top of page

פרק 84 מונגש בטקסט על המצודה הנשגבה



שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה סטואית, והאינסטגרם בשם stoaisrael שם יש פוסטים מעניינים. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.



לפני שנתחיל, עניין לוגיסטי קטן. דרך האתר אפשר להרשם לקורס הבא שיתחיל בספטמבר. אפשר גם למצוא שם את הקישור לקבוצת המיטאפ שלנו לשיח זום ופרונטלי שיהיו בקרוב.

ניהלתי שיחת ייעוץ עם בחור אינטליגנטי ואכפתי מאוד. הוא מודאג מהמצב בארץ. אני בכוונה לא נכנס לאיזה מצב וזה לא משנה מה העמדה של הבחור. השורה התחתונה, המצב בארץ מטריד. הוא שאל אותי מה אני עושה על פי הסטואים כדי לשמור על השלווה שלי בתקופה כזאת. חשבתי להביא בפרק הזה הסתכלות סטואית והרחיב עליה את הדיון. את העצה היום אני מביא עפ"י הפילוסוף הצרפתי פייר הדוט מספרו על מרקוס אורליוס שנקרא “inner citadel” או "המצודה הפנימית". הספר מתורגם גם לאנגלית, עם זאת לא קל לקריאה אבל אנחנו הסטואים לא מוותרים לעצמנו. פייר הדוט הוא אוטוריטה בכל מה שקשור לפילוסופיית חיים וגם לתרגול רוחני המבוסס על הפילוסופיות העתיקות.

הספר של הדוט עוסק בספר מחשבות לעצמי של מרקוס אורליוס נקרא "המצודה הפנימית" בשל תרגול רוחני שמרקוס עושה עם עצמו. ספציפית הספר נקרא כך בשל קטע אחד שמרקוס כותב לעצמו ב"מחשבות לעצמי" ספר 8 (48):

"זכור, כי אי־אפשר להכניע את השכל־המושל כל זמן שהוא פונה כלפי עצמו ומספיק לעצמו ואינו עושה מה שאינו לפי רצונו, אפילו אם אין יסוד לעקשנות שלו; על אחת כמה וכמה כשהוא חורץ משפטו אחרי בחינה עיונית. בעבור זה השכל החפשי מן התאוות הוא כמצודה נשגבה לאדם. אין לאדם מקלט יותר בטוח לנוס שמה ולִהנצל מכל רודף. מי שלא ידע זאת, הוא חַסר־בינה; ומי שידע זאת ואינו מבקש לו המפלט ההוא, לֻאמלל יחשב"

התרגום הוא של אהרן קמינקא. שתרגם “inner citadel” כ כמצודה נשגבה. בעוד שבתרגומו העדכני יותר של אברהם ארואטי תורגם "מצודה ומקלט". יצא לי לקרוא מאמר של דר' מתיו שארפ מאוסטרליה שעוסק לא מעט בסטואיות. הוא מתייחס לספר של הדוט ולמרקוס גם התייחסות נוספת. הכותב במאמר הוסיף בסוגריים ליד המילים "inner citadel" את המילה היוונית [Akropolis].

אני מניח שרובכם אם לא כולכם שמעתם על האקרופוליס ובטח חלקכם אפילו ביקר באקרופוליס באתונה.

מאחר ואני לא יודע יוונית עתיקה, לא בדקתי איך כתוב במקור אצל מרקוס. אבל אני מאמין שאכן כתוב אקרופוליס בגלל שדר' קמינקא בחר לכתוב מצודה נשגבה. ולמרות שאני לא יודע יוונית עתיקה, אני יודע שהמשמעות של אקרופוליס, היא ה"עיר העליונה". הוא מציין במאמר שחיפש אזכורים דומים לאקרופוליס בטקסטים פילוסופיים עתיקים, והוא הופתע לגלות שהשימוש של מרקוס הוא אולי אחד היחידים. הכי קרוב שיכול היה למצוא, באופן לא מפתיע, מגיע מאפיקטטוס, ההשראה של מרקוס. אולם אפיקטטוס לא מדבר על האקרופוליס כמטאפורה ל-hegemonikon לשכל החושב, "השכל־המושל" כמו שמכנה אותו דר' קמינקא או "היסוד המושל" כפי שמכנה אותו דר' ארואטי.

אפיקטטוס משתמש במטאפורה של פסלי האלים הכלולים במקדשים עתיקים כמו הפרתנון על האקרופוליס כדי לנסות לגרום לנו להעריך את הפלא והערך הגבוהים של הנפש שלנו. אולי הקטע הטוב ביותר מגיע מספר שיחות I, פרק IV, בפרק על "התקדמות":



בפרק אחר בשיחות I, 8 (על טבעו של הטוב) מתייחס אפיקטטוס ישירות היופי הנפלא של פסל האלה אתנה שעמד פעם על האקרופוליס ופוסל ע"י פידיאס הפסל המפורסם. אבל אפיקטטוס משתמש בו כדי להשוות בין הדבר הדומם הזה לבין הפלא של נפש האדם, וכדי להורות לנו לדאוג לנפשנו שזו הסיבה הראשונה של תרגול רוחני:

אם היית פסל של האמן פידיאס, או פסל אתנה או זאוס, היית חושב גם על עצמך וגם על האמן, ואם הייתה לך הבנה כלשהי (איזשהו כוח תפיסה) היית מנסה שלא לעשות שום דבר לא ראוי למי שעשה אותך או לעצמך. ולא להראות בפני אנשים בצורה לא הולמת. אבל... האתנה של פידיאס כאשר היא הושיטה את היד וקיבלה בה את דמות הניצחון נשארה עומדת בצורה זו לעולם ועד.


אפיקטטוס למעשה מציע לנו להסתכל במבט אלוהי. מהזוית של כוונות היוצר שלנו ולא ללכת נגד זה. יש מטרה גם בהתייחסות של אפיקטטוס לפסלי האלים וגם בזו של מרקוס לאקרופוליס. יש לאדם את היכולת למסגר מחדש את החוויה האנושית, להסתכל עליה מלמעלה כאילו הוא אלוהים לא פחות מאדם, היא אמצעי חשוב, היא סימן לכך שמתקדמים כפילוסופים, פייר הדוט כותב. "[ב]כל אסכולה פילוסופית אנו מוצאים את אותה תפיסה של המעוף הקוסמי והמבט מלמעלה כמו הדרך הפילוסופית של הסתכלות על דברים", כותב פייר הדוט:

במילים אחרות, בכל בתי הספר - למעט הסקפטיים- הפילוסופיה נחשבה לתרגיל המורכב מלימוד להתייחס הן לחברה והן ליחידים המרכיבים אותה מנקודת המבט של האוניברסליות.

כדי להבין את הנקודה הזאת ראשית, נצטרך לבחון בפירוט את הבנתו של מרקוס את ההגמונייקון הייסוד השולט שלנו, כמצודה הנשגבה או אקרופוליס, וכיצד המקלט הזה (כפי שהוא מכנה אותו במקום אחר [IV, 3]) הוא אכן סוג של "נשגבות". מתן "מבט מתנשא", ביחס לדאגות אנושיות רגילות. כן אני יודע שזה לא נשמע טוב שאני אומר "מבט מתנשא" ביחס לדאגות האנושיות אבל אני אכן מציע לכם להתנשא. אני מציע את זה גם לבחור שהגיע להתייעץ איתי. הוא לוקח קשה באופן מאוד מובן את האירועים בארץ. ברור שאני לא חושב שמישהו מאיתנו צריך להתנשא. לא בכדי יש להתנשאות קונוטציה שלילית. אבל למה בעצם? היא הרי רק שלילית ביחס לאחר. רק אם אני חושב שאני טוב מהזולת. אז באמת זו התייחסות שלילית. אבל לא לכך אני מתכוון. אלא להתנשא באמצעות מבט ממעל על האירועים הארציים ולגמד אותם אפילו שהם משמעותיים. לגמד אותם בהשפעה שלהם על נפשנו.

נחזור למרקוס בספר 8 (48), הציטוט הנוגע למצודה הנשגבה. או ה inner citadel

הוא למעשה אומר שהגמוניקון או היסוד המושל בתוכנו לאחר התכנסות פנימה ודיון פנימי, הוא מתקן את השיפוט שלו על פי ההגיון. הנפש כך משתחרר מתשוקות כלפי דברים חיצוניים הופכת למצודה נשגבה, לאקרופוליס. האדם לא יכול למצוא מקלט חזק יותר מאשר לנסוק ולהיות בלתי מנוצח למען העתיד. זאת אומרת ההתנשאות שאני מציע ביחס לאירועים הארציים, היא להתכנס ולנהל דיון פנימי ולשפוט את הדברים על פי הגיון רציונלי. להשתחרר מכל מיני דברים שבשיפוט שלי וגורמים לי למצוקות. כבר אגיע לדברים מהם יש להשתחרר.

פייר הדוט בחר בתמונה הזו גם ככותרת לספרו הנפלא על מרקוס אורליוס, "המצודה הפנימית" the inner citadel והיא גם שם הפרק בו הדוט מתאר שלוש דיסציפלינות שירש מרקוס, ואשר מעצבות הפרקטיקה הפילוסופית שלו: דיסציפלינת התשוקה, שהדוט מקשר עם התפיסה הסטואית לגבי פיזיקה; דיסציפלינת הפעולה, המקושרת לאתיקה; דסיפלינת של הסכמה או שיפוט, הקשורה להיגיון- ללוגיקה. המצודה הפנימית קשורה קודם כל לדיסציפלינה האחרונה הזו של הסכמה - של שיפוט, היא למעשה האימון הכי משמעותי שעושה מרקוס אורליוס עם עצמו. אני לא רוצה להרחיב כרגע על 2 הדיסציפלינות הראשונות כי כל העניין הזה הוא נושא לקורס שלם ולא לפרק. אבל אתייחס אל דיסציפלינת השיפוט, היא "בנויה בעיקרה בסירוב לקבל לתוכו את כל הייצוגים - הרשמים שאינם אובייקטיביים או נאותים": הרשמים הללו ביוונית עתיקה נקראים phantasiai. *כן, מקור המילה פנטזיה. דרך חמשת החושים שלנו, אנו מקבלים תחושות היוצרות רשמים (phantasiai) בנפשנו על מה שנכון ואמיתי. רשמים אלו מציעים לנו רעיונות הנוגעים לטוב או רע, רצוי ולא רצוי, ולפיכך גם דחפים שביוונית עתיקה, הדחפים הללו נקראים (hormai), *כן המקור של המילה הורמון. כלומר משהו שמפעיל אותנו לפעולות שונות. אבל ההגמונייקון או "היסוד השולט" אינו נאלץ להסכים בבת אחת לא לכל תחושה שהוא מקבל או לכל דחף שמציע את עצמו. אנחנו תמיד יכולים לחכות מספיק זמן כדי לפקפק במציאות ובטבע של האובייקט או האובייקטים שמייצרים את התחושות הללו, וכיצד הם עומדים ביחס אלינו ולכוונותינו. דיוגנס לארטיוס שכתב על הפילוסופים העתיקים לרבות על הסטואים, כתב : "הפנטזיה באה קודם, (כלומר הרשמים מבחוץ) ואחר כך השתקפות (דיאנויה) שמבטאת את מה שהיא מרגישה כתוצאה מהרשמים, ומבטאת אותה בשיח- בדיון פנימי." זה החלק של הגמונייקון לתת או למנוע את הסכמתו, זה מה שגורם לנו לקבל רעיון או דחף כלשהו כמשהו שאנחנו מסכימים איתו ואז להפוך אותו לאמונה שלנו. וזו פעילות שנוכל להפעיל עליה שליטה מרצון, לפחות אם נשים לב. כך שעבור הפסיכולוגיה האפיסטמית הסטואית, המוח הוא שותף לאיך שהוא תופס את העולם: בניגוד לאופי הפסיבי של הפנטזיה - הדימוי והייצוג המופקים על ידי אובייקטים חיצוניים - השיח הפנימי הזה מייצג פעילות של החלק השולט בנפש. הנפש, יתרה מכך, יכולה גם לייצר ייצוגים (phantasiai) כל מיני פנטזיות כאשר היא משלבת את הדימויים שקיבלה מבחוץ.

זה הבסיס לכמה דברים שחוזרים עליהם גם אפיקטטוס וגם מרקוס. אפיקטטוס אומר שלא דברים חיצוניים מטרידים אותנו, אלא השיפוט שלנו אודותיהם. מרקוס אומר אל תוסיף על הרשמים. אם מישהו אמר לך שדיברו עליך אז זה כל מה שאמרו, לא אמרו שנעשה לך עוול.

זה מצריך תשומת לב מתמדת לכל מה שאדם חווה, או ליתר דיוק, לאופן שבו האדם "לוקח" או מפרש את מה שהוא רואה ומרגיש, זה הבסיס למה שהדוט מכנה "היגיון מעשי" או לוגיקה מעשית. הדוט מתייחס למה שכותב מרקוס בספר 3 (11): "ַציֵּר לך ֻמ ָשּׂג ברור מכּל דבר הבּא במחשבתך, למען תוכל להכירו אל־נכון כמו שהוא ויעמוד לפניך בלי לבוש, ֻכּלו ובכל פרטיו, אשר מהם ָמרכּב הדבר ולהם ישוב להתפרד, וכל פרט ופרט בשם המיֻחד לו."

במקום אחר בספר מרקוס מתרגל את אותו עקרון בפרוק ונתינת שם לדג שהוא אוכל, ליין שהוא שותה וליחסי מין. כך הוא מוציא מהם את ההילה שלהם שנוסף לשיפוט שלו עליהם. היין לא כזה יוקרתי אם הוא רק מכנה אותו מיץ ענבים.

אבל איפה אם כן "המצודה הפנימית" הנשגה או האקרופוליס בכל זה? מרקוס מציין שוב ושוב, שום דבר חיצוני לא יכול לגעת בנפש אלא אם כן נסכים לאפשר זאת. גם אפיקטטוס אומר, "אין להם גישה לנפש"; "הם לא יכולים להפיק את השיפוטים שלנו"; "הם מחוץ לנו"; "הם עצמם אינם יודעים דבר, ובעצמם אינם מאשרים דבר." כמובן כל זה בהתייחסות לדברים חיצוניים. על בסיס תורת ההכרה הזו, ב-ספר 4 (3) מרקוס יזכיר לעצמו שבעוד אנשים אחרים מחפשים לנפוש על שפת הים או באזור הכפרי:

"מבקשים מקומות להתבודדות, בתי מנוחה בשדות, על שפת הים או בין ההרים, וגם אתה רגיל לבקש לך מקום מנוחה כזה. אבל לכאורה מעשה הדיוט חסר־דעת הוא זה. הרי בכל שעה שתחפוץ תוכל להתבודד לעצמך. אין בשום מקום, למי שמבקש להתבודד, בית־מנוס יותר ָשֵׁלו ושאנן – מנפשו אשר בקרבו, ביחוד אם רכש לו המדות, אשר בהשתמשו בהן יגיע תכף להרחבת הדעת."

הסטואיות טוענת שזאוס נתן לנו כמו בהשאלה את היכולת לתת הסכמה או למנוע מרשמים חיצוניים להיכנס ונתן לנו את האפשרות לבחון אותם ולנהל דיון אם אנחנו מקבלים אותם או לא.

מכל הדברים ביקום, טוענת הסטואיות, מה שאנחנו מסכימים לו ומקבלים אותו בשיפוטינו הם לבד בשליטתנו. זאוס או הטבע נתנו לנו אפוטרופסות, כמו בהשאלה לזמן מה, על היכולת לתת ולמנוע את הסכמתנו לרשמים.

הדוט מתאר את זה כך:

הגבול הזה שאובייקטים אינם יכולים לחצות, מעוז החירות הבלתי ניתן להפרה הזה, הוא הגבול של מה שאני... מתייחס אליו כמצודה הפנימית. דברים לא יכולים לחדור לתוך המצודה הזו: כלומר, הם לא יכולים לייצר את השיח שאנו מפתחים על הדברים, או את הפרשנות שאנו נותנים לעולם ולאירועים שלו. כפי שמרקוס אומר, הדברים שמחוץ לנו 'נשארים דוממים'; הם 'לא באים אלינו'; אלא, במובן מסוים, 'אנחנו הולכים לקראתם'.

וכך אנו מבינים את היסודות התיאורטיים של תרגיל אחר של מרקוס שהדוט שם לב אליו בצורה יוצאת דופן: זה של גידור העצמי, כאילו נסוג לגבהים של אקרופוליס פנימי. אז, בספר מחשבות לעצמי 12 (3) מרקוס מצווה על עצמו "להפריד את עצמך" מארבעת ה"השפעות" . אקריא קודם את הציטוט ואח"כ אפרק אותו ל-4 ההשפעות עלינו וזה מה שהתייחסתי אליו קודם כשדיברתי על הדברים שיש להשתחרר מהם.

"שלושה הם מרכיביך: גוף, רוח חיים, שכל. השניים הראשונים שלך הם כל עוד מחובתך לדאוג לרווחתם, אולם השלישי בלבד הוא שלך במלוא מובן המילה. לפיכך, אם תפריד מעצמך, כלומר ממחשבתך, את כל שיתר האנשים עושים או אומרים, או את כל שאתה בעצמך עשית או אמרת, וכן את כל טרדותיך באשר לעתיד; וכן את כל שדבק בך על־כורחך עקב צרכי הגוף העוטף אותך או צרכי נשמת חייך; אם תשליך את כל מה שגורפת המערבולת החיצונית הסובבת אותנו מכל עבר, כך שסגולת תבונתך, חופשיה מכל כורח, תעמוד בטהרתה ותחיה כבת חורין בכוחות עצמה, תעשה צדק, תקבל ברצון את הקורה לה ותאמר דברי אמת; אם תפריד, אומר אני, מן היסוד המושל בך את מה שהרגשות טפלו עליו וכן את טרדות הזמן — בין אלה שחלפו בין אלה שעוד תבואנה — … ותקפיד לשפר את חייך האלה, דהיינו את חיי ההווה, או אז טרם מותך תוכל לפחות לצלוח את יתרת ימיך בשלווה ובנחת, שלם עם החלק האלוה שבך."



אז 4 המשפיעים העולים מן הציטוט הם אלה: (1) מה שאחרים עושים ואומרים; (2) העבר והעתיד, מה שמעבר לשליטתנו; (3) התגובות הבלתי רצוניות, דהיינו הפרוטו-רגשות שלנו כלפי חוץ והכוונה לכל מיני אינסטינקטים לא רצוניים שמתעוררים בנו ורגשות בסיס כמו הנאה וכאב ו-(4) "הגאות הגועשת [של אירועים חיצוניים] השוטפת אותך בגלים שלה." אם תוכל לעשות זאת, מרקוס מעודד את עצמו, "תוכל לחיות את הזמן שנותר לך, עד מותך, ללא חשש, בטוב לב ובשלווה". יש לשחרר מהשיפוט שלנו את ה-4 האלה כדי להפחית את הטרדות והמצוקות והסטרס מהמציאות בארץ.

יש כאן גם ממד של גובה, שנלכד בדימוי של מרקוס לאקרופוליס. בספר 3 (11), מרקוס אומר לעצמו לא לקבל כאמונה ולא להסכים לשיפוט של רושם עד אשר מנתחים אותו: "כי מה שמעיר ביותר הגיונות נעלים, הוא הכשרון לחקור ולדרֹש אחרי כל דבר שאנחנו פוגשים בדרכנו ולהביט בו בעין בוחנת" סגולה זו של "גדולת הנפש", אצל הסטואים, קשורה ליכולת להסתכל מלמעלה. במקום אחר אומר מרקוס בספר 11 (2) שוב לבדוק כל דבר לחלקיו ולנתח פרטנית וכך אפשר לראות דברים חיצוניים ככאלה ולהביאם לידי גינוי. צריך ליישם את זה הוא אומר גם לחיים בכלל.

בספר 9 (30) הוא כותב: "ראה מגבוה את המוני בני־אדם ואת מנהגיהם השונים; ראה את הנסיעות ארחות־ימים בימי סופה וסערה או גם ברוח מצויה; ראה את כל הנולדים, את החיים אתנו והחולפים מן העולם. שים לב גם לדרכי החיים בדורות שעברו ובדורות שיבואו, ולמנהגי החיים בין העמים הפראיים; זכור כמה מהם אפילו את שמך אינם יודעים, וכמה ישכחו אותו חיש, וכמה מן המהללים והמשבחים אותך עתה יחושו לדבר בך דֹפי. למַד מזה, כי אין יתרון בזכרון תהלה ובכבוד ולא בשום דבר דומה לזה."

יש עוד מקומות בהם מרקוס מפרק ומנתח את המציאות האובייקטיבית במבט ממעל. לרבות את העבר ואת החברה ככלל. לבסוף, אם כן, המבט מלמעלה אצל מרקוס קשור גם להרהור אודות המוות. ההסתכלות במבט מלמעלה, הבוחנת את החיים אינדיבידואלים ורואה אותם כנקודה בזמן, היא גם כזו שחושפת את התמותה של בני האדם: "ובכן, החיים של האנשים האלה אינם קיימים עוד בכלל" הוא אומר על אנשים מפורסמים מההיסטוריה. מוות אינדיבידואלי מראה את עצמו כתהליך נוסף בטבע, ו"אם מישהו מפחד מפעולה של הטבע הוא ילד. אולם זה לא רק פעולה של הטבע, אלא זה גם דבר המועיל למטרות הטבע" הוא אומר. כפי שהדוט כותב:

להתבונן בענייני האדם מלמעלה פירושו, בו-זמנית, לראות אותם מנקודת המבט של המוות. רק פרספקטיבה זו היא אשר מביאה להגבהה והרפיון ההכרחי של הרוח, אשר יכולה לספק את המרחק שאנו צריכים כדי לראות את הדברים כפי שהם באמת.

דוגמא לכך מתוך אפיקטטוס היא על בחור בשם Priscus Helvidius כאשר איים עליו במוות הקיסר אספסיאנוס, הוא דחה את האיום בשלווה בלתי נסבלת: "מתי אז אמרתי לך שאני בן אלמוות? אתה תעשה את חלקך ואני אעשה את שלי: חלקך להרוג; זה שלי למות, אבל לא בפחד: שלך לגרש אותי; שלי לעזוב ללא צער".

תמיד יהיה מצב מטריד בארץ. תמיד יש משהו. יש לנו את היכול להיכנס למצודה הנשגבה שלנו, הבצורה שלא נותנת לטירדות חיצוניות להיכנס. לנתח את המציאות מלמעלה בהסתכלות מתנשא על האירועים החיצוניים ולא לתת להם להפריע לשלוותינו. זה לא אומר שלא צריך לעשות משהו לתקן. זה רק אומר שאפשר לתקן בלי להיות מוטרד. הדרך היא לפרק את המציאות למרכיבים ולא לתת לשיפוט של כל דבר שנלווה לו איזושהי הילה או חיובית או מפחידה, להשפיע על הבחירה שלנו ועל השלווה שלנו. תתחילו ב 4 המשפיעים הללו שדיבר עליהם מרקוס. (1) לא מעניין מה שאחרים עושים ואומרים; זה לא צריך להשפיע על השלווה שלנו. זה לא יכול לחדור פנימה למצודה שלי (2) העבר והעתיד, הם לא נוכחים. אז למה להנכיח אותם ולתת להם להיכנס למצודה? הם מעבר לשליטתנו; (3) התגובות הבלתי רצוניות, כל מיני אינסטינקטים לא רצוניים שמתעוררים בנו; ההנאות וכאב דהיינו הפרוטו-רגשות שלנו יש להם ערך, אבל היסוד השולט צריך לנתח האם נכון להתנהל על פיהם ולתת להם להיכנס למצודה ונהל אותנו. (4) אירועים חיצוניים השוטפים אותנו בגלים, לא חייבים להיכנס למצודה השלווה שלנו אם לא ניתן להם. אם תוכלו לעשות זאת, כמו שמרקוס מעודד את עצמו, "תוכל לחיות את הזמן שנותר לכם, עד מותכם, ללא חשש, בטוב לב ובשלווה.





אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.


34 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Komentarze


bottom of page