פרק 169 אהבת הגורל?

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

בקורס האחרון שהעברתי. לאחר מספר מפגשים שאל אחד המשתתפים איך אפשר לאהוב את הגורל? הוא שאל את זה לאור אבחנה רפואית מאוד מאתגרת שקיבלו על הבן הפעוט שלהם. לכן גם קראתי לפרק "אהבת הגורל?". כי איך אפשר לאהוב את גורל כזה? 

בהתרשמות ראשונית, באמת נשמע הזוי להגיד למישהו לאהוב את הגורל כאשר הבן שלו אובחן עם אלרגיה מסכנת חיים. כל החיים שלהם הולכים להשתנות. הפחד שמשהו יקרה, ההכנות והתארגנויות הכרוכות בהתמודדות עם אלרגיה כל כך קשה. 

אנשים רואים כבר את חייהם מסודרים במידת מה ומאורגנים כפי שהם בחרו. הם אוהבים את החיים שבנו לעצמם ופתאום, מגיע ד"ר גורל ואומר להם, תתחילו לפחד וכל החיים שהכרתם עד כה, כבר לא יהיו אותו הדבר. 

מישהי נוספת בקורס אמרה, שאהבת הגורל נשמע לה כמו התפיסה האמונית של הכל מלמעלה. אלוהים נתן ואלוהים לקח. אבל זה לא. יש הבדלים. גם אם נראה לרגע למראית עין, שזה אותו הדבר לאהוב את הגורל להתייחס לכל דבר בהיבט של רצון האלוהים. לאורך הפרק, אתם כבר תעשו את ההבחנה. בסוף גם אעשה סיכום על אהבת הגורל. 

הסופר האמריקאי קורמאק מקארתי כתב "אתה אף פעם לא יודע איזה מזל גרוע יותר המזל הגרוע שלך הציל אותך מפניו".

מה שעומד מאחורי הציטוט הזה, הוא לא רק האמירה שתמיד יכול להיות גרוע יותר. אלא שגם כדי לנו לבחור במזל הרע שיש לנו. תמיד משהו שאנחנו בוחרים בו, הוא עדיף מאשר מכתיבים לנו. או שאנחנו לא מקבלים שמשהו הוכתב לנו. אז אפרופו, זה הפורטה של אפיקטטוס. בעניין אהבת הגורל הוא כותב ב"מדריך" 8:

"אל תבקש כי המציאות תהיה על פי רצונך, אלא קבל אותה כמות שהיא, וכך הכל יהיה לטובה".

זו בחירה לקבל את המציאות כמות שהיא. 

זה מביא אותנו לאנלוגיה של הכלב והעגלה. בדרך יש כלב. הוא קשור לעגלה. הוא לא יכול שלא להיות קשור לעגלה. זה מצבו. העגלה נוסעת במעלה הדרך. ליעד כלשהו. 

לכלב יש שתי אפשרויות: הוא יכול להיאבק בחבל ובעגלה, למשוך, להיגרר, לצעוק ולהשתולל; לחלופין, הוא יכול לצעוד לצד העגלה לכל מקום שהיא נוסעת.

בכל מקרה, הכלב הולך לאן שהעגלה נוסעת. אין לו ברירה. הברירה היחידה היא אם הוא הולך ברצון-בוחר, ובכך מקל על עצמו ונהנה יותר, או שהוא נגרר, נושך, מושך ונאבק כל הדרך.  סנקה אומר משהו דומה בספר הנפלא שלו על החיים המאושרים (טו).

סנקה אומר שזה בסיס רעוע להיות תלוי בדברים חיצוניים לנו. הוא אומר , "היש לך דבר רעוע יותר מהחיכוי למקרים פתאומיים והשינויים המתחוללים בגוף ובכל הדברים המשפיעים עליו?" חיכוי מלשון לחכות. כמו בתקווה וכמו בפחד. 

"איך יוכל איש במצב כזה להיות נשמע לאל ולקבל באהבה מה שקרה לו מבלי להתאונן על הגורל, ולהיות מפרש לטובה כל מה שהוטל עליו. אם הוא מתרגש מכל עונג קלוש ומכל צרה זעירה?... על כל צרה שתבוא הוא ידע כי חוק הטבע הוא … הרי גם כשיתאונן ויבכה ויאנח אדם, על כרחו יעשה את המוטל עליו ויהיה נאנס למה שנגזר. הכי לא סכלות היא להיות נגרר מאונס, תחת ללכת מרצון? כן בחיי ראשי דרך הכסילים הוא וחסרון בינה במצבו, אם מרבה אדם להתעצב כשנטל עליו דבר קשה, כמו חלי או מות או מדוה וכל פגע רע שבחיים, או כשהוא רק מתפלא ומתמרמר על דברים אלה, שהם מתרחשים במדה שווה לטובים ולרעים. מה שעלינו לסבול כדרכו של עולם, על זה צריכה הנפש להתנשא. על זה אנחנו מושבעים ועומדים, לסבול כל הדברים האנושיים ולא להיבהל ממה שאין ביכלתנו להשתמט ממנו. מיום שנולדנו עוֹל מלכות עלינו; להכנע בפני אלהים – זאת היא החרות" 

כמו הדוגמא של הכלב הנגרר אחר העגלה, סנקה אומר שזו טיפשות להיגרר אחרי מה שהכרחי על פני ללכת מרצון. הדברים הרעים שאנחנו מתלוננים עליהם, קורים לכולם. שחובה עלינו לסבול כי זה הטבע. זו המציאות, זה מה יש, אז את זה צריך לסבול ורצוי שהנפש מתנשאת מעל. כלומר לא מושפעת. זה הברירה העדיפה, לסבול את הדברים האנושיים ולא להתרגש ממה שאנחנו לא יכולים להימלט ממנו. דהיינו הגורל. מיום שנולדנו עוֹל מלכות עלינו; להכנע בפני אלהים – זאת היא החרות. 

החופש שלנו הוא בבחירה לקבל. אם אנחנו לא בוחרים לקבל אלא מתלוננים ולא מתמודדים, אנחנו נגררים. 

זוהי תפיסת קבלת הגורל הסטואית, באופן כללי. 

אז איך לקבל?

אנחנו כמתרגלים מודרניים נוטים לחלק את זה לעוד כמה סוגים. אנו יכולים לראות בגורל את שרשרת הסיבות על פני כל הקוסמוס - הטבע שהיא סיבה => תוצאה. אם דבר נחת לכיוון כדור הארץ, נגזר עליו ליפול, בדרך כלל (אלא אם כן הטבע שונה, כמו הליום למשל). זוהי השקפה פשוטה ומכניסטית של היקום. זו ההשקפה המודרנית, המדעית וגם האתאיסטית.

חלק עשויים לראות בגורל את רצון האל, או את הקוסמוס. השגחת הטבע. "הסוף הטוב" שאליו כל זה נע. 

זו תהיה ההשקפה התיאולוגית. יש אחרים הרואים בגורל כוח בעצמו, משהו אם לא אלוהי, אז לפחות הכרחי. 

אז איך הגורל והטבע והבחירות שלנו משתלבים?

עוד דוגמה של כריסיפוס ראש האסכולה השלישי של הסטואיות. לגליל - צילינדר יש אופי מסוים של עגלגלות. כשהוא נדחף, הוא מתגלגל. הסיבה היא הדחיפה, אבל הטבע האישי שלו קובע מה קורה. הגליל מתגלגל בזמן שקוביה מחליקה או נדחפת. סיבות דומות, המושפעות מטבען האישי, מניבות תוצאות שונות.

סיבה גורמת לתוצאה. זה נעשה מסובך יותר מכיוון שיצורים רציונליים הם 'סיבות בפני עצמם'. כלומר, יש לנו מידה מסוימת של רצון חופשי שהוא גם סיבה. שלא כמו הדוגמה הקודמת, של הכלב והעגלה אנחנו גם הצורה וגם הדחיפה. יש לנו מידה מסוימת של גמישות, להיות נאמנים לטבע שלנו או להילחם נגדו. לדחוף, או להיות אינרטי- בהתמד.

לטעמי, ערבוב של שני העקרונות העיקריים הוא מודל המחשבה הטוב יותר:

שרשרת בלתי נגמרת של סיבות אוניברסליות מראשית הזמן היא גורל. החירות שלנו היא לקבל ולא להתנגד לה, על ידי מרמור. זה מאפשר לנו, גם הזדמנות לסגולה. אנחנו לא משועבדים לתהפוכות הגורל, לא. במקום זאת הוא מספק לנו את המצבים, ההקשרים והאפשרות לממש את הערך הגדול ביותר שבני אדם מסוגלים לו: מצוינות..

אבל לפני המצוינות חייבת לבוא הקבלה. 

אפיקטטוס אומר רבות שהדבר היחיד שתלוי בנו זה האופי המוסרי שלנו. לבחור בטוב ולהימלט רק מה שבבחירה שלנו להימלט ממנו. שתלוי בנו. להיות חולה לא תלוי בנו. אבל להימלט מהתסכול על זה, זה כן בשליטה שלנו. מה שלא תלוי בנו, הוא אדיש. אנחנו צריכים לא לרצות את מה שלא תלוי בנו. אבל אם זה נקבע על ידי הגורל, אנחנו צריכים גם לא לנסות להימנע מזה. אחרת זה ישלוט בנו. 

מרקוס אורליוס כותב לעצמו את הדבר הזה. הוא מכנה את זה סיבה חיצונית. דוגמה ספר 8.7:

"ידאג להשיג או להימנע רק ממה שבשליטתנו ויקבל בברכה את כל שהִקצה לו טבע היקום."

ספר 3.16: "האדם הטוב נותר לו מאפיין אחד לאהוב ולקבל בברכה את הקורה לו ואת מַטווה גורלו;". 

נקודה נוספת לעניין אהבת הגורל

מה שקורה לנו. הותאם לנו. נקבע לנו. נתפר לנו. אם אנחנו רוצים לקבל את זה כציווי אלוהי או כחוק טבע רציונלי של שרשרת  סיבות ותוצאות. מרקוס אורליוס כותב את זה בספר 5.8:

"אף מי שהִנם חסרי דעת לחלוטין מבינים את דברַי. הלא הם אומרים: "דבר זה בא עליו." ומכאן נובע כי אם הדבר בא עליו, אזי כך נקבע לו הדבר. הבה נקבל אפוא את הדברים כקבלנו את הוראותיו של אַסְקְלֵפִּיוֹס. בוודאי, רבות מהן נוקשות, אך נקבלן בברכה מתוך תקווה לבריאות."

אַסְקְלֵפִּיוֹס היה אל הרפואה. שימו לב איך הוא מוגדר בויקיפדיה:

"אסקלפיוס (ביוונית: Ἀσκλήπιος, בלטינית: Aesculapius) היה אל הרפואה של היוונים והרומים. בזכות יכולת הרפואה האלוהית שלו הקים אסקלפיוס את המתים לתחייה ובכך צמצם את הפער בין בני האדם לבין האלים."

מרקוס אורליוס אומר "דבר זה בא עליו." ומכאן נובע כי אם הדבר בא עליו, אזי כך נקבע לו הדבר." אברהם ארואטי תרגם דבר זה בא עליו. למעשה התרגום יכול להיות גם "מה שהולך יחד עם" או "האירועים המותאמים לנו". 

אם זה מותאם לנו, או בא עלינו, או הולך יחד איתנו. האירוע שקורה לנו הוא ייחודי לנו. גם אם קרה לאחרים משהו דומה. גם אם קרה לנו יחד עם אחרים. הוא הותאם לנו ספציפית על ידי הגורל, כי אני גם הכרחי. אני גם סיבה פועלת. אז מה שקורה לי אפשר לשנות טרמינולוגיה ולהגיד מותאם לי. נקבע לי. קורה יחד איתי. תבחרו אתם מה נוח לכם, העיקר תשימו לב, שלא מדובר במשהו אקראי ושרירותי לחלוטין. זה לא בהכרח קורה כי מישהו התמקד בנו. אבל זה אם אנחנו הגענו לזמן ולמקום אליו הגענו, עם התכונות שלנו,עם האופי שלנו, עם האמונות שלנו וכל מהותינו. והאירוע שקורה. גם כן, במרחב ובזמן קורה עכשיו עם כל מהותו, זה אנחנו סוג של שותפי גורל. 

הדימוי העתיק הוא של 3 אלות גורל השוזרות. 3 המוירות גוזרות את הגורל לכל אדם. הן שוזרוג מארג. אז כך החוק הקוסמי נטווה על ידן באמצעות ההיגיון הרציונלי האלוהי. 

תיאור עתיק של אלות הגורל הולך כך (the inner citadel 139):

"המוירות (אלות הגורל) מקבלות את שמן מהעובדה שהן מפיצות ומחלקות דברים לכל אחד מאיתנו. . . . כריסיפוס מציע שמספר המוירות מתאים לשלושת הזמנים שבהם לכל הדברים יש תנועה מעגלית, ובאמצעותם כל הדברים מגיעים להשלמתם. לכסיס נקראת כך משום שהיא מייחסת לכל אדם את ייעודו; אטרופוס נקראת כך בגלל האופי הבלתי משתנה והבלתי משתנה של חלוקת לכל אחד ואחת את מנת גורלם; וקלות'ו נקרא כך בגלל העובדה שכל הדברים ארוגים וקשורים יחד, ושהם יכולים לנוע רק בדרך אחת, דרך מאורגנת היטב".

שימו לב איך מרקוס אורליוס מתייחס לזה בספר (4.34): "היה נכון למסור עצמך לקְלוֹתוֹ; הנח לה לשזור את חוט חייך אל תוך מארג האירועים כאוות נפשה".

יש מקומות נוספים בהם הוא משתמש בשפה הזאת. של שזירה, מארג, חוט החיים והגורל של המוירות. 

נזכיר רק עוד אחד מספר 10.5 של מרקוס אורליוס:

"(5) כל הקורה אותך יועד לך מאז ומעולם, ומארג הסיבות טווה את קיומך לפני עידן ועידנים ואף את הקורה אותך כעת."

נקודה חשובה.

בספר 10.21 מרקוס כותב:

"21) 'הגשם אוהב את האדמה ... אוויר המרומים אוהב להמטיר גשמו.' והנה היקום אוהב ליצור את מה שעתיד להתהוות. אני אומר ליקום: אהבתי כאהבתך. כלום אין זו משמעות הביטוי: 'הדבר אוהב להיות כך'"

שימו לב ש"הדבר אוהב להיות כך" בלשונות רבים פועל "לאהוב", למעשה אומר להתרגל למשהו. וגם להיות מותאם למשהו. המילה האנגלית accustomed. 

מרקוס מתאם או אפילו קצת מצטט את מה שאורפידס כתב. בתרגום שלי מאנגלית זה הולך כך:

האדמה אוהבת! היא אוהבת את הגשם, כאשר השדה יבש, עקר מיובש, צריך לחות. גם השמיים המכובדים כשהם מלאים בגשם, האוהב ליפול על הארץ, בכוחה של אפרודיטה. 

המיתוס המיתולוגי הזה מאפשר לנו להבין  שאהבה עצמית כזו אינה האהבה בודדת והאגואיסטית של השלם כלומר הטבע לעצמו, אלא אהבה ההדדית, בתוך השלם, של החלקים זה לזה, כי אנחנו חלק מהטבע. ו אהבה של החלקים לשלם ושל השלם לחלקים. בין החלקים למכלול, ישנה "הרמוניה" או "נשימה משותפת", שמעמידה אותם בהתאמה זה עם זה. כל מה שקורה לחלק מועיל למכלול, וכל מה ש"נרשם" לכל חלק הוא, כמעט במובן הרפואי של המושג, "מרשם" לבריאות השלם, ובעקבות כך גם לכל שאר החלקים.

לכן מרקוס אורליוס מזכיר גם את אל הרפואה בהקשר הזה. 

זה אומר שכל מה שקורה ואנחנו מעורבים בו, או חלק ממנו או נגזר עלינו, אנחנו צריכים לראות בו אירוע של הכלל, של הטבע של האל ולא רק לנו נקודתי. 

זה גם תרגיל רוחני כמו תרגיל ה"מבט מעל" שתיארתי בפרקים קודמים, שמאפשר לנו לשנות פרספקטיבה וגם נפשית עוזר לקבל. 

זה עוזר לקבל אירועים חיצוניים לנו באדישות. זה לא אומר אדישות כחוסר אכפתיות. להיפך ממש. מאחר ואנחנו חלק מהמארג השלם במציאות, אנחנו צריכים לאהוב את מה שהתרחש ונקבע על ידי הגורל. מי שהמילה אוהב מתקשרת אצלנו לדברים אחרים. אולי יותר רומנטיים. תחשבו על אהבה במובן היותר רציונלי. במובן שמשהו שהוא חלק מאיתנו ואנחנו חלק ממנו, אנחנו מתרגלים אליו ואנחנו מותאמים לדבר שקרה. אנחנו חלק ממנו. כמו שלא בחרנו משפחה… 

להיות אדיש לדברים אדישים - כלומר לדברים שאינם תלויים בי - פירושו למעשה לא לעשות שום הבדל ביניהם: זה אומר לאהוב אותם באותה מידה, בדיוק כפי שהטבע או השלם מייצרים אותם באהבה שווה. כמו שהורים אוהבים את ילדיהם באותה מידה גם אם באופן שונה. 

פייר הדוט בספר שלו THE INNER CITADEL מתאר את הגישה הסטואית באופן הזה: 

אירוע מסוים לא מיועד לי מראש והוא לא מותאם לי רק בגלל הוא מותאם לעולם כולו. אלא זה ככה כי זה קורה ברגע הזה ולא ברגע אחר וזהו. זה מתרחש בהתאם לרגע הנכון שהוא מתרחש. זה רגע ייחודי בזמן ובמרחב. לכן כל מה שקורה לי קורה ברגע הנכון בהתאם להשתלשות אירועים הכרחית, שיטתי והרמונית של כל האירועים, המתרחשים כולם בזמן ובעת שמתאימה להם. לרצות את האירוע שמתרחש ברגע זה, ברגע הנוכחי, זה לרצות את הטבע כולו שהביא את האירוע למימוש. 

אם כבר הזכרתי את פייר הדוט, חשוב להגיד שהוא זה שייחס את המונח AMOR FATI - לאהבת הגורל הסטואית. זה מונח בלטינית שכנראה לא היה בשימוש בעת העתיקה. אלא הדוט שואל את המונח הזה מניטשה דווקא. זאת כדי להבין טוב את אהבת הגורל על ידי השוואה ומציאת הבדלים בין הסטואים לניטשה. 

אבל אני לא אכנס לזה. זה יהיה אקדמי מידי. 

יש שיר של ויליאם בלייק שמתאר יפה רעיון דומה. זה הולך כך (ומצוטט אצל פייר הדוט):

To see the World in a Grain of Sand 

And a Heaven in a Wild Flower

Hold Infinity in the palm of your hand 

And Eternity in an hour. 

לראות את העולם בגרגר חול

וגן עדן בפרח בר

החזק את האינסוף בכף ידך

ואת הנצח בשעה

כמו שתיארתי קודם, באנלוגיות של הכלב הקשור לעגלה והגליל שמתגלגל כביטוי להיותינו סיבה פועלת בגורל מוכתב, כך העצמי שלנו, הוא רצון או חירות שעולה בקנה אחד עם הרצון האוניברסלי. כמו שסנקה כתב שזו החירות. כי העצמי כעקרון מנחה עולה בקנה אחד עם העיקרון המנחה של היקום - הלוגוס. ההיגיון הרציונלי. 

אם כן, המודעות של העצמי מלווה בהסכמה לאירועים, הוא לא הופך מבודד, כמו איזה אי קטנטן, ביקום. להיפך: הוא נפתח לכל ההוויה הקוסמית, עד כדי כך שהאני מעלה את עצמו ממצבו המצומצם ומנקודת המבט האינדיבידואלית החלקית והמוגבלת שלו, לעבר פרספקטיבה אוניברסלית. כך, התודעה שלי מתרחבת עד שהיא חופפת לממדי התודעה הקוסמית.

מרקוס אורליוס כותב בספר 9:

"(6) הסתפק בדברים הבאים: בשיפוט הנוכחי התופס את המציאות; במעשה הנוכחי המיטיב עם הכלל; בהתנהלותך הנוכחית, המקבלת ברוח טובה כל השפעה הנובעת מסיבה חיצונית."

המילים שמרקוס משתמש בהן "הסתפק בדברים הבאים". אומרות שאנחנו מחזיקים את כל המציאות ברגע הנוכחי הזה. אנחנו מותאמים לו. לכן צריכים להסתפק במה שמחלקות לנו המוירות. כי זה אומר שיש לנו הכל. כי אנחנו חלק מהכל. הכל גם שלנו. אבל גם של כל מי שאנחנו חולקים איתו את הטבע. אז אנחנו צריכים לקבל את החלוקה שניתנת לנו. כלומר מה שהגורל מביא עלינו ולנו. 

נחזור לסנקה בספרו על החיים המאושרים.

הוא כותב (ג-ד):

"מאושרים איפוא החיים המתאימים לטבעם. לזה יגיעו רק כשהרוח בריא ומתמיד בבריאותו, כשהוּא חזק ותקיף, אבל גם נאה ומתוּן, מסתגל למסיבות הזמן, צופה גם הליכות הגוף, אף כי לא בדאגה ופחד; משתדל בכל מה שנותן תוכן לחיים, מבלי להתפעל מאיזה דבר ביותר; משתמש במתנות־הגורל, מבלי היות עבד להן. על נקלה תבין מזה, ואין צורך להוסיף, כי בדרכי חיים כאלה תמצא מנוחה תמידית וחופש, באין מקום לדברים מכעיסים ומבהילים, במקום הנאות־הגוף והדברים הפעוטים והמתפוררים וגורמים גם לחרפה ונזק. בדרכים ההם זוכים לשמחה ניצחת, אשר לא תתמוטט ולא תשתנה, לשלום וליחוד הלב - ולגדולה שיש בה ענוה – כי כל מקום שאתה מוצא זדון, הוא נובע מן החולשה"

במילים פשוטות,

האושר מגיע עם רוח בריאה. עם תפיסה פילוסופית נכונה. להתמיד במה נאה ומתון. להסתגל ולהתמודד עם מה שמביא לנו הגורל. שימו לב שהכוונה בלהסתגל לנסיבות הזמן, זה בדיוק מה שתיארתי קודם להתרגל ולאהוב. כמו שהאדמה אוהבת את הגשם. החירות שהוא תיאר לא להיגרר אחרי העגלה, אלא לבחור לקבל מה שמביא עלינו הגורל ולהשתמש בזה.

כי אני מזכיר לכם, אומנם יש גורל שאין לנו שליטה עליו אבל יש לנו יכולת לבחור להסכים ולקבל אותו כי הוא מותאם לנו והוא שלנו. וגם אנחנו סיבה פועלת בעולם.

אז יש לנו מה לעשות מלבד לנסות לקבל בהכנעה ואדישות. לאלה שמקבלים בשורות רעות לכאורה, יש מה לעשות. וזה גם הבדל בין התפיסה הסטואית לאלה הדתיות שאומרות "אלוהים נתן ואלוהים לקח" או הכל בידי שמים". נכון שיש דמיון בקבלה של הגורל. אבל מטעמים שונים ובטח ביכולת שלנו להתמודד ולבחור. 

מרקוס אורליוס כותב לעצמו בספר השמיני של "מחשבות לעצמי":

"36) אל תתיר כי תמונת חייך הכוללת תבלבלך; אל תשקע במחשבות על מגוון התלאות שאכן התרחשו בעבר ואולי עוד תתרחשנה בעתיד. לא כי, אלא שאל עצמך באשר לכל משימה ומשימה הניצבת לפניך: מה יש במטלה זו שאינו ניתן לשאתו או לסובלו? והלא תבוש להודות כי קיים דבר כזה. לאחר מכן הזכר לעצמך, כי לא העתיד ולא העבר מכבידים עליך, כי אם לעולם ההווה. והנה אף עולו של זה יֵלך ויפחת, אם תבודד אך אותו ותוכיח את רוחך, אם זו לא תוכל להחזיק מעמד כנגד ההווה לבדו."

אפרופו תלאות. סנקה כותב בספר על ההשגחה האלוהית: "התלאה היא הזדמנות מוצלחת לרחוש מעלה יתירה" …

אבל הציטוט ממרקוס אורליוס מתחיל בלפרק את הבעיה. 

לעתים קרובות הסטואים מנסחים מחדש או מפרקים רשמים כדי להגיע לשיפוט טוב יותר. יש כמה דרכים של פירוק. אבל זו של מרקוס אורליוס היא ניסוח מחדש או פירוק אלמנטים לחלקים מרכיבים - הפעם על מנת להתמודד עם הסלידה שלנו. עם הרתיעה שלנו מהבעיה. עם ההלם שהיא עלולה לייצר אצלנו.

מרקוס עושה זאת בשני שלבים. ראשית, הוא מזכיר לעצמו שזה חסר תועלת לתת למוח שלך להתרוצץ בין תוצאות שליליות רבות אפשריות של מצב נתון. לא להתנגד לעגלה שמושכת אותנו. רבות אנחנו נוטים לפחד מהדברים הלא נכונים, לעתים קרובות מתוך חוסר הבנה של הסבירות לתרחישים אפשריים, ואז אנו מבזבזים הרבה אנרגיה רגשית וכסף בניסיון להדוף את התוצאות הללו. יתרה מכך, אומר מרקוס, ניתן לשאת רבות מהתוצאות האפשריות. לא רק שאנחנו לא שבריריים כמו שאנחנו לפעמים מניחים, אלא שהרבה אחרים נאלצו להתגבר על מצבים דומים, ועשו זאת בהצלחה. למה זה צריך להיות שונה אצלנו?

גם כאשר תוצאה שלילית היא בלתי נמנעת, כמו במקרה של מחלה סופנית, אנו יכולים למצוא נחמה בהבנה שאחרים התמודדו עם אותו מצב באומץ. אנו שואבים השראה מאלה שבאו לפנינו, ויכולים להתגבר על הפחדים שלנו.

לאחר מכן, מרקוס נזכר באחד מעקרונות היסוד של הסטואיות: הדיכוטומיה של השליטה. זה אומר לנו שלא העבר ולא העתיד נמצאים בשליטתנו, ולכן במובן הסטואי הם "כלום עבורנו". אנחנו יכולים וצריכים להתמקד במה שקורה כאן, כרגע במקום זאת. ההווה הוא התחום היעיל היחיד של הסגולות שלנו, של היכולות והכישורים שלנו. כואב לך? זה לא מועיל לחשוב כמה זמן זה יימשך. במקום זאת, התמקדו בעמידה בכאב כפי שהוא מציג את עצמו בפניכם, כעת. דברים לא הולכים טוב בעבודה? זה חסר תועלת לתת למוח שלך לנדוד לעבר עתידים אפשריים שבהם תאבד את עבודתך. אתה עומד בפני סיטואציה ספציפית שמתפתחת ברגע זה. האם אתה יכול להתמודד עם זה? מהי הדרך היעילה ביותר?

אז איך אפשר לאהוב את הגורל? 

כמו שסנקה כתב 

"איך יוכל איש במצב כזה להיות נשמע לאל ולקבל באהבה מה שקרה לו מבלי להתאונן על הגורל, ולהיות מפרש לטובה כל מה שהוטל עליו. ".

אחרי כן, לעשות את מה שמרקוס כתב:

"...שאל עצמך באשר לכל משימה ומשימה הניצבת לפניך: מה יש במטלה זו שאינו ניתן לשאתו או לסובלו? והלא תבוש להודות כי קיים דבר כזה…"

נכון לפרש לטובה כמו שאומר סנקה. לא צריך לבקש שהמציאות תהיה שונה ממה שקרה, אלא לקבל אותה כמו שהיא. הרי זו אהבה גם בין בני אדם, לקבל אותם כמו שהם ולהתרגל אליהם ולהיות מותאמים להם. 

מי ששואל איך אפשר לאהוב את הגורל, צריך לראות בעצם השאלה שהוא שואל, את החשיבות של להתאמן על התפיסה שלו. בכל אירוע וחוויה קטנה כגדולה, לפרש אותה כטובה. כהכרחית ואת היכולת שלו או שלה לשאת את מה שמביא הגורל. כך, אפשר לאהוב את הגורל ואפשר לבחור להיות סיבה חיובית וטובה בעולם. 

אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב