top of page

פרק 91 על השיפוטיות ועל אומנות החיים- מונגש בטקסט



שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אפשר גם למצוא שם את הקישור לקבוצת המיטאפ שלנו להצטרפות לשיח סטואי בזום ופרונטלי שיהיו בקרוב.

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

הפרק היום לטעמי מעניין, נדבר בו על שיפוטיות, יהיה שיר, תהיה מיתולוגיה. מקווה שתאהבו.

נתחיל במשהו שכולנו יודעים אבל חוטאים בו בכל מקרה. השיפוטיות. אבל שיפוטיות של אחרים עלינו וגם שיפוטיות שלנו. אפיקטטוס אומר באחד מהפרקים בספרי השיחות שלו (ספר 4 פרק 8), שאין מה להלל או לגנות מישהו בגלל תכונות שלא מעלות ולא מורידות. או תכונות שלמעשה משותפות לכולם. כלומר מה שכן ראוי או מגונה, זו המוסריות או עוול ואי צדק. השאר לא מעלה ולא מוריד. אז הוא ממשיך ואומר שכדאי להימנע לחוות דעת על כישוריו המקצועיים של אדם כי הם לא עניין מוסרי. למעשה הוא אומר שאין מה לחוות דעה על כישורי אומנותו של אדם. ככה נמנע מפזיזות וזדון. אפיקטטוס מסביר שלפני שאנחנו יודעים את הדעות שכיוונו את מעשיו של אדם, אסור לנו למהר לשבח או לגנות את המעשה. כי האתיקה הפרקטית מתחילה בתפיסת העולם שמניעה את הפעולות.

הדוגמה שהוא נותן היא שאם אנחנו רואים אדם עם פטיש האם בהכרח נניח שהוא נגר? ואם אדם מנגן אז הוא בהכרח מוזיקאי? ואם הוא לובש בגדי פילוסוף? לעניין המראה של הפילוסוף, אני מזמין אתכם לחזור לפרק על זקנו של הפילוסוף בשביל ההקשר. אבל בגדול אומר שבעת העתיקה היה אפשר להבין לאיזה אסכולה השתייך הפילוסוף לפי דרך טיפוחו את זקנו ולבושו.

אפיקטטוס אומר למעשה אל תשפוט את האדם רק לפי המראה החיצוני שלו. אי אפשר לדעת מה אומנותו של אדם רק מהמראה החיצוני. ויותר מכך, הוא אומר שאם נגיד על מישהו שהוא לא מתנהג כראוי, "תראו איך נוהג הפילוסוף הזה" ונעשה את זה על בסיס המראה החיצוני שלו, אז למעשה נגיד שההתנהגות הרעה שלו מעידה שהוא לא פילוסוף. כי אם פילוסוף אמור לנהוג על פי דעה נכונה שמכוונת את מעשיו והאדם טועה בדעותיו, אז נשאל "איזה מין פילוסוף הוא". אבל כך ננהג גם בשאר האומנויות? האם נגיד, "מה התועלת בנגרות ? תראו איזה עבודה גרועה עושים הנגרים". אפיקטטוס אומר שצריך להגיד אחרת "אדם זה אינו נגר כי הוא לא פועל באופן מקצועי נכון". בדיוק כמו שלא נגיד "איזה גרועים כל הנגנים" כשנשמע נגן גרוע.

אבל כשמדובר בפילוסופיה ורואים אדם שלא נוהג כמו שצריך, אז שואלים מה התועלת בפילוסופיה הזאת, אם אדם נוהג ככה?

אפיקטטוס מסביר שזה בגלל ההנחה המוקדמת שלנו אודות על נגנים או נגרים והמקצועות אחרים. אבל פילוסופיה היא מעורפלת ומבולבלת במוחנו. זה מושג מופשט שלא כולם מבינים. כבר יצא לי לשמוע מישהו אומר שעניין מסוים הוא פילוסופי, אבל להבנתי לא היה בו שום דבר פילוסופי. לפחות לא לפי האופן שבו הסטואים עסקו בפילוסופיה כאומנות החיים.

אנחנו שופטים לפי התוצאות או נסיבות חיצוניות. אפיקטטוס שואל :"וכלום יש לך אומנות אחרת שאדם רוכשה בזכות לבושו ושיערו, שאין בה לא עיקריים, ולא חומר ולא תכלית?". קחו לדוגמא אנשי מכירות לבושים בחליפה נאה. האם זה מעיד על המקצועיות שלהם? על היושרה? זה הרי לא מוריד ולא מעלה מאיכות המקצועיות. קחו לדוגמא רופאים. האם לבישת חלוק לבן מעידה על כישוריה של הרופאה? לא מעלה ולא מוריד.

מה החומר שבו עוסקת הפילוסופיה, המראה חיצוני? לא השכל הוא החומר של הפילוסופיה - הרציונליות- ההגיון. והתכלית של הפילוסופיה? לשמור על שלמות השכל- כלומר על הגיון בריא ויציב. העיסוק העיקרי של הפילוסופיה הוא להכיר את יסודות השכל. את טיבו של כל אחד מיסודות השכל. כיצד הם עובדים ביחד כל אחד מיסודות החשיבה שלנו.

אבל שאחד כזה נוהג באופן שגוי, אנחנו אומרים תסתכל על הפילוסוף הזה. אבל אנחנו לא אומרים את זה על הנגר או הנגן אם הוא לא מתנהג כראוי.

אפיקטטוס אומר שאנשים לעיתים, מיד שמים על עצמם לבוש הולם ואומרים "פילוסוף אני". היום כבר לא, אבל תזרמו איתי רגע, אני אעשה את ההקשר לימינו. הוא אומר שאף אחד לא קונה גיטרה ומיד אומר, נגן אני. או אקנה סינר ומיד אומר שאני שף. ברור שאנשים מתאימים את הלבוש למקצוע, אבל הכינוי הראוי הם מקבלים מן האומנות בה הם עוסקים ולא מהלבוש.

נעשה רגע הפוגה ראשונה מאפיקטטוס לפרק הזה, כי הנושא הזה הזכיר לי את השיר של בוב דילן like a rolling stone - כמו אבן מתגלגלת. יצירת מופת שמגזין הרולינג סטונס דירג במקום הראשון מבין 500 השירים הגדולים בכל הזמנים. אבל אח"כ שינה את הרשימה. אחת הסיבות שאני לא חסיד גדול של דירוגים כאלה אבל זה בהחלט שבצדק השיר הזה הוא בן הטובים בכל הזמנים.

השיר משנת 1965 מדבר על אישה שמאבדת את כספה, הופכת לבודדה ונאלצת לחיות ברחוב. יש דיונים לרוב למי מתכוון דילן ויש אפילו שטוענים שהתכוון לעצמו.

יש כמה ביצועים אלמותיים לשיר לרבות של הרולינג סטונס, ג'ימי הנדריקס ועוד, אבל חשוב לי להסב את תשומת הלב לחלקים בשיר שהזכירו לי את אפיקטטוס.

דילן שר:

Once upon a time you dressed so fine

Threw the bums a dime in your prime, didn't you?

פעם התלבשת כה יפה, זרקת מטבע לקבצן כשהיית בשיאך.

Now you don't talk so loud

Now you don't seem so proud

About having to be scrounging your next meal

עכשיו את לא מדברת כל כך חזק (או יותר נכון בביטחון)

עכשיו את לא נראית כל כך גאה

על זה שאת צריכה לקבץ את הארוחה הבאה שלך


הוא מכנה אותה בשיר Miss Lonely גברת בודדה. שפעם למדה בבתי הספר הטובים ביותר אבל זה היה רק למראית עין. ואף אחד לא לימד אותה איך להסתדר ברחוב ועכשיו היא צריכה להתרגל לזה.

שיר מופתי. אני יודע שיש כאלה שחושבים שהלבוש עושה את האדם. אבל לא.

אבל נחזור לאפיקטטוס. שגם אומר לנו כמו בשיר משהו על כאלה שמתלבשים יפה אבל במהותם הם לא הולמים למקצוע שהם מתאימים את לבושם לו. במקרה של הפילוסוף זה עוד יותר מורכב.

הוא מצטט פילוסוף סטואי אחר בן תקופתו שנקרא בשם המסובך Euphrates שהמתרגם אהרון קמינקא תעתק את השם אבפראטס. אבל בגלל שלא נשמע עליו הרבה והשם שלו מסובך, אז אני אקרא לו אבי. בקיצור אפיקטטוס מצטט את הפילוסוף הסטואי אבי כאומר, שהוא הרבה זמן התאמץ שלא ידעו שהוא פילוסוף וזה היה רק לטובתו. כי מעל הכל, הפילוסופיה היתה למענו. מה שהוא עשה, היא עבור עצמו ולא לשם מראית העין. למען עצמו הוא אכל בנימוס. לעצמו הוא נהג בצניעות במראה והתנהגות. כך גם כשעשה משהו לא ראוי, או מביש, הוא לא סיכן את דמותה של הפילוסופיה כך שאף אחד לא יכול היה להגיד שמעשיו לא ראויים לפילוסוף.

אפיקטטוס מצטט את אבי הפילוסוף כאומר:

" 'כי מרע בדבר אם אני ניכר כפילוסוף במעשיי ולא בחיצוניותי ?' מוסיף אפיקטטוס הסתכל בי וראה כיצד אני אוכל, שותה וישן, נושא בעול ומתאפק, כיצד אני עוזר לזולת, כיצד אני משתמש בתשוקותי ומאיסותי, כיצד אני שומר על יחסי החברתיים, הטבעיים והניקנים, ללא בלבול וללא עיכובים. לפי אלה תשפטני אם ביכולתך." אפיקטטוס מוסיף על אלה ששופטים אותו: "אבל אם אתה חירש ועיוור עד כדי כך שאינך מסוגל להכיר את הפייסטוס כנפח מומחה אלא אם כן אתה רואהו כשכובע הנפחים חבוש לראשו, מה אכפת לי אם אני נשאר בלתי מוכר על ידי שופט אווילי כזה? " הפייסטוס היה אל הנפחים היווני. המקביל הרומי שלו נקרא וולקן.

מסופר שכאשר אנשים היו באים לסוקרטס ומבקשים שיציג להם פילוסופים ללמוד מהם, הוא היה מפנה אותם לאחרים וגם לא היה כועס שמישהו לא ראה בו פילוסוף. כי הוא היה טוען שהוא למעשה לא יודע כלום ואף פעם לא טען שהוא פילוסוף. הספיקה לו ההכרה שלו את עצמו ולא ההכרה מבחוץ.

על פי אפיקטטוס, סוקרטס ראה את התפקיד שלו בבחינת השיפוט הנכון מה טוב ומה רע. לצאת מהבורות. "אם יש לאל ידו של מישהו להזיק לי" אמר "אין פעולתי שווה ולא כלום; אם אני מחכה שמישהו יבוא ויעזור לי, אין אני שווה ולא כלום; אם אני משתוקק למשהו ואינני בא על סיפוקי, אומלל אני".

גם בשיחות שלו עם אחרים לזה כיוון סוקרטס בדיון איתם. הוא לא עשה את זה על ידי הכרזה שהוא פילוסוף. אלא על ידי שפשוט היה אדם כזה- על ידי כך שנתן דוגמא אישית. אפיקטטוס מגנה את אלה המתרברבים בידיעותיהם, שמתרברבים בשלוותם הפילוסופית. הוא אומר שיש לכאלה רק נטייה קלה לפילוסופיה. הנטייה הקלה הזאת לפילוסופיה מקבילה לחולה מעיים שיש להם חשקים למאכלים קלים אבל אז נמאס להם מהמאכלים האלה. ככה אלה המתיימרים להיות פילוסופים. הם לא מעמיקים ונמאס להם מהמאכלים הללו. הם ממהרים להצהיר על עצמם שהם פילוסופים. הם לובשים למראית עין את מלבושי הפילוסופים, אבל אז מתווכחים עם אחרים לגבור על עמדתם להוכיח את כישוריהם ולצאת צודקים כשידם על העליונה.

העצה של אפיקטטוס היא לבדוק את עצמנו קודם כל ולבדוק את הדחפים שלנו אולי הם כמו של חולה המעיים, דחפים למאכלים מסויימים שאח"כ ימאסו עלינו או כמו דחפים כמו של אשה הרה וכיסופיה החולניים. נשבע לכם, לא המצאתי את זה. אפיקטטוס כותב במפורש על התאוות המוזרות של נשים בהריון. כנראה שזו לא עניין תרבותי רק ובאמת לנשים בהריון יש חשקים מוזרים אם כתבו על זה גם לפני 2,000 שנה. בכל אופן הדימוי פה ברור, אלה הממהרים לכנות את עצמם פילוסופים אבל הם למעשה מתנהגים כמו הדחפים של אישה בהריון שאח"כ ימאס להם מהם.

לכן ממליץ אפיקטטוס, להתעסק בפילוסופיה קודם כעניין פרטי. בלי הכרזות. כך גדל הפרי הוא אומר. צריך לזרוע ואז לאט לאט יגדל עד שיבשיל. "אבל אם השיבולות עולות לפני שצצים הגבעולים, תדמינה לצמחים הגדלים בגנו של אדוניס ולא תתבשלנה כלל".

אפיקטטוס לא מסביר לנו מה הכוונה בגנו של אדוניס, אז הוא משאיר לי את התפקיד הזה. אז כבר נגיע לשם רק נסיים את הפואנטה שלו. הוא מזהיר אותנו שלא נעלה ונפרח טרם זמנינו. שלא נראה את עצמנו כאנשים חשובים אבל למעשה נהיה כשוטים בין שוטים. שלא נטעה שאנחנו יודעים. צריך שורשים כמו שצריך ואח"כ גבעולים ואז תפרחת ופרי.

אז לעניין אדוניס.

על פי המיתולוגיה, בקפריסין היה פולחן לאלה אפרודיטה והיה שם מלך יפה תואר. בשלב מסוים התעצם הפולחן לאל היין דיוניסוס והאלה אפרודיטה לא אהבה את זה. על פי המיתולוגיה אפרודיטה נולדה מקצף הים כבוגרת והגיעה לאי קפריסין. מי שמכיר את הציור המפורסם הולדת ונוס של סנדרו בוטיצ'לי, אז בציור זה הרגע שהיא מגיעה לאי על גבי צדפה. בכל אופן אפרודיטה כעסה וגרמה לגילוי עריות בין המלך בקפריסין לבין ביתו. כשהמלך היה שיכור, היא ערפלה את ביתו בכישוף ובעזרת משרתת הביאה את הנערה לאביה בכל לילה במשך שבוע שלם. כאשר האב לא מודע מי הנערה שמובאת אליו. שגילתה שאביה מבקש שיגלו לו מי הנערה, היא ברחה והתחננה לרחמי האלים. אובידיוס במטמורפוזות שלו מתאר את זה כך: "חוק אכזרי חקקה (כלומר תרבות האדם) - ואסר זה החוק צר העין את שהטבע התיר!". הכוונה היא שהפעולה עצמה טבעית אך נוגדת את חוקי האדם. גילוי עריות היה אסור כמו היום גם אז בקפריסין. בכל אופן האלים נענו לתחנונים של הנערה והם הפכו אותה לעץ המור הבוכה. אחרי 10 חודשים נבקע העץ ויצא מתוכו התינוק אדוניס. התינוק גדל להיות נער יפה תואר עד כדי כך שהשם הפך להיות מילה המתארת את אידיאל היופי הגברי. אבל אז גם אפרודיטה עצמה התאהבה בו. הם הפכו לנאהבים. חיים שלמים של טיפול פסיכולוגי לא היה עוזר בסיפור כזה.

בכל אופן אפרודיטה הייתה גם מאהבתו של אל המלחמה ארס. שקינא בסיפור ושלח חזיר בר שתקף את אדוניס בעת שעסק בציד. אדוניס נפצע בבטנו. כשאפרודיטה הגיעה אליו, כבר לא נותר לה לעשות כלום ורק חיבקה אותו בזמן שדמו זלג והפך לפרח כלנית. פרח בעל חיים קצרים כמו הנעורים ושברירי כמו היופי.

במיתולוגיות שונות היו אלים מקבילים. לא רק במיתולוגיה היוונית והרומית. אדוניס נחשב המקביל לאל אוסיריס במיתולוגיה המצרית ולאל תמוז במיתולוגיה המסופוטמית. הסיפור אודות אדוניס הגיע למיתולוגיה היוונית ככל הנראה מהאל אדון הכנעני או מהאל תמוז. יש כנראה גם סיפור דומה לזה של אדוניס ואפרודיטה גם במיתולוגיות מסופוטמיות. אבל ביוון העתיקה אדוניס היה דמות מרכזית בפולחן הנשים. במסגרת פסטיבל בן יומיים, שכונה "הגנים של אדוניס", וזה ההקשר למה שאמר אפיקטטוס, שתלו נשים, בשיא הקיץ, זרעי צמחים שונים בעציצים. לאחר מכן הן טיפסו על סולמות לגגות בתיהן, שם הניחו את הזרעים בחום השמש. זרעים אלו נבטו במהירות רבה בשל החום אך גם קמלו במהירות מאותה הסיבה – קמילה שסימלה את מותו בטרם עת של אדוניס ושל הנעורים.

בזמן שחיכו שהצמחים יקמלו, הנשים הבעירו קטורת לאדוניס והתאבלו בקול על מותו. ברגע בו הצמחים קמלו, הן קרעו את בגדיהן והכו על שדיהן במפגן צער ציבורי. אחר כך נשאו את "פסל דמות" אדוניס יחד עם כל הצמחים הנבולים כמסע לוויה. הפסטיבל הסתיים בהשלכת פסל הדמות והצמחים לים.

אפיקטטוס מתייחס במקום למות הנעורים והיופי, לצמחים שקמלו מהר כי לא צמחו נכון בהאצה. כמו שיש היום פירות בהבחלה. תהליך הבשלה מהיר של פרי עונתי. החקלאי הראשון שהצליח להוציא לשוק פרי עונתי לפני האחרים, גם מרוויח הרבה כסף. אבל אז הפרי הזה לא טעים. לעיתים אפילו מועצת הפרי מוציאה הודעה לתקשורת לא לרכוש פרי מסוים שעבר הבחלה.

כך ממליץ אפיקטטוס בגלל שיפוטיות חיצונית וגם בגלל שיפוט פנימי לוקה שלנו, להמנע מלהצהיר אני פילוסוף. עד אשר אנחנו בשלים מספיק. אפילו לא להצהיר בכלל.

שמעתי פעם בדיחה על מישהו שמגיע לגיהנום. היה שם כל כך חם שהוא פנה לשטן והציע לו להתקין מזגן. השטן הסכים. אלוהים התקשר לשטן כששמע שיש מזגן בגיהנום והחל ביניהם ויכוח. אלוהים אמר לשטן, "אני אתבע אותך לדין". על כך ענה השטן "בהצלחה, כל עורכי הדין אצלי". את הבדיחה הזאת סיפר לי עורך דין. היא באה להמחיש איך יש דימוי מסוים למקצוע. זה בהקשר של לפני שאנחנו יודעים את הדעות שכיוונו את מעשיו של אדם, אסור לנו למהר לשבח או לגנות את המעשה. או את כל המקצוע. המוסר השכל מהפרק הזה בספרו של אפיקטטוס, הוא שההתנהגות שלנו חשובה יותר מאיך שאנחנו מציגים את עצמנו. ההתנהגות המבוססת על התמקצעות בפילוסופיה שלנו. התמקצעות - כאמנות החיים. האתיקה של האופי שלנו חשובה יותר מאיך שאנחנו מציגים את עצמנו במראה ובהצהרה.

גם הפוך, כשאנחנו נתקלים בבעל מקצוע, המראה וההצהרות שלה או שלו יכולים להרשים. אנחנו לא צריכים לשפוט את כל המקצוע על פי התוצאות של והנסיבות של מעשיהם של בעלי המקצוע או הצהרותיהם או המראה שלהם. אלה שהדעות המקצועיות שלהם נכונות. שהכוונות והביצוע המקצועי הוא בהתאם. גם מורנו ורבנו מרקוס אורליוס אמר משהו דומה בספר 8 "(מג). לכל אדם יש דבר מביא שמחה בלבו. אני שֵמח רק כשאני מוצא ֵשׂכל בריא בקרבי, המנהיג אותי בעצתו, שלא לבוז לכל אדם ולכל מקרה, לראות ולקבל הכל בעיני חנינה ולהשתמש בכל דבר כפי ערכו.". מרקוס שמח ששכל בריא מנהיג אותו בעצתו. כלומר הוא צריך לשפוט את ההיגיון והרציונל של השכל הבריא הזה. והוא לא אומר אם זה של מישהו אחר או שלו. כי זה גם וגם. לא לבוז לכל אדם ולכל מקרה, בדיוק כמו שאמר אפיקטטוס, שלא לשפוט ולקבל בעיני חנינה, כלומר בענווה ועם קרדיט לאדם שאנחנו מעריכים.


נסיים בציטוט אחד מהאהובים עלי ממרקוס שמסכם יפה את עניין השיפוט גם של אחרים אודותינו וגם שלנו את האחרים.

בספר 7 (3): "יש להבין כי ערך כל אדם הוא כערך הדברים אשר להם יקדיש את מרצו". אז אני אשפוט את עצמי בהתאם למה שאני מקדיש לו את תשומת ליבי. כך גם אשפוט מעשיהם של אחרים. אם מישהו ישפוט אותי שלא על פי זה, אז עומד לנגד עיני מה שאמר אפיקטטוס : "מה אכפת לי אם אני נשאר בלתי מוכר על ידי שופט אווילי כזה?".






אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.



47 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page