פרק 202 השלווה בנבואה שלא מגשימה את עצמה

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

הפרק היום יעסוק בשינוי הסתכלות על דברים מסוימים שגורמים לנו לתסכול. השינוי יקדם את השלווה שלנו. בסוף הפרק, יהיה תרגול פרקטי ובדרך נעבור דרך כמה וכמה ציטוטים. 

חשבתם פעם על נבואה שמגשימה את עצמה? לדעתי זו אשליה. זהו תהליך שבו ציפייה או אמונה מסוימת (לפעמים שגויה או חסרת בסיס במציאות) מביאה לשינוי בהתנהגות, אשר גורם בפועל למימוש אותה ציפייה, ובכך הופך אותה לאמת. במילים פשוטות, הפחד שלנו או הציפייה שלנו גורמים לדבר עצמו לקרות. 

אבל זו אשליה משתי סיבות. הראשונה, אין בהכרח קשר בין האמונה או הציפייה למימוש בפועל. אמונה שמגשימה את עצמה, היא תמיד חוכמה שבדיעבד. אנחנו יכולים רק לאחר שמשהו קרה, לקבוע שהוא היה נבואה שמגשימה את עצמה. השניה, מה קורה אחרי הנבואה שהוגשמה? זה נשאר ככה? או שדברים ימשיכו להשתנות.

יש ציטוט של צ'רצ'יל שהולך כך:

"ההצלחה אינה סופית, הכישלון אינו קטלני: האומץ להמשיך הוא שקובע."

יש לו גם ציטוט שאומר:

"הצלחה מורכבת ממעבר מכישלון לכישלון מבלי לאבד את ההתלהבות."

במקרה של שני הציטוטים הללו,  למרות שהם מפורסמים ומיוחסים לו תמיד, הם לא נמצאים בתיעוד הרשמי של נאומיו או כתביו של צ'רצ'יל.

חוקרי צ'רצ'יל באגודת צ'רצ'יל הבינלאומית (International Churchill Society) קבעו כי אין מקור אמין המאמת שהוא אמר את הדברים הללו.

אלה ציטוטים בסגנון של ספרי עזרה עצמית. את הראשון שאומר שההצלחה אינה סופית, הכישלון אינו קטלני, האומץ להמשיך הוא שקובע, אני אוהב במיוחד. גרסה קרובה למשפט הופיעה בקמפיין פרסום של חברת בירה "באדוויזר" (Budweiser) בשנות ה-30 של המאה ה-20. ייתכן שכותב פרסומות של החברה יצר או שילב את הרעיון הזה. המשפט התחיל להיות מיוחס לצ'רצ'יל רק מאוחר יותר, סביב שנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, כנראה לאחר שאומץ על ידי מאמני ספורט וכותבי מוטיבציה שטענו בטעות שהוא אמר אותו. 

שני הציטוטים, מייחסים חשיבות לאומץ ולדרך על פני רגע בזמן שבאופן שרירותי, נקבע כניצחון או הפסד. הצלחה או כישלון. 

ב 1822 פרנץ שוברט החל לכתוב את הסימפוניה השמינית שלו. אף אחד לא יודע למה, הוא התחיל ואז שם אותה בצד. הוא מת ב 1828, 6 שנים לאחר מכן, כאשר היא נותרה לא שלמה. רבים ניסו להשלים את הסימפוניה על פי מה שהם חשבו ששוברט היה עושה, אילו השלים אותה. אני לא יודע אם הניסיונות להשלים, היו ראויים או לא, כי אני לא מבין בזה. 

יש כאלה שטועים שהסימפוניה השמינית של שוברט הושלמה בדרכה גם בלי הסיומת. כך היא מנוגנת היום, ללא סוף. 

במיתולוגיה היוונית, פיגמליון  היה דמות אגדית מקפריסין. הוא מוכר בעיקר מסיפורו של אובידיוס בפואמה הנרטיבית "מטמורפוזות" (גלגולי צורות), שבה פיגמליון היה פסל שהתאהב בפסל שיצר. בספר העשירי של "מטמורפוזות" מאת אובידיוס, פיגמליון היה פסל קפריסאי שפיסל אישה משנהב בהיר (אלבסטר). קראו לה גלתיאה. על פי אובידיוס, כשפיגמליון ראה את נשות הפרופואטידות מקפריסין עוסקות בזנות, הוא החל "לתעב עד אין קץ את הפגמים שהטבע העניק לנשים". הוא החליט להישאר רווק ולעסוק בפיסול. הוא יצר פסל של אישה שמצא כה מושלם עד שהתאהב בו. פיגמליון נישק וליטף את הפסל, הביא לו מתנות שונות, והכין עבורו מיטה מפוארת. עם הזמן, הגיע יום חגה של אפרודיטה, ופיגמליון הניח מנחות על המזבח שלה. שם, חושש מדי להודות בתשוקתו, הוא לחש בשקט כי הוא מייחל לכלה שתהיה "העתק חי של נערת השנהב שלי". כששב הביתה, הוא נישק את פסל השנהב שלו, וגילה ששפתיה מרגישות חמימות. הוא נישק אותה שוב, וגילה כי השנהב איבד את קשיחותו. אפרודיטה העניקה לפיגמליון את משאלתו.

פיגמליון נשא לאישה את פסל השנהב, אשר השתנה לאישה תחת ברכתה של אפרודיטה. בנרטיב של אובידיוס, נולדה להם בת בשם פאפוס, שממנה נגזר שמה של העיר [פאפוס בקפריסין]. בכמה גרסאות, פאפוס היה בן. 

המחזה "פיגמליון" של ג'ורג' ברנרד שו (1912, עלה לבמה ב-1913) חייב את קיומו הן לפיגמליון היווני והן לאגדת "המלך קופטואה ועלמת הקבצנים", שבה מלך חסר עניין בנשים אך מתאהב יום אחד בצעירה קבצנית, ומחנך אותה מאוחר יותר להיות מלכתו. הקומדיה החברתית של שו שימשה בתורה כבסיס למחזמר "גבירתי הנאווה" (My Fair Lady, 1956) בברודוויי, וכן לעיבודים רבים נוספים. 

מהמיתולוגיה על פיגמליון והמחזה של ברנרד שו, נולד הביטוי "נבואה שמגשימה את עצמה" ע"י הסוציולוג האמריקאי רוברט קינג מרטון בשנת 1948. 

מושג "נבואה שמגשימה את עצמה" (Self-Fulfilling Prophecy) הוא רעיון מרתק מתחום הפסיכולוגיה החברתית והסוציולוגיה. הוא מתאר מצב שבו אמונה (שהיא לעיתים קרובות שגויה או חסרת בסיס במציאות ההתחלתית) יוצרת תהליך הגורם לה לצאת לפועל ולהפוך לאמת.

את המונח טבע הסוציולוג האמריקאי רוברט קינג מרטון בשנת 1948.

זהו מעגל שבו:

ציפייה/אמונה: אדם או קבוצה מחזיקים בציפייה או אמונה מסוימת לגבי מצב עתידי או לגבי אדם אחר.

התנהגות: הציפייה הזו משפיעה על ההתנהגות של המאמין (ה"נביא").

הגשמה: ההתנהגות החדשה גורמת לשינוי במציאות או מעוררת תגובה אצל הצד השני, ובכך מאשרת את הציפייה המקורית.

במילים אחרות: האמונה עצמה הופכת להיות הגורם להגשמתה.

למעשה, אין שום דבר מציאותי בנבואה שמגשימה את עצמה, מלבד משאלת לב של מישהו שבמקרה הצליחה. אבל רק כמזל, או בגלל שמישהו פשוט כיוון פעולותיו בהתאם, אם מתוך מודעות ואם שלא. 

מה שמוכיחים הסיפורים הללו, הסימפוניה של שוברט, הצורך שהפסל המושלם יהיה חי ולא פסל וגם "ההצלחה אינה סופית, הכישלון אינו קטלני: האומץ להמשיך הוא שקובע.", שיש פרדוקס בין הצורך שלנו שדברים יהיו כמו שאנחנו מדמיינים לבין המציאות שמצויה בשינוי מתמיד. אנחנו מחפשים סגירת מעגל תמיד. closure. אנחנו מחפשים דברים שלמים. בהרבה מהמקרים יש בזה היגיון. אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לסיים מה שהתחלנו, על מנת שיהיה הישג. אנחנו מרגישים שאסור להשאיר שום דבר בלתי גמור, ששום דבר לא צריך להישאר תלוי ועומד. בעוד שהצורך להשלים דברים, לעיתים רצוי, רבות הוא פשוט מכשיל אותנו. אם תחשבו על המציאות כשינוי מתמיד, אז שום דבר לא באמת שלם באופן סטטי. שום דבר לא מושלם. רק האלים הם ניצחיים ולא משתנים. גם שום דבר לא בהמתנה. לא מחכה למשהו. לא תלוי. אנחנו רוצים להרוויח הרבה כסף, כדי שבעתיד נוכל לפרוש לפנסיה, לטייל, לקנות לילדים נכס עוד ועוד. אבל אף פעם לא מגיע הרגע, שמה שאנחנו חוסכים ומרוויחים הוא מספיק. הוא בנקודה שאנחנו אומרים, זה מה שרציתי ועד כאן לא צריך יותר. אנחנו לא אומרים, בהקשר של רווח כספי, סיימתי. היעדים שלנו משתנים, וגם נוצרות לנו בעיות חדשות. גם אם אנחנו עשירים ומורישים לילדים כסף, אנחנו מדמיינים שהם מסודרים בחיים, אבל אנחנו לא יודעים מה יקרה להם אחרי שנמות. הם יכולים לבזבז הכל, או לאבד מסיבות שונות. אולי אנחנו אפילו נעשה להם שירות דב כי זה יגרום להם לא להשקיע ולקחת אחריות על החיים שלהם בשל הנוחות הכלכלית שלא עבדו בשבילה. 

אנחנו לרוב חושבים בצורה של מציאת פתרון לבעיות קיימות ומדומיינות כאחד. אנחנו חושבים על החיים, כמשהו סטטי, לא דינמי. פתרתי בעיה ונגמר. נוצרה תקווה, אני פועל לטובתה אבל מחשבה שיש יעד שיושג. נוצר עניין חדש, אני רוצה להביא לסיומו באמצעות פתרון כזה או אחר. אבל החיים, הם זורמים. משתנים. שום דבר לא יסתיים עם מותנו. אף בעיה שנפתור לא תשאר פתורה. החיים נמשכים.

זה מביא אותנו לפסקה מרהיבה שכתב לעצמו מרקוס אורליוס בספר החמישי של "מחשבות לעצמי": 

"(23) חשוב בקביעות על מהירות ביאתם וחלופם הן של הדברים הקיימים הן של המתהווים. הלא הקיום הוא כעין נהר הזורם תמיד, פעולותיו משתנות כל העת, סיבותיו אין ספור פנים להן וכמעט שום דבר אינו עומד במקומו, אפילו מה שנמצא בקרבת מקום. חשוב על תהומות האין סוף של העבר והעתיד, אשר בהן נמוגים כל הדברים. כלום אין אותו אדם שוטה, אשר בקלחת שכזו פעמים יתהדר פעמים יֵאָנֵק ויתעצב אלה לבו, משל נתון הוא במצוקה ארוכת טווח שתטרידהו זמן רב?"

מרקוס כותב לעצמו להרהר שוב ושוב בדברים שחולפים ומשתנים. אלה שנעלמים ואלה שנוצרים. זה כדי שיוכל לראות את המציאות בזרימתה. הוא כותב שום דבר אינו עומד במקום. זה להשתטות אם מתעצבים או מתהדרים ומתלהבים מדברים שמשתנים. זה רק במוח שלנו, הם הצלחה או כישלון כמו שצ'רצ'יל לכאורה אמר. 

החיים ימשכו אחרינו בדיוק כמו שהם היו לפנינו. דברים ימשיכו כאילו לא היינו קיימים בכלל. אם אנחנו יודעים שהדברים ימשיכו בלי תלות בנו, אנחנו יכולים להיות בשלווה, כי לא משנה מה נעשה, לדברים יש חיים של עצמם. העולם לא סובב סביבנו. כבר לפני 500 שנה, קופרניקוס טען בצדק שאנחנו סובבים סביב השמש ולא הכל סביבנו. 

יש אנקדוטה בהקשר לזה, שלעיתים מיוחסת לקופרניקוס ולעיתים גם לסטיבן הוקינג. אני שמעתי את הסיפור בהקשר של קופרניקוס, אז אמשיך אותו. מסופר שכאשר הוא סיים הרצאה כיצד כדור הארץ נע בחלל, כפוף לחוקי המשיכה, ומקיף את השמש, בסיום ההרצאה, ניגשה אליו אישה מבוגרת מהקהל, עמדה על רגליה ואמרה: "מה שסיפרת לנו זה שטויות. העולם הוא למעשה לוח שטוח, והוא מונח על גבו של צב ענק!"

המרצה חייך בנימוס ושאל אותה בבדיחות: "ובכן גברתי, ועל מה עומד הצב הענק?"

האישה השיבה בביטחון מלא:

"אתה חכם גדול, בחור צעיר, אבל זה פשוט... צבים כל הדרך למטה!".

דרך אגב, הרעיון שהעולם יושב על צב, הוא עתיק ומצוי גם במיתוסים הודים. הציטוט "צבים כל הדרך למטה" הפך לביטוי פילוסופי המתאר נסיגה אינסופית. זהו כשל לוגי שבו כל הסבר שאנו מציעים דורש הסבר משל עצמו, וחוזר חלילה עד אין קץ, מבלי שנגיע אי פעם לבסיס יציב של ידע. סטיבן הוקינג הפך את האנקדוטה למפורסמת בפתח ספרו "קיצור תולדות הזמן" (1988), שם הוא משתמש בה כדי להדגים את הצורך של המדען למצוא נקודת התחלה (סינגולריות) כדי להסביר את היקום, במקום להסתבך בשרשרת אינסופית של גורמים.

לכן, הסיפור הוא מעין משל פילוסופי שמתאר את הקושי למצוא את האמת המוחלטת, והוא אינו מתעד מפגש אמיתי של קופרניקוס עם מתנגדת מהקהל. אבל הוא עוזר לנו לראות גם, שאנשים תמיד מחפשים משהו ברור עם התחלה וסוף.

החיים הם מסע מתמשך, לא סדרה של משימות גמורות או תלויות ועומדות, או בהמתנה לפתרון. זה עוזר לנו בסופו של כל יום, לראות ביום שחלף כממוצה. נגמר. אנחנו נהיה בסוג של סבל, אם נחשוב על המשימות שהיו לנו היום כלא גמורות, או מותנות בהמשך, או בגורמים נוספים שלא בשליטתנו. אנחנו לא שלווים, כיוון שאנו מתייחסים למטלה של היום כבלתי גמורה ותלויה ועומדת. הציפיות שלנו למחר טבולות בדאגה.

שימו לב מה סנקה כותב בספרו "על קוצר החיים" 9, אני אדגיש את הקטע החזק מתוך הפסקה הזאת: 

"האם יכול להיות דבר רדוד יותר מאשר אמונתם של אלה המתפארים בידיעת הבאות? הם טורחים ומשקיעים מאמץ רב כדי שיוכלו לחיות טוב יותר: הם מתכוננים לחיים במחיר החיים עצמם! את יעדיהם הם מציבים הרחק בעתיד, אלא שדחייה כזאת דינהּ בזבוז נחרץ של החיים: היא מושכת מידיהם כל יום בראשיתו, היא חוטפת מהם את ההווה בהבטחת עתידוֹת. המכשול הגדול ביותר העומד בפני החיים הוא הציפייה: היא תלויה ביום המחר ומאבדת את היום הזה. מה שמופקד ביד הגורל אתה מנסה לקבוע, מה שבידך שלך אתה שומט. לאיזו תכלית תכוון? לְמה תשאף? כל הדברים העתידים לבוא נתונים באי ודאות: חיֵה את חייך לאלתר."

שום דבר לא יכול לשבת לנו על המצפון, להטריד את מנוחתינו כשאנחנו חיים כל יום כחיים שלמים וגמורים. כל סוף יום, או סוף חיינו, משהו הוא מושלם מתוך הבנה שהוא מושלם עד אותה נקודה. אז הוא מושלם. שום דבר בחיים, לא באמת מסתיים. אם הייתה לנו רשימה וסימנו V על הכל, מחר יש עוד. אם השגנו כל מה ששמנו לעצמנו כיעד בחיים, עדיין לעתיד יש דרישות חדשות מאיתנו. היעד מלכתחילה, היה שרירותי. החיים תמיד בזרימה. 

בספרו "על מנוחת הנפש" פרק 2, כותב סנקה:

"כה יתמוגג האומלל באלפי חליפות הזורמות על בינתו הקלושה, מחכה בכליון עינים למוצא כל התחלה, אבל גם מתאבל על סוף כל דבר, עד שהוא מתעב את שעות הפנאי וזועק על שאין לו מה לעשות, ומביט בקנאה ואיבה על הצלחת אחרים". 

סנקה ממשיך וכותב שהנפש שלנו פעילה : "כי הטבע עשה את נפש האדם ערה ועסקנית, נעים לה כל מה שגורם לה להקיץ מתרדמה ולהחלץ מתוך עצמה ונעים זה אפילו לנפשות פחותות. "

זה אומר, שאנחנו גורמים לעצמנו את עוול, בקיבוע של דברים. כשאנחנו עושים רשימה סטטית של מה עלינו להשיג ולסיים, אנחנו יוצרים אשליה שנוכל לסדר הכול בצורה נקייה כשיסתיימו היום או חיינו. עם זאת, שום דבר אינו נגמר ומושלם לחלוטין. גם כאשר משהו נראה גמור, הדפוס ממשיך לחזור על עצמו. 

מרקוס אורליוס כותב לעצמו ב 7.49: להתבונן בעבר, ולשים לב איך כל כך הרבה דברים חלפו. החוקיות מאפשרת גם לחזות עתיד כי גם בעתיד שושלות יפלו כמו שבעבר והעתיד לא יסטה מהמאורעות המתרחשים כיום בהווה. אין משהו חדש. 

משימה מסתיימת, חדשה תחל במקומה. תשוקה או דחף שלנו נענו, יהיו אחרים. אימפריה נפלה, אחרת תקום. הכל ממשיך וזורם, שום דבר לא באמת מסתיים. 

שום דבר אינו תלוי ועומד.  שום דבר אינו ממתין להכרעה. דברים לא באמת יסתיימו. אנחנו רוצים להשאיר חותם. אנחנו רוצים להיות בעלי משמעות. אבל זה לא באירועים והישגים שמסתיימים. תמיד יהיו עוד. דברים יתווספו אם לא מחר, אז מחרתיים. מה שאנו מחשיבים כעניינים בלתי גמורים היום, יתפוגגו בקרוב אל תוך תהום הנשייה. בתוך זמן קצר לא יהיה הבדל בין דברים גמורים או תלויים ועומדים. 

מרקוס כתב לעצמו 4.33: 

"הן הכול נמוג ועד מהרה הופך לאגדה, חיש אז עטה עליו שכחה ואופפת אותו מכל עבר. אני אומר זאת על אלה שאורם בהק להפליא; היתר, משנפחו נפשם, נעלמו "מעין ומדעת." 

כשאנו מבינים זאת, לא נרגיש אומללים על כך שלא השלמנו את רשימת המשימות המנטלית המלאכותית שיצרנו. לא נדאג לגבי היעדים שהצבנו לעצמנו. או לגבי התחייבויות עתידיות. אין מטרה שצריך לפגוע בה, ולכן אין מטרה שניתן להחטיא. מצופה מאיתנו, להתמקד רק במה שבשליטתנו היום ולעשות זאת היטב. ברגע שזה נעשה, שום דבר אינו תלוי ועומד, לא משנה כמה דברים נותרו בלתי גמורים. 

אנחנו אחראים רק על הפעולות שלנו היום ורצוי מבוססות תבונה. ברגע שעשינו זאת, אנחנו יכולים לפרוש בשלווה, בידיעה ששום דבר אינו תלוי ועומד, מותנה, גם אם שום דבר לא הושלם. אנחנו צריכים להסיר מליבו טירדות בשל הישגים רצויים, או מטלות שלא הושלמו. זו דרך לגרור אי שביעות רצון מיום ליום. עוד הישג ועוד משימה. אנחנו גם ממשיכים להוסיף בשל צורת החשיבה הזאת, עוד משימות, עוד טירדיות, עוד תקוות ועוד הישגים. שאף פעם לא יגמרו. הקורבן, שלוות הנפש שלנו. 

מרקוס כותב ב 4.3:

"ראשית, לא יאחזו עסקיך בנפשך, אלא יעמדו מחוצה לה בלי ניע, וכל תנודות הנפש תהיינה אך ורק על סמך דעה ושיפוט פנימיים; שנית, דע כי כל הדברים הללו, אשר אתה רואה, ישתנו כהרף עין ולא יהיו עוד. חשוב תמיד מה רבים הדברים ששינוייהם כבר נקרו בדרכך היקום הִנו שינוי, החיים — דעה."

ברגע שנשנה את הדעה כמו שמרקוס אומר, לא נהיה מוטרדים.  ברגע שנבין שאם משהו לא נגמר, זה לא אומר שמשהו תלוי ועומד וממתין לנו, אז לא נהיה מוטרדים. נראה שדברים תמיד יישארו בלתי גמורים בראייה הרחבה יותר. כל שביכולתנו לעשות הוא לעשות את מה שנמצא בשליטתנו היום ולעשות זאת היטב. 

אולי, יש שיגידו שזה לא רציני להשאיר דברים חלקיים, לא גמורים. משימות לא שלמות. זה לא אחראי. אבל זה לא מה שהסטואים אומרים. הסטואים מתנהלים על פי חובה. כל מה שאני אומר פה, הוא לא להיות מוטרד ולא מונע מהתוצאה. שימו לב איך מרקוס כותב את זה לעצמו 8.5:

"ראשית, אל תהיה טרוד. הן הכול תואם את טבע העולם; עוד זמן מעט והיית לא־כלום ובאין־מקום, ממש כהַדְרִיאָנוּס וכאַוּגוּסְטוּס. שנית, בחן את העניין בכובד ראש והתבונן בו, הזכר לעצמך כי עליך להיות אדם טוב, ומה דורש טבעו של אדם. עשה זאת ללא היסוס ואמור את שבעיניך צודק מכול, ובלבד שתנהג באדיבות, בצניעות ובכנות."

מרקוס כותב לעצמו, לא להיות מוטרד אם משהו לא הושלם, כי בטח לאחר לכתו הוא לא יהיה טרוד. גם הקודמים לו בנו ועשו וקידמו מהלכים גאופוליטיים, מדיניים ואישיים. והם הלכו והעולם המשיך להסתובב. אז לא להיות טרוד מזה. שנית, פשוט תעשה מה שאתה צריך לעשות על פי התפקיד שלך באופן צודק, באדיבות, צניעות וכנות. אם תשלים, מה טוב, אם לא, אתה עדיין פועל על פי חובתך. כלומר, הוא לא עוצר פרויקט כי לא בא לו. אלא אם משהו מונע ממנו להמשיך. 

זה אומר להבין ששום דבר לא באמת מסתיים ונישלם. לכן גם שום דבר לא ממתין או בלתי מושלם וממתין שאני אשלים אותו. ב 12.35 מרקוס כותב לעצמו משהו מאוד מעניין: אדם שהדבר היחיד שהוא מחשיב אותו כטוב, הוא מה שקורה בזמן אמת, בזמן המיועד לו, וזה לא משנה לו אם הוא מצליח הרבה או מעט, זה לא משנה לו אם הוא מסתכל על המציאות כפרק זמן קצר או ארוך, אז אדם כזה לא יפחד מהמוות. כי מבחינתו המוות לא מונע ממנו לסיים משהו. הוא מסיים כל דבר בזמן שלו. הוא אומר זאת כך:

"עבור מי שהטוב היחיד שלו הוא מה שבא במועדו, המייחס חשיבות זהה לביצוע מעשים רבים או מעטים בהתאם לתבונה הנכונה, ושאין זה משנה לו אם הוא צופה בעולם זמן ארוך או קצר יותר – עבורו גם המוות איבד את אימתו.".

זה אומר שאנחנו אחראים רק לנקוט בפעולות מתאימות המונחות על ידי התבונה. ברגע שעשינו זאת, אנו יכולים לפרוש בשלווה, בידיעה ששום דבר אינו תלוי ועומד, גם אם שום דבר לא הושלם. שום דבר לא מחכה שנשלים אותו ויהיה בלתי מושלם לכאורה אם לא נסיים אותו. 

פיגמליון, הפך את הפסל הלכאורה מושלם, או לא משולם כי הוא לא חי, לאישה בשר ודם איתה הוא מתחתן ומקים משפחה. אבל לא מסופר לנו על החיים שלהם. הסוף לכאורה טוב. אבל מישהו מאמין באמת שזה מסתיים ככה אם זה היה באמת? 

הפיסול הבלתי מושלם הופך לאישה מושלמת על ידי כוחה של האהבה והתערבותה של האלה, והפסל החי מוצא אהבה ומקים משפחה. זה רק במיתולוגיה שאלות מתערבות. 

מעניין שהמחזמר "גברתי הנאווה", המבוסס על סיפור פיגמליון שונה מאיך שברנרד שו כתב אותו. במחזמר, הסוף רומנטי. היגינס שיצר אותה, חשב שאליזה דוליטל היא רק ניסוי מדעי, מגלה שהוא אינו יכול לחיות בלעדיה. הוא מתחיל להבין שהוא אוהב אותה ושהיא הפכה לחלק חיוני מחייו, ולא רק משרתת או תלמידה. הסוף הזה מציע שהשניים חוזרים לחיות יחד, אבל כעת בתנאים חדשים. אליזה חוזרת מרצונה החופשי ובמעמד שווה, והיגינס למד לכבד ולאהוב אותה. זהו סוף רומנטי ומשלים, שבו האהבה מנצחת את הדרישות המדעיות והמעמדיות.

בניגוד למחזמר, ג'ורג' ברנרד שו רצה סוף לא רומנטי ופחות פייסני. הוא התנגד נחרצות לרעיון שאליזה דוליטל תחזור להיגינס בגלל אהבה. במחזה המקורי, שו כתב אפילוג בו הוא מבהיר כי אליזה לא חוזרת להיגינס אלא נישאת לאחד ממחזריה ופותחת חנות פרחים משלה – ובכך מדגיש את המסר של עצמאות כלכלית וחברתית של האישה. עם זאת, המחזמר בחר בסוף רומנטי יותר שאהוב על הקהל.

לטעמי הסוף שך ברנרד שו טוב יותר. אבל כמו שאמרנו. אין סוף. יש שינוי מתמיד. אפקט פיגמליון הוא אשליה. הנבואה לא מגשימה את עצמה, כי המציאות ממשיכה וזה שרירותי לקבע רגע בזמן ולהגיע שהנבואה הוגשמה. 

ועכשיו לפרקטיקה. 

אנחנו מציבים לעצמנו מטרות באופן קבוע ומרגישים רע עם עצמנו ואשמים כאשר איננו משיגים אותן. אנו מרגישים שימינו וחיינו אינם גמורים, ושדברים רבים תלויים ועומדים ולא מושלמים. 

תחשבו ששום דבר אינו גמור באמת. דברים מתמשכים ושום דבר אינו מושלם. שום דבר לא ממתין להשלמה. אם תתחילו לחשוב מתוך עשיה תבונית בזמן אמת, תזכו ליותר שלווה מאשר התסכול של דברים שאינם מושלמים ולא כפי שאתם מדמיינים שהם צריכים להיות. להתמקד בפעולה תבונית ונכונה. 

נסו את התרגיל הפשוט הזה

זיהוי מטלה בלתי גמורה שמעיקה עליכם:

• שאלו את עצמך: האם זה באמת ממתין לסיום, או שזה פשוט חלק מהתנועה המתמשכת של החיים?

שנו את נקודת המבט שלכם:

• במקום לומר, "לא סיימתי את זה," תגידו: "עשיתי מה שהיה אפשרי ברגע זה."

• תכירו בכך שכל מאמץ תורם למשהו גדול יותר, גם אם הוא בלתי גמור.

בצעו פעולה מכוונת אחת היום:

• התמקדו רק במה שנמצא בשליטתכם.

• שחררו את הציפייה שצריך לסיים הכול בצורה מסודרת.

בסוף היום:

• תחשבו: האם התעסקתי במה שאפשרי?

• קבלו את העובדה שגם אם שום דבר לא גמור, הכל זורם וממשיך.

ונסיים בציטוט ממה שכתב לעצמו מרקוס אורליוס בספר החמישי של "מחשבות לעצמי": 

"(23) חשוב בקביעות על מהירות ביאתם וחלופם הן של הדברים הקיימים הן של המתהווים. הלא הקיום הוא כעין נהר הזורם תמיד, פעולותיו משתנות כל העת, סיבותיו אין ספור פנים להן וכמעט שום דבר אינו עומד במקומו, אפילו מה שנמצא בקרבת מקום. חשוב על תהומות האין סוף של העבר והעתיד, אשר בהן נמוגים כל הדברים. כלום אין אותו אדם שוטה, אשר בקלחת שכזו פעמים יתהדר פעמים יֵאָנֵק ויתעצב אלה לבו, משל נתון הוא במצוקה ארוכת טווח שתטרידהו זמן רב?"

 אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו. 

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב