שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- פילוסופיה מעשית מבוססת על הפילוסופיה הסטואית.שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, לומד, מתרגל ומלמד פילוסופיה סטואית.
אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק והאינסטגרם של אומנות החיים-פילוסופיה מעשית, שם יש פוסטים מעניינים.
היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים. שנצלול?
אחלה פרק יש לנו היום, פרק עשיר מאוד. פרק מלא בכל טוב. ואני מקווה שתאהבו. אבל לפני שנתחיל. אני רוצה לבקש משהו. מאוד מעניין אותי לעשות פרק בעקבות שאלות שלכם. אז תכתבו לי אפילו בהודעה פרטית בפייסבוק של "אומנות החיים" או האינסטגרם של "stoaisrael" . זה יכול להיות לגבי דילמה אישית, שאלות של סקרנות והבנה, הערות, או אפילו מחלוקת שיש לכם עם הסטואים. כל דבר למעשה. רק תרשמו רק אם אתם רוצים ששמכם יוזכר או באלמונימיות. ואני מקווה שתהיה לנו היענות.
אז תאזרו אומץ ותכתבו לי. כי היום נדבר על אומץ. אבל אומץ על פי הסטואים… מה ההבדל בין אומץ רגיל לאומץ של הסטואים אתם שואלים? שאלה מצוינת. אביא דוגמאות ואסביר ובסוף הפרק תהיה לנו תשובה.
נתחיל בסיפור אחד אישי אחד אקטואלי מ 2009- אבל אקטואלי ואחד היסטורי.
כשהייתי בן 6 בערך, ביליתי עם המשפחה בכינרת. ידעתי כבר לשחות, לא מייקל פלפס אבל נהנתי לקפוץ מסירת הגומי שלנו למים ולשחות חזרה. בן דודי קובי הגדול שצעיר ממני בשנה לא ידע אז לשחות. קראו לו קובי הגדול כי היה גם קובי הקטן. בן דוד נוסף צעיר יותר שניהם על שם סבא יעקב ז"ל. אם חשבתם שזה מוזר, הרי לשניהם יש גם את אותו שם משפחה. סתם אנקדוטה משעשעת כי זה לא העניין. אני וקובי הגדול, קפצנו מסירת הגומי ועלינו חזרה. אני שחיתי וקובי קפץ ממש בסמיכות לסירה וטיפס חזרה, כי הוא לא ידע לשחות כאמור. כל מי שבילה בכנרת יודע שבשעות מסוימות יש יותר רוח וגלים. אז לקראת צהריים הסירה שלנו התרחקה מעט מהחוף. באחת מהפעמים שקובי הגדול קפץ למים, הוא דחף בקפיצה את הסירה והתרחק ממנה קצת יותר ממה שציפה. באופן טבעי לילד בן 5 הוא החל להילחץ. אני קפצתי מיד אחריו למים לעזור לו. הגעתי אליו די מהר אבל אז הוא החל תפוס לי בכתפיים ולהיתלות עלי. עכשיו לא משנה כמה טוב שוחה ילד בן 6, הוא לא יכול לשאת עליו עוד ילד כשהמים עמוקים. אז התחלנו שנינו לטבוע.
למזלינו אבא שלי ראה אותנו מהחוף כי הוא בטח לא הוריד מאיתנו את העיניים בכל מקרה, למרות שלא ידעתי את זה באותה עת. הוא הגיע בזמן ושחה עם קובי הגדול לחוף. אני שחיתי לסירה וחתרתי איתה חזרה לחוף.
מי שזוכר בשנת 2009 התהפכה יסמין פיינגולד החותרת עם הקיאק שלה בירקון וכמעט מתה אילולי אבי טויבין בן ה 62 ראה אותה בעת הג'וגינג שעשה וקפץ למים ומשה אותה משם. אני זוכר שהיה שיח ציבורי נרחב כי רבים עמדו על החוף וצפו במחזה אבל אף אחד לא קפץ למים חוץ מאבי טויבין בן ה 62.
באותה עת היה שיח נרחב על כך שהירקון מזוהם, אז יתכן שזה משהו שמנע מאנשים לקפוץ למים. או איזשהו מנגנון פסיכולוגי אחר שמנע מהם.
עכשיו לסיפור ההיסטורי.
מניח שחלקכם שמעתם על מאיר הר ציון. הלוחם האגדי ביחידה ה- 101 של אריק שרון וממקימי סיירת צנחנים. הוא גם קיבל את עיטור העוז. על פי מה שכתוב בויקיפדיה:
ב-23 בדצמבר 1954 יצאו שושנה הר-ציון, אחותו של מאיר, וחברה עודד וגמיסטר בני ה-18 לטיול במדבר יהודה. על פי עדותם של אנשי עין גדי, שהיו האחרונים שראו אותם, השניים יצאו לטיול חמושים ברובה. השניים נרצחו, וגופותיהם נמצאו לאחר שישה שבועות תחת גל אבנים באזור האפיק של נחל ערוגות מצפון-מערב לעין גדי, במרחק 7–8 ק"מ מעבר לגבול עם ירדן, בשטח שבו התגורר השבט הבדואי א-רשאידה. בפברואר 1955 חצו בדואים ישראלים את הגבול בהסכמת צה"ל כדי להשיב את הגופות, אך הותקפו באש בזמן שליחותם. הם נסוגו תוך שהם משיבים אש כשבידיהם רק גופת הנערה וללא הגופה השנייה. לאחר מכן הסכימה ממשלת ירדן לביקור משקיפי או"ם במקום, לצורך השבת הגופות.
בתגובה לרצח, בלילה שבין ה-4 וה-5 במרץ 1955, יצאו לאזור מאיר הר-ציון (שפרש זמנית מהשירות בצה"ל כ-3 שבועות לאחר הרצח) ועוד 5, חלקם חבריו מיחידה 101, ופשטו על מקבץ אוהלים בדואים משבטי עזאזמה וג'הלין בוואדי אל-ע'אר ממערב לעין גדי, כ-9 קילומטרים מעבר לגבול בשטח ירדן, ורצחו כנקמת דם חמישה בדואים. אחד נורה ונהרג כאשר ניסה להימלט וארבעה אחרים נרצחו בדקירות סכינים לאחר שנכשלו הניסיונות לתחקר אותם. אדם נוסף, זקן, שוחרר כדי שיספר לבני שבטו מדוע נרצחו האחרים.
הר-ציון וחבריו נעצרו בשובם, והיו שחשבו, דוגמת ראש הממשלה דאז משה שרת, שיש להעמידם לדין באשמת הריגה או רצח.
שרת מפרט ביומנו ששר הביטחון הטרי דוד בן-גוריון מסר בישיבת הממשלה שהתכנסה למחרת דו"ח מפורט של פרטי המקרה, "איך תפסו ארבעת הבחורים שלנו נערים בדואים, אחד אחד, ואיך הובילום לוואדי ואיך רצחום בתקיעת סכינים זה אחרי זה, ואיך ניסו לחקור כל אחד לפני מותו בדבר זהות רוצחי הנער והנערה ונבצר מהם להבין את התשובות על שאלותיהם, כי לא ידעו כלל ערבית".
מתוך חשש כי סנגורם של הר-ציון וחבריו, עו"ד שמואל תמיר, ינסה להעניק למשפט גוון פוליטי שבו יכוונו חצים נגד מדיניות החוץ והביטחון הרשמית של מפא"י, שבאה לביטויה במדיניותה של הממשלה - החליטו הרמטכ"ל משה דיין ושר הביטחון דוד בן-גוריון, שהחשודים לא יועמדו לדין, כאשר הסיבה הרשמית הייתה חוסר ראיות. לאחר 20 יום במעצר לצורך חקירה, שוחררו הארבעה והר-ציון חזר לשורות הצבא.
אז יש לנו פה 3 סיפורים למעשה שיש בהם מרכיבים של אומץ. גם אני, ברק בן ה-6 וגם אבי טויבין קפצנו למים לעזרה וגם מאיר הר ציון וחבריו שעשו פעולות עזות שלא כל אחד היה מעז לעשות.
אבל האם באמת אפשר להגיד שקפיצה למים של ילד בן 6 לעזרת בן דודו קובי הגדול זה אומץ? או חציית גבול תרתי משמע עבור נקמת דם שיש בה ללא ספק מרכיב של מעשה המזלזל בסכנה ומתגרה בגורל?
לצבא מגייסים בני 18. כאשר יש פחות ספקות ויש יותר עזוז. כמילואימניקים למשל פחות הבנו איך עשינו את אותם דברים כשהיינו בסדיר. לידה גם מצריכה אומץ, להעביר את הגוף כאב וסבל חריגים ביותר למען מטרה נעלה. כאשר את צעירה מאוד, אין שאלות, זה ביולוגי. אבל בגיל מבוגר יותר, ההחלטה להביא ילדים אמנם היא גם צורך ביולוגי, אבל יש בה יותר מרכיב מושכל. נכנסים שיקולים כלכליים, איכות חיים ועוד. צריך אומץ גם כדי ללדת.
אם כבר אמרנו שגם ללדת זה אומץ. אז נבחן את ההיבט של אומץ לא רק בהיבטים של פעולות גבורה. שמעתם למשל על ליזיסטרטה?
ליזיסטרטה (מיוונית עתיקה: Λυσιστράτη) הוא מחזה יווני שכתב המחזאי האתונאי אריסטופאנס בשנת 411 לפנה"ס.
עלילת המחזה מתרחשת בתקופת המלחמה בין אתונה לספרטה. ליסיסטרטה היא אישה אתונאית, שמזמינה נשים מאתונה ומערי האויב למפגש סודי עם שחר ליד שער האקרופוליס. בהגיען היא מציעה להן להימנע מיחסי מין עם בעליהן או אהוביהן, אלא אם יסכימו לשים קץ למלחמה.
לא היה לה קל לשכנע את הנשים והיו לה מאבקים גם עם הגברים מן הסתם.
אבל ליזיסטרטה לא מוותרת אז מספרטה מגיע כרוז, וממנו אנו לומדים ששביתת הנשים הצליחה גם בספרטה, כי הגברים מוכנים לשלוח משלחת לשם שיחות שלום.
הספרטנים המתוסכלים מוכנים לחתום על הסכם שלום עם אתונה כדי שהנשים תחזורנה לקיים עמם יחסי מין. ליזיסטרטה מוזמנת לשמש כבורר. ליזיסטרטה נוזפת בשני הצדדים על זה שהם בגדו במורשת הלאומית והדתית המשותפת והתכחשותם לעזרה שספרטה גמלה בעבר לאתונה, ואתונה לספרטה. במהלך נאומה הביאה לחדר אישה יפה בשם "ההתפייסות", ובשל נוכחותה בחדר המשא ומתן נגמר ללא קושי, ומושג השלום.
בסוף כולם חוגגים בשירים וריקודים את הסכם השלום וסוף המלחמה.
נשים בצד את ההיבטים שהיום נתפסים כלא לגיטימיים תרבותית, למשל הגדרות התפקידים וההבדלים בין גברים ונשים. ונבחן האם זה גם מעשה של אומץ, לארגן מחאה כזאת. יש לנו מחאה חיה באיראן היום שאומנם נושאת אופי של הפגנות, אבל החלה בשל רצח של בחורה שהחליטה ללכת ללא כיסוי ראש.
נמשיך לבחון את האומץ ונשאל:
מה עם אומץ לדעת מה לא להגיד?
והאם זה אומץ כשאף אחד לא יודע מה עשיתי?
מרקוס כתב לעצמו "הכי מתעלים כל אלה על־ידי התשבחות או מתקלקלים על־ידי הִגנוי? הכי אבן טובה יורדת בערכה, אם אין משבחים אותה? או הזהב וה ֵשׁן והארגמן, או הסכין, או ציץ השדה, או עץ פורח?"
זאת אומרת שאם ישבחו אותי או יגנו אותי, עדיין עלי לעשות מעשה? מידת נכונות המעשה או היותו ראוי, תלויה בשבחים או גינוי?
קניה ווסט הזמר, צוטט אומר : "אני גאון יצירתי, ואין דרך אחרת להגיד את זה".
לעומתו ג'ימי הנדריקס, גדול נגני הגיטרה צוטט אומר: "אני לא מחשיב את עצמי להכי טוב, ואני לא אוהב מחמאות הן מסיחות את דעתי".
אפרופו הנדריקס, רק יומיים אחרי שיצא סרג'נט פפר של הביטלס. הופיע ג'ימי הנדריקס כשחברי הביטלס בקהל איתם גם פיט טאונסנד מלהקת "המי" ואריק קלפטון גאון גיטרה בפני עצמו. על הבמה ביצע את ג'ימי הנדריקס את השיר סרג'נט פפר בעיבוד משלו, כאמור יומיים אחרי שהביטלס הוציאו אותו לראשונה לאור.
האגדה מספרת שהם התפעלו ממנו.
לא המחמאות הניעו אותו, כי הן מסיחות את דעתו מהעשייה. והוא בחר לעשות ללא ספק מעשה שאין ענווה בצידו. אלא הרבה תעוזה אבל שזכתה לתהודה רבה ולהצלחה.
יש עוד שאלות על אומץ ודוגמאות לאומץ. כמו יציאה מהארון. לעזוב בן או בת זוג שלא בריאים לנו. להתפטר מעבודה ועוד ועוד. והבנו שאומץ הוא לא רק נועזות וגבורה. אומץ קיים גם כשלא רואים או מרגישים אותו. למשל כשנדרשת משימה כפוית טובה או כזאת שלא יכירו תודה עליה. אומץ זה לעיתים להביע דעה לא פופולרית. אומץ זה כאשר עובדי הרפואה נלחמו בעת המגפה על כל אחד ואחת גם במחירים אישיים כבדים. אבל אחרי שדיברנו קצת על מעשי אומץ ואני יכול להוסיף פה עוד, הגיע הזמן להגיע להגדרות ואיך התפיסה הסטואית יכולה להשפיע על חיינו לטובה.
אומץ, לפי הסטואים, הוא "ידע כיצד לעשות ולהבחין בין מה שרע ומה לא", או "המדע של מה שצריך ומה אסור לסבול". זה כולל "סיבולת, ביטחון עצמי, אהבה לעמל" ומביא ל"עמידות ומרץ". במילים אחרות, אומץ, במלואו, החוש העשיר ביותר, מכסה מגוון רחב של עניינים אנושיים יומיומיים. אומץ נוגע בנו בכל פעם שאנחנו מחליטים לעשות משהו קשה רק בגלל שהוא הדבר הנכון לעשות. זה מדרבן אותנו לעזור לאחרים כשאנחנו יכולים לבחור לסרב או שנשתתק מפחד, וזה מלמד אותנו מתי עלינו לדבר ומתי עלינו להישאר בשקט. הזכרתי בעבר את קאטו ברומא העתיקה. יש אמירה המיוחסת לו: "אני אתחיל לדבר, כשיהיה לי מה לומר שלא עדיף שלא יאמר.".
"אומץ הוא המדע של מה צריך ומה אסור לסבול." כתב פייר הדוט בספר Pierre Hadot, The Inner Citadel
דהיינו אומץ הוא ידיעה באילו דברים יש לבחור ולהימנע.
סנקה למשל במכתבים ללוקיליוס (85), אומר:
"הם לא היו תוהים מה מתאים לאדם אמיץ אילו ידעו מה זה אומץ. זו לא חוצפה נמהרת ולא חיפוש ריגושים ולא אהבה לסכנה. יותר נכון, זה ידע כיצד להבחין בין מה שרע ומה לא."
במכתב 113 הוא אומר:
"מה זה אומץ? זהו הביצור הבלתי חדיר לחולשת האדם. על ידי הקפת עצמו בזה, אדם יכול לסבול בשלווה לאורך כל המצור של החיים האלה, כי הוא משתמש בכוח שלו וכלי הנשק שלו."
מוסוניוס רופוס המורה של אפיקטטוס אמר:
"והאדם המחונך כהלכה, מי שיהיה, בין אם זכר ובין אם נקבה, חייב להיות רגיל לסבול עמל, לא לפחד מהמוות, ולא להיות מדוכדך מול כל חוסר מזל. על ידי עשיית הדברים האלה, אדם יהפוך לאמיץ."
עוד אמר מוסוניוס:
"להיות חסר פחד, חסר פחד ונועז - אלו הם תוצרי האומץ. באיזה עוד דרך יכולים להפוך לתכונותיו של מישהו בצורה יעילה יותר מאשר אם הוא יהפוך למשוכנע שמוות וכאב אינם רעות? כי מוות וכאב הם דברים שמשבשים את הדעת והם מפחידים את אלה שהשתכנעו שהם דברים רעים. הפילוסופיה לבדה מלמדת
שהם לא רעות."
אומץ אנו מגדירים בפשטות כיכולת לפעול - לממש את הכישורים שלנו - למרות הפחד.
יש 2 מאפיינים לאומץ:
האומץ כהגדרה נרחבת: לא רק תכונה המתבטאת בקרב או במעשי גבורה יוצאי דופן. אלא תכונה שבאה לידי ביטוי בהקשרים רבים: התמודדות עם מחלה, התגברות על עוני, התמודדות עם עונג כמו עם כאב.
והשני אומץ כביטוי של ידע, של הבחנה בין טוב לרע.
כתוצאה מ 2 המאפיינים הללו, מובן שאומץ בתפיסה הסטואית אינו ספציפי בהקשר אחד, או קשור לאיזשהו מגדר. אף על פי שיש הביטי אומץ שמתבטאים מגדרית, כמו שתיארתי קודם.
ההגדרה הסטואית היא אחדות והדדיות בכל מידות הטובות
באופן כללי, האומץ אצל הסטואים הוא ביטוי של הבנה אתית - של ידע
4 המידות הטובות, חוכמה, מתינות, גבורה וצדק, נתפסים כחלקים של הבנה אחת של האתיקה וגם הדדיים ותלויים זה בזה. דהיינו, ערכם הוא באחדותם. בהבנתם ופעולה על פיהם ביחד ולא כל אחד לחוד במקרים או זמנים נקודתיים. אי אפשר להיות רק צודק בלי חוכמה או בעל עוז בלי מתינות וחוכמה וצדק וכו' וכו'.
זנון מייסד הסטואה הסביר אותם כך: חוכמה בהיבט של חלוקה לכל אחד את מה שהוא זכותו, זה צדק. חוכמה בהיבטים של בחירות בחיים - בעיקר תשוקות, זה מתינות. וחוכמה במה שמצריך סיבולת, זה אומץ.
כריסיפוס שהיה ראש האסכולה השלישי, הסביר שמרכיבי החוכמה הם בראשונה, שיקול של מה נכון ויש לעשות. שנית, שיקול מה ניתן ושייך לאחרים - זה צדק. שלישית, אילו בחירות יש לעשות. זה מתינות. ומה שעלינו לשאת, זה אומץ.
ההשלכות של זה הן:
שאף אחד לא יכול להיות אמיץ אלא אם הוא או היא מבינים מה טוב ומה רע, מה נכון וראוי ומה לא. שזו החוכמה. וכתוצאה מהשיקול הזה, מובחן מה באמת ראוי לשאתו בכאב ו\או קשיים.
ואלא אם מבינים מה באמת שייך לזולת דהיינו צדק ולמה עלינו לשאת קשיים וכאב למענם. ואלא אם באמת אנחנו מפעילים שיקול דעת טוב בתשוקות ובבחירות שלנו. דהיינו מתינות.
המשמעות היא שאומץ הוא לא אינסטינקט או תעוזה.
למרות שמישהו יכול לפעול באומץ באופן מיידי ולכאורה יציאה לפעולה במנגנון של fight or flight, באופן לא שקול בסיטואציות הדורשות את זה. כמו קפיצה למים להציל אדם טובע. כשאבי טויבין קפץ להציל את יסמין פיינגולד, הוא היה יותר שקול וחכם ממני כשקפצתי להציל את קובי הגדול. כי אם אבא שלי לא היה רואה אותנו, שנינו היינו טובעים. סביר שהמעשה שלי עזר במידת מה באותה עת ובטח עזר לי לאמץ תכונת אופי לעשיית מעשה ולא לקפוא (אני מקווה בכל אופן).
בעיני, שיקול הדעת היה לקוי כשמאיר הר ציון ותומכיו ביצעו פעולת נקם.
מרקוס כתב לעצמו "הדרך היותר טובה להנקם מאויבו היא, שלא להיות דומה לו " ספר 6 (6). בהערות לציטוט ממרקוס, כותב המתרגם אהרון קמינקא :
פלוטרכוס מצטט את הפילוסוף הציני דיוגנס שענה על השאלה: איך ינקם איש מאויבו? בתשובה: „על־ידי שיהיה בעצמו טוב וישר”. קמינקא אהב להביא גם הקבלות מהמקורות היהודיים כשתרגם והוא הוסיף שמכאן מוָֹצא המאמר ב "מבחר הפנינים” : "מי שרוצה להנקם מאויבו יוסיף מעלה יתרה בעצמו”.
האומץ במקרה זה הוא גם להתגבר על הרגש המוטעה והלא מושכל נקמה. באותה עת ראש הממשלה שרת התייחס לאירוע ביומנו כתקרית "מהסוג החמור ביותר" ומכיוון שהתרחש רק כמה ימים לאחר פעולה בעזה, חשש כי מעשה זה "עלול לשמש הוכחה ניצחת, כי אצלנו הוחלט לעבור להתקפת דמים כוללת". שרת חשב כי אם לא יתקיים משפט פלילי נגד הנוקמים, "לא נינקה בעיני דעת הקהל, גם לא נהיה זכאים לדרוש מהמדינות השכנות כי ייענשו רוצחים". משה שרת ביטא ביומנו את חרדתו ממצב של היפוך נורמטיבי: "תהיתי על מהותו וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות נפש כה דקה, לאהבה עמוקה כזו של הבריות... ועם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער שלו בחורים המסוגלים לרצוח נפש בדעה צלולה ובדם קר על ידי תקיעת סכינים בגופותיהם של בדואים צעירים חסרי מגן. איזו משתי הנשמות המתרוצצות בין דפי התנ"ך תנצח את יריבתה בקרב העם הזה?".
וכפי שראינו למעשה היו השלכות פוליטיות.
נחזור לסטואים:
כאמור האומץ הוא נגזרת של חוכמה: אז כשמגדירים אומץ לוקחים בחשבון שהוא מכיל: סיבולת, ביטחון עצמי, רוחב לב, אהבה לעמל.
הכוונה היא שסיבולת היא ידע שעומד מאחורי בחירות נכונות. ביטחון הוא ידע שבזכותו אנו יודעים שלא נפגע בשום דבר נורא. רוחב לב הוא ידע שמחזיק אדם שנותן מעבר למה שטבעי וצריך. מעבר למה שנדרש.
גדלות רוח, ידע שמאפשר לך להתעלות מעבר לאתגרים אנושיים שגרתיים. עזות לב, או לב חזק, הוא ידע שמאפשר לאופי להיות בלתי מנוצח.
אהבת עמל היא ידע שמביא אדם להשיג את מטרתו בעמל, לא להירתע מעבודה קשה ולהניע את עצמך לפעולה...
גם בקרב אנשים בעלי מידות טובות וגם בקרב אנשים שפלים; עזות לב היא ידע בנפש אשר עושה את האדם בלתי מנוצח;
לעניין אהבת עמל. מרקוס כתב לעצמו בפתיחת הספר החמישי :
"עם שחר, כאשר תתעורר אך בעצלתיים, אמץ לך מחשבה זו: קם אני למלאכתו של אדם; מדוע אפוא אתרגז אם יוצא אני לעשות את שבעבורו נולדתי ולמענו הביאוני אל היקום? או שמא נוצרתי כדי שאשכב מכוסה במצעים ואחמם את עצמי? " אך דבר זה נעים יותר" כלום נולדת על מנת ליהנות, רק להרגיש ולא לפעול? האינך רואה את הצמחים, עופות השמים, הנמלים, העכבישים והדבורים כיצד יבצעו מלאכתם שלהם,וכי בדרכיהם השונות יתרמו יחדיו לסדרו של היקום? והנה אתה אינך רוצה למלא משימות בני-אנוש; אינך נחפז לבצע את המתאים לטבעך."
שימו לב שגם הקיסר הכל יכול, היה צריך להכריח את עצמו לקום בבוקר. למי שיש לו בני נוער בבית, שמתקשים לקום בבוקר, תנסו לצטט את הקטע הזה. אני מבטיח לכם שזה לא יעזור. אבל צטטו לעצמכם ותאזרו אומץ בכל פעם שיש משימה שאתם יודעים שאתם צריכים לעשות אבל לא בא לכם.
גם אם אתם לא מסכימים עם מרקוס , שנולדנו לעמל, שיש לנו תפקיד מוגדר ויש לנו חובה בתיקון העולם וחלק בסדר של היקום. אתם חייבים להסכים שזה ביטוי של אומץ, לדעת מה התפקיד שלך ולהתגבר גם על עצמך כחלק מן הקשיים והאתגרים לעמידה בחובותיך ויישום המטרות שלך. לקחת אחריות זה אומץ…
עניין נוסף, אכן רוב הדוגמאות לאומץ הן כרוכות בהתגברות על פחד
אומץ הוא סוג של ידע. אבל ידע הוא לא רק רציונאלי או אינטלקטואלי. הוא מתאפיין באישיות שלנו באופן מודע. הוא מעצב את הרגשות והתשוקות שלנו.
האדם האמיץ אינו מפחד ואין לו תשוקות לא נשלטות - דהיינו רגשות לא מושכלים. כי הרגשות הללו הלא מושכלים, הפחדים הללו, מניחים מראש שמוות וכאב הם דברים רעים. בעוד שעבור הסטואים רק עוול ואתיקה לקויה היא דבר רע. לכן כשמאיר הר ציון התגרה במוות, הוא מימש רק חלק אחד של אומץ. הוא התגבר על פחד, אבל מה עם להתגבר על הרגש הלא מושכל של נקמה?
בתכליות הטוב והרע-3(29) ספר שכתב קיקרו ומציג בו גם את העמדה הסטואית בין היתר. הוא כתב: מי שמפחד מהמוות ...האפשר להכחיש בכל דרך שהיא שלעולם לא יקום איש בעל רוח איתנה, נועזת ונעלה, שאנו מכנים איש אמיץ, אם לא נקבע שהכאב אינו בבחינת רע? כי כשם שמי שתופס את המוות כרע אינו יכול שלא לפחד מפניו, כך אין מי שיזלזל במה שהוא מגדיר כרע או יתעלם ממנו, לאחר שקבענו כך והדבר מתקבל על דעת הכל, נפנה להנחה האחרת או המשנית, לפיה בעל הרוח הנעלה והאמיצה בז לכל תהפוכות חייו של האדם ומחשיב אותן בפחות משווה פרוטה. מאחר ואלו פני הדברים, נובע מזה שאין רע אשר אינו מושחת. ואיש זה שהוא משכמו ומעלה ובעל רוח נשגבה ואומץ אמיתי, שענייני אנוש כולם פחותים בעיניו, איש זה, חוזר אני ואומר, שאנו רוצים לעצב, ואנו תרים ומחפשים אחריו, חייב לבטוח בעצמו, בימי חייו שחלפו וגם באלה שעתיד הוא לחיותם, ודעה טובה לו על עצמו, והוא סבור שכל רע לא יאונה לחכם. ומכאן אפשר להבין את אותו הדבר עצמו, שהטוב הוא המוסרי בלבד, וכך שזהו פרושם של חיי האושר: לחיות במוסריות, הווה אומר, לחיות על פי המידה הטובה."
זאת אומרת שאומץ כמו שאר המידות הטובות, הוא סגולה להתאמן עליה כדי להגיע לאידיאל.
אומץ בא עם יעדים. הוא כולל בתוכו שיפוט נכון מה באמת ראוי לשאת למענו כאב\סבל, אתגרים וקשיים או אפילו מוות. אז זה אומר שאומץ תלוי ביעדים נכונים.
ספר מופתי אחר של קיקרו, שהוא כולו סטואי "על החובות" (1.66), הוא כותב:
"נפש אמיצה ונעלה, מצטיינת במיוחד בשתי תכונות, שאחת מהן היא הזלזול בנסיבות חיצוניות מתוך האמונה שאין דבר הראוי לכך שהאדם יתאווה לו או יבקש להשיגו, אלא אם הוא מוסרי ונאות, וכן, שאל לו להיכנע לאיש, או להיפעלויות הנפש, או לתהפוכות גורל. התכונה השניה היא זו, שכאשר רוחך עוצבה כפי שתארתי קודם, יהיה עליך לעשות מעשים גדולים אך גם מועילים ביותר וקשים ביותר, מייגעים ומלאי סכנות הן לעצם חייך והן לדברים רבים המתייחסים לחייך." על החובות (1.66) קיקרו.
לסיכום:
לעיתים אומץ נראה כמו סגולה שצריך לאמץ ברגעים מסוימים, כמו במקרה של סכנה או אסון. אבל האמת היא שאנחנו צריכים אומץ על בסיס יומיומי כדי לעזור לנו לעשות בחירות טובות ונכונות.
האם אנחנו פועלים מתוך אזורי נוחות בלבד? או כחלק מהעדר בעיוורון? או שאנחנו עומדים בתוקף על מה שאנחנו חושבים שנכון? האם יש לנו את הסגולה לסבול חוויה קשה או תובענית כשזה הדבר הנכון לעשות? אלה החלטות משתרעות לכל תחום בחיים, מעבודה למערכות יחסים ועד למקום שבו אנו מבלים.
כשאנחנו לא מפחדים מקושי, אנחנו יכולים להעז לעשות בחירות כאלה ללכת עם הערכים שלנו, ללא קשר להשלכות הפיזיות או החברתיות.
אני בטוח שאתם כבר יודעים לבד לענות על השאלה מההתחלה מה ההבדל בין אומץ כפי שכולם מבינים אותו לבין אומץ של הסטואים.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments