פרק 193 על שלוות האדישות

מאת לא ידוע - Thomas Stanley, 1655, The history of philosophy, נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=31607100

 שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

מכירים את השיר של דן תורן וחמי רודנר, "אימפריות נופלות לאט"? בשיר הוא אומר "לאלכסנדר מוקדון יש את חצי היבשת, אבא אומר שחצי המשכורת הלכה".

אז מצד אחד, האימפריה של אלכסנדר מוקדון לא שרדה הרבה שנים, כי הוא מת צעיר והיורשים שלו חילקו את השטח העצום לכמה ממלכות שרבו בניהן, אבל נוצרה סוג של אימפריה אחרת. התקופה ההלניסטית. היא אפשר מעבר של רעיונות והשפעות. בכל זאת, אלכסנדר מוקדון היה תלמיד של אריסטו. אלכסנדר מוקדון רצה להמשיך והגנרלים שלו עצרו אותו. הוא הגיע עד הודו, אבל לא נשאר שם. יחד איתו, הגיעו להודו גם פילוסופים יווניים. בניהם "פִּירוֹן מאֵליס". שזו עיר בפלופונס ביוון. המקום מפורסם בעיקר בזכות שליטתו על המקדש באולימפיה ועל המשחקים האולימפיים. 

מסופר שפירון, השתנה במסע להודו. הוא פרש מחיי היומיום כי שמע חכם הודי אומר למורה שלו (של פירון זאת אומרת), שהוא לא יכול להיות מורה כי מבלה יותר מידי בחצרות מלכים. אין הרבה עדויות מה באמת הביאו היוונים איתם מהודו מבחינה הרעיונית. אפילו מניחים שלא היה יותר מידי דיאלוג. אבל הם כן התרשמו מאוד מהחכמים ההודים מבחינה התנהגותית. היו עוד פילוסופים כמו פירון שחזרו מהודו אבל הם רק תיארו את חיי ההודים. חלק מהפילוסופים התרשמו מהחיים של החכמים ההודים על פי הטבע. בניגוד למוסכמות חברתיות. בעיקר אדישות מוחלטת כלפי כל דבר וזה לא משנה אם זה דבר טוב או רע. מה שרובנו נמשך אליו או נדחה מעלינו, הם היו אדישים כלפי זה. הרעיון שהבינו היווניים, הוא שהאדישות המוחלטת מביאה לשלוות נפש. זה לא שרעיונות כאלה לא היו ביוון. דמוקריטוס למשל שהיה המורה של המורה של פירון שזה עתה הזכרתי, הטיף לשלוות נפש. מרקוס אורליוס וסנקה מזכירים אותו ואפיקורוס ביסס את תפיסת הטבע שלו המבוססת על אטומים, על הרעיון של דמוקריטוס. גם הפילוסופים הציניים בזו למוסכמות חברתיות. מי שהאזין לי בעבר, בוודאי זוכר שהזכרתי את דיוגנס מסינופה, הציני הכי מפורסם. שאפלטון כינה אותו סוקרטס שהשתגע. שלא ברור אם זו מחמאה או עלבון או גם וגם. אבל החכמים ההודים שמכונים גם גימנוסופיסטים. שזה הלחם של המילה גימנסיה וסופיה. "גימנסיה" (gymnasium) ביוונית עתיקה הוא מהמילה "גִימנוֹס" (γυμνός), שפירושה "עירום". וסופיה חוכמה. אז גימנוסופיסטים, לקחו את הרעיון של אדישות מוחלטת ובוז למוסכמות בצורה הכי קיצונית שלא אכנס אליה. אבל מסופר למשל על חכם הינדי בשם קאלאנוס שהיה בקשר עם אלכסנדר הגדול שנהג על פי שיטתם של הגימנוסופיטים ההודים והתאבד בקפיצה לאש. זנון מייסד הפילוסופיה הסטואית אמר על כך: שהוא היה "מעדיף לחזות בצלייתו של הודי אחד מאשר לעיין עיון מופשט בכל היבטיו הכאב". זה לא שזנון היה חובב אלימות או נהנה מזה. הכוונה היא שהלימוד הסטואי הוא באמצעות חוויה. השראה ממעשים ולא מעיון בספרים. מאימון. והסטואים לא אימצו את הדרך הזאת של גימנוסופיסטים. אבל הם כן קיבלו השראה של חלק מהעקרונות של הסביבה הפילוסופית בתקופה ההלניסטית. אבל הבאתי את הדוגמא של ההודים, בגלל ההשפעה שלהם על פירון. הוא למעשה ייצר סוג של אסכולה פילוסופית ואני אומר "סוג של", כי זה לא באמת אסכולה. כמו שהציניים לא באמת אסכולה. היו מורים ותלמידים, אבל לא במוסד מסודר עם ראש אסכולה ותלמידים. אז פירון ייצר את האסכולה הסקפטית וליימים במקביל גם האקדמיה האפלטונית, הפכה להיות סקפטית, אבל עם הבדלים מסוימים. בכל אופן, פירון תרגל רמה מאוד גבוהה של אדישות, שכנראה הייתה מתוך השראה בשל מה שראה בהודו. המורה של פירון אנכסארכוס, זה שההודי אמר עליו שהוא לא יכול להיות מורה כי הוא מבלה בחצרות מלכים, הוא אמר שבני האדם לא חיים באמת את המציאות והם לא יותר מאשר תפאורה בתיאטרון. או כמו דמויות בחלומות או בראש של משוגעים. נלך רגע עוד צעד אחורה, המורה שלו דמוקריטוס, אמר שהחושים שלנו מטעים אותנו מלראות את תנועת האטומים. האטומים הם המציאות באמת, ואנחנו רואים את המציאות באופן שגוי. 

זה גם השפיע על פירון בנוסף למה שראה בהודו. הוא לא הקדיש את חייו ללימוד. הוא כן היה בעל יכול רטורית ודיון גבוהות. הוא משך אליו תלמידים בגלל אורח חייו. מספרים שהוא לא היה צפוי. פעם התבודד, פעם יצא למסע עם חברים ופעם התחיל לנהל שיח עם אנשים אקראיים שפגש במסעות. אפילו מסופר שהוא המשיך לדבר גם כשמי שהקשיב לו עזב. 

יום אחד הוא ראה את המורה שלו אנכסארכוס נופל לביצה. הוא פשוט המשיך ללכת ולא עזר. המורה מצידו, שיבח את פירון על שהיה אדיש ולא התרגש מהאירוע. הוא העדיף חיים שקטים ופשוטים. שזה בניגוד לציניים שגם לא חיו על פי מוסכמות, אבל הם הציקו לאחרים והעבירו עליהם ביקורת. 

בחירת החיים של פירון, היא בעיקרה אדישות. הוא היה אדיש להכל. הנסיבות החיצוניות לא גרמו לו לשנות את הנטיות שלו או את הרגשות. זה לא שינה לו אם היה פה או שם. לא שינה לו אם הוא עם בן אדם זה או עם אחר. זה הגיע לרמה שמבחינתו אין הבדל אם משהו מסוכן או לא. כי הוא אדיש, אז הוא לקח סיכונים גם. גם לא משנה אם משימה נחשבת לנחותה או בעלת מוניטין או משימה נעלה. או מעשה שיוביל לעונג או סבל. הוא היה אדיש גם לזה. עד לרמה שמבחינתו אין הבדל בין החיים למוות. אם מישהו מכם שואל, "האם הוא לא מוצא הבדל בין החיים למוות" אז למה הוא חי או למה לא לבחור במוות, התשובה היא כי הוא אדיש. גם לחיים וגם למוות. הוא לא מוטרד, לא ממה שקורה ולא ממה שיקרה. לא רק אתם שואלים, שאלו אותו את זה בתקופתו "למה איפוא אינך מת?" והוא ענה "דווקא משום שאין הבדל".

ההנחה הפילוסופית שעומד מאחורי תפיסת העולם הזאת, שבני אדם מבססים את את השיפוט הערכי שלהם על מוסכמות חברתיות. מי שזוכר ציינתי לפני 2-3 פרקים את המאמר של אומברטו אקו שם הוא אומר שלאפריקאים מוזר שאנחנו מטיילים עם הכלב שלנו. לנו מוזר שיש קניבלים. בכוונה הלכתי לקיצון. כי גם פירון שם. הוא אדיש לכל. כל שיפוט שלנו עם מה זה טוב ומה זה רע, מבוסס על התניה תרבותית. על מוסכמות חברתית. אבל, פירון מניח שאין באמת דרך לדעת אם משהו הוא טוב או רע בפני עצמו. הסבל של בני אדם נובע ממה שאנחנו רוצים להשיג כי אנחנו חושבים שהוא טוב ואנחנו מנסים להימנע או לברוח ממה שאנחנו מחשיבים רע. מי שלא יעשה הבחנה כזאת בין טוב לרע, יהיה בשלווה. הוא גם לא ינהל על זה דיון, כי לא יהיה צורך. הוא פשוט יתנהל באדישות כלפי כל מוסכמה חברתית שתחשב לטוב או רע. לא משנה מה אנחנו עושים, כל עוד אנחנו עושים את זה באדישות. הוא למעשה מכוון לשלווה פנימית אולטימטיבית. אדישות מוחלטת, חוסר תלות מושלם, קהות רגשית, חירות מוחלטת שאותה הוא כינה אלוהית. 

אם הסטואים רואים בסגולות שלנו, במידות הטובות, את הטוב היחיד, פירון רואה את זה רק באדישות. למי שלא סקפטי ברמה של פירון, זה עניין טריקי. כי גם פירון טען שזה לא קל בכלל להגיע לרמה כזאת. כי במילותיו צריך "להפשיט את האדם כליל" במובן של לשחרר את האדם מכל תפיסת אנושית. הוא מתכוון בלשנות לחלוטין איך האדם רואה את המציאות, את הטבע. להפשיט אותו מכל דעה שיש לו. השאיפה היא להתעלות מעל לנקודת מבט אנושית, לכאורה של אל. זה אומר לכאורה להביא אותנו למצב שאנחנו רואים את המציאות בפני עצמה, במערומיה. כמו שהיא, באטומים שלה. ולא כמו שאמר המורה של פירון שאנחנו תפאורה בתיאטרון. זה מצב שאין לנו ניגודים פנימיים בין ערכים שונים של מה שאנחנו מחשיבים טוב לרע. אין לנו מאבק פנימי כי הפשטות קודמת לכל ערך שאנחנו נותנים. לכן זה קשה עד בלתי אפשרי וטריקי כמו שאמרתי. כי אם נגיע למצב של אדישות מוחלטת וישתמר בנו משהו מהתפיסה הקודמת שלנו המבוססת על מוסכמות מסוימות, אנחנו לא נחיה בשלווה. ואולי נוכל להיות גם אדישים. זו גישה טוטאלית מאוד. 

הדרך שפירון מציע לעשות את זה, היא על ידי השוואה אצלינו בראש. בדיאלוג שיש לנו בראש. אנחנו צריכים לנהל בראש דיאלוג על כל דבר ודבר ולהשוות אותו למשהו שנוגד לו, עד לרמה שנגיד שאין הבדל. אם נתחיל מהסוף, בראש אנחנו צריכים להגיד לעצמנו, אין הבדל בין לחיות ולמות. אין הבדל אם נעזור למישהו או לא נעזור לו. אין הבדל אם אלבש חולצה לבנה או שחורה, או אלך בלי. כל דבר שאנחנו חושבים שהוא טוב, לנהל דיאלוג פנימי ולמצוא סיבות למה הוא רע. והפוך.

אני מודה שיש בזה ערך, אבל לא עד לרמת האדישות ששואף אליה פירון. אם לא הבנתם עד כאן, אז אגיד מפורש, אני לא מסכים עם גישתו. אני עוד מעט מגיע למה שהסטואים עשו. 

פירון והתלמידים שלו עשו מדיטציות בדיוק לשם הדבר הזה. יש אפילו סיפור על פירון שרצה להתבודד וניהל דיאלוג עם עצמו בקול רם ושאל את עצמו למה הוא מתנהג ככה וענה שהוא מתרגל להיות יעיל. 

כמו שאמר זנון הסטואי לגבי הלמידה מחוויה, ככה גם פירון ותלמידיו כמו הציניים, הם תרגלו פילוסופיה חוויתית לשנות את דרך החיים שלהם. רק שפירון טען שאי אפשר לדעת כלום בוודאות. 

כבר בעת העתיקה ביקרו את האדישות הפירונית וממשיכיו. דרך אגב, אחד מתלמידיו הגדולים שמו היה טימון. הוא כתב מספר דרמות, סאטירות ופואמות לגלגניות על האסכולות הפילוסופיות בעת העתיקה, על היהירות שלהם להניח שהם יודעים משהו. שהאסכולות השונות סותרות זו את זו. ואת הסקפטיים ביקרו, שהאדישות שלהם הורסת את יחסי המשפחה, פוגמת בקשרי ידידות, בנדיבות ובעיקר עושה את האדיש לחסר כל רגישות ביחס לאחרים.

נעבור לסטואים. גם הסטואים למדו מתוך חוויה כמו שאמרתי והחוויה הסטואית, היא מודעות לכך שהאדם מצוי במצב שהוא לא בוחר בו. בגורל ובדברים חיצוניים. אפיקטטוס למעשה מגדיר בכמה מקומות מה התפקיד של הפילוסופיה. למשל ב"שיחות 1.15.2:

"אין הפילוסופיה מבטיחה להשיג בשביל אדם שום דבר מן הדברים החיצוניים, שאם לא כן, הייתה הפילוסופיה מקבלת על עצמה לעסוק במשהו החורג מתחומה שלה. כשם שהעץ הוא החומר למלאכת הנגר, והארד – של הפסל, כך הנושא של אומנות החיים הוא אורח חייו של כל איש". 

זה אומר שאנחנו החומר בידי היוצר שהוא אנחנו. זה התפקיד של הפילוסופיה שנעצב את עצמנו, אבל לא על פי דברים חיצוניים. אומנות החיים נוגעת אצל כל אחד לחיים שלו עצמו ולא אחרים ולא דברים חיצוניים. ניטרליים. המוצא של "האדישות" הסטואית הוא העיקרון האתי של אויקאוזיס. דיברתי עליו בעבר. מילולית זה ניכוס. מקור למילה אקונומיה. אויקאוזיס מניח שהתשוקה העיקרית של כל בעל חיים לרבות בני אדם זה השימור העצמי. הדבר הכי חשוב לכל בעל חיים זה השלמות שלו עצמו. זה אומר, שאנחנו נרצה להשיג את מה שתורם לשלמות הזאת ולדחות או להתרחק ממה שפוגם בה. לכל בע"ח יש ניסיון עם מה מהדברים החיצוניים יפגע בשלמות שלהם ולמה לא. לכן כל בע"ח שואף להשיג מה שיתרום לשלמות שלו ולדחות מה שפוגם. כל בע"ח לפי הטבע שלו. מה שאומר שהטבע של בני האדם כחלק מהטבע האוניברסלי, הוא שעלינו לשמר את השלמות שלנו ולדחות את מה שפוגע בנו. לבע"ח לא רציונלי, מאוד פשוט מה הוא צריך להשיג: אוכל, מקלט, הזדמנות להתרבות ועוד. מה לגבי הייצור הרציונלי? תינוק למשל, מביע עצמו בבכי כשהוא מבקש אוכל, קירבה לאדם אחר, או אי נוחות כשהחיתול מלא. זו השאיפה לשלמות של התינוק. הוא עדיין לא מפעיל את כישוריו הרציונליים. הסטואים מניחים שהם מגיעים בגיל 14 בערך. 

אבל הפילוסוף? זה ששואף לשפר את עצמו, החומר של אומנות החיים שלי? אצל הפילוסוף זה משתנה מפוקוס על דברים חיצוניים שיסייעו בשימור העצמי. השאיפה היא לשפר ולשכלל את החיים הרציונליים. ליצור רציונלי המאפיין העיקרי יהיה הנפש הרציונלי שלו, לעומת הדחפים החייתים שלו. אז אדם רציונלי שרוצה לשמר את השלמות שלו, למעשה רוצה לשמר את הרציונליות שלו ובכך את הנפש. הייצור הרציונלי מבין שהתשוקה לדברים החיתיים הלא רציונליים, יהיו על חשבון הרציונלי. לרדוף אחרי תשוקות לאוכל, חיבה של אחרים, מקלט, מין, כסף, רכוש ומוניטין, יגבירו את האי-רציונליות על חשבון הרציונליות וישאירו אותנו ברמה החייתית ולא רציונלית, אפילו יגבירו את התשוקות הללו. 

מה שישמר את הנפש הרציונלית, יהיה חיים יותר רציונליים. התנהגות רציונלית. היצור הרציונלי יטפח את המצוינות שלו בתחום הנפש. זו המהות של המידות הטובות. טיפוח מצוינות. זה משמר ומטפח נפש בריאה. יתרה מכך, רק החומר בידו של הפילוסוף, כלומר ההצטיינות של המידות הטובות, הרציונלי, הם טוב. מה שאומר, שגם מה שמועיל כמו אוכל, מין, מקלט, חברות, כסף ורכוש, למעשה לא תורם לשימור הנפש. לא תורמים לטיפוח הרציונלי. אפילו להפך. הם רק תורמים להישרדות החייתית שבנו. לכן הסטואים הגדירו דברים שאינם טובים ולא רעים האדישים. או יש שתרגמו מועילים אבל לא מעלים ולא מורידים את הכישורים המוסריים, הרציונלים. הטוב, זה המידות הטובות שלנו, כי הם מה שמטפח את הנפש הרציונלית שלנו, החלק הטוב שבנו. הרע, הוא ההפך, לעשות עוול, לנהוג בטיפשות, פחדנות, לא להבדיל בין טוב לרע. כל השאר, אדישים אלינו. הם יכולים לתרום ולהועיל והם יכולים להזיק. 

הפילוסוף יעדיף להיות בריא על פני חולה. הוא מעדיף שיהיה לו כסף על פני המחסור. לכן הם אדישים מועדפים. הם לא תורמים לרציונל שלנו ולכן אדישים, אבל תורמים לחלק שבנו שעדיין אנחנו רוצים לשמר. רק הצטיינות רציונלית תשמר את הנפש שלנו. 

פילוסוף סטואי לא נותן ערך למוניטין או כסף הם לא החומר של אומנות החיים שלו. הנפש הרציונלית היא החומר של אומנות החיים. 

בספר "השיחות" אומר אפיקטטוס 3.22.13:

"ראש לכל, את הדברים הנגעים לך באופן אישי, עליך לשנות לחלוטין את דרך התנהגותך; אל תתלה יותר את הקולר לא באלוהים ולא באנשים. מוכרח אתה להסיר כליל את תשוקותיך ולהפנות את מאיסתך רק לדברים הנמצאים בתחום רצונך החופשי. אל תיתן בלבך מקום לכעס, לתרועות, לקנאה ולרחמים; אל תביט בעין טובה לא על נערה יפה לא על קורטוב של כבוד, לא על נער יפה ולא על עוגה טעימה. …

ולכן, שומה עליך תחילה לזכור את העיקרון המנחה שלך ולקבל על עצמך את אורח־החיים הזה: "מעתה, החומר שיש לי לעשות בו הוא השכל שלי, בדומה למעשה הנגר בעץ, ושל הסנדלר - בעורות. משימתי היא להשתמש כהלכה ברשמי. גופי זה העלוב אינו חשוב לי כל עיקר, ואבריו — כמו־כן. המוות? יבוא אימתי שירצה, אך לכל גופי או לחלקו. ההגליה? לאן יכול אדם להגלותני? מחוץ ליקום — הרי זה לא ייתכן. אבוא לאשר אבוא, יהיו שם השמש, הירח והכוכבים; חלומות, אותות לבאות, שיחות עם האלוהים".

אפיקטטוס, אומר לנו להסיר את הקולר מעלינו. זה שיש לנו מאלוהים ובזה הוא מתייחס התרגשות מאירועים שמביא עלינו הגורל. ולהסיר את הקולר שאנחנו שמים על עצמנו בשל דעות של אחרים עלינו - זה גם אדיש. אפילו לא מועדף. הוא נותן לנו טיפ איך להמנע מהשפע של גורמים חיצוניים כמו נערה או נער יפים או עוגה. פשוט לא להביט. זה אימון. החומר היחיד של האימון שלנו, הוא השכל שלנו. משימתי היא להשתמש כהלכה ברשמי. אומר לבחון מה הדבר שמושך אותי, את החלק הלא רציונלי שבי ולעשות את הבחירה מהחלק הרציונלי. העקרון המנחה, הוא לפעול על פי מה שבשליטתי. הדברים החיצוניים הם לא.

עוד דרך. 

מרקוס אורליוס כותב לעצמו 3.11:

"עלינו להוסיף עוד דבר אחד לעקרונות האמורים. לעולם הגדר לעצמך טיבו של רושם המתקבל בשכלך, קבע לו מתווה, על מנת שנוכל לראות מהו באמת: את מהותו האמיתית, החשופה. להכירו בשלמותו. אמור לעצמך את שמו המדויק וכן את שמות חלקיו המרכיבים אותו, העתידים אף להתפרק ולהביא להיעלמותו... שום דבר לא תורם לגדלות רוחנית כמו היכולת הזו לניתוח לוגי ומדויק, לבדיקה יסודית של כל מה שקורה לנו (או המתרגש עלינו בחיינו). מהו דבר זה היוצר בי רושם עתה? מהם מרכיביו וכמה זמן יעמוד הוא בעינו? מהי המידה הדרושה כדי להתמודד עמו — עדינות, אומץ, אמת, יושרה, פשטות, עצמאות וכיוצא באלה?".

האדישות הסטואית מאפשר לנו פעולה רציונלית יותר תגידו לעצמכם כמו שמרקוס כתב בספר 8:

"(50) מר טעמו של המלפפון? השלך אותו! שדה חוחים בדרכך? עקוף אותו! די בדי בכך, ואל־נא תוסיף לשאול: "מדוע נוצרו אף הללו ביקום?" הואיל ושאלה זו מגוחכת היא בעיני חוקר הטבע, ממש כשם שנגר או סנדלר יצחקו אם תמצא דופי, כי תראה שבבי עץ וגזרי עורות מעבודתם פזורים בבית מלאכתם." 

סנקה מסכם במכתב 92 מאוד יפה את הגישה לדברים חיצוניים. אביא רק דוגמה קטנה: 

"אז מה?' אומר המתפלמס, ' אם בריאות טובה ושלווה והעדר כאבים אינם מכשול למידות הטובות למה שלא תבקש אותם?' ולא שלא אבקש? אבל לא כי הם טובים, אלא כי הם בהתאם לטבע וכי ארכוש אותם בשיפוטי הטוב. אז מה יהיה טוב בהם? רק הדבר האחד הזה, שנבחרו היטב. כאשר אני בוחר בגד מתאים, כאשר אני מטייל כפי שנאה לטייל, כאשר אני סועד כפי שאני צריך, לא הסעודה או הטיול או הבגד הם טובים אלא הבחירה שלי בכל דבר במידה התואמת את ההגיון. אוסיף גם זאת: אדם צריך לבחור בגד נקי, כי האדם מטבעו הוא בעל חיים נקי ואנין טעם. על כן, לא הבגד נקי כשלעצמו הוא טוב אלא הבחירה בגד נקי, כי טוב איננו בחפצים אלא באיכות הבחירה. הפעולות שלנו מכובדות לא מה שמופעל."

סנקה מרחיב את הדוגמא גם לגוף: "אבחר, אם יתאפשר לי לבחור, גם בבריאות, גם בכוחות, הטוב יהיה בשיפוטי אותם, לא בהם כשלעצמם….

בחיים יש דברים מועילים ובלתי מועילים, אלה וגם אלה הם מחוץ לנו."

יש במכתב הזה עוד פנינים מסנקה. 

לסיכום, הסטואים הם לא אדישים. הם נוקטים באדישות. הם נותנים יותר ערך לפעולות נכונות. כמו שמרקוס מהי המידה הדרושה כדי להתמודד עמו — עדינות, אומץ, אמת, יושרה, פשטות, עצמאות וכיוצא באלה?".

 פירון הסקפטי היה אדיש. זה ממחיש לנו את ההבחנה בין אדישות לחוסר אכפתיות. והגישה הסטואית אם נזכור אותה, עוזרת לנו להבחין למה להיות יותר אדישים ולמה פחות. העיקרון המנחה שלנו הוא הכי חשוב. הוא הכי תורם לנפש שלנו. מה שתורם לרציונל, תורם לשימור וטיפוח שלנו. מה תורם לחלק החייתי שלנו, צריך לבחור בו במידה שהוא מועיל. אפילו בדוגמה של סנקה על בחירה טובה, הוא אומר לנו שזה רציונלי לבחור במזון איכותי, ספורט, בגדים ראויים ועוד. 

עד כמה שאני מוצא ערך בשיטה של פירון לבחון כל רושם ולהעמיד את החלק הרע שלו לעומת הטוב על מנת שלא ישפיע עלי, הסטואים חיוביים לעומתו. הם בכל זאת בוחרים. עם הסתייגות. בחירה בלי שהנפש תושפע לרעה. עם שיפוט נכון. 

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו. 

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב