה בבוקר, השכל שלנו יוכל להתגבר על מכשולים טוב יותר.
הסטואים קיבלו השראה מהפיתגוראיים לתרגל בבוקר סוג של חשיבה חיובית. אבל לא מהסוג הנפוץ היום של "תחשוב טוב יהיה טוב". אלא תרגול של חשיבה של מה אני יכול לעשות, איזה בן אדם אני, מה החובות שלי. מה היכולות שלי.
בואו נשמע מה לאפיקטטוס היה להגיד על זה בספר השיחות 1 פרק 4:
"אם אחד מכם פונה עורף לדברים חיצוניים ונותן את כל ליבו לרצונו החופשי; הוא מטפחו ומשכללו עד שיהיה בתיאום גמור עם הטבע - מרומם, בלתי תלוי, בלתי מעוכב ובלתי מרוסן, מהימן וצנוע; אם הוא נוכח לדעת כי מי ששואף לדברים שאינם ברשותו, או בורח מהם, אינו יכול להיות אדם ישר וחופשי, ובהכרח ישתנה בהשתנותם של הדברים החיצוניים ויטולטל יחד אתם הנה והנה, ובהכרח ישועבד לאחרים, שיש בידם להשיגו בשבילו או למנוע ממנו את הדברים הללו; ובקיצור, אם בקומו בבוקר השכם הוא שמור ומקיים את העיקרים האלה - הוא מתרחץ כאדם ישר, אוכל כאדם צנוע, ובכל הנסיבות שבהן יימצא הוא מתאמץ לפעול לפי העיקרים המנחים אותו, דוגמת הרץ הנוהג לפי כללי המרוץ, ודוגמת המאמן את הקול, הנוהג לפי כללי אומנותו - כזה הוא האדם המתקדם באמת, ולא לשווא נדד מביתו."
גם אפיקטטוס התייחס לנוהג של האפיקוראים וסיפק דוגמאות לסוג השאלות או הדיון שאפשר להתאמן עליו בבוקר. על מה להרהר במדיטציית בוקר. זה כדי שהסטואי יתאמן על כישורי השיפוט, על היכולת לנהל עם עצמי דיון רציונלי והגיוני. אדם צריך לשאול את עצמו: "למה אני זקוק על מנת שאהיה חופשי מרגשות לא רציונליים, כדי שאהנה משלוות נפש? בהרהורי הבוקר, אדם גם צריך לחשוב על "מי אני". מעין שאלה אקזיסטנציאליסטית שכזאת. זה לא בא משום מקום. זה מגיע מהציווי הסוקרטי כפי שהיה כתוב על הקיר בכניסה למקדש בדלפי ביוון העתיקה "דע את עצמך".
הסטואים צריכים בכל בוקר להזכיר לעצמם שהם לא המוניטין שלהם. שהם לא הרכוש שלהם. שהם לא הדימוי שלהם. אלא שהטבע שלהם הוא להיות ייצור רציונלי. כמו שהוא כתב בספר השיחות הרביעי פרק 6:
"...תיכך עם קומך בבוקר, שאל את עצמך: 'מה עוד חסר אני' - על מנת להשתחרר מתאוות ולהגיע למנוחת הנפש? מה אני? האם סתם גוף, נכסים וכבוד? לא כלום מכל אלה. ובכן מה אני? יצור שכלי אני. מה דורשים ממך? בדוק שוב את מעשיך. במה שגיתי? בדברים המביאים לשלוות נפש ? "מה עשיתי " - בניגוד לידידות, לחברות ולנדבת הלב? מה החסרתי לעשות, שהיה צריך להיעשות לשם כל אלה הדברים?"
נחזור למרקוס אורליוס. אחרי שהוא כתב על מעלותיהם של חבריו וקרוביו בספר הראשון של "מחשבות לעצמי", הוא מתחיל במתן עצה לעצמו. אפשר אפילו להגיד שלמרות שזה הספר השני של "מחשבות לעצמי", הוא למעשה הראשון. כי הספר מתחיל בהוקרה והודיה לאנשים שמרקוס רוצה להנציח את התכונות והמעלות הטובות שלהם. ללמוד מהם. והספר הראשון שונה משאר הספרים ב"מחשבות לעצמי", במבנה שלו ובכל שהוא כולו מוקדש לעניין. אז הספר השני הוא ההתחלה ונראה שזה היה גם תרגול שמרקוס עשה עם עצמו בכל בוקר.
"עם שחר אמור לעצמך: ייקרו בדרכי עסקן, כפוי־טובה, גאוותן, נוכל, איש זדון ושונא שכניו. כל התכונות הללו ניכרות באלה האנשים על שום בורותם בענייני הטוב והרע. אך אני, אחר שהגיתי והבינותי כי טבעו של הטוב הוא היפה וטבעו של הרע — המכוער; וכי טבעו של החוטא עצמו קרוב אלי קרבת משפחה — אמנם אין אנו מאותו הדם ומאותו הזרע, אך כמותי ניחן אף הוא בשכל ובחלק אלוה — הנה לא יכול איש מהם לפגוע בי; הן אף לא אחד מהם יסבכני בחרפה כלשהי, וכן אין ביכולתי לכעוס על קרוב משפחתי או לתעב אותו. הלא נולדנו כדי לשתף פעולה, כרגליים וכידיים, כעפעפיים וכשורות השניים העליונות והתחתונות. אם נפעל אפוא איש כנגד רעהו יהא הדבר בניגוד לטבע; והלא חותר אדם נגד זולתו אם יכעס עליו ויפנה לו עורף."
מרקוס אורליוס מתרגל פה גם את התפיסה הבסיסית ביותר של הסטואיות, "לחיות על פי הטבע" והוא גם מתרגל הצפוי לו ביום הקרב בעיקר התמודדות עם אנשים מאתגרים. הוא מדמיין את worst case scenario. את הגרוע ביותר שיכול לקרות.
תרגיל מנטלי שכזה בהקבלה הגופנית שלו. הוא כמו לוחם אגרוף או אומנויות לחימה שמתאמן בלתרגל תנועות ספציפיות לפי קרב, או רקדן או רקדנית שמתאמנים מראש על תנועות הריקוד וכשיעלו על הבמה, ההתמודדות תהיה קלה יותר. הסיכוי גדל שהביצוע יהיה על פי המצופה.
בדומה להם, הפילוסוף הסטואי מתאמן נגד כל מה שיעכב את רצונו החופשי. את השכל החופשי. השימוש בדמיון לצורך אימון, זה אחד מהתרפיות הנפוצות של האסכולות הפילוסופיות של העת העתיקה.
גם תרגול הבוקר וגם תרגול חזרה על היום החולף לפני השינה לשם הפקת הלקחים, היו נחלתם של כמה אסכולות.
תרגול של דמיון והרהור בבוקר, תוך כדי הליכה בהתבודדות שקטה שפותח ע"י פיתגורס כלל גם חזרה המנטלית של ציווים פילוסופים. מה שהפילוסוף רצה לאמן בעצמו ולהפוך לנוהג. כהשלמה לאימון הזה, לפני השינה חוזרים 3 פעמים בראש על היום החולף, על האירועים ועל החוויות ובכך גם לשפר את הזיכרון אבל בעיקר לעשות ניתוח רציונלי ולא שיפוטי של ההתנהלות שלנו.
גם אפיקטטוס דיבר על זה וגם סנקה. אפיקטטוס אמר:
"אל תישן עד שתחשב כל מעשה ביום - איך טעיתי, מה עשיתי או הזנחתי? אז התחל, וכך סקור את מעשיך, ואז על מעשים שפלים נזוף בעצמך, בטובים תשמח". (Aulus Gellius, Noctes Atticae, XII.19)
סנקה כתב על כך באופן נרחב יותר בספר ה-3 שלו "על הכעס" (36):
"את כל החושים אפשר להרגיל לגבורה, כי מן הטבע הם עשויים להתחנך, אם רק רוח האדם חדל מלהשחית אותם; לכן צריכים לדרוש ממנו על זה יום יום דין וחשבון. סכסטיוס היה רגיל לעשות כן, אשר בסוף כל יום, כששכב לנוח על מיטתו, דרכו היה לשאול את עצמו: איזה מחלאי נפשך ריפאת היום? באיזו מידה מגונה נלחמת? כיצד תיקנת מעשיך? – הכעס יחלש ויתרופף אם יֶדע שיעמוד בכל יום לתת דין לפני שופטו. היש לך דבר יותר יפה מן ההרגל הזה, לחקור במעשה יום יום? ומה נעימה השינה אחרי חקירה ודרישה כזאת, מה שלוה ועמוקה ומנוקה היא, אחרי שנתנה הנפש שבח או תוכחה לעצמה כמו ֵעד ודיין נסתר לדרכה ופעולותיה! אני משתמש ביכולת זו ונעשה בכל יום שופט לנפשי. כשכבר הסירו את המנורה מנגד עיני, ואשתי היודעת כבר את מנהגי חדלה מדבּר, אני בודק בטובו של היום כולו ושוקל את מעשי ואת דברי בו. אינני מסתיר דבר מעצמי ואינני דולג על שום דבר. למה אירא מפני אחת משגגותי, אם יכול אני לומר לנפשי: הוה זהיר שלא תוסיף לעשות כן; בפעם הזאת אני סולח לך! בשעת הויכוּח ההוא דיברת קצת כאיש נרגן; אל תוסיף להוֵָעד עם אנשים נבערים; מי שלא למד מעולם, הוא גם לא יחפוץ ללמוד עוד. את פלוני הוכחת בדברים יותר קשים משהיית צריך! באופן זה לא תיקנת אותו ורק העלבתו. לעתיד עליך להשגיח לא רק שיהיה דבר־אמת מה שאתה אומר, כי אם גם שיוכל השומע לקבל את האמת ההיא. אדם טוב אוהב את התוכחות, ובמידה שטבע האדם גרוע, כן יקשה לו לסבול את המתקן אותו".
זה למעשה יותר הרהור בוקר והרהור ערב. הראשון מדמיין את היום הקרב והשני נזכר ביום החולף. טרום מעשה ולאחר מעשה.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.