הקיסר ספטמיוס סוורוס, אשתו יוליה, בנו קרקלה ובנו גטה (פנים מחוקות לאחר שנרצח על ידי אחיו). חלק מהחוקרים מניחים שספטמיוס סוורוס הוא "הקיסר אנטונינוס" המוזכר בתלמוד כידידו של רבי יהודה הנשיא ולא מרקס אורליוס.
שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אפשר גם למצוא שם את הקישור לקבוצת המיטאפ שלנו להצטרפות לשיח סטואי בזום ופרונטלי שיהיו בקרוב.
היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
האגדה מספרת, שבזמן שהיתה גזרה שאסרה למול את התינוקות היהודים נעשה נס. החליפו בין 2 תינוקות. האחד לימים גדל להיות רבי יהודה הנשיא והשני גדל לימים להיות הקיסר הפילוסוף מרקוס אורליוס. כך ניצלו חייו של רבי יהודה הנשיא. זו אגדה יהודית מן הסתם והיא נמצאת במדרשים עתיקים.
רבי יהודה הנשיא או בקיצור "רבי", חי בין השנים 135 ל 220 לספירה. הוא היה נשיא הסנהדרין ועורך המשנה. הוא נולד בתקופת מרד בר כוכבא וגזרות אדריאנוס.
אותו הקיסר אדריאנוס הסליל את מרקוס אורליוס לקיסרות. מרקוס נולד ב 26 באפריל 121 לספירה ונפטר ב 17 במרץ 181 לספירה.
כך שאני לא בטוח שהזמנים מסתדרים כדי שיחליפו בין התינוקות. אבל לא הורסים סיפור טוב עם האמת.
כי זה גם לא הסיפור היחיד על השניים.
למרקוס אורליוס יצא שם של אדם משכיל וחכם עוד בימי חייו. כך שהכירו אותו ברחבי האימפרייה לא רק בתור השליט, אלא גם בשל השכלתו הסטואית.
בשנת 175 לספירה, ביקר מרקוס בסוריה וא"י ועוד פרובינציות רומיות. הוא הקים למשל בתי ספר באתונה לאסכולות הפילוסופיות השונות.
כשהוא היה באזורנו, רבי יהודה היה נשיא הסנהדרין. בכמה מקומות בתלמוד ובמדרשים יהודיים, מוזכר אנטונינוס כידידו של רבי. כידוע שמו המלא של מרקוס אורליוס היה מרקוס אורליוס אנטונינוס הוא הם שירש מאביו המאמץ הקיסר שקדם לו אנטונינוס פיוס.
כך, שהשתמשו בשם אנטונינוס כדי לציין את מרקוס והגיוני להניח שהכוונה בתלמוד היא אכן למרקוס.
אביו המאמץ של מרקוס, מת בשנת 161 לספירה ונראה שזה היה מוקדם מדי כדי לייחס את הכוונה ב ידידו של הרבי לאנטונינוס פיוס כי הוא מת לפני שרבי יהודה הנשיא התמנה לראש הסנהדרין. הקיסרים שבאו אחרי מרקוס אורליוס ושמם היה אנטונינוס, לא היו אנשי השכלה כמו מרקוס ורובם גם היו אנשים לא משהו בלשון המעטה.
יש חוקר יהודי בשם שלמה יהודה רפפורט שכונה ש"יר, הוא חי בעיקר במאה ב-19, טען בתוקף שאנטונינוס המוזכר בתלמוד הוא מרקוס אורליוס. הוא טען שהרבי היה צעיר ממרקוס וכאשר ביקר הקיסר בארץ ישראל, הרבי ישב בגליל. אז כנראה הוא זימן אליו את הרבי לדברי החכם שי"ר. החכם שי"ר טען שרבי יהודה הנשיא ראה בקיסר מבוגר וחכם ממנו. הוא מסיק את זה בין היתר מהענווה בה כותב עליו הרבי : „דבר זה לימדני אנטונינוס ומקרא מסייעו” (סנהדרין צ"א, מאימתי נשׁמה ניתנה באדם ומאימתי יצר הרע שׁולט באדם).
בתלמוד הירושלמי מסופר, שנתן אנטונינוס לרבי אחוזה באריסות. מסופר גם שתרם מנורה לבית הכנסת. אבל החלק החשוב בסיפורים הוא על כך, שנפגשו השניים וניהלו שיחות. הם הכירו לימים אחדים כאשר עבר קיסר דרך סוריה וארץ ישראל, אז צריך היה הרבי להגיע אל הקיסר. לפי המֻספּר במדרשׁ שׁלח אנטונינוס לקרוא לו בהיותו בקיסריה. הסיפור הזה הספיק כדי שיווצרו בדורות לאחר מכן, אגדות על השיחות האפשריות בין השניים. סיפורים על הסעודות שערך רבי לאנטונינוס או העצות שביקש הקיסר מהרבי. סביר שמדובר בדמיון יותר מאשר אמת. האגדות היהודיות התרבו עד לכדי כך שלא ניתן להבדיל בין אמת לבדיה. על כן, חוקרים רבים בכלל טענו שלא מדובר במרקוס אורליוס אלא קיסר אחר בשם אלכסנדר סוורוס שמת בשנת 253 לספירה. במקום הרבי טענו שבכלל מדובר במחליפו הנשיא השני של הסנהדרין. שכנראה, הגיוני שהיה גם ביניהם סוג של ידידות.
היו חוקרים שבכלל טענו שמרקוס אורליוס לא אהב את היהודים בארץ ישראל. אבל גם זה לא בטוח שהיה נכון. מה שכן בטוח, יש דמיון בין חלק מהרעיונות הסטואים בכלל וספציפית אצל מרקוס, לבין דברי נביאים ואפילו אצל קהלת.
בהמשך אגיע לדברים הדומים והשונים.
ב- 1910 יצא ספר של חוקר גרמני בשם קרויס, תחת הכותרת "אנטונינוס ורבי". שם הסופר ביקש להוכיח שלא היה קשר בין מרקוס לרבי יהודה הנשיא. חלק מההוכחות מבוססות על כך שהאגדות התלמודיות מלמדות שמרקוס שהה זמן רב בארץ ישראל והתייעץ לא מעט עם הרבי. אי אפשר באמת לקבל שמרקוס שהה הרבה זמן בארץ ישראל. יש לא מעט עדויות והיסטוריונים בני תקופתו וסמוכים לתקופתו שרשמו את מאורעות התקופה ולא יתכן שמרקוס שהה זמן רב בארץ.
מי שכן חושב קרויס שהיה זה המוזכר בתלמוד כידידו של הרבי, הוא אובידיוס קסיוס. זה עוד פחות סביר. כי אין סיכוי שהיהודים היו תומכים במורד בקיסר. כל שכן, העדויות מלמדות של אובידיוס קסיוס היה בן אדם אכזר ולא מוסרי במיוחד.
אבל אם נחזור לחכם שי"ר שכן חושב שמדובר במרקוס שהתהלך זמן קצר בארץ ובידידות עם הרבי, הוא ניסה למצוא גם הצדקות בספר של מרקוס על בסיס רעיונות דומים. הוא אפילו מאמין שכאשר מרקוס מודה לאלים שהיו לו ידידים טובים, הוא מכליל בזה את הרבי. אין לה כל בסיס עובדתי.
עם זאת, סביר להניח שרעיונות סטואים בתקופת מרקוס כן הגיעו לחכמים היהודים בארץ ישראל באותה תקופה.
יש כמה דברים דומים, אבל חשוב לשים לב להבדלים לא פחות מהדמיון.
למשל רבי שׁמעון בן גמליאל אומר „ֹלא המדרשׁ עיקר אלא המעשׂה”
סנקה כותב : "פילוסופיה מלמדת לעשות, לא לדבר". גם אפיקטטוס אומר משהו דומה כשהוא מפציר בתלמידיו היו כמו סוקרטס. כלומר שיתנהגו כמו שסוקרטס התנהג.
יש עוד דמיון.
מרקוס כותב באחד מהמשפטים המפורסמים בספר השני של "מחשבות לעצמי":
"עם שחר אמור לעצמך: ייקרו בדרכי עסקן, כפוי־טובה, גאוותן, נוכל, איש זדון ושונא שכניו. כל התכונות הללו ניכרות באלה האנשים על שום בורותם בענייני הטוב והרע. אך אני, אחר שהגיתי והבינותי כי טבעו של הטוב הוא היפה וטבעו של הרע — המכוער; וכי טבעו של החוטא עצמו קרוב אלי קרבת משפחה — אמנם אין אנו מאותו הדם ומאותו הזרע, אך כמותי ניחן אף הוא בשכל ובחלק אלוה — הנה לא יכול איש מהם לפגוע בי; הן אף לא אחד מהם יסבכני בחרפה כלשהי, וכן אין ביכולתי לכעוס על קרוב משפחתי או לתעב אותו. הלא נולדנו כדי לשתף פעולה, כרגליים וכידיים, כעפעפיים וכשורות השניים העליונות והתחתונות. אם נפעל אפוא איש כנגד רעהו יהא הדבר בניגוד לטבע; והלא חותר אדם נגד זולתו אם יכעס עליו ויפנה לו עורף."
גם הרבי מתפלל:
„שׁתצילני מעזי פנים... מאדם רע... בין שׁהוא בן־ברית ובין שׁאינו בן־ברית”
גם סנקה אומר משהו דומה בספרו על הכעס דומה למה שכתב מרקוס .
אבל ההבדל בין מרקוס לבין הרבי. הוא שמרקוס מקבל אותם, את החצופים, הוא מכין את עצמו ומדמיין את המפגש אתם. הוא סולח להם. בעוד שאצל הרבי יש פניה בתפילה שיציל אותו האל.
אצל מרקוס זה תרגיל רוחני אצל הרב תפילה.
כמו שסנקה כתב "פילוסופיה מלמדת לעשות, לא לדבר". זה נכון גם לעניין הסליחה.
יש דברים דומים ושונים בין הרעיונות של מרקוס לאלה של רבי.
נעבור לבחון את הדומה והשונה במוסר הסטואי בעיקר אצל סנקה לבין היהדות.
יש כמה דברים שהם אוניברסליים בדברי חכמים לאורך הדורות ובמרחבי העולם הכתוב. ספציפית בתקופת סנקה שחי תחת שלטון הקיסרים קליגולה, קלאודיוס ונירון פעל בתקופה שבקרב היהודים כתבו פילון האלכסנדרוני שאפילו היה ברומא ולמד סטואיות בתקופת שסנקה פעל שם. גם הילל הזקן פעל בשנים בהם הסטואיות ברומא פרחה. הוא נפטר ב 9 לספירה וסנקה נולד שנים בודדות קודם והסטואיות תכבר פרחה. ויוחנן בן זכאי גם חי בתקופת סנקה.
הרבה מדברי התנאים והאמוראים היו דומים לדברים שנאמרו ברחבי העולם ההלניסטי והרומי. יש הרבה דוגמאות לדמיון, אבל הן יכולות להיות אפשרויות גם בשל החוכמה שבהם ולא בשל השפעות. כי הם פשוט דברים הגיוניים.
יש דברים שאנחנו מניחים שהם יהודיים מקוריים, אבל הם נאמרו גם ע"י אחרים. סנקה דיבר על דור הרומאים הראשונים מתוך הערכה לערכים שלהם ולפועלם. אצלנו אומרים שזכות אבות תגן עלינו. אפילו כיבוד אב ואם.
"אין די כח במלים ואין כל רוח יתרה מספקת לבטא, מה רבה הזכות, מה משובחת היא, ואיך אינה יכולה להמחות לנצח, כשאדם רשאי לומר: ”שמעתי בקול הורי, נכנעתי לפניהם, הקשבתי למצוותם, אם ישרה היתה בעיני או לא ישרה, או גם קשה; מציית הייתי וכפוף להם" על החסדים ספר 3 ל"ח.
אני לא מאמין שסנקה הכיר כתבים יהודיים. אפילו שהיו זמינים ביוונית בתקופתו.
גם "ואהבת לרעך כמוך" אפשר למצוא אצל סנקה: "שהאהבה היותר נעלה היא להשוות את חברו לעצמו.." על החסדים ספר 2 ט"ו.
מי שקורא את סנקה בלי להבין את הפער התיאולוגי בין אופי האל הסטואי לזה היהודי, יכול לחשוב שסנקה אומר את אותם דברים שאומרים היהודים. היחס של האדם החכם לאל. אצל סנקה הוא הטבע הוא היקום, אבל היהודים הוא טרנסצנדנטי מעל לטבע. אבל השאיפה להתאים את השכל החושב לטבע או לאל, יכול להיות דומה מאוד.
אני מניח שאנשים מאמינים לא יאהבו שמישהו אומר שיש דברים ביהדות שהם זהים באסכולה פילוסופית יוונית-רומית כל שכן פגאנית. אבל זה בסדר וזה נובע מאהבה שיש לאנשים למסורת ממנה הם באו ובה הם מאמינים.
אבל אני מציע לשמור על ראש פתוח כי סה"כ לתרגל פילוסופיה סטואית לא תעשה אף אחד לכופר בדתו אם הוא לא ירצה בכך והיא עדיין תתרום לאושר ולשלווה.
דוגמא אחת היא מתוך "קוצר החיים" של סנקה (19) בחרתי בכוונה בתרגום של אהרון קמינקא כי הוא דומה גם בסגנונו לזה שבכתובים היהודים אבל לקריאה אני ממליץ דווקא על התרגום של אברהם ארואטי בהוצאת נהר. בכל אופן בפרק 19 כותב סנקה:
"בעוד כוחך שלם צריך אתה לבקש את הטוב והנעלה. אם בדרך חיים כזאת תבחר, לדברים רבים מן המדעים תזכה, לאהבת צדק ומעשה צדק, לשכחת עוון, לבינה איך לחיות ואיך למוּת, לשלוָה רמה מול כל המעשים".
בפרקי אבות( ו, א), אומר ר’ מאיר: "אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ומכשרתו להיות צדיק… ומרחקתו מן החטא ומרוממתו על כל המעשים.".
גם בסגנון וגם במהות הם אומרים את אותו הדבר. שמי ששואף לטוב ובוחר בדרך חיים כזאת, הוא מתרחק מן החטא והוא זוכה לשלווה בכל דבר.
בהרבה מקומות סנקה כותב שהאדם החכם הוא בן חורין והוא מעל למזל. כלומר מעל לגורל. כי הוא עושה את הבחירות שלו לא משנה מה האירועים שהגורל מביא עליו. והוא אפילו מקבל ואוהב אותם. אז הגורל לא יכול לפגוע בו. באופן דומה גם בפרקי אבות כתוב:
"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה…".
כמובן שמי שמאמין יאמר בצדק מבחינתו שסנקה מדבר על השכל האנושי המבקש את הטוב והנעלה להתאים את עצמו לטבע. וביהדות מדובר בתורה הקדושה. אבל, גם הרבמ"ם אמר שהתורה במהות היותר נעלה שלה לא מיועדת לסכלים וקטני מוח ושהחקר של האלוהי והשלמות השכלית הם הדברים הקדושים והנשגבים.
זה אותו הדבר…
יש מושגים לטינים מרומא העתיקה ויש ביהדות מקבילות שאומרים את אותו הדבר. שעלינו לחקור ולכוון את החשיבה שלנו להבנת המציאות ונחיה על פי חוקי הטבע.
במשלי כתוב "הלא החכמה תקרא" במובן שהאל ברא על פיה את העולם ומי שחושב מבין שהכוונה שהשכל החושב הוא קודם למעשים. בדיוק כמו האתיקה הסטואית.
המתרגם אהרן קמינקא הניח שרבי מאיר הכיר את כתבי סנקה. הוא מביא דוגמא שסנקה כתב בספר "על הכעס", שצריך לשפוט את החטאים והמעשים הרעים ולא את החוטאים. ברוריה אשתו של רבי מאיר במסכת ברכות, אמרה "יתמו החטאים" ולא החוטאים.
עוד במסכת ברכות אומר רבי מאיר "גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי". סנקה כתב "אמצו בנפשכם את התקווה להגיע לטוב ולנעלה ובדעתכם ובכל לבבכם השתדלו להשיגו".
קמינקא מתאר שגם רבי מאיר וגם אשתו ברוריה הכירו את סנקה. ברוריה בתו של רבי חנינא בן תרדיון היתה בנעוריה עם אביה ברומא.
סנקה שנענש והוגלה, כתב שלא משנה איפה אדם נמצא יש איתו את שכלו ו 2 דברים מלווים אותנו לא משנה איפה נהיה: הטבע הכללי - כלומר האל וצדקתנו בפני עצמנו.
היהודים שידעו גלות עוד יותר מסנקה כתבו "בכל מקום שגלו שכינה עמהם".
ברור שהמאמין יגיד שהשכינה ושכלו של אדם אינו אותו הדבר. אצל הסטואים השכל הוא מבצרו של אדם ואחראי על אושרו ושלוות נפשו ואצל היהודי השכינה היא מושג רוחני. אבל גם הרמב"ם וגם אבן עזרא כתבו שהקשר בין האדם עם אלוהיו הוא שכלו והוא יגן ויציל את האדם בעת צרה.
אז למרות ההבדלים התיאולוגים, הרעיונות הללו דומים למדי.
דבר נוסף.
על פניו ההבדל העיקרי בין הסטואיות ליהדות, הוא בכך שהאחת היא פילוסופיית חיים והשניה היא דת. האחת היא חול והשניה קודש. אבל… גם דת היא פילוסופיית חיים אם עושים אותה כזאת, גם פילוסופיה כמו הסטואיות היא דוגמטית. לעניין החול לעומת הקודש, הוא לכאורה טמון בחשיבות. כאילו הקודש הוא נעלה יותר מהמוסרי. הוא חוק שלא מערערים עליו. הקודש הוא נעלה מהחיים ויש שיהרגו על קידוש השם.
אבל גם סנקה התייחס למוסר כדבר דומה. בספר "על החסדים" 4 (כ"א), הוא כותב:
"אם אמונת־אומן נענשת כאילו היא חטאת – לא יורדת היא מגדולתה בעבור זה, היא נשארת למעלה מן העונש. היא אומרת: ”עשיתי כפי רצוני וכפי המוטל עלי, אינני מתחרט וגם כל מקרה ופגע לא יסיתני להתחרט ולקרוא: מה הגיע לי מזה ומה הועיל לי רצוני הטוב?“ – הוא הועיל, אף לסובל ענויים קשים אף לבא באש. אף אם יאחז המוקד אבר אחרי אבר ויסובב את כל הגוף החי – יכלה הלב עצמו בתומתו אשר בקרבו ותנעם לו האש היוקדת, אשר תפיץ גם אורה על אמונתו הזכה".
אז גם סנקה ימות על המוסר שלו.
כמו ש בתהילים כתוב: "כלה שארי ולבבי צור -לבבי וחלקי אלהים לעולם".
אני חושב שיש דוגמאות רבות על אנשים שמתו על האמונה שלהם אשר לא היתה קודש אלא חול. כאלה שהצדק היה לנגד עיניהם. אפילו מסופר בתלמוד שכאשר הועלה על המוקד רבי חנינא בן תרדיון, הפקיד הרומי שהיה בעל לב טהור קפץ גם הוא לאש.
אז גם עניין הקודש לעומת החול, מוכרע בעיני שפילוסופיית חיים יכולה להיות קדושה לאדם כמו דת. רק שהיא באה משכנוע פנימי ולא חיצוני. זה ההבדל.
נעבור רגע להבדלים התיאולוגים ובראשם ההבדל בתפיסת האל.
ביהדות אחדות האל אחדות הבורא, היא מושג מרכזי. אדוני אחד. אין מלבדו ועוד. אצל היוונים והרומים היו הרבה אלים. גם אצל הפילוסופים.
אבל האל של הפילוסופים, הוא קצת שונה מהאלילות העממית. אצל אפלטון, השכל העליון הוא אל יחיד שולט בכל העולמות.
אנקדוטה מעניינת על אפלטון, הוא התכתב עם ידידו דיוניסוס מסירקוזה שבסיציליה. יש עדות שהוא כתב לדיוניסוס שהוא אמנם פונה אליו לא מעט בהמלצה על אנשים מסוימים. כדי שדיוניסוס יעזור להם. אפלטון כותב שלא כולם בעלי אותו ערך. יש כאלה יותר ויש פחותי חשיבות בעיניו. אפילו יש כאלה שהוא כתב בשמם רק כי היו נודניקים.
אז אפלטון כותב לדיוניסוס שהוא יוכל לדעת מי באמת אפלטון חפץ ביקרו ומי לא ע"י סימן שיטביע אפלטון במכתב. בכל פעם שאפלטון באמת ירצה עזרה עבור האדם שהוא כותב עבורו, הוא יכתוב בראש המכתב למעלה את המילה "אל" ביחיד… לא אלים, אלא "אל". ככה ידע דיוניסוס שזה מכתב רציני. אז אפשר לומר, שאפלטון המציא את הכיתוב בראש מכתב ב"ה או בס"ד. והוא היה לפני שהתחיל המנהג הזה ביהדות. הרבה לפני.
באותו הקשר א.מ.ת - ביהדות היא חותמו של האל. א-ראש, מ-אמצע, ת-סוף. אצל אפלטון האל הוא ראש, אמצע וסוף.
ציטוט קטן: "מנהיג ושומר העולם, נשמת תבל ורוחה, שליט ויוצר לכל הבריאה הזאת… בו הכל תלוי והוא סיבת הסיבות… ממנו מוצא כל היצורים וברוח אשר נפח בנו אנו חיים; רוצה אתה לכנותו 'עולם' - גם זה נכון, כי הוא כלל הדברים אשר אתה רואה, נמצא בתוך כל החלקים, מכיל את עצמו ואת יצוריו. "
מנחשים? כן, את זה סנקה כתב.
הבדל משמעותי בין הדת לבין הסטואים, הוא עניין העולם הבא. הסטואים לא חושבים במושג של העולם הבא. אבל כן, פחיתות חשיבות לעניין ארציים טריוויאליים. הם מועילים או לא מועילים, אבל הפוקוס הוא לא על קניינים. סנקה כותב באגרת לאמו הלוויא "מה צר המוח המוצא שעשועיו רק בעניינים ארציים".
אהרן קמינקא כותב מפורש, "אי אפשר כלל לדבר על מוסר יהודי בניגוד למוסר אנושי. אין מוסר יהודי נמצא בעולם, יש רק מוסר אנושי, או אם תרצו, מוסר אלוהי, דבר אלוהים לאדם בלי הבדל גזע ויחס, כמו שאומר איוב: "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא החכמה", וכדברי רבי מאיר: "כהנים לויים וישראלים לא נאמר, אלא אשר יעשה אותם האדם".
הוא עוד מוסיף, הכל שווים לעניין תום וצדק.
המסקנה של קמינקא היא שההבדל הגדול הוא לא ברעיונות בהכרח, לא בקודש וחול או בהתעקשות על האמת והצדק אלא רק במי שרוצה לקיים אותם או לא.
הסטואים דרשו את הטוב אבל זה בחירה. בדת זה חובה מוחלטת. אבל עדיין יש מי שעושה טוב בקרב המאמינים ויש שלא.
הבדל נוסף הוא פילוסופיית חיים היא עניין אישי ולא ציבורי. לא חברתי, לא מחויב קהילתית. עם זאת קמינקא מדגיש "כי אנחנו היהודים לקחנו על שכמנו את הסבל לקיים ולהחזיק את המוסר האנושי בעולם, בעבור זה נעשה אצלנו לעניין דתי מוקף גדר, קיר ברזל, חוקים ומנהגים קדושים השומרים את אמונתנו המוסרית כשמור הגוף את הנשמה אשר בקרבו".
בנימה אישית שלי, אני חושב שסגולה, היא הצטיינות. היא כישורים שבאים לידי ביטוי, היא מידה טובה במוסר שבא מן התיאוריה אל המעשה.
אז אם אנחנו עם סגולה, אז זה חייב להיות בהצטיינות מוסרית. אם כעם, קהילה או אינדיבידואלים. הקוסמופוליטיות הסטואית ותורת המידות הסטואית, לא תסתור את זה להפך היא תרחיב את זה.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. תרבו טוב והיו בטוב.
Comments