פרק 201 איך סיבולת תורמת לשלוות הנפש ואושר

נוצר ב AI של גוגל

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

שמעתם על אולכסנדר אוסיק? אני לא שמעתי עליו לפני שחבר העביר לי מאמר שמדבר עליו. החבר, הוא סטואי. הוא גם נוירולוג בהכשרתו. אח"כ הסביר למה זה חשוב. 

בכל אופן אולכסנדר אוסיק, על פי הערך עליו בויקיפדיה, הוא מתאגרף אוקראיני, אלוף העולם הבלתי מעורער במשקל כבד (2024, 2025) ובמשקל בינוני כבד (2019-2018), אלוף אולימפי מאולימפיאדת לונדון (2012). המתאגרף הראשון שהפך לאלוף העולם הבלתי מעורער שלוש פעמים בעידן "ארבעה החגורות".

אוסיק הוא המתאגרף הראשון בהיסטוריה שהחזיק בארבע חגורות האליפות העיקריות במשקל בינוני כבד. הוא גם אלוף אולימפי מאולימפיאדת לונדון (2012). המאזן שלו עומד על 24 ניצחונות מתוכם 15 בנוקאאוט ו-0 הפסדים.

המאמר ששלח החבר, הוא בעקבות דיון שעשינו בקבוצה. המאמר הוא מתוך מגזין psyche. 

במאמר כתוב שאוסיק  בן 38, הפך ביולי השנה לאלוף הבלתי מעורער של העולם במשקל כבד – וזאת בפעם השנייה! בשילוב עם תואר אלוף העולם הבלתי מעורער שלו במשקל קרוזר משנת 2018, אוסף ההישגים הזה על פני קטגוריות משקל הוא חסר תקדים בהיסטוריית האיגרוף.

עיתונאי אחד שאל אותו כיצד, הוא נשאר עם מוטיבציה בהתחשב בכל מה שהשיג. 

התשובה של אוסיק, היא הסיבה שאני ציין אותו. 

"אין לי מוטיבציה," אמר אוסיק, "יש לי משמעת." הוא המשיך והסביר כי מוטיבציה היא זמנית – יש לך אותה יום אחד, אבל לא ביום שאחרי. למעשה, כשהוא מתעורר לאימונים, אין לו אף פעם מוטיבציה, אלא רק משמעת. "מוטיבציה טובה," אמר, "אבל משמעת עדיפה."

זה לא רק אוסיק חושב ככה. אלא יש מחקרים פסיכולוגיים על הנושא שתומכים באותה תפיסה. 

 בין אם מדובר באימון ספורטיבי, חתירה למצוינות בעבודה, או חיפוש אחר אורח חיים בריא יותר – הרצון לוקח אותך רק עד גבול מסוים. זו הסיבה שאנחנו צריכים להשתמש באמצעים המבוססים על משמעת כדי לתמוך בנו, כדי שלא נחשוב על זה, פשוט נעשה את זה.

במאמר מתייחסים לדבריו של הפסיכולוג הספורטיבי נואל בריק (Noel Brick). הוא טוען שמשמעת "קשורה למצפוניות גבוהה," המיושמת בפעילויות היומיומיות שלנו. זו היכולת לשלוט בדחפים... או השלמת פעולות מתוך תחושת חובה.".

גישות המבוססות על יצירת הרגלים או "כוונות יישום" (implementation intentions) מבטיחות שנתמיד, כמעט כמו על טייס אוטומטי, ללא קשר לרמות המוטיבציה הלא-אמינות שלנו.

יש הבחנה בין  מטרות למחויבויות. מוטיבציה עשויה לעזור לנו לקבוע את המטרות שלנו. אבל כדי להגיע לשם, נדרשות מחויבויות מבוססות-משמעת.

ההבחנה היא ש: "מטרה היא משהו שאתה רוצה לעשות. מחויבות תומכת במטרה הזו והיא משהו שאתה צריך לעשות.".

בדיוi הקבוצתי שהזכרתי קודם, מישהו העלה את השאלה האם אימון סיבולת או אימון התמודדות עם מצוקה כמו שהסטואים עושים, משפיע על עוד תחומים בחיים. 

הוא ציין שיש מאמרים אקדמיים שמראים שאיזורים מסוימים במוח בהחלט מקושרים להנעה קדימה לנוכח מצוקה. אם האזור הזה במוח מגורה, אנחנו ניגש אל הקושי ולא נברח ממנו.  ישנם מחקרים המצביעים על כך שניתן לטפח אזורים אלה באמצעות פעילות גופנית אירובית. אפשר ממש למדוד "עובי קליפת המוח בנפח החומר האפור" במוח. גם מדיטציה יכולה להשפיע על האזורים הללו במוח. 

יש במוח אזור, סוג של HUB, נקרא לה "רכזת", המשלבת מידע הקשור למאמץ, עלות/תועלת, וכאב (פיזי ורגשי), כדי לקבל החלטות לגבי האם להתמיד או לסגת מול אתגר. היא מתקשרת גם לנחישות. וזו נקודה חשובה. האם חשבתם פעם על ההבדל בין נחישות לעקשנות? 

עקשנות למשל, מוצגת לפעמים כ שרירות לב, או קשיון עורף. יש בה רושם של נוקשות. אפרופו,  שְׁרִירוּת שייכת דווקא לשורש שו"ר המציין ראייה (כמו "שורו, הביטו וראו"). כלומר מה "שנראה לליבי". אני מסיק מזה, שזה בלי בחינה אמיתית של נכון או לנכון. לכן לעקשנות או שרירות לב, יש נימה שלילית בעוד שלנחישות יש נימה חיובית. הנחישות לטעמי, היא לאחר הבנה עושים את הדבר הנכון. 

בכל אופן, נחזור לאזור במוח, הוא משלב אותות ממערכות מוחיות שונות (כמו תפקודים ניהוליים, תכנון מוטורי ותחושות פנימיות - interoception) כדי לחשב את דרישות האנרגיה החזויות אל מול התגמול הצפוי.

אנשים שונים מפגינים רמות שונות של עקשנות, או נחישות. התיאוריה היא שהשונות בתפקוד ה-האזור הזה במוח, עשויה להסביר את ההבדל בין מי שמתמיד (Tenacity) ונחוש לבין מי שנסוג (Withdrawal) כאשר עלות המאמץ גבוהה והתגמול אינו ודאי. 

יש מחקרים שמראים, שאימון גופני ברמה מסוימת, למשל פעילות גופנית אירובית מתונה, יכול לשנות את מבנה המוח. מה שאומר שאתגרים שונים – מנטליים ופיזיים – יכולים לפתח את המוח שלנו להתמודד. 

לדוגמה, מחקרים מצביעים על כך שהתמודדות עם משימות קשות ומכוונות מטרה באופן כללי, כמו אלה שנמצאו בתוכניות אימונים של יחידות מיוחדות, או אפילו מטלות יומיומיות שמעוררות התנגדות (כמו שטיפת כלים או קימה מוקדמת), ממריצים את ה-איזור הזה במוח ומשפרים את תפקודו ואת כוח הרצון. 

זאת אומר, שכנראה יש קשר בין התמדה במשימה ספציפית (כמו אימון סיבולת) לבין שיפור כוח הרצון הכללי (General Willpower) . 

אימון, בין אם הוא אירובי או מנטלי (כמו מדיטציה או למידת מיומנות קשה), עשוי לחזק את הרכזת העצבית הזו, ולשפר את היכולת להתמודד עם אתגרים בתחומים שונים בחיים. 

גם חבריי בעלי ההשכלה המדעית הרלוונטית בקבוצה, הסכימו שניתן לשנות התנהגות ואופי על ידי חזרה על התנהגות ספציפית. המסקנה האתית החשובה היא שפעילויות כמו מדיטציה, פעילות גופנית, לימודים וכו', ללא ספק יחזקו תכונות/יכולות מסוימות. ואז עולה השאלה, האם פעילות גופנית לדוגמה, תעזור לי לטפח התנהגות אתית, למשל על ידי חיזוק שליטה או כוח רצון? 

אז מאחר והמנגנון במוח מתחזק באמצעות כל אתגר שמצריך התמדה (בין אם זה אימון ריצה, לימוד קוד קשה או תרגול מדיטציה), אמור לחזק את המערכת כולה. ההתמודדות עם אתגרים ואימון, עשויים לשפר את השליטה הקוגניטיבית על תגובות רגשיות, ובכך לתרום לשלוות נפש. כאשר אנו מתייחסים ל"כוח רצון" כאל משאב עצבי משופר, הגיוני שבחירה מודעת לדחוף דרך אימון פיזי קשה (כאשר המוח דורש מנוחה) יחזק את יכולת השליטה שלנו גם בהחלטות מוסריות או אתיות שדורשות התגברות על דחף מיידי.  לכל דבר שאנחנו עושים יש 'מתאם עצבי'. כלומר משפיע על הקישורים העיצבית שלנו במוח. כמו כתיבת תוכנה במוח. 

נעבור לסטואים…

מוסוניוס רופוס, המורה של אפיקטטוס, הרצה על כך שגלות, אינה דבר רע. הוא טוען שאדם בר דעת, יבין שאם יש לו יכולת לדברים בסיסיים כמו מזון ומים ויכולת לתקשר עם אנשים אחרים, גם כאלה שהוא לא הכיר קודם, הגלות אינה דבר רע כל כך. 

הגלות אינה שוללת מאיתנו בשום אופן את המים, האדמה, האוויר, או השמש ושאר כוכבי הלכת, ואף לא את חברת בני האדם, שכן בכל מקום ובכל דרך יש הזדמנות לקשר עמם. מוסוניוס אומר  שהטוב האמיתי – המעלה (Virtue), השליטה העצמית והחוכמה – אינו יכול להילקח על ידי גלות. יתרה מכך, הגלות מחדדת את מה חיוני באמת. יתרה מכך, קושי חיצוני (כמו גלות) היא הזדמנות לחיזוק המעלה הפנימית והשליטה העצמית.

אדם שמתאמן אם מבחירה ואם מאילוץ, למשל על שליטה עצמית רוכש יכולת לא להצמיד את אושרו לנסיבות חיצוניות (כגון מקום מגורים או רכוש). הוא מעביר את מוקד הערך מחוץ לעצמו (הגלות) אל תוך עצמו (המעלה הפנימית -הסגולה). 

יתרה מכך, אומר מוסניוס: "כיצד יכולה הגלות להיות מכשול לטיפוח הדברים שהם שלך באמת (cultivation of the things that are one's own) ולרכישת המעלה (Virtue)? הרי מעולם לא נמנע מאיש ידע ופרקטיקה של הדברים הנחוצים בגלל גלות. האם לא ייתכן אף שהגלות תורמת לאותה מטרה, מאחר שהיא מעניקה לאנשים פנאי (leisure) והזדמנות גדולה יותר ללמוד את הטוב ולתרגל אותו מכפי שהיה להם קודם? זאת משום שהם אינם נאלצים על ידי מה שרק נראה כמולדתם למלא חובות פוליטיות, והם אינם מוטרדים על ידי קרוביהם או על ידי אנשים שרק נראים כחבריהם, המוכשרים לכבול אותם ולגרור אותם הלאה מהעיסוק בדברים טובים יותר."

הדוגמה הזאת של מוסוניוס, מתייחסת למצב שנכפה על אדם. אבל התבונה, מביאה אותו לראות בכך אימון. חיזוק החוסן הנפשי. 

בהרצאה אחרת, אומר מוסוניוס רופוס, שכולנו מעוצבים על ידי הטבע. תחשבו רגע, על העיצוב העצבי, מוחי שדיברתי עליו קודם. 

כולנו, מעוצבים על ידי הטבע באופן כזה שנוכל לחיות את חיינו חופשיים משגיאות ובאצילות; לא שרק אחד יכול ואחר אינו יכול, אלא כולנו. 

מוסוניוס טוען כאן כי כל אימון (Askēsis) שנועד לפתח את המעלה הוא בעצם "השקיה" של זרע הקיים כבר בתוכנו.

אם הנטייה למידות טובות היא אוניברסלית ומולדת, הרי שהאימון נגד קשיים (כמו גלות או אימון פיזי) אינו יוצר מיומנות ספציפית, אלא מחזק מנגנון ליבה משותף הטבוע עמוק במוח, המקנה את ה"העברה" (Carryover) האוניברסלית לשליטה, כוח רצון, והתנהגות אתית בכלל תחומי החיים.

למוסוניוס יש גם הרצאה שאפשר לראות בה, פורצת דרך בשל המחשבה הלא שגרתית לתקופתו. ההרצאה היא על חינוך בנות באופן זהה לבנים. כי המידות הטובות והתבונה לא תלויים במין. מוסוניוס אומר:

"מקובל שנכון לאישה נשואה להיות צנועה/מרוסנת (chaste), וכך גם לגבר; החוק, בכל מקרה, גוזר את אותו עונש על ביצוע ניאוף כמו על היתפסות בניאוף. זללנות, שכרות, ומידות רעות קשורות אחרות, שהן מידות רעות של עודף ומביאות בושה על האשמים בהן, מראות כי שליטה עצמית (self-control) היא הכרחית ביותר לכל בן אנוש, זכר ונקבה כאחד; שכן הדרך היחידה להימלט מהשחיתות היא דרך שליטה עצמית; אין אחרת."

אם נחשוב על הציטוט הזה, בהקשר של אימון עצמי, הוא מתקשר לנו גם להעברה שנעשית כאשר משפרים מידה טובה אחת, היא משפיעה בעוד היבטים. כאשר משפרים חוסן, זה משפיע על שלוות הנפש גם כשמתמודדים עם דברים חדשים. 

מוסוניוס אומר:

"לנשים יש כושר לחימה, כפי שהדגים שבט האמזונות שניצח שבטים רבים במלחמה. אם, אם כן, חסר מעט מהגבורה הזו בנשים אחרות, הדבר נובע מחוסר שימוש ואימון (lack of use and practice) ולא מכיוון שלא ניחנו בה."

אפשר לקחת את הציטוט הזה בצדק להיבט פמיניסטי, אבל אני רוצה דווקא להתייחס להנבטת הזרע של אומץ, גבורה או חוסן שקיים בכל בני האדם. גם התגברות על קשיים, זה צד של סגולת האומץ. 

מוסוניוס מוסיף בהקשר של חינוך בנים ובנות:

"לכן, אני רואה זאת כסביר שאת הדברים המתייחסים למעלה יש ללמד לזכר ולנקבה כאחד; ויתרה מכך שמגיל הינקות יש ללמד אותם שזה נכון וזה לא נכון, וזה זהה לשניהם כאחד; שזה מועיל, שזה מזיק, שאת זה חייבים לעשות, ואת זה אסור לעשות. מאימון זה מתפתחת הבנה באלה הלומדים, בנים ובנות כאחד, ללא הבדל.

לאחר מכן יש לעורר בהם תחושת בושה כלפי כל דבר בזוי. כאשר שתי תכונות אלו נוצרות בהם, גבר ואישה הם בהכרח מרוסנים עצמית. והכי חשוב, הילד המאומן כראוי, בין אם הוא בן או בת, חייב להיות מורגל לשאת קושי (endure hardship), לא לפחד ממוות, לא להתייאש מול כל צרה; בקיצור, עליו להיות מורגל לכל מצב הדורש גבורה. והרי גבורה, כפי שהוכח לעיל, צריכה להיות נוכחת גם בנשים.

יתר על כן, להימנע מאנוכיות ולייחס חשיבות רבה ליושר (fairness), וכבן אנוש, לרצות לעזור ולא לרצות להזיק לבני אדם אחרים, זהו השיעור האציל ביותר, והוא הופך את הלומדים אותו לצדיקים."

שימו לב שהוא מדגיש את חשיבות האימון לשאת קשיים. לא לפחד ולא להתייאש מול כל צרה. זו הנחישות המבוססת על מעשה נכון גם לאור קושי. אם זה פיזי ואם מנטלי.

סנקה כותב במכתב 18 לחברו לוקיליוס:

"אני נחוש לנסות את כוח רצונך ולהדריך גם אותך על פי תורתם של אנשים גדולים. בחר לך ימים אחדים להסתפקות במזון מועט וזול, בלבוש גס ומכוער, ותאמר לעצמך: "מזה פחדתי?".

בימים חסרי דאגה צריכה הנפש להתכונן לימים קשים ולחזק את עצמה נגד פגעי גורל בעודה נהנית מברכותיו. חייל עורך אימונים בימי שלום, אין אויב והוא שופך סוללה, מתייגע בעמל מיותר, כדי להיות מוכן לשעת צורך. אם תרצה שלא ירעד האיש בשעת משבר, אמֵן אותו קודם בואו. זאת השׂיגו אלה שחיקו עוּני מדי חודש בחודשו ומששׂ עד מחסור הגיעו, לבל יפחדו לעולם מהמחסור שהתנסו בו תכופות."

נחזור לעניין המשמעת מתוך "חובה". מרקוס אורליוס כותב לעצמו 12.20:

"ראשית, אל תפעל באקראי וללא תכלית. שנית, אל תכוון פעולותיך לשום יעד בלתי אם לטובת הכלל." השארתי מהציטוט את מידת הצדק אליה מכוון מרקוס כי בסוף המידות הטובות הן כולן מרכיביה של החוכמה ואי אפשר אחת בלי אחרת. אבל לעניינו שימו לב, הוא כותב לעצמו לפעול עם תכלית. אנחנו צריכים לדעת למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים ואז אנחנו גם נכוון את המעשים שלנו על פי מה שנכון ועל פי החובה שלנו. 

בספר 2 הוא כותב שכל פעולה צריכה להיות על פי יעד שאפילו הדברים הזעירים ביותר יהיו על פי התכלית שאנחנו מכוונים אליה. 

זה אומר, תמיד לעשות את הדבר הנכון על פי מה שאנחנו יודעים שנכון. אם זה איך לאכול, איך לחנך את ילדינו, האם לחצות כביש באדום גם באמצע הלילה כשהרחוב ריק. גם להגיד את האמת בכל עניין ולחשוב את האמת בכל עניין.

לפני שתגידו לי, זה בלתי אפשרי ויעד בלתי מושג, אני אזכיר לכם שיש ערך גדול בהתקדמות ולכך מכוונים הסטואים. לא לתוצאה, אלא לדרך. 

בפרק שנקרא "שצריך לגשת לכל מעשה תוך שיקול דעת" 3.15 של ה"שיחות" של אפיקטטוס, הוא אומר:

"בכל מעשה שאתה עומד לעשות, התבונן תחילה בתנאים הקודמים לו ובתוצאות הצפויות ממנו, ואחרי־כך תגש לעשותו. שאם לא כן, תתחיל בו בהתלהבות, כי לא נתת דעתך על התוצאות, ואחרי־כך כשיגיעו לך כמה קשיים, תירתע ממנו בחרפה."

שימו לב שזה דומה למה שאמר המתאגרף אוסיק. מוטיבציה ודחף הם טובים עד גבול. זו ההתלהבות הראשונית. אבל מה קורה כשיש קשיים? קצת קשה אז נשברים? 

האנלוגיה של אפיקטטוס הולמת. הוא אומר, אם אתה רוצה לנצח במשחקים האולימפיים, תבחן קודם מה כרוך בזה ומה יהיו ההשלכות אם תצליח. אם אחרי הבחינה הבנת שזה מתאים לך, צא למשימה. והוא מתחיל הדיון בדבר שאנחנו מדברים עליו:

"עליך לנהוג במשמעת, לאכול לפי צו, להימנע ממיני מתיקה, להתאמן בשעה קבועה לפי צו, בחום ובקור, לא לשתות מים קרים, ולא יין בשעה שזה מזדמן לך. קיצורו של דבר עליך למסור את עצמך בידי מאמנך, כמו בידי רופא. ובבוא שעת התחרות, תתפלש בחול, פעמים תשמט ידך או יקע קרסולך, תבלע הרבה חול, תספוג מכות, ועם כל אלה, פעמים עודך מנוצח. ואחר שהבאת את כל זה בחשבון ועודך רוצה בכך, גש אל התחרות… בן אדם, שקול תחילה את המעשה שאתה עומד לקבל על עצמך, ואחר כך בדוק את טבעך ואת מידת כוחך לשאת בסבל… כי כל אדם נוצר למשימה שלו." 

ואם כבר הזכרנו את העניין שכל אדם נוצר למשימה שלו, אז הכוונה פה היא להיות אדם הנוהג באופן פילוסופי, על פי מידות טובות. שכפי שהבנו, הן אימון. 

אפרופו לשקול את מידת כוחך לשאת בסבל, מרקוס אורליוס כותב לעצמו ב"מחשבות לעצמי" בספר השביעי: "33) על הכאב. מה שאי אפשר לשאתו מוציאנו מן החיים; מה שמתמשך לאורך זמן — אפשר לשאתו. מחשבתנו אף היא משמרת את שלוותהּ על ידי התרחקות מכאב, והיסוד המושל בנו אינו ניזוק ממנו.".

זה נאמר בכלליות, סביר כדי לעודד את עצמו להתמודד עם כאב כלשהו. 

אם כבר דיברתי על משמעת וחובות, אני רק אזכיר בקצרה לשם ההקשר שדיברתי בעבר על תפיסת החובות הסטואית ואזכיר בקצרה.

הספר "על החובות" של קיקרו שמבוסס על יצירה של פנאיטיוס הסטואי. שם קיקרו מצטט את פנאיטיוס המדבר על חובות האדם. החובות שלנו הן לאור: 

1.  היותנו יצורים רציונליים שזה אומר חובות אוניברסליות

2. התכונות האישיות שלנו והחובות האישיות שלנו 

3. נסיבות המקרה הספציפי שלנו המספקות אחריות חברתית. כלומר איפה נולדתי לאיזה משפחה וכד'

4. החובות שמתוך הבחירות והרצונות שלנו.

החובות מתוך בחירות ורצונות שלנו, זה כמו הבחירה של המתאגרף אוסיק בעיסוק שלו. התכונות האישיות והחובות האישיות, הן בין היתר החובה שלנו לעצמנו. לנפשנו, לגופנו, לרוח שלנו. 

החובות הרציונליות, הן כלפי שאר בני האדם. 

אפיקטטוס אומר ב 3.21:

" סבול את דברי הגנאי על עצמך, שׂא בסבלנות את שרירות לבו של אחיך, את בנך, את שכנך, את חברך לדרך, הוכח לנו את כל אלה ונדע על נכון כי למדת משהו מדברי הפילוסופים. "

שמתם לב להתייחסות כחובה לסבול גם את שרירות ליבו של האחר? 

נחזור רגע לספורט ואז נסכם. קחו לדוגמה את מחקר הלב של קופנהגן. הוא כלל אלפי משתתפים לאורך עשרות שנים, ובחן את תוחלת החיים הממוצעת של העוסקים בסוגי ספורט שונים בהשוואה לאנשים בעלי אורח חיים יושבני.

ממצאי המחקרים הראו כי ענפי הספורט הקשורים להארכת חיים הגדולה ביותר הם אלה המשלבים מאמץ אירובי אינטנסיבי עם אינטראקציה חברתית ומיומנויות קוגניטיביות-מוטוריות (קואורדינציה). 

שזה גם משהו שמוסוניוס רופוס אומר בהרצאה ה-6 שלו:

"יש שני סוגי אימון, אחד המתאים לנפש בלבד, והשני המשותף לנפש ולגוף. אנו משתמשים באימון המשותף לשניהם כאשר אנו מטילים על עצמנו משמעת להתמודד עם קור, חום, צמא, רעב, מנות מזון דלות, מיטות קשות, הימנעות מהנאות, וסבלנות תחת ייסורים.""על ידי דברים אלו ואחרים כמותם הגוף מתחזק והופך מסוגל לשאת קשיים, יציב ומוכן לכל משימה; וגם הנפש מתחזקת שכן היא מתאמנת לגבורה (Courage) באמצעות סבלנות תחת קושי, ולשליטה עצמית (Self-Control) באמצעות הימנעות מהנאות."

זה אומר שהאימון הגופני (כגון סיבולת ודלות) הוא לא מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי הכרחי לאמן את הנפש לפתח שליטה עצמית וגבורה – שתי מעלות חיוניות לכל סטואי.

מחקר הלב של קופנהגן הראה ש:

זה אומר, שילוב מאמץ פיזי עם אתגר מנטלי. 

כמובן שיש היבטים אינדיבידואלים, גנטיקה ועוד. אבל בגדול, שימו לב שטניס ובדמינגטון המצריכים מאמץ פיזי עם חשיבה ומאמץ מנטלי, הם המשפרים ביותר. שחיה וריצה הם בסוף. אבל כמובן שכל מה שירים אותנו מהספה, ישפר את החיים. וכמו שאפיקטטוס אמר, לבחון במה זה כרוך ומה יהיו התוצאות. כי אם אתחיל לשחק טניס אינטנסיבי בגיל 50 עם בעיית בירכיים, אני אפגע באיכות החיים לא אשפר. 

נסכם

אנחנו מתחשלים עם כל ניסיון שאנחנו עומדים בו. אנחנו למעשה מייצרים קשרים חדשים במערכת העיצבית שלנו ולכן פעולה חזרתית שנכונה לנו, משפרת את חיינו. 

ככל שאנחנו מתוך כוונה משפרים את עצמנו, עושים פעולות פיזיות ומנטליות, ומתגברים על הקושי שבהם, אנחנו למעשה תורמים בכך גם לתחומים אחרים בחיים שלנו ולשלוות הנפש שלנו.

ההתמודדות עם מאמץ, פיזי ומנטלי מתוך חובה ומשמעת, משפר את החוסן והשלווה הנפשית וגם יותר יציב ומתמיד מאשר סתם רצון, דחף או מוטיבציה. 

הסטואים רואים בכל פעולה שנבחרת על ידינו באופן מושכל, כמשהו לקחת ברצינות בלי קשר לתוצאה. התמקדות בפעולה הנכונה, חשוב יותר מהתוצאה. וההשלכות הן נרחבות.

אז קחו בחשבון, שיש לכם חובה לבריאותכם, הנפשית והפיזית. 

 אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו. 

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב