פרק 191 על אהבה ואירועים בלתי צפויים

המשתה מאת אנסלם פוירבך (1873), נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=90838249

 שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

השבוע הייתי בחתונה. את הזוג הצעיר הכרתי כי החתן, עשה אצלי קורס ואנחנו נפגשים במפגשי שיח סטואי. 

מאחר והוא הזמין, הרגשתי שיש לי חובה לכבד אותם. חובה ששמחתי עליה. 

בכל אירוע שהוא לא שגרתי, שאנחנו יודעים על בואו, אנחנו נוטים לתכנן איך נתמודד איתו. איך יראה ומה נעשה. יש אנשים שמתכננים מה הם ילבשו, מה הם יאכלו לפני האירוע על מנת שיאכלו את המנות המצוינות שבאירוע. סנקה אומר לנו לתכנן ולצפות מראש כל דבר. אבל כמובן שאנחנו לא נצליח לתכנן כל דבר, כי רק החכם יודע לצפות. אנחנו יכולים להתקדם באימון שלנו ולהיות אוהבי חוכמה גם אם לא חכמים. 

יצאתי מביתי לחתונה מתוך כוונה להיות בזמן לקבלת הפנים לפני החופה. על מנת שאוכל לברך את הזוג בטרם האירוע יסחוף אותם ולא תהיה לי הזדמנות. אבל, הוויז הראה שנסיעה שאמורה להיות 30-40 דקות תארך שעה וחצי. לא הבנתי למה, אבל יצאתי לדרך ואז נאמר לי שיש חסימת כבישים על ידי חרדים קיצונים שמוחים על מאסר של עריקים. עשיתי בחירה להמשיך ולבחון את המסלולים בכל עת, על מנת שאגיע הכי פחות מאוחר, בעודי חושב, שהזוג המקסים חווה דרמה שבטח לא תכנן, שרבים מאורחיו יתעכבו בשל חסימות כבישים. 

סנקה כותב לחברו לוקיוליוס במכתב 16 שלו:

"אם מישהו יאמר: "מה תועיל לי פילוסופיה, אם יש גורל? מה תועיל, אם האל מושל? מה תועיל, אם המקרה שולט? הרי אי אפשר לשנות את הידוע ואי-אפשר להתכונן מראש לבלתי ידוע, כי האל שלט על שיקולי וקבע מה אעשה או הגורל אינו מרשה לי לעשות דבר על פי שיקולי". שאם תחשבו על זה, זה בדיוק העניין. אדם יכול ללמוד פילוסופיה, אבל אז חרדים יחסמו לו את הכביש. או כל אחד אחר לצורך העניין. וכל ההכנות שעשה, הזמין צלמים, גן אירועים, הזמין אורחים, די.ג'י. ביגוד חגיגי וחד פעמים. בשביל הכלה חד פעמי, כי החתן בטח ימצא הזדמנות ללבוש שוב את בגדיו החגיגיים. הם טעמו ובחרו תפריטים. ניהלו דיונים רבים על איך יתנהל האירוע. היכן כל אורח ואורחת ישבו. החתן בטח דמיין בראשו את רגע שבירת הכוס ואולי אפילו התאמן בדריכה כדי שלא תהיה לו פדיחה והכוס לא תשבר. אבל אף אחד אף פעם לא בונה על חסימת כבישים ע"י חרדים. או כמו שמונטי פייטון אמרו:

"אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית!" ("Nobody expects the Spanish Inquisition!").

נחזור לציטוט מסנקה:

"אם יש אמת באחד מאלה או אפילו בכולם, לוקיליוס, חובה לעסוק בפילוסופיה. אם הגורל כובל אותנו בחוקיו האכזריים (מונטי פייתון אומרים במערכון: אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית, הנשק העיקרי שלנו הוא ההפתעה והאכזריות), אם הגורל כובל אותנו בחוקיו האכזריים אם האל השולט בתבל קבע הכול, אם מקרה מניע ומטלטל מעשי אנוש ללא שיטה וסדר, פילוסופיה צריכה להגן עלינו. היא תעודד אותנו לציית לאל בחפץ לב ולגורל בהתרסה. היא תלמד אותך ללכת אחרי האל ולשאת את הגורל. אבל אינני רוצה לעסוק כעת בדיון מה נתון לרשותנו אם ההשגחה שולטת, אם שרשרת גורלות כובלת וגוררת אותנו, אם מקרי-פתאום בלתי צפויים רודים בנו. אני חוזר עכשיו למה שיעצתי ועודדתי: אל תניח לדחף נפשך להיחלש ולהצטנן. החזק בו ועצב אותו עד שיהיה הדחף של עכשיו להרגל."

אז דחף נפשי לא נחלש, נלחמתי בפקקים והגעתי לאירוע. טרם הגעתי, בעודי עומד בפקק, שלחו הזוג הצעיר הודעה לאורחים שבשל הפקקים, החופה תדחה והם מחכים לאורחים שיגיעו. זה הסתדר עם מה שאמר לי החתן כשהוא פגש אותי בקבלת הפנים. הוא אמר לי "חשבתי עליך ועל כך שאין לי דרך לשלוט בפקקים רק בבחירה שלי". 

אני שמח על בחירתי להתריס מול הגורל חוסם הכבישים ולבחור בחובה "שמחת חתן וכלה". בסוף זו האתיקה. לבחור בחירות נכונות. דרך אגב להתריס מול הגורל, זה דומה למה שויקטור פרנקל כתב במשפט הכי סטואי שלו מתוך "האדם מחפש משמעות":

"אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבחור את דרכו."

בברכה שכתבתי לזוג בחלטתי לשלב שניים. את אמירתו של סנקה: "הנני לתת לך סגולה לאהבה; לא סם, לא עשב, ולא לחש כשפים: אם חפצך להיות נאהב - אהוב!". זה ממכתב 9. זה גם עיקרון דומה לסוף הציטוט ממקודם ממכתב 16 "אני חוזר עכשיו למה שיעצתי ועודדתי: אל תניח לדחף נפשך להיחלש ולהצטנן. החזק בו ועצב אותו עד שיהיה הדחף של עכשיו להרגל." 

אהבה היא פעולה. היא דחף ולא רק תשוקה. היא פעולה למען אחר שצריכה להפוך להרגל. כשזה הדדי הזוג נקשר זה בזה. סנקה כותב את זה על אשתו פאולינה 104:

"משום שאני יודע שרוחה שוכנת ברוחי, אני מתחיל לדאוג לעצמי כדי לדאוג לה… מכיוון שאינני מבקש שתאהב אותי ביתר שאת, היא מבקשת שאוהב את עצמי ביתר דאגה. צריך לרצות רגשות אמת. צריך לכבוד יקירנו להשיב את רוח החיים ולשומרה על השפתיים, גם אם גדולים הייסורים. . . גם את החובה הזאת תצווה הרוח על עצמה, כאשר טובת יקיריה דורשת זאת, לעצור ולשעבד את רצונה לרצון קרוביה… מופת של רוח גדולה הוא לשוב לחיים למען אחרים… יש במעשה כזה לא מעט שמחה ויש שכר, כי מה נעים יותר מלהיות אהוב על אשתך עד כי בשל כך תהיה אהוב יותר על עצמך? יכולה פאולינה שלי לחשוב לזכותה לא רק את דאגתה לי אלא גם את דאגתי." 

לדאוג לעצמי כדי לדאוג לה כמו שסנקה כותב, זה לא רק במובן הבריאותי. אלא גם מבחינת נפש ואופי. 

אין לי ספק שהדאגה של הזוג הצעיר לנפשם עוד טרם האירוע והאינקוויזיציה הספרדית הבלתי צפויה, הועילה להם ביום חתונתם והם חיזקו זה את זו. 

הברכה שניה שכתבתי להם, היא למעשה סיפור שלקוח מתוך "המשתה של אפלטון". 

במשתה היו מספר אנשים שכל אחד דיבר בתורו. כמובן שהכוכב הוא סוקרטס. אבל את הסיפור הזה שם אפלטון בפיו של המחזאי אריסטופנס. 

אחרי שנרפא משיהוקיו, אריסטופנס תורם לדיון תרומה מבריקה והומוריסטית. הוא משנה את האווירה כשהוא מספר סיפור פנטזיה על משמעות האהבה.

הוא מספר, פעם, בני האדם היו יצורים מורכבים, שכל אחד מהם הורכב משני חצאים זכריים, שני חצאים נקביים, או שילוב של זכר ונקבה (אנדרוגינוס).

או בתרגום של טשרניחובסקי:

"…צריכים אתם לדעת את טבע האדם ואת תכונותיו. כי לפנים היה טבענו שונה מטבענו עתה: אחר היה. מתחילה שלשה מינים באדם היו, ולא שנים כמונו עתה: זכר ונקבה, כי עוד שלישי היה הכולל את שניהם ביחד……הזכר מוצאו היה מן השמש, הנקבה – מן האדמה, והמין השלישי, שהיה לו חלק גם בזה וגם בזה, – מן הלבָנה; כי גם הלבנה יש לה חלק גם בזה וגם בזה…"

בני האדם המקוריים האלה היו כל כך יהירים ומלאים בעצמם, שהם עשו צרות עד שזאוס החליט להחליש אותם על ידי חיתוכם לשניים, וכך יצר את בני האדם כפי שאנחנו היום. 

לאחר שהתפצלו, כל חצי השתוקק להתאחד עם החצי החסר שלו, ולכן בני האדם החדשים נרגעו כשניתנה להם האפשרות לקיים יחסי מין זה עם זה, הן למען ההנאה והן כדי להנציח את גזעם. 

בני האדם, אומר אריסטופנס, עדיין משתוקקים לשלמותם המקורית; והאהבה היא הכוח שמניע כל אחד מאיתנו לחפש את 'החצי השני' שלו. 

התיאור של אריסטופנס מושך. הרעיון של מציאת התאמה מושלמת, 'החצי השני' האידיאלי, הוא חומר גלם לסיפורים רומנטיים רבים. קל להבין איך דומה נמשך לדומה. 

הנאום גם מהווה הזדמנות להראות שהאהבה לא חייבת להיות לגמרי רצינית ומכובדת. בדיוק כפי שהתקף השיהוקים שלו מפנה את תשומת הלב לתפקודים גופניים, התרומה של אריסטופנס מראה שיש משהו קומי במין ובאמצעים הפיזיים של ההתמסרות לו. עם זאת, המעשה הפיזי הזה הוא מה שמאפשר לא רק הנאה אלא גם את המשכיות הגזע. 

התיאור של אריסטופנס מציג שתי טענות חדשות: ראשית, שהאהבה נובעת מחוסר, ושנית, שהיא מכוונת להנצחת הפרט באמצעות יחסי מין. אריסטופנס מציע שהאהבה היא כוח מאחד, אך במקרה שלו היא מכוונת לאחד אלמנטים דומים במקום להרמוניה בין אלמנטים שונים. בן אדם הוא למעשה רק חצי יצור, והכמיהה לחצי החסר היא התשוקה לשלמות שהאהבה יוצרת. או בתרגום של טשרניחובסקי:

"נתמלא עליהם זיאוס רחמים. בקש ומצא להם תחבולה אחרת…  ומאז נטועה האהבה באדם לאדם, מוכנת ומזומנת כל הימים לאחד את הטבע הקדום ושואפת לעשות את השנים לאחד ולרפא את הטבע האנושי… כל אדם מאתנו הריהו בן-זוג של אדם, שהרי נגזר לשניים… וכל אחד ואחד מבקש את בן-זוגו שלו המקביל לו… מה שרצה מכבר: שיתאחד ויתלכד בחָשוּק (בנחשק) כדי שיהיו השנים לאחד. סבת-הדבר היא – מה שכך היה טבענו הקדום כשהיינו שלמים, והשאיפה והגעגועים אל השלמות קרויים אֶרוֹס."

אני מוצא את הסיפור יפה מכמה בחינות. הוא ממחיש שאנחנו לא שלמים, כלומר לא מושלמים ולכן אין מקום ליהירות ומחשבה שאנחנו יודעים משהו. הרי זו הסיבה שזאוס ניסר את בני האדם הראשוניים לשניים. בנוסף, אהבה היא גם שאיפה להשלים את מה שחסר לנו. אם זו דרך להנציח את עצמנו ולהפיץ את ה DNA שלנו והיא גם שאיפה לשפר את עצמנו לטובה. וכאן זה חלק הסטואי של סנקה לשפר את עצמנו למען היקרים לנו. זו הפילוסופיה שלנו. "פילוסופיה צריכה להגן עלינו… אל תניח לדחף נפשך להיחלש ולהצטנן. החזק בו ועצב אותו עד שיהיה הדחף של עכשיו להרגל." 

אם אנחנו, נהפוך את פילוסופיה להרגל, אנחנו נהיה יותר מוכנים לאירועים של האינקוויזיציה הספרדית. וגם אם היא תפתיע אותנו (ואין תרחיש עתידי שהיא לא תפתיע אותנו), הפילוסופיה תעזור לנו לנהוג בהתרסה לגורל. זו גם אהבה. אני אסביר איך. אבל לפני עוד משהו קטן על ההפתעה הזאת במכתב 91 כותב סנקה:

"הבלתי צפוי, מכתו קשה יותר. מוזרותו מעצימה את כובד האסון ואין אדם שהמפתיע אינו כואב לו יותר".

לכן אנחנו לא יכולים לאהוב אירועים שלא הזמנו והפתיעו אותנו. אבל כאמור אני חייב הסבר, איך ההתמודדות עם זה זה אהבה? 

יש לנו אינטואיציה שכרוכה בהבנת המציאות. אינטואיציה הבסיסית של לכידות המציאות והקוהרנטיות שלה עם עצמה, אינטואיציה שהובילה את הסטואים לראות את האהבה העצמית וההסכמה עם העצמי בכל תנועה של יצור חי, כמו גם בתנועת היקום כולו, או בשלמותו של החכם.

זה אומר למעשה שאנחנו צריכים לאהוב את מה שקורה לנו. אבל אי אפשר לאהוב אירועים שמפתיעים אותנו ובטח כאלה שהם קשים. 

אם אנחנו מבינים את המציאות ומבינים שאנחנו חלק ממנה ומה שקרה כבר קרה, אז אנחנו מבינים שהאמירה של אפיקטטוס שהרגל תשמח לדרוך בבוץ אם היא יודעת שהיא עושה זאת למען הגוף שהיא נושאת, היא אמירה של אהבה של עצמי. 

אם אני בוחר בחירה בהתרסה לגורל, אני למעשה מייצר משהו. אני חייב לעשות זאת באתיקה ואז אני אוהב את מה שאני תורם למציאות. אני קודם מבין שמה שקרה, כבר קרה. הוא כבר הכרחי במובן שהוא כבר התרחש. ואז אני מבין שאני חלק, גם אם לא בחרתי באירוע. אז אני לא אוהב את האירוע, אני אוהב את מה שאני אבחר. ההבנה שלי היא שאיננו יכולים לאהוב את האירועים שקורים לנו מכיוון שאיננו רגילים אליהם, אנחנו מופתעים מהם, ולא בחרנו בהם. אבל איננו יכולים ואיננו צריכים לאהוב אותם. אבל מכיוון שהם כבר קרו, היה הכרח שיקרו. (בעולם של סיבה ותוצאה). אנחנו גם חלק מזה, ולכן הבחירות שלנו להתרגל למציאות החדשה, אחרי האירוע בדרכנו שלנו באמצעות מעשינו-ומידותינו הטובות, זוהי אהבת הגורל. 

או כמו שמרקוס אורליוס כותב לעצמו:

בספר 10.21 מרקוס כותב:

"21) 'הגשם אוהב את האדמה ... אוויר המרומים אוהב להמטיר גשמו.' והנה היקום אוהב ליצור את מה שעתיד להתהוות. אני אומר ליקום: אהבתי כאהבתך. כלום אין זו משמעות הביטוי: 'הדבר אוהב להיות כך'"

שימו לב ש"הדבר אוהב להיות כך" בלשונות רבים פועל "לאהוב", למעשה אומר להתרגל למשהו. וגם להיות מותאם למשהו. המילה האנגלית accustomed. זה אומר לבחור בגורל שנכפה עלינו להתרגל אליו ולעשות בחירות טובות. כשזה זוג, זה אומר אני למען עצמי ולמען הזוגיות שלי. לא רק למען הנצחת DNA אלה כמו שסנקה כתב:

"היא מבקשת שאוהב את עצמי ביתר דאגה. צריך לרצות רגשות אמת. צריך לכבוד יקירנו להשיב את רוח החיים ולשומרה על השפתיים, גם אם גדולים הייסורים. . . גם את החובה הזאת תצווה הרוח על עצמה, כאשר טובת יקיריה דורשת זאת, לעצור ולשעבד את רצונה לרצון קרוביה… מופת של רוח גדולה הוא לשוב לחיים למען אחרים… יש במעשה כזה לא מעט שמחה ויש שכר, כי מה נעים יותר מלהיות אהוב על אשתך עד כי בשל כך תהיה אהוב יותר על עצמך?"

לסיכום

אנחנו מקבלים קשה יותר מה שמפתיע אותנו ולא לקחנו בחשבון. לכן אין סיכוי שנאהב את האירוע המטלטל אותנו. אבל, השאיפה והגעגועים אל השלמות קרויים אֶרוֹס זה כי אנחנו חסרים ואנחנו צריכים שהפילוסופיה שלנו תקדם אותנו בשאיפה לחוכמה. וגם בשאיפה למזג את רוחנו ברוחם של יקירנו. כי אנחנו לא מושלמים. זו אהבה. גם לגורל, גם ליקרים לנו. ולכן האמירה המופתית של סנקה אם חפצך להיות נאהב - אהוב!

זו פעולה חיובית של ארוס, מתוך שאיפה לשפר את עצמנו. כל המידות הטובות, הן ידיעה מעשית. זה אומר לעשות בחירה חיובית אתית ומודעת. אז שהזוג הצעיר בחר להתמודד עם אירוע לא מתוכנן בדרך חיובית, הם לא הניחו לדחף נפשותיהם להיחלש ולהצטנן. הם החזיקו בו והחלו לעצב אותו עד שאני מקווה שהדחף של עכשיו יהפוך להרגל. 

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו. 

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב