פרק 200 איך להתגבר על עומס נפשי

Antonio Ciseri - https://it.wikipedia.org/wiki/Ecce_Homo_(Antonio_Ciseri)

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

בשיחת ייעוץ פרסה בפני בחורה כבת 45 כמה צרות שנפלו עליה, חלקם התגנבו מאחוריה ולא שמה לב שהם עלולים להתרחש, למרות שיכלה, אבל היא היתה במעין שאננות. חלק מהצרות ממש הפתיעו אותה. מה שהתגנב מאחוריה, אלא צרות מקצועיות שבגינן היא בערפל ולא יודעת איך תצא מהן ולאן מועדות פניה והחלק שהפתיע, זה מצב בריאותי שמקשה עליה מאוד. אם כי לא דרמטי. 

במקום לתאר לכם מה שוחחתי עם הגברת, אתאר לכם משהו שעשה ויקטור פרנקל עם מטופלת ואח"כ מה שכתב סנקה. 

בספר שלו "השאיפה למשמעות", מספר ויקטור פרנקל על שיחה שלו עם גברת קוטק. זה היה מול קהל. אני אקריא לכם מה כותב פרנקל.

"חולה בת שמונים. היא סבלה ממחלת הסרטן שלא הצליחו לרפאה, היא ידעה זאת, ולכן היתה מדוכאה. הצגתי את המקרה הזה לפני תלמידים ששמעו את השיעור שלי 'בלוגותרפיה קלינית', הדו שיח שלנו, אשר חלקי בו אולתר כולו, היה כדלקמן:

פרַאנקל: מה את חושבת כשאת מתבוננת לאחור על חייך? האם הם היו חיים שכדאי לחיותם? 

חולה: ובכן, דוקטור, אני מוכרחה לומר שהיו לי חיים טובים. באמת היו לי חיים נחמדים. ואני צריכה להודות לאלוהים על מה שהם העניקו לי: הלכתי להצגות תיאטרון, ביקרתי בקונצרטים וכן הלאה. אתה מבין, דוקטור, לכל המקומות האלה הלכתי עם המשפחה ששימשתי משרתת בביתם עשרות שנים, תחילה בפראג ואחר־כך בוינה. ועל החסד הזה – כל אותן חוויות נפלאות, אני מודה לאלוהים. 

(ועם זאת חשתי שגם היא מטילה ספק בקיומה של המשמעות המוחלטת של חייה ככלל, ורציתי לחלץ אותה מספקותיה. אך תחילה היה עלי לעורר אותם, ואחר־כך להיאבק עמם – להיאבק עמם כפי שנאבק יעקב עם המלאך, עד שהוא בירך אותו: כך רציתי להיאבק ביאוש הקיומי המודחק והלא־מודע של החולה שלי, כדי שגם היא תוכל לבסוף "לברך" על חייה, ולמרות הכול, לומר "הן" לחיים. משימתי היתה להביאה לידי כך שתתהה על משמעות חייה במודע, ולא תדחיק את ספקותיה). 

פ: את מדברת על חוויות נפלאות; אולם עתה יבוא הקץ על כל זה, לא כן? 

ח: (מהרהרת) כן, הכול בא אל קיצו... 

פ: האם את סבורה שעכשיו שכל אותם דברים נפלאים בחייך עלולים להיעלם כלא היו?

ח (מעמיקה לשקוע במחשבות): כל הדברים הנפלאים האלה... 

פ: אבל אמרי לי: האם את סבורה שמישהו יכול לבטל את האושר הזה שחווית? למחות אותו? 

ח: לא, דוקטור, איש אינו יכול למחות אותו! 

פ: האם מישהו יכול למחות את כל הטוב שזכית בו בחייך? 

ח (מעורבותה הרגשית גדלה עוד יותר): איש אינו יכול למחות זאת! 

פ: את מה שהגשמת, השגת – 

ח: איש אינו יכול למחות זאת! 

פ: ואת מה שסבלת באומץ: האם מישהו יכול לסלק כל זאת מן העולם, לסלק זאת מן העבר שבו כאילו הפקדת זאת למשמר? 

ח (מתרגשת עתה עד דמעות): איש אינו יכול לסלק זאת! (שתיקה) באמת עברתי הרבה סבל ב־חיי; אבל השתדלתי לעמוד בכל מה שנאלצתי לשאת באומץ ובגאווה. אתה מבין, דוקטור, בעיני, סבלי הוא עונש, אני מאמינה באלוהים.

(הלוגותרפיה, כשלעצמה, היא גישה חילונית לבעיות קליניות. אולם כאשר החולה איתן באמונתו הדתית, אי־אפשר להימנע מהשימוש באמונותיו הדתיות לתכלית תרפויטיות, וכך לפנות אל משאביו הרוחניים. ולשם כך, הלוגותרפיסט יכול לנסות לשים עצמו במקומו של החולה. וזה בדיוק מה שעשיתי עכשיו).

פ: אך האם אין הסבל עצמו גם הוא בבחינת אתגר לפעמים? האם לא מתקבל על הדעת שאלוהים רצה לראות איך תעמוד בכך אנסטסיה קוטק? ואולי היה עליו להודות, "כן, היא עמדה בכך באומץ רב." ועכשיו, אמרי לי: האם יכול מישהו לסלק הישג ומפעל כזה מן העולם, גברת קוטק? 

ח: ודאי שאיש אינו יכול לעשות זאת! 

פ: זה נשאר, לא כן? 

ח: כן! 

פ: דרך אגב, לא היו לך ילדים, לא כן? 

ח: לא. 

פ: האם את סבורה שהחיים הם בעלי משמעות אך ורק כשיש ילדים? 

ח: אם הם ילדים טובים, אפשר שתהיה בכך ברכה, לא כן? 

פ: נכון; אך אל לך לשכוח, למשל, שלפילוסוף הגדול בכל הזמנים, עמנואל קאנט, לא היו ילדים; וכלום יעיז מישהו להטיל ספק במשמעות העצומה של חייו? אילו היו ילדים משמעות היחידה בחיים – היו החיים נעשים חסרי־ משמעות משום של־הוליד משהו, כשלעצמו הוא חסר־משמעות, הוא בוודאי הדבר החסר־ משמעות ביותר. מה שחשוב יותר בחיים, הוא להשיג משהו. וזאת בדיוק עשית את. הצלחת להתגבר על סבלך. היית לדוגמה לחולינו בדרך שלך לעמוד בסבלך. אני מברך אותך על ההישג הזה ואני מברך גם את החולים האחרים על אשר ניתנת להם הזדמנות לראות במו עיניהם דוגמה שכזאת. 

(עתה אני פונה אל הסטודנטים שלי): 

!Ecco homo 

(הקהל פורץ בתשואות ספונטניות.) התשואות הללו הן לכבודך, גברת קוטק, (עתה היא מתייפחת.) התשואות הן לכבוד חייך שהיו הישג גדול. את יכולה להתגאות בהם, גברת קוטק. ומעטים כל־כך האנשים שיכולים להתגאות בחייהם... חייך הם אנדרטה. ואיש לא יכול לסלקה מן העולם. 

ח (שבה ושולטת בעצמה): מה שאמרת, פרופסור פרַאנקל, הוא נחמה. זה מעודד אותי. באמת, אף פעם לא הייתה לי הזדמנות לשמוע דבר־ שכזה... (היא יוצאת לאיטה חרש מאולם־ ההרצאות)."

עד כאן מהספר של פראנקל. ולפני שאתייחס למה שהוא עשה כאן. אסביר רגע מה הוא כאשר קרא !Ecco homo.

מקור הביטוי הוא בברית החדשה. בספר יוחנן. זה קרה בירושלים בזמן חג הפסח, כאשר ישו נתפס על ידי כוחות רומיים לאחר שנבגד על ידי יהודה איש קריות, והובא למשפט בפני פונטיוס פילאטוס (Pontius Pilatus), שהיה הנציב הרומי של מחוז יהודה.

פילאטוס הציג את ישו בפני הקהל, ואמר את המילים הללו: "Ecce homo" (הנה האיש). 

הביטוי Ecce homo הפך להיות מוטיב מרכזי בנצרות ובאמנות המערבית:

סמל לסבל אנושי: הביטוי מסמל את הרגע שבו ישו, כדמות אנושית ופגיעה, מציג את סבלו וכאבו בפומבי.

הפילוסוף פרידריך ניטשה השתמש בביטוי בשם לספרו האוטוביוגרפי המאוחר, "Ecce Homo: כיצד הופכים למה שאתה" (1908). אצל ניטשה, הביטוי מתייחס להכרזה על עצמו כ"אדם הגדול" שהצליח להתעלות מעל המוסר המקובל ולברוא את עצמו מחדש. 

פראנקל משתמש בביטוי בשיחה עם החולה כדי להכריז בפני הסטודנטים ובפני החולה עצמה על ההישג הרוחני האדיר שלה – היכולת שלה לעמוד בסבל בכבוד ובאומץ, ובכך להפוך את חייה לאגדה בעלת משמעות (כלומר: "ראו את האדם שעמד בגבורה במבחן חייו").

זה הזמן לעבור לסנקה.

הקיסר קלאודיוס הגלה את סנקה ממניעים פוליטיים, כאשר העלילו שסנקה ניהל רומן עם יוליה, אחייניתו של קלאודיוס ואחותו של קליגולה שגם היה קרוב מאוד להוציא את סנקה להורג.

סנקה הוגלה לאי קורסיקה בין השנים בין השנים 41 ל-49 לספירה. כמעט 8 שנים בגלות. סנקה תיאר את האי באופן שלילי מאוד. כמקום צחיח, אכזרי ולא מתורבת. בעודו בגלות, בחר סנקה לכתוב לאמא שלו תנחומים. כדי שלא תתרגש ותצטער על גלותו. המכתב הזה שנקרא "אֶגֶּרת־ַתּנְחוִּמים ְלִאמּוֹ ֶהְלִוָיּא", הוא מופת לחוסן נפשי. 

סנקה הצטער מאוד על הייסורים, שהגלות שלו תגרום לאימו האהובה הלויא. היא הייתה אישה משכילה וצנועה, שסבלה הרבה בחייה. סנקה כותב לה "אף לזאת שמתי לבי: עד כמה שחיפשתי בחיבוּרים של אנשי־רוּח מהוללים מה שכתבו להקל עוּל־היגון ולהחליש רגשי־אבל, לא מצאתי דוגמה לאדם, שמנחם את קרוביו בשעה שהוא בעצמו הגורם לדמעות."

באופן מדהים סנקה כותב משהו דומה למה שפראנקל כותב בספרו "רציתי לחלץ אותה מספקותיה. אך תחילה היה עלי לעורר אותם, ואחר־כך להיאבק עמם – להיאבק עמם כפי שנאבק יעקב עם המלאך, עד שהוא בירך אותו". 

כלומר קודם לעורר ספק בכל תחושת הצער שגורם לתחושה של "חרב עלי עולמי" ואני לא יכול להתמודד. ואח"כ למצוא חלופה לתפיסה הזאת. כי לרוב אנשים המצויים בצער, כאב, או צרות מסוימות מתקשים לראות את האור. קשה לראות איך יוצאים מבעיה כשאנחנו שקועים בה והיא תופסת את האנרגיה הנפשית שלנו. זה מה שגורם לעומס נפשי. בכלל גם אם בעיה היא לא דרמטית, היא גורמת לנו להיות ממוקדים בה ואז אנחנו מתקשים למצוא פתרון. במקרה של גברת קוטק, אין פתרון ועדיין המאבק בשינוי התפיסה הועיל לה. אז כאמור גם סנקה מכיר בעניין הזה ומתייחס אליו מאוד יפה.

הוא כותב שיכול להיות שהכאב של אמא שלו גדול עד כדי שהיא לא תוכל להיות קשובה לניחומים שלו. אז הוא צריך לגעת במה שעורר את הכאב. "הנני לחזור על הכל ולעורר את היגונים, שכבר נשכחו מן הלב.". באותו מובן שלעורר את מה שאמא שלו עברה בחייה כדי שהיא תוכל בכלל להיות קשובה לנחמה כלשהי. הוא מנסח את זה כך:

"אם ישאל איש: ”מה היא דרך זו, אשר אתה בוחר לתנחומים? וכי כן עושים להזכיר את הצרות, אשר נמחו, ולכוף את הנפש, הרובצת תחת משא יגון אחד, שתשקיף בסקירה אחת על כל יסוריה יחד?“ – אז אשיב לו, כי במקום שהמחלה גברה כל־כך, עד שהיא מתחזקת למרות כל סמי־ מרפא לפעמים מנסים להעלות ארוכה על־ידי אמצעים הפכיים. כשאני מגלה לנפש את כל יסוריה ועורך לפניה את כל היגונים, אמנם איני רופא בדרך נוחה וקלה, אבל כמי ששורף ועושה נתוּח בבשר־החולה. התועלת, אשר תצא מזה, היא, כי נפש, שכבר גברה על יסורים מרובים, תבוש להתאונן על פצע אחד בגוף מלא חבורות וצלקות."

סנקה מציין שזו הסיבה שאנשים שחיים בנוח, ברווחה ובעושר, "כשהם נתקלים בפגע קטן, הם כושלים ונופלים.". אבל אלה שעברו דברים בחיים שלהם, "הם ישאו את הדברים היותר קשים באומץ־לב… יתרון אחד יש לצרות המתמידות, כי את אשר הן תוקפות ביותר, אותו הן מחזקות לסבול את כל הבא עליו.". 

אנחנו מתחשלים כשאנחנו מתמודדים. לכן הוא כותב לאמא שלו, שיש לה מזל שלא היה לה רגע בלי ייסורים. אמא שלה מתה בלידה. היא גדלה אצל אם חורגת והיא עשתה מאמץ להתחבב עליה, למרות שלא קל להתחבב על אם חורגת. היא איבדה את הגיס שלה כשהספינה שלו נטרפה "כאילו לא רצה המזל להקל מעליך את אכזריותו על־ידי הפסקות רחבות, לא עברו שלושים יום עד שהובלת לקבורה גם את בעלך". כלומר את אבא של סנקה. "אעבור בשתיקה על כמה סכנות ופחדים, אשר התגלגלו עוד עליך בלא הפסק ואשר נשאת וסבלת… סנקה מתאר עוד אנשים שהיא איבדה ואז . לא עברו עשרים יום מן השעה שקברת את בני, אשר גוע בזרועותיך ותחת נשיקות־פיך, והשמועה הגיעה לך, שאני לוּקח וגולה – עוד דבר מר זה היה חסר לך, להתאבל על אלה, שעודם חיים!" כלומר עליו, שהוצא לגלות.

אחרי שסנקה סקר את הצרות והסבל שאמא שלו עברה בחיים, הוא עובר לתאר לה שכמו שלוחמים צעירים צועקים על כל פצע קטן ומפחדים מהרופא, אנשי חיל מזקינים,"נושאים בסבלנות ובלא אנחה את מעשה־החובש כאילו הוא מתעסק בגופים נכרים: כך גם אַת, אמי, צריכה כעת לסבול באומץ־רוח את עבודת הרופא."

היא כבר לא תתרגש מכל מכאוב קטן אחרי מה שהיא עברה וסנקה חשב שנכון להזכיר לה את זה. את מה שעברה ואת הכוח שלה להתמודד. 

אז הוא עושה משהו מאוד דומה למה שפראנקל עשה וכותב לה להרחיק כל בכי ותלונה: "הן לשווא היו כל הרעות אשר סבלת, אם עוד לא למדת להיות אומללה! הן לא תגידי מעתה, שהתנהגתי בזהירות יתירה נגדך. לא ניסיתי לדחות מזכרונך את צרות־נפשך. להיפך, צברתי את כולן והנחתי אותן לפניך!"

הוא עובר לספר לה שהוא לא אומלל בכלל ומתאר לה עוד תרגול רוחני אחד. אבל קודם אתאר עוד משהו שהוא כותב אפילו שזה קצת סטיה מהעניין המרכזי שרציתי להביא מהמכתב הזה אבל לא בלתי קשור. סנקה כותב "לי לא התרחשה רעה כלל… אין אני אומלל, ואין לך להיות שרויה בצער מפני השערות קלוּשות מתנגדות לזה. עוד אני מוסיף, למען הרבות את שלוות־נפשך, שאין אני יכול להעשות אומלל כלל".

הטענה של סנקה היא שהוא מאושר כי זה תלוי בו. הדברים החיצוניים לא יכולים להשפיע על נפשו. כל אדם יכול לעשות את עצמו מאושר. "המקרים החיצונים הם קלי־ערך ואינם משפיעים הרבה לטובה או לרעה. אין ההצלחה מרימה את רוח־ החכם ואין היסורים מרפים את ידיו, כי דרך־פעולתו בתמידות היא, שהוא סומך רק על עצמו ומקרב נפשו הוא מבקש שמחתו." הוא מרחיב ומתאר בדיוק איך ולמה ולכן ציינתי שהמכתב הזה הוא מופת לחוסן נפשי. 

סנקה כותב שהשכל האנושי, נוטה לפיזור. הוא נודד. הדמיון הוא אין סופי ולא עוצר בעד עצמו. המחשבות או הרעיונות נודדים למה שידוע ולמה שלא. המחשבות גם שמחות על דברים חדשים. השכל הוא לא מהגוף, אלא מהרוח השמיימית. הוא מתכוון לזה שההיגיון הרציונלי האנושי הוא כמו של האלים. הוא לא מוגבל על ידי הגוף. הרוח האנושית יכולה להתעלות מעל הגוף, מעל לנסיבות, מעל לגורל ואירועים. דרך אגב, פרנקל אמר משהו דומה. לא מהאלים אמנם, אבל כל התפיסה שלו להתעלות הרוח על הגוף מאוד דומה. סנקה משווה את זה לכוכבים שכל לילה נודדים. לא נחים אף פעם. ככה רוח האדם מורכב מיסודות אלוהיים. 

"לכן בלב טוב ובקומה זקופה נלך לכל מקום, שיוליכו אותנו המאורעות, ובצעדים בטוחים נעבור הלאה…. כל זמן, שיכול אני ברוחי, המשתוקק לדברים הקרובים לו בטבע, להתעלות למרומים, – מה אכפת לי היכן כף־רגלי דורכת?"

בהקשר שלנו, כל עוד אנחנו יכולים לגרום לרוח שלנו להתעלות מעל לאירועים ארציים, גופניים תלויים בגורמים חיצוניים, בגורל ומזל, אז זה לא משנה מה קורה לנו, אנחנו נתגבר. סנקה מתאר שלא שינוי מקום שנכפה עליו מעכיר את רוחו וגם לא עניות. הוא לא איבד עושר אלא את העיסוק שנלווה לו. והוא לא מצטער על כך. הוא נותן כדוגמה הפוכה את גאיוס קיסר - המכונה קליגולה. סנקה אומר עליו שהטבע יצר אותו רק כדי להראות עד כמה יכולה להגיע השחיתות המוחלטת כשהיא משולבת בכוח מוחלט. קליגולה בקושי הצליח לגלות כיצד לבזבז את כספי המס של שלושה מחוזות על ארוחת ערב אחת! זו דוגמה לאנשים שמחפשים את היקר ומאבדים את העונג מהפשוט. 

לכן סנקה אומר שהוא לא אומלל. הנפש שלו יודעת לחזור לשפיות דעת ואז אין צורך בכל מה שהגלות לכאורה לקחה ממנו. 

ברוב המכתב סנקה מתאר, איך סטואי מתמודד עם גלות כדי להמחיש לאמא שלו שזה לא נורא כל כך. שלא תצטער עליו. אבל החלק הרלוונטי לייעוץ שנתתי לגברת ולנו בפרק הזה, שהרוח שלנו יכולה לצאת רגע מהצרות שאופפות את השכל וגורמות לעומס נפשי. הדרך היא קודם להיזכר במה שכבר עברנו בחיים. להיזכר מי אנחנו, מה אנחנו. עם מה התמודדנו ועל מה התגברנו. כמו שסנקה כותב  התועלת, אשר תצא מזה, היא, כי נפש, שכבר גברה על יסורים מרובים, תבוש להתאונן על פצע אחד בגוף מלא חבורות וצלקות.

הדברים לא יראו לנו נוראים כל כך, אחרי שנסקור את מה שכבר עברנו. תחשבו על נסיעה ארוכה עם ילדים שבאמצע הדרך הם מסתכלים על הצג של מי שנוהג ורואים בוויז שנשאר עוד שעה לנסיעה ומתבכיינים שנמאס להם מהנסיעה ושעה זה הרבה זמן. הם באותו רגע לא חושבים על השעה שכבר עברה בנסיעה והם התמודדו איתה. אבל אם תסבו את תשומת ליבם שכבר עברו הרבה ואולי בנסיעה קודמת הם שרדו יפה פרק זמן דומה, זה פתאום יראה פחות נורא. 

תחשבו למשל למה ככל שמתבגרים נראה שהזמן עובר מהר יותר? 

זוהי תופעה פסיכולוגית שמרתקת חוקרים מתחומים שונים. למרות שהזמן האובייקטיבי (הנמדד בשעון) נשאר קבוע, התפיסה הסובייקטיבית שלנו משתנה באופן דרמטי ככל שאנו מתבגרים.

להלן שתי התיאוריות המרכזיות שמסבירות מדוע נראה שהזמן "טס" מהר יותר בגיל מבוגר:

תיאוריית היחס (Proportional Theory)

ההסבר הנפוץ ביותר מתבסס על יחס מתמטי פשוט:

• בילדות: ככל שאנו צעירים יותר, שנה אחת מהווה חלק גדול ומשמעותי מכלל החיים שחיינו עד כה.

  • דוגמה: עבור ילד בן 10, שנה היא עשירית (10%) מכל חייו. זו תקופה ארוכה ומשמעותית.

• בבגרות: ככל שאנו מתבגרים, שנה אחת מהווה אחוז הולך וקטן מכלל חיינו.

  • דוגמה: עבור אדם בן 50, שנה היא רק אחוז קטן (2%) מכל חייו.

• התוצאה: מכיוון ששנה מייצגת חלק קטן יותר מהמצטבר של חיינו, היא נתפסת כחולפת במהירות רבה יותר בהשוואה לאורך החיים כולו.

2. תיאוריית המידע והזיכרון (The Novelty/Memory Theory)

הסבר פסיכולוגי זה מתמקד באופי ובכמות הזיכרונות שהמוח שלנו מקודד:

• בצעירות: הילדות והנעורים מלאים בחוויות חדשות: למידת שפה, רכישת מיומנויות חדשות, בית ספר חדש, יציאה ראשונה לחו"ל, התאהבות ראשונה. כל חוויה כזו דורשת מהמוח עיבוד מידע רב ויוצרת זיכרונות עשירים וייחודיים (אבני דרך). כשמסתכלים לאחור, ריבוי הזיכרונות החדשים גורם לתקופה להרגיש ארוכה יותר.

• בבגרות: החיים נוטים להתייצב לשגרה (עבודה קבועה, מטלות חוזרות, סביבה מוכרת). המוח משתמש ב"קיצורי דרך" ומקודד חוויות חוזרות כזיכרון אחד דחוס (למשל, "שבוע עבודה"). כשאנו מביטים לאחור, שבועות ושנים של שגרה חסרת חידוש נדחסים, ויוצרים את התחושה שהזמן "טס" ללא אירועים בולטים.

דוגמה: חופשה אקזוטית חדשה תמיד תרגיש ארוכה יותר משבוע עבודה שגרתי, כי היא יוצרת יותר זיכרונות חדשים.

לטעמי, זה ככה עם צרות. כמו שסנקה אמר שחייל צעיר מתרגש יותר מפצע קטן בעוד חייל ותיק לא מרגיש בכלל. 

ואז נכנס העניין של התעלות הרוח. ההתסכלות במבט רחב יותר מהצרות שיש לי, מאפשר פרספטיבה אחרת ואז גם מציאת פתרונות או הבנה שהצרות שמייצרות לי עומס רגיש, אינן גרועות כמו שחשבנו וכבר התגברנו על יותר. גם אם מדובר במשהו סופני, פרנקל כותב על גברת קוטק:

"בשבוע האחרון לחייה שוב לא היתה מדוכאת, להיפך, היתה מלאת אמונה וגאוה. השיחה עם פרנקל גרמה להבין שחיה היו מלאי משמעות והסבל שלה לא לשווא. פרנקל מתאר שבסוף דרכה אמרה: "החיים שלי הם אנדרטה. חיי לא היו לשווא". 

סנקה כותב, כנגד ביקורת או ספק שיעלה כנגד מה שהוא אומר. אפשר שיגידו, שמול צרה אחת אפשר להתמודד, אבל מה קורה שבאות כמה וכמה צרות על אדם? כשזה כמה ביחד, זה יותר קשה להתמודד. 

"כנגד מי שיבוא להבהילני בהמון הפגעים המצטרפים, הנה התשובה אשר בפי: אם יש די גבורה בנפשך לעמוד מול חלק אחד מפגעי־הגורל, ישנה גם [כדי לעמוד] למול כל החלקים. "

הוא כותב שאם אנחנו פועלים על פי מידות טובות באופן שאנחנו מחזקים את הנפש שלו, אפילו רק בדבר אחד, אז אנחנו למעשה מחסנים אותה גם כנגד עוד פגעים וצרות. לדוגמה, אדם שמאמן את עצמו לא להיות קמצן, הוא גם יאמן אם בכוונה ואם לא, איך לא לרדוף כבוד. אם אדם מלמד את עצמו לא לפחד מהמוות, אז גם פחדים אחרים יתפוגגו. כך גם עם תאוות. אם נכחיד תאווה אחת שבנו, גם אחרות יתפוגגו. 

"השכל אינו גובר רק על חטאים בודדים, אלא הוא כובש את כולם במידה שווה ונעשה בפעם אחת מנצח על הכל."

סנקה כותב לאמא שלו שזה בסדר להתגעגע. זה טבעי. אבל גם לגעגוע צריך לשים גבול. לא לתת לו להתגבר עליה. הם כבר נפרדו בעבר לתקופות וזה היה כמו אימון עבורם. סנקה עובר לסקור שני דברים שהם דומים. הוא נותן לאימו דוגמאות מופת לאנשים שהתגברו והוא מתאר בפניה תכונות חיוביות שיש בה ואירועים שהיא התגברה עליהם והתמודדה איתם. המחשבה על המסוגלות עוזרת לחסן את הנפש. 

הוא מכיר בכך שלפעמים הנפש מתקשה להתמודד. הוא אומר לא להטעות אותה ולסית אותה בהתעסקות בדברים אחרים. כי אחרת הכאב יפרוץ החוצה. צריך להכחיד אותו "טוב, איפוא, יותר לנצח את הכאב מאשר לרמות אותו." אבל אם ננהל ע"י השכל את התפיסה שלנו. אם נחשוב בהיגיון על יכולתינו ונשנה את התפיסה לגבי הצרות, יכחיד את הכאב. " מי שנכנע לשכל, הוא לשלוה תמידית יגיע". 

לסיכום, תזכרו שתמיד אתם יכולים יותר ממה שנדמה לכם. אתם חזקים ממה שנדמה לכם ואם תתנו לרוח שלכם להתגבר על הגורל, החוסן הנפשי יתעצם והאושר והשלווה בעקבותם. "מזָּל נוֵֹהג ֶאת ָהרוֶֹצה וְגוֵֹרר ֶאת ַהְמָסֵרב"

 אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו. 

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב