top of page

פרק 56 מונגש בטקסט- על החיים המאושרים



התמונה היא - מותו של סנקה - מאת:

DOMÍNGUEZ SÁNCHEZ, MANUEL

Madrid, 1840 - Cuenca, 1906


שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- פילוסופיה מעשית מבוססת על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד ומתרגל פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה מעשית, והאינסטגרם בשם stoaisrael שם יש פוסטים מעניינים. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

היום הפרק מגוון וארוך יותר מהרגיל. חשבתי לפצל אותו ל-2 פרקים. אבל מאחר ובשבוע הבא, לא יעלה פרק כי אני בעצמי משתתף בסדנא בחו"ל. אז החלטתי להשאיר אותו כפרק 1 שתוכלו לחלק ל-2 אם תרצו, או שתוכלו להאזין לו ברצף לכולו - בחירה שלכם. אז שנצלול?


התייעץ איתי בעבר אדם. השאלה שלו היתה בנוגע ליחסים שלו עם הבן שלו. דברים טריוויאלים לכאורה. המטלות היומיות, הלימודים וכד'. בשיחה, הוא תאר שהוא מתגמל את הבן שלו על מעשים טובים. כאשר ביררתי איתו בדרכי על תפיסת עולמו התבהרה התמונה, של אדם שבשלב מסוים בחייו התחיל להרוויח יפה במקצוע שלו. לאחר הוא עשה הסבה מקצועית והפך לעצמאי ומאז הוא מצליח במה שהוא עושה. כשאני אומר "מצליח", הכוונה היא לפי תפיסתו. הוא איש חרוץ ורואה חשיבות גדולה בלהרוויח הרבה כסף. כך שגם התגמול לבן שלו, הוא בדברים שהוא רוכש לו. מרגע שהחל האיש להצליח, הוא עשה כמה השקעות. בנוסף, האיש טס לבילוי בחו"ל פעם בכמה חודשים, לעיתים כל חודשיים. הוא מחליף רכב פעם בשנה וזה כבר מלמד אתכם שתפיסת עולמו היא שהכסף נועד לשרת נהנתנות.


נקפוץ רגע לאדם שונה לחלוטין שאמר "כי זה קל יותר להעביר גמל דרך קוף של מחט מאשר לאדם עשיר להיכנס למלכות האלוהים." - זו אמירה המיוחסת לישו, ומצוטטת ב 2 ספרים שונים בברית החדשה. ישו יתקשר לנו לאדם אחר שנרצה להגיע אליו אח"כ.

אבל לפניכן, עוד נוצרי אחד בשם ז'אן קלווין - תאולוג צרפתי מהמאה ה -16. הוא ייסד את הזרם הקלוויניסטי בנצרות הפרוטסטנטית. זרם שהשפיע על חלק מהמדינות באירופה ואח"כ בצפון אמריקה. בוויקיפדיה כתוב על התפיסה הזאת:

שהסוציולוג מקס ובר וחוקרים נוספים הצביעו על הקשר ההדוק שבין קלוויניזם לקפיטליזם, שהתבטא, בין השאר, בצמיחה משותפת שלהם – תקופת התפתחות הקפיטליזם בשווייץ זהה כמעט לחלוטין לתקופת ייסוד הקלוויניזם. לפי חוקרים אלו, האמונות הקלוויניסטיות מעודדות את 'רוח הקפיטליזם', בעיקר בשל האמונה בפרדסטינציה – האמונה כי גורל האדם בעולם הבא נקבע כאשר הוא נולד. גורל זה אינו ידוע לאדם מראש, והוא יכול ללמוד מעט עליו רק דרך הצלחתו בעולם הזה. דרך חשיבה זו מביאה לכך שהאדם יפעל כל העת למקסם את הצלחתו – דרך חשיבה ההולמת את השיטה הקפיטליסטית. עד כאן מויקיפדיה.

התפיסה הקלוויניסטית למעשה הניחה שמי שמצליח בחיים, כנראה שמור לו מקום בגן עדן. נפלא, לא?

יש קטע בשיר של להקת U2 עוד שהם היו להקת רוק שהולך כך:


And a preacher on the old time gospel hour

Stealing money from the sick and the old

Well the God I believe in isn’t short of cash, mister


בונו שכתב את השיר Bullet the Blue Sky, נולד בדבלין באופן יחסית חריג לאבא קתולי ואמא פרוטסטנטית. ההבדל התפיסתי בין הזרמים הוא משמעותי לפעמים. מעניין לאיזה אל מתכוון בונו כשהוא אומר שהוא לא חסר בכסף.

אני חושב שזו הוכחה לכך שתפיסת חיים, היא כל כך משמעותית לאושרו של אדם, איך האמונה הקלוויניסטית שהמקום שלך בגן עדן קבוע מראש אבל את לא יודעת אם כן או לא, אבל רק הצלחה בחיים תעיד שאלוהים אוהב אותך. איך האמונה הזאת גרמה לאנשים לחיות אחרת לגמרי מהאמונה הקתולית המבוססת על התפיסה של אוגוסטינוס הקדוש שהעולם למטה לא משמעותי וצריכים לעבוד למען העולם הבא.


אני לא מתכוון להרחיב בנושא הנצרות, אבל אם הזכרנו את ישו, כדאי להזכיר מישהו שנולד באותו זמן כמעט - סנקה האיש והאגדה. לא סתם עשיתי את הקישור בין ישו לסנקה. כי הוא היה נערץ וחביב מאוד על רבים בתקופה הנוצרית העתיקה. הוא צוין פעמים כמי שדעותיו קרובות לאלו של הנוצרים הקדומים, בעיקר בענייני מוסר. אבל גם לגבי טבע האלוהות, לפחות איך שתפסו אותה הנוצרים הקדומים. נזכיר את הירונימוס, בחור נוצרי מהמאה השלישית לספירה שהגדיל וראה את סנקה כנוצרי שממש. הירונימוס הוא אחד מאבות הכניסה והוא הכניס את סנקה בקהל קדושי הנוצרים ולפחות 1,000 שנה היו נוצרים שראו בסנקה קדוש.

יש התכתבות בין סנקה לבין פאולוס השליח הנוצרי שבה מתואר שסנקה קיבל על עצמו את הנצרות. אך לימים הוכח כי התכתובת הזאת מזויפת. הבדיה הזאת השפיעה לא מעט על אבות הכנסיה, מי שמכיר את אוגוסטינוס שהזכרתי קודם, דמות מופת בנצרות הקדומה ותומס אקווינס מהמאה ה-13. אולי השניים הכי מפורסמים בנצרות הקדומה. שניהם ציטטו מסנקה והושפעו ממנו לא מעט.

עם זאת,

חלק מהרומאים בתקופה הקרובה יותר לסנקה, דווקא לא נטו לו חסד באותה מידה.

חלק שיבחו את כתיבתו, חלק את מכתבי המוסר שלו. חלק ביקרו את הסגנון שלו אבל שיבחו את החשיבה. טאקיטוס מגדולי ההיסטוריונים הרומאים במאה הראשונה והשניה לספירה - שהיה קרוב בזמן לסנקה, הוא ככלל לא אהב את הסטואים אז בהתאם גם הביקורת. חוץ מכמה מהם, הוא היה מלא ביקורת ואי אפשר ליחס יותר מידי אובייקטיביות בכתביו. אבל הוא הטיל האשמות קשות בסנקה. בכל הקשור למעללי נירון הקיסר המטורף תלמידו של סנקה. ועל צבירת ההון הרב של סנקה. אומנם הוא הגיע ממשפחה אמידה, אבל סנקה צבר הון רב מאוד במהלך הקריירה שלו. בחלקה קריירה ציבורית. חלק מהאשמות כנגד סנקה היו על ניאוף. וחשוב לציין את אמירה כנגד סנקה "מהי החוכמה ומהי הפילוסופיה, שעבורה עשה 300 מיליונים ססטרציות במשך 4 שנות ידידותו עם הקיסר ? (ססטרציות זה המטבע הרומי). עוד טענו נגדו שהוא העלה ברשתו חשוכי ילדים ואת העזבונות שלהם, ובנשך הוא מוצץ לשדן של איטליה והפרובינציות."

הטענה שהוא הלווה כספים וגבה ריבית גבוה מהנושים שלו והצליח לרשום על שמו עזבונות של אנשים וקבל את רכושם. לפי כל זה, אני מניח שהיום חיים אתגר היה עושה עליו כתבה ארוכה.

בתחילת המאה השניה, לעג לו גם פרונטו הסופר הגדול והמורה לרטוריקה. שבמקרה גם היה המורה של מרקוס אורליוס. כנראה לא בכדי, מרקוס לא מזכיר את סנקה למרות הדמיון בתפיסה של שניהם בהרבה מן התחומים.

למרות הביקורת הרבה על סנקה, חלק סביר שמוצדקת חלק אנכרוניסטית, כמו למשל הביקורת עליו בשל התנהגותו של נירון הקיסר. אומרים שראיה לאחור היא תמיד 6-6. כי זו חוכמה שבדיעבד לבקר את סנקה על ההתנהגות של נירון. אי אפשר לדעת איך היו החיים בחצר המלכות באותה עת וכמה באמת היתה השפעה לסנקה. כמה באמת הוא ניסה למתן את נירון. הרי הוא היה המורה שלו בתור נער ולימים, סופו של סנקה הגיע מידיו של נירון שאילץ אותו ליטול את נפשו בכפו.

אם אתם שואלים אותי, ההיסטוריה והביקורת חשובים, אבל הפילוסופיה יותר. אני לא חושב שפגמי אופייו של סנקה מפחיתים מדבריו.

סנקה עוד בחייו היה מודע לביקורת עליו, לרבות את האמירה על מהי החוכמה ומהי הפילוסופיה, שבגינם הוא עשה הון. אבל נגיע לזה עוד מעט. הוא התייחס לביקורת בספרו על החיים המאושרים. עליו נדבר מעט ותוכלו אני מקווה לקחת לחייכם.

אז לפני "על החיים המאושרים" של סנקה, ציטוט קטן מאפיקטטוס שגם לא מזכיר את סנקה למרות שחי לא הרבה אחריו. הציטוט מתוך "המדריך" 23 הולך כך:

""השג כסף אפוא" יאמר מישהו, "על מנת שגם לנו יהיה." אם אוכל להשיג כסף ובו בזמן לשמור על כבודי העצמי, מהימנותי ונדיבות רוחי, הראה לי את הדרך ואשיג זאת. אולם, אם תדרשו ממני לאבד את הדברים הטובים שברשותי כדי שתשיגו את מה שלא טוב, ראו בעצמכם כמה חסרי צדק הנכם ופועלים מחוסר דעת. ומהו הדבר שאתם רוצים יותר — כסף או חבר נאמן ובעל כבוד עצמי? אם כן, עזרו לי ביתר שאת להגיע למטרה זו ואל תדרשו ממני לבצע את הדברים אשר בגינם אאבד את מטרתי."

מעבר למובן מאליו בדברי אפיקטטוס. שימו לב שהוא לא אומר לא להשיג כסף. הוא אומר שלא לאבד דברים חשובים בדרך. עכשיו נגיע לסנקה ועל החיים המאושרים.



סנקה על החיים המאושרים

על החיים המאושרים הוא אחד ממאמריו מאוחרים של סנקה, שנכתב לאחיו גאליו בשנת 58 לספירה, כשהיה בן 62. הטענה העיקרית היא שהמרדף אחר האושר (המובן בתור eudaimonia) הוא המרדף אחר התבונה והחכמה. או יותר מדויק, שרק מימוש ההיגיון יכול להוביל לחיים מאושרים, רק ניהול החיים על פי ההגיון, יוביל ל - eudaimonia. זה מתחיל, באופן הולם: "לחיות חיים מאושרים, אחי גאליו, הכל חפצים, אבל מגששים הם באפלה בבואם לחקור, מה טיבו של אושר־החיים."

סנקה טוען אז (בפרק ה- 1) שכדי להבין מה גורם לחיים טובים עלינו לעמוד בפיתוי ללכת עם הדעות הרווחות בציבור, מכיוון שלעתים קרובות הן לא מבוססות על חשיבה נכונה. אל לנו לחיות "בחיקוי של אחרים", שכן אומר סנקה "ההמון מוכן להילחם נגד ההיגיון בהגנה על טעותו שלו". ברור שהאמירה הזאת של סנקה מצטיירת כ אליטיסטית, אני חושב שכולנו חווינו הרבה ממה שהוא מדבר עליו בשנים האחרונות (פשוט תבחרו לכם את הפופוליזם האהוב עליכם או תאוריית קונספירציה שאתם ממש חושבים שהיא מטופשת ותראו איך המאמינים בה מגינים עליה). היום ראיתי גרפיטי "העולם שטוח, תבדקו". אהבתי מאוד את ה-"תבדקו". אבל אם נלך לדוגמא הברורה, פשוט תסתכלו על טרנדים שאנחנו נוהים אחריהם. בלאק פריידי, יום הרווקים הסיני ועוד שיווק שגורם לנו לבזבז את כספנו.

הספר השני ממשיך בכך שהוא מפתה את גאליו אחיו לצאת למסע מנומק אחר מה גורם לחיים מאושרים, ובפרק השלישי מבהיר בהתחלה שסנקה לא מרגיש מוגבל על ידי התפיסה הסטואית ה"רשמית": "כאשר, לעומת זאת, אני אומר 'שלנו', אני לא מחייב את עצמי לאף אחד מראשי האסכולה הסטואית, כי גם לי יש זכות לגבש דעה משלי". הוא אומר. זה אחד הדברים שאני הכי מעריך בסנקה: הוא לא מפחד להביע חשיבה עצמאית, כמו שציינתי בפרקים קודמים, הוא גם מרבה לצטט לטובה את אפיקורוס מהאסכולה היריבה לצד ביקורת עליו כך הוא גם עושה בספר הזה.

בפרק הרביעי הוא קובע חד משמעית: "לכן צריכים לבקש מוצא כלפי החירות. אותה ינחילך רק הבוז לגורל. מכאן גודל ערכו של הטוב המונח בשלוַת הנפש שמצאה לה משכנות מבטחים, השתחררה מפחד והגיעה לחדוה בהכרת האמת, וזוכה להתענג ולהשתעשע בה בחבּה, בהיות רגשותיה אלה לא הטוב מצד עצמו, כי אם פרי הטוב אשר החזיקה בו", הוא מתכוון לכך, שכאשר תגיע החדוה בהכרת האמת, הפרי של זה יהיה, שלא ישפיעו רגשות פחד. ועל כך הוא מרחיב אז בפרק החמישי: "מאושר יוכל להקרא מי שבחסד שכלו נמנע מלחמוד ומלפחוד. כי בלי פחד ודאגה נמצאות גם האבנים ויכולות להיות אף הבהמות, ובעבור זה לא יאמר איש שהן מאושרות, כי אין להן בינה באשרן. במדרגה זו עומדים גם בני אדם, אשר מצד קהות רגשותיהם ובערותם מהכיר את עצמם נדמו לבהמה וחיה..."

סנקה מדגיש כאן את הרעיון הסטואי שאושר מבוסס על שימוש בהיגיון כדי להתגבר על פחד ותקווה (כאשר הכוונה בתקווה במובן של ללכת אחרי דברים שהם מחוץ לשליטתנו), ועם זאת גם ההבנה שזה בבירור לא מספיק, שכן דברים דוממים (לא כל כך בטוח שבהמות לא יכולות לחוש פחד, אם כי סביר מאוד שלא תקווה) נמצאים במצב דומה כברירת מחדל, אבל זה לא הגיוני לקרוא להם "מאושרים".

אותו פרק מסתיים בביקורת על האפיקוראים, שאנחנו פשוט יכולים לראות בזה ביקורת על הנהנתנים באופן כללי יותר: "מי מבני אנוש, אשר רושם כבוד אדם בקרבו, יחפוץ להתחכך יומם ולילה להנאתו ולבגוד בנפש כדי להיות עבד לגוף? "

בפרק השישי בספר על החיים המאושרים, הוא נוגע באחת ההתנגדויות הנפוצות נגד הרעיון הסטואי שחיים מאושרים הם חיי תבונה ולא הנאה: "”אבל גם לנפש, יאמרו, ישנן תאוות“, אומר היריב שלנו, תאחז נא בהן ותנסה להיות שופטת בדבר הפריצות וההנאות... כי שגעון הוא לאחוז ברעה במקום הטובה. לא יוכל אדם להיות מאושר בלי דעת צלולה, ואין דעת צלולה למי שצופה לדברים עתידים (סתם) ולא לדברים (בטוחים) טובים. מאושר יכול להיות איפוא רק מי ששופט בצדק, מי ששמח בהווה איך שיהיה, ונוח לו במצבו. מאושר הוא מי ששכלו מסכים לכל מסיבות חייו."

זוהי נקודה מעניינת: ודאי, שעל פי תפיסות מסוימות של "הנאה" ניתן לומר שאפילו החכם הסטואי מפיק הנאה מהשיפוט הנכון שלו עצמו. אבל סנקה משתמש בטיעון הזה ומסובב אותו נגד המבקרים: באומרו, שיקול דעת נכון נחוץ אפילו כדי להעריך הנאה, אז ההיגיון הוא מעל הכל.

בפרק השביעי הוא מבחין יותר בין הנאה לתבונה: "אם הם היו בלתי נפרדים לחלוטין, לא היינו מבחינים בכמה דברים נעימים, אבל לא מכובדים, ואחרים מכובדים ביותר, אבל קשים ורק ניתנים להשגה על ידי סבל." אפשר לנסות ולמצוא טיעונים נגד ההבחנה שסנקה מנסה לעשות, אבל אז יהיה קשה להסביר מגוון רחב של התנהגויות אנושיות שבהן נראה שאנשים באמת מעדיפים משהו למרות אי הנעימות שלו, מסיבות עקרוניות, כי הם חושבים שהוא טוב ומכובד.

בפרק השמיני מגיעים ללב העניין בטענה שלחיות באושר זה אותו דבר כמו לחיות על פי הטבע, מה שסנקה מתכוון להסביר. לטענתו, הרמוניה פנימית חיונית ל-eudaimonia, לרווחה ואושר ושלא ניתן להשיגה על ידי חיפוש הנאות, שתמיד מתנגשות זו עם זו, אלא רק על ידי רדיפה אחר מידות טובות:

"כה יעשה שכל האדם; אם בלכתו אחרי חושיו הוא נוטה על ידיהם לחוץ – אל יאבד שלטונו עליהם ועל עצמו. כך מתהווה כח מאוחד ונוצרה יכולת מתאימה לעצמה, ומתרקמת תבונה בטוחה שאינה זזה ממקומה ואינה מהססת ופוסחת על סעיפים במשפטיה לפי השפעות זרות, ובנתנה לעצמה צו, בהגיעה להסכם פנימי, ”ברן יחד“ (ככה תרגם אהרון קמינקא את המילה בהרמוניה - "ברן יחד") כל החלקים שבה. – בשעה זו זכתה לטוב השלם. אז לא נשאר עוד דבר רפה ומתמוטט ואין עוד מקום למכשול ולנפילה. אז יעשה אדם הכל רק כפי החוק אשר שׂם לעצמו ולא יארע לו דבר אשר לא פלל, וכל אשר יעשה יהיה לטובה ויהיה קל ומתוקן ובלי פקפוק. כי ההתרשלות והפקפוק סימנים הם למלחמה פנימית וחסרון דעה בצורה. לכן גם נרהיב עוז להודות, כי הטוב השלם הוא: נפש מתאימה לעצמה. המידות הטובות ודאי מוצאות משכן במקום שיש התאם ואחדות, והגרועות – במקום שיש בו מחלוקת"

פרק 9 נוגע בנקודה קשורה לזו שמעלה המבקר דמיוני, בעיקרו של צביעות בנוגע ליחס בין הנאה והמידה הטובה:

"'אבל', אומר יריבנו, 'אתה בעצמך נוהג רק בסגולה כי אתה מקווה להשיג הנאה כלשהי.' ראשית, אם הצדק והיושר גורמים להנאה, אין זאת אומרת, כי שוקדים עליהם בעבור ההנאה אין לומר שהם מביאים לידי הנאה, כי אם שהם מביאים אף לידי הנאה: לא שהם מתכוונים לה, כי אם שמשיגים גם אותה בעוד אשר כוונתם היא אחרת... כן גם ההנאה אינה שכר ולא סיבה למעשים טובים, כי אם הוספה צדדית עליהם, והם אינם מוצאים חן בעינינו בעבור העונג, כי אם, במצאם חן בעינינו, נלווה אליהם גם העונג".

אני מוצא את הקטע הזה ממש יפה. כן, הסגולה אכן נותנת סוג של הנאה, אבל היא לא מתבקשת בגלל זה, היא רק בונוס המוענק לאיש המוסרי. ככלל נוהג מוסרי הוא כי הוא נכון בפני עצמו ולא כתועלת.

הנה עוד קטע מדהים, שבו סנקה נוזף בבן שיח דמיוני על ששאל בעצם אם זה כל מה שיש בחיים ובפילוסופיה הסטואית: "מחוץ לדבר השלם אין עוד מאומה, כמו שאין דבר אחרי הסוף. לכן טעוּת מונחת בשאלה: ”מה הוּא הדבר אשר בשבילו אנו מבקשים את הצדק והיושר?“ כאילו אפשר לבקש דבר שהוא למעלה מהיותר מרומם! מה אני מבקש מהצדק והיושר? אותם בעצמם. אין דבר יותר חשוב; הם שכר לעצמם. הכי אין דבר נשגב, כשאני אומר לך: הטוב השלם הוא כח־נפש אשר לא ישבר, עין מיטיבה לראות הבאות, לב מבין, גוף בריא וחפשי עם נפש אמיצה ונהדרה? הכי תבקש עוד, לאיזו תכלית הם אלה הדברים? מה אתה דובר על הנאות! הן את אושר האדם אנו מבקשים, לא אושר הבטן, שהוא נתון ברחבה לבהמה ולחיה".

פרק 10 מסתיים אולי בניגוד החד ביותר שקראתי בין אפיקוראיות לסטואיות: "אתה מרחיב גבול ההנאות, ואני מפחית אותן. אתה מבקש; בהנאות את העונג, ואני את התועלת; אתה רואה בה את הטוב השלם, ואני אינני רואה בה טוב כלל. אתה עושה הכל למען ההנאה, ואני אינני עושה מאומה בשבילה."

בדילוג לפרק 12 , אנו מוצאים את ההפך לכאורה הגנה מפוקחת על האפיקוריות מהתפיסה השגויה אודותיהם שנפוצה מאוד (מה שנכון עד היום, אכן ניתן לטעון אפילו יותר מאשר בתקופת סנקה, באנגלית התפיסה שזו פילוסופיה של נהנתנות ביהדות של כפירה): ". לא שעל ידי אפיקורוס הם לומדים את חיי ההוללות, אבל בהיותם שטוּפים בעוונות הם מסתירים הוללותם בחיק הפילוסופיה ורצים לשמוע דברי שבח ותהלה להנאות. ואת אותה ההנאה שמכוון לה אפיקורוס, אין הם מחשבים – כמו שאני סובר באמת – בתמימותה באצילותה, כי אם אחרי השם בלבד הם רצים, בהיותם מבקשים מחסה לתאוותיהם וצעיף לפרוש עליהן. בדרך זו הם מאבדים אף את הדבר האחד המעולה שנשא להם בפחיתותם, את הבושה מפני החטא. הם מתחילים להשתבח בו ואינם נכלמים עוד, והעוונות נעשים להם עניין של תהילה ותפארת. לכן קשה להציל אף את הצעירים מנפילה מוסרית כזאת, כיוון שלחולשה הבזויה ניתן שם כבוד. זאת היא הסכנה הצרורה בשבח ההנאות: הכוונה הטובה של השיטה נשארת במסתרים. והנגלה הוא מה שמסית ומדיח."

זו דוגמה טובה ליושרתו של סנקה, כמו גם לסגנון הטיעון המשכנע שלו, לפיו הוא מצליח לקלוע גם נקודה לטובת יריביו וגם אחת נגדם במשפט אחד. לזמננו, אתם בוודאי מכירים אנשים שמצדיקים את הנהנתנות שלהם בכל מיני הצדקות ואפילו לעיתים כתפיסות עולם. כך גם הבחור שהתייעץ איתי. ההיסטוריה שלו לימדה אותו שנכון להרוויח הרבה ולהנות מהחיים כי זו מהותם. "בשביל מה אנחנו עובדים אם לא בשביל להנות"?! בדרך הזאת הוא מאבד את הדבר האחד המעולה שנשא להם בפחיתותם, את הבושה מפני החטא… כך מתחילה נטיה להצדיק עוולות כדי לשרת את הנהנתנות.

הגנה על אפיקורוס - נמשכת בפרק ה-13: "אמנם סובר אני – אם גם לא יהיה הדבר רצוי לחברי – כי תורת אפיקורוס זכּה וישרה, וכשתתבונן בה היטב, אף עצבה, כי ענין ההנאה אצלו, קטן ודל והוא קובע לה לחוק מה שאנחנו דורשים מן הצדק והיושר. הוא אומר, כי צריכים להיכנע בפני הטבע, ולא תוכל להיות ההוללות רבה כשהטבע לה סייג. " זאת אומרת שאפיקורוס הגביל את הנהנתנות בתפיסתו.

אבל בפרק 14 חוזר סנקה לביקורת על עקרון העונג: "מי שמציג את ההנאה בראש, אין לו לא זו ולא זו: את ההנאה הוא מאבד, וההנאה לא בידו היא, כי הוא מסור בידה: או שסובל ממחסורה, או שנחנק משפעתה. אומלל הוא אם היא עוזבת אותו, ועוד יותר אומלל אם היא עומסת לו חבּה יתרה."

הקטע הזה בספר של סנקה הזכיר לי משהו. יש במיתולוגיה היוונית כמה דמויות שנענשו בחומרה ע"י האלים. אני מניח שכולם מכירים את סיזיפוס שנענש וחויב לגלגל אבן גדולה במעלה ההר ובהגיעו למעלה, היא התדרדרה למטה והוא כך נהג בסיזיפיות שוב ושוב גלגל אבן במעלה ההר. נענש נוסף הוא פרומתיאוס שהביא את האש לבני האדם. הוא נקשר לסלע ונשר ענק אכל לו את הכבד. מהיותו מהאלים הטיטאנים, הכבד התחדש והנשר הגיע שוב ואכל אותו. יש גם סיפור על איקסיון שחלק מתארים אותו כרוצח הראשון ויש סיפורי מיתולוגיה שהוא ניסה לפתות את הרה האלה אשתו של זאוס. מאחר ואי אפשר להטעות את האלים, זאוס גרם לו לחשוב שהוא שוכב עם האלה הרה, אך למעשה הוא שכב עם ענן וכך נולדו הקנטאורים. זאוס השיט סדרה של עונשים על איקסיון. ראשית, הוא הוכה בשוט על ידי האל הרמס עד שחזר על הביטוי 'הנדיבים ראויים לכבוד' עד שהוא אמר את זה כאילו הוא התכוון לכך. ואז הוא נקשר לגלגל בוער (אולי השמש) שנשלח להסתובב לנצח דרך השמים. במסורת מאוחרת יותר, זה שונה להאדס-השאול, או אולי הגלגל והמטען שלו פשוט הגיעו לשם בסופו של דבר. דווקא הנענש שעלה בדעתי הוא טנטלוס.

טנטלוס היה מלך עשיר כנראה בנו של זאוס ואמא בת תמותה. אבל הוא לא היה אל בעצמו אלא מהדור הראשון של בני התמותה. הוא קיבל את הזכות לסעוד עם האלים בהר האולימפוס, אבל טנטלוס התנהג בצורה לא ראויה למארחו וגרם לזאוס לזעום. יש שלוש גרסאות למעשיו של טנטלוס. הראשונה היא שהוא גילה לבני התמותה מה התוכניות של האלים לאנושות. בגרסה השנייה טנטלוס גונב חלק מהנקטר והאמברוזיה האלוהיים -המשקה והמזון של האלים שהוגשו בארוחת הערב ואז הוא נתן אותם לבני תמותה. שני החטאים הללו היו גרועים מספיק ואיימו על מאזן הסדר בין האלים לאנושות, אך הגרסה השלישית, הפופולרית ביותר, מספרת על מעשה שערורייתי עוד יותר. אבל אותו לא אספר, גם כי הוא מזעזע אבל בעיקר כי הוא לא הפואנטה של הדברים שלי. רק ארמוז שהגרסה השלישית נועדה אולי להמחיש שהיוונים היו נגד קורבנות אדם. חפשו טנטלוס בגוגל. בעיני מה שחשוב בסיפור הוא התאווה לגנוב את מזון האלים והתפיסה הסטואית שהתבונה האנושית היא אלוהית. אבל התאוות ולחמוד מעבר לצורך, זה לא על פי הטבע, לא על פי הדרך של התבונה האלוהית. עונשו של טנטלוס, הוא הסיבה שנזכרתי בסיפור הזה. זאוס שם אותו בשאול, בתוך בריכה של מים מתוקים שהגיעו לטנטלוס עד לצוואר. אך בכל פעם שהוא התכופף לשתות, מפלס המים ירד עד שיבש והוא לא יכול היה לשתות. מעליו היו עצי פרי עסיסיים. אך בכל פעם שהוא הושיט יד לקטוף פרי, הענף נסוג והוא לא יכול היה לקטוף. כך, כמו בעונשים של סיזיפוס ואיקסיון, בחזרתיות נצחית. משמו של טנטלוס נגזרה המילה האנגלית to taunt להתגרות בעברית. אז העונש לכאורה הולם את הפשע של לגנוב את מזון האלים. העונש הולם את הפשע של לחמוד. אם תחשבו על זה, זה גם מאפיין מאוד התאווה. גם אם את או אתה משיגים את מושא התאווה, אין שובע, יש צורך בעוד. כאילו הוא חומק אפילו שהשגנו אותו. הוא מתגרה בנו כמו המים הנסוגים או הפרי המתרחק ואנחנו רודפים אחריו ולא יודעים רוויה ושובע. תמיד רוצים עוד. גם הבחור שהתייעץ איתי, הבן שלו תמיד בא בדרישות לעוד ועוד ולא עשה את המטלות או השקיע בלימודיו אם לא קיבל טובות הנאה מהאבא. גם האבא עצמו שידר לבנו שזו התפיסה הנכונה, לרדוף אחרי הכסף ואחרי הנאות החיים. אבל אין שובע, תמיד צריך עוד. אז מי שולט על מי? אז מה עדיף להתנהג על פי תבונה או על פי הנאות? זה מחזיר אותנו לסנקה.

ב-פרק 15 סנקה מסביר מדוע אי אפשר פשוט לשלב סגולה והנאה. הבעיה היא שבמוקדם או במאוחר תענוג ימשוך אותך לעבר השתעבדות להנאות ללא מידות טובות: "לא יסוד חזק ובלתי מתמוטט אתה נותן בזה לצדק, כי אם מציג אותו על בסיס רעוּע, היש לך דבר רעוע יותר מהמתנה למקרים פתאומיים והשינויים המתחוללים בגוף ובכל הדברים המשפיעים עליו?"

מאוחר יותר, בספר ה-18, הוא מתעמת ישירות עם ההאשמה שעדיין מופנית כלפיו 2000 שנה מאוחר יותר: בכך שהוא לא נוהג כפי שהוא מטיף.: "”דבריכם שונים מדרכי חייכם“ – את האשמה הזאת, הוי חורשי רעה ושונאי אנשים ישרים, מטילים על אפלטון, על אפיקורוס ועל זינון. הן כל אלה הורו לא איך הם חיים, כי אם איך הם צריכים לחיות. גם אני אינני מדבר על עצמי, כי אם על הצדק, וכשאני מגנה את העוונות – בראשונה לעוונותי שלי אני מתכוין. ככל אשר אוכל אחיה לפי חובתי, וגם צרות־עין זו המשוחה ברעל כנגדי, לא תפריעני, וסם־המות הזה אשר אתם זורקים על אחרים (ובו את עצמכם אתם ממיתים!) לא יעצור בעדי מלהוסיף ולהלל את דרכי החיים לא כפי שאני הולך, כי אם כפי שצריכים ללכת בהם למען בקש את הצדק ולצעוד לאט בנתיבתו, אם גם במרחק רב מאחוריו.".

סנקה מודה שהוא לא חכם. אבל פועל לשפר מידותיו. בלי קשר למה שחושבים על סנקה הדמות ההיסטורית, המילים שלעיל מהדהדות בי בעוצמה רבה: אכן, אני לא הטוב שבבני האדם, אני רק מנסה להיות טוב יותר ממה שהייתי אתמול. ולפעמים אפילו זה מספיק קשה. גם יפה בעיני שהוא כותב וסם־המות הזה אשר אתם זורקים על אחרים (ובו את עצמכם אתם ממיתים!). כי אלה שמבקרים את התפיסה בשל היות הפילוסוף לא דמות מופת, למעשה פוגעים בעצמם כי הם מבטלים את התפיסה המוסרית ואת התפיסה שעדיף להשתפר ולהיות טוב יותר מאשר היינו ביום האתמול. זהו טיעון לגופו של אדם.

פרק 20 מתחיל בהגנה על הפילוסופיה, ברור שהיתה נחוצה מאוד אפילו בזמנים המוקדמים ההם: "'”הפילוסופים אינם עושים בפועל מה שהם מורים במאמר“. אבל הרי הרבה הם עושים כבר במה שהם אומרים, בסללם ברוחם מסילות ליושר."

באותו ספר למעשה מספק רשימה של כללים שסנקה מנסה לחיות לפיהם. כדאי לנסות גם:

* אסתכל על המוות או על קומדיה עם אותה הבעת פנים.

* אני אתעב עושר כשיהיה לי אותו כמו כשאין לי אותו.

* אני אראה את כל הארצות כאילו הן שייכות לי, ואת שלי כאילו הן שייכות לכל האנושות.

* כל מה שיהיה לי, לא אאגור אותו בתאוות בצע ולא אבזבז אותו בפזיזות.

* לא אעשה כלום בגלל דעת הקהל, אלא הכל בגלל המצפון.

* אהיה שלם עם חברי, עדין ומתון לאויבי: אעניק חנינה לפני שאתבקש, ואענה לרצונותיהם של אנשים נכבדים בפשרה.

* בכל פעם שהטבע ידרוש את נשימתי שוב, או שההיגיון יורה על כך, אני אעזוב את החיים האלה, אקרא לכולם להעיד על כך שאהבתי מצפון טוב ועיסוקים טובים.

בפרק 21 סנקה חוזר לענות למבקריו, הפעם מסביר את הגישה הסטואית כלפי היותו עשיר: "אבל מה שהוא מורה הוא, כי צריכים לבוז לדברים אלה באופן שלא נשתדל הרבה אודותם – לא שאסורים הם עלינו! הוא אינו משליך דברים אלה מעל פניו, אבל אם הם חולפים מעצמם, הוא נשאר שאנן. הרי למשל העושר. ליד מי ימסרהו המזל ביתר בטחון אם לא יליד מי שיחזירוהו בהדרשו בלי כל תלונה?".

מתוך 22, באותה סוגיה: "אם ממני יחלוף העושר כאפיק־נחלים, לא יהיה נוטל ממני כלוּם, רק את עצמו יהיה נוטל;"

בתחילת 23 הוא מסכם: "חדל לך איפוא מלאסור את הכסף על הפילוסופים. לא יוכל איש לגזור על החכמה שתישאר בעניות. יוכל החכם להשיג הון, ובלבד שלא יהיה זה מתוך עושק אחרים ולא נכתם בדם; מוצאו לא יהיה מתוך מעשה רשע ותחבולות נמאסות. גם הוצאת־כספו תהיה ביושר וכבוד כמו ההכנסה, ולא יגרום הונו צער לשום אדם, זולתי לצרי־עין.”.

זו תזכורת חזקה שסטואיות היא לא ציניות, והיא לא עוסקת בסגפנות. ושימו לב למסר החיובי כאן, בחלק השני של הציטוט: פילוסופים לא חייבים להיות עניים, אבל הם חייבים להשיג את עושרם ביושר, כמו כולם, אפשר להוסיף.

ב-24 סנקה מתחנן לרחמנות ולנדיבות, בצורה קוסמופוליטית להפליא: "להיות לתועלת לכל אדם, מצות הטבע היא. אם עבדים או חפשים הם, אצילים או משוחררים, אם בני־חורין הם מן הדין או קבלו חרוּתם כמתנת חסד – מה ההבדל? בכל מקום שנמצא אדם, שם יש מקום למעשה חסד".

פרק 25 מוקדש להסבר התפיסה הסטואית הפרדוקסלית לכאורה של preferred indifferents. במקומות מסוימים ראיתי את זה בעברית- מתורגם פשוט כדברים מועילים: ". אם תושיבוני בבית מלא הון ועושר, במקום שיש בו כסף וזהב לאין שיעור, לא אתגאה בזה, ביודעי כי הקנינים האלה, אף אם ברשותי הם, באמת הם חוץ ממני. אבל אם תטלטלני אל הגשר… ותציגני בין האביונים, לא אפול ברוחי כשאשב בין פושטי יד לנדבות".

אבל לסטואי יש העדפות: "אם רצוי לי יותר להראות את תכונת נפשי בהיותי לבוש שמלה נאה ובגדי־צמר הגונים, מאשר בגב עירום ובבגדים קרועים למחצה. לוּ גם תתמלא לי בכל יום ויום בקשתי, וזמנים של ששון ושמחה יתגלגלו לי חדשים על הישנים – לא בעבורם אמצא חן בעיני. אבל אם להפך יסיר ממני הזמן את חסדו, ונפשי תהי למפגע לצרות רבות, לאבל וכל מיני יסורים, ולא תעבור עלי שעה בלי יגון, לא אראה את עצמי בעבור הפגעים הרעים כאומלל בארץ ולא אקלל את יומי בעבורם. מראש אני צופה שלא יהיה יום ארור בחיי. ומה בכך אם רצוי לי יותר שאוכל לכבוש את ששוני משאצטרך להבליג על יגוני?".

סנקה גם מסביר מדוע זה כנראה כל כך קשה להבנה עבור מבקרי הסטואיות? הנה התשובה: "אני לא מדבר בצורה אחת וחי אחרת: אבל אתה לא מבין בצדק את מה שאני אומר: קול דברי בלבד מגיע לאוזניך, אתה לא מנסה לברר את משמעותם".

אני בוחר לקחת את מה שציטטתי עכשיו מסנקה לסגירת מעגל עם מה שהתחלנו. סנקה עונה למבקרים שהם שומעים אבל לא מקשיבים. במילים אחרות, הסטואיות היא תפיסת עולם שחיים על פיה. לבקר מותר וחשוב, אבל כשחיים את פילוסופיית החיים הזאת, אז מקשיבים לה ומתנסים בה ומבינים אחרת.



אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.


46 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commenti


bottom of page