פרק 190 על ניצחון פירוס והמידה הטובה

Ferdinand Bol - Scene from Ancient History (The Incorruptibility of Gaius Fabricius)

 שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

" יש לסלק את מעשי העורמה ואת אותה גניבת דעת הרוצה להתחזות לתבונה, אולם רחוקה היא ממנה ושונה מאוד; שהרי מקומה של התבונה בהבחנה בין הטוב והרע, אולם גניבת הדעת, אם כל מעשי השחיתות רעים הם, מעדיפה את הרע על הטוב… ואין לו למצוא בחיים סכנה גדולה יותר מגניבת הדעת המתחזה לחוכמה, מכך נובעים אינספור מקרים בהם נדמה כי קיימת סתירה בין המועיל למוסרי, כי הרי מה מספר האנשים שאפשר למצוא, אשר יימנעו מעשייה עוולה אם יציעו להם פטור מעונש וגם סודיות מלאה של מעשיהם!"

זה מתוך הספר השלישי של "על החובות" של קיקרו שם הוא מדובר על המועיל והמוסרי.  

הוא נותן כדוגמה למעשה מוסרי, החלטה של קונסול רומי בשם פבריקיוס. איך הוא בחר לפעול בצדק גם כלפי אויב. זה היה במלחמה של הרומאים בפירוס. או פירהוס. 

לפני שנגיע למעשה של פבריקיוס נספר רגע על פירוס והביטוי שנקשר בשמו. 

הסיפור שאספר עכשיו על פירוס, יכול להיות מובן בהקשר של התנהגות אתית אישית של כל אחד ואחת או במובן פוליטי, בין לאומי, חוקי ועוד. כל המובנים הללו רלוונטים לנו. 

פירוס היה מלך אפירוס (319/318 – 272 לפנה"ס), ממצביאי יוון המפורסמים ביותר בתקופה ההלניסטית. הוא נודע באומץ ליבו, בכישוריו הטקטיים ובמסעות המלחמה הנועזים שלו. 

האגדות שנקשרו בשמו הן בין היתר שהוא צאצא של אכילס. הוא היה המלך של אפירוס, בצפון מערב יוון. באזור בו לימים יפתח אפיקטטוס את הבי"ס שלו. 

מאותה ממלכה הגיעה גם אמא של אלכסנדר מוקדון וכנראה פירוס היה קרוב משפחה של אלכסנדר. הוא בוודאי היווה לו השראה ומודל לחיקוי. 

אז פירוס הזה, היה שאפתן לא קטן. אחת מהעדויות הכי טובות שיש לנו עליו, מגיעה מפלוטרכוס. 

אספר לכם על חלק מעלילותיו. 

לאחר הפסד למקדונים הוא חזר לאפירוס ממלכתו. פלוטרכוס כותב:

"כשנהדף אפוא פירהוס לאיפירוס והוא ויתר על מקדוניה, נתן לו הגורל ליהנות משלו בלי טרדות , לחיות בשלום ולמלוך על בני ארצו. אך הוא היה סבור ששעמום מבחיל הוא לא לפגוע באחרים ולא להיפגע על ידיהם , ובדומה לאכילס לא יכול שאת בטלה. ובעוד הוא חסר דברים אלו מצא לו עילה ועלילות חדשות בנסיבות אלו".

בעקב מגף של איטליה, היתה עיירה בשם "טאראס". היום יש שם עיר בשם טאראנטו או טראנו. על שם העיר הזאת יש גם ריקוד. שקשור בעקיצת עכביש. זה היה סוג של עכביש זאב (ולא הטרנטולה הגדולה שאנו מכירים היום), הארס של העכביש גרם, כך האמינו, להתכווצויות, חרדה ודיכאון. האמונה הרווחת הייתה שהדרך היחידה לרפא את ה"טרנטיזם" הייתה באמצעות ריקוד מהיר וקצבי, שנועד לגרום לגוף להזיע ולהוציא את הארס מתוכו. ריקוד זה נקרא "טרנטלה" (Tarantella), גם הוא על שם העיר.

בכל אופן העיר היתה ישוב יווני דמוקרטי באיטליה. הם היו במלחמה עם הרומאים. הם פנו לפירוס לעזרה. כי היה ידוע בכישורי המלחמה שלו. היו גם שהתנגדו בעיר . "האזרחים הקשישים והנבונים יש מהם שהתנגדו בגלוי לתכנית זו , אך הם הוכרעו על ידי צריחותיהם ואלימותם של עושי המלחמה" כותב פלוטרכוס. 

קולות המתנגדים הושתקו. 

כשאחד מיועציו של פירוס ראה אותו מתכונן למלחמה ברומאים, הוא שאל אותו: "'הו פירהוס' אומרים על הרומאים שהם אנשי מלחמה, וכי הם מושלים על עמים רבים יודעי מלחמה, ואם האל ינחיל לנו ניצחון על אנשים אלו, כיצד נשתמש בנצחוננו זה' ?" ופירוס השיב: "'הו קיניאס אתה שואל שאלה שתשובתה בצידה , לכשינוצחו הרומאים לא תהא שום עיר, אחד של לעוזות ואחד של יוונים, שתוכל להתייצב בפנינו, ואנו נחזיק מיד באיטליה כולה, שכל אדם אחר ראוי לו יותר ממך לא לדעת את גודלה וטיבה וחשיבותה.'. קיניאס הקשה ושאל, ומה נעשה אחרי שנכבוש את איטליה כולה? פירוס ענה שסיציליה קרובה לאיטליה. נכבוש גם אותה. "אי משגשג ומרובה באוכלוסים, וקל ללכדו כי הוא שרוי כולו עכשיו במחלוקת ואין עוצר בעריהם ויד הדמגוגים רמה בו". אז שאל קיניאס היועץ. שם נסיים בסיציליה? 

אז "אמר לו פירהוס : 'יתן לנו האל ניצחון והצלחה' ואנו נעשה אותם הקדמה לעלילות גדולות . וכי מי ימשוך ידיו מלוב או מקרתגו…דבר שאינו צריך להיאמר הוא , שמשנשתלט על מקומות אלה לא יתייצב בפנינו שום אויב מהאויבים הבזים לנו כעת .". 

קיניאס ענה שבוודאי שאחרי הצלחות כאלו, הם יוכלו לכבוש חזרה גם את מקדוניה ושאר יוון. אבל אז מה נעשה? פירוס ענה: אז נהיה פנויים, נשתה יין ונשמח זה את זה בדברי נועם במושב רעים .

קיניאס החכם שאל אז את פירוס, מה מעכב אותנו מלעשות את זה עכשיו, בלי הטרדות שנשיג בשפיכות דמים ובסכנה שנפגע באחרים ונפגע בעצמנו? 

פלוטרכוס כותב "דברים אלו של קיניאס יותר מששינו את דעתו של פירהוס הטרידו אותו. הוא ראה בבירור אילו חיי אושר הוא משליך אחרי גוו, אך לא יכול לנטוש את התקוות שאליהן ערג".

פירוס נחת באיטליה לא בלי קושי ואיבוד ספינות בדרך. אבל עם חיל שהרומאים לא התמודדו איתו עד אז. עם פילים. לאחר ניצחון על הרומאים שעלה ביוקר לשני הצדדים. חשב פירוס לנסות להגיע עם הרומאים להסכם, כי הבין שלמרות שניצח, התדלדלו כוחותיו והרומאים היו עדיין נחושים. הוא חשב להגדיל את תהילתו באמצעות שלום עם הרומאים. 

אבל חכם רומי אחד טען בסנאט שפירוס כובש באיטליה לא כדי לעזור ליוונים באיטליה אלא כדי לברוח ממלחמות שעשה ביוון. שהוא מבטיח הבטחות לרומאים, כשהוא כשל מול המקאדונים. 

החליטו הרומאים לענות לו: "שפירהוס יוכל, אם ירצה, לדבר על ידידות וברית שלום לכשיצא מאיטליה; אך כל עוד הוא שוהה כאן כשנשקו עליו יילחמו בו הרומאים בכל כוח."

אז מספר לנו פלוטרכוס את מה שתיארתי בהתחלה את קיקרו משבח את הקונסול הרומי פבריקיוס. נכנס שליח עם איגרת מהרופא של המלך פירוס. הרופא הציע להרעיל את המלך לסיים את המלחמה תמורת גמול ובלי סיכון לרומאים. "פבריקיוס נתמלא חמה על רשעותו של אותו איש" הוא שלח איגרת לפירוס והזהיר אותו מהמזימה של הרופא. באיגרת היה כתוב: "לכשתקרא את האיגרת הזו שאנו שולחים לך תכיר שאתה נלחם באנשים הגונים וישרים, ונותן אמון בבני עוולה ורשעים. אנו מודיעים לך זאת לא מדאגה לטובתך, אלא כדי שאסונך לא יוציא עלינו דיבה רעה וכדי שלא יחשבו שמפני שלא יכולנו לשים קץ למלחמה באומץ לבנו' שמנו אל הבגידה פנינו .'". 

הרומאים העדיפו שאפילו האויב לא יראה בהם שפלים. העדיפו את המעשה הנכון. 

פירוס התרשם מהמעשה והשיב לרומאים את השבויים שלהם ללא תמורה ושלח את היועץ שלו קיניאס לשאת ולתת על שלום. 

הרומאים שחררו מספר שווה של שבויים. ולא היו מוכנים לדבר על הסכם, עד שפירוס יצא מאיטליה. 

לאחר קרב נוסף, פירוס ניצח שוב. בכל זאת הוא היה לוחם אמיץ ומוכשר גם בטקטיקה צבאית. 

פלוטרכוס מספר: " ומספרים, שפירהוס אמר לאחד שברך אותו על ניצחונו: 'אם ננצח את הרומאים בעוד קרב אחד' נאבד אובדן גמור . ' שכן אבד לו חלק גדול מצבאו שהביא עמו' וכל ידידיו ומצביאיו נהרגו' חוץ מאחדים מעטים . ואף לא היו לו אחרים שיוכל לשלוח ולקרוא להם , והוא ראה שפחתה להיטותם של בעלי בריתו באיטליה למלחמה, ואילו מחנה הרומאים נתמלא שוב בקלות ובמהירות כאילו מתוך מעיין שופע סמוך. תבוסותיהם לא הפילו רוחם עליהם' וחמת כעסם הגדילה כוחם ולהיטותם למלחמה."

המשפט הזה שמתאר פלוטרכוס שפירוס אמר  'אם ננצח את הרומאים בעוד קרב אחד' נאבד אובדן גמור.'

הוליד את הביטוי "ניצחון פירוס". ניצחון שכרוך באובדן רב כל כך שהוא משול להפסד. 

אבל מה שהניע את פירוס כמו שתיארתי קודם, לא יכול לנטוש את התקוות שאליהן ערג. ל"כן בעודנו נתון במבוכות אלו נפל שוב לתוך תקוות חדשות ולתכניות שבלבלו דעתו .". 

הוא התלונן שיש לו פוטנציאל לשתי מלחמות והוא חייב לבחור רק אחת. מצד אחד במקדוניה היתה הזדמנות כי לא היה שם מלך, ומצד שני יש הזדמנות בסיציליה. "פירהוס התלונן קשות על הגורל שזימן לו שתי עלילות בבת אחת, ומאחר שסבור היה שמציאותן של שתיים משמעה אבדנה של אחת מהן' היה לבו חלוק עליו זמן רב ."

בסוף הוא בחר בסיציליה. בשל הקרבה לצפון אפריקה ולוב. הכיבושים עשו אותו רודן. איש קשוח ולא מתרצה. הוא קיבל שם של כפוי טובה ואיש חסר אמון בנוסף לשמועתו כאדם קשה.

היו מרידות כנגדו מצד אחד ומצד שני בקשות לעזרה ממקומות אחרים. זה נתן לו תירוץ לנטוש את סיציליה מבלי להראות כמפסיד את האי בשל המרידות נגדו. הוא לא הצליח לשלוט בסיציליה וכבר בהפלגה שכשהתרחק כבר מן האי הסתכל בו ואמר לבני לווייתו : 'הו רעים , איזה מגרש התגוששות אנו משאירים כאן לרומאים ולקרתגים .'

הוא חזר לאיטליה, אבל בני בריתו שם כבר היו מיואשים ממנו. הוא נטש אותם לטובת סיציליה והרומאים התחזקו. זה גרם להשתלטות של הרומאים על כל איטליה וגם על סיציליה. 

וכך נתבדו התקוות שתלה פירהוס בסיקיליה ובאיטליה , לאחר שבזבז שם שש שנים במלחמות . הוא נכשל בעלילותיו , אך אומץ לבו לא נוצח בתבוסותיו . והוא היה מוחזק כראש וראשון בין המלכים בני זמנו במומחיות בעסקי מלחמה , בכוח זרועו ובהעזתו , אך הוא איבד בתקוות הסרק שלו כל מה שסיגל לעצמו במעשיו . כי בשל תשוקתו לדברים שאין לו לא עשה מה שצריך היה לעשות כדי לקיים בידיו מה שיש לו . ולפיכך המשיל אותו אנטיגונוס למשחק בקוביה המטיל יפה קוביות רבות' אך אינו מבין איך להשתמש בהן משהוטלו .

כלומר, פירוס גם לא הצליח לשמור את מה שהשיג חרף כישוריו הצבאיים.

הוא חזר לאפירוס, אבל מרושש. לכן פתח במלחמה עם ספרטה. חייל פשוט, לא ממעמד גבוה, הצליח לפצוע את פירוס. החייל היה בן של אלמנה ענייה שישבה על הגג וצפתה בכל המתרחש. כשהיא ראתה את הבן שלה מלמעלה נלחם בפירוס, היא זרקה מהגג אריח על ראשו של פירוס. ככה הצליחו להכניע אותו בסופו של דבר. 

נחזור לשאלה שפתחנו בה. לקיקרו.

ראשית לעניין ההצהרה שהתחלתי איתה. אני תמיד לוקח את נושאי הדיון להתפתחות אישית ובניית אופי. במקרה הזה בסיפור של פירוס יש לקח פוליטי גם. זה לא בלתי קשור. כי קיקרו עצמו כתב בספר על החובות:

"על אף שאני מבין, כי בגלל השחתת המידות אין זה נחשב לבלתי מוסרי, לא לפי הנהוג המקובל ואף לא נאמר על פי החוק או המשפט האזרחי, בכל זאת זה נאסר על ידי חוק הטבע, שהרי הקשר החברתי הרחב ביותר (דבר שנאמר לעתים קרובות, ובכל זאת יש לחזור ולומר אותו לעתים קרובות אף יותר) הוא זה שבין כל בני האדם לבין עצמם; קשר מצומצם יותר הוא זה שבין בני אותו עם, וקרוב עוד יותר הקשר בין בני אותה עיר. לכן רצו אבותינו שיהיה חוק אחד החל על בני כל העמים, וחוק אחד לאזרחי עירנו; חוק אזרחי אינו בהכרח חוק החל על כל העמים, אולם חוק אומות העולם חייב להיות גם חוק אזרחי. אך אנו אין לנו כלל תבנית יציבה וברורה של החוק האמיתי ומידת הצדק הממשית, ואנו משתמשים בצלם ובקווייהם הכלליים. ומי יתן וגם אותם היינו מכירים כהלכה! שהרי הם נובעים מן המופתים הטובים ביותר של הטבע והאמת."

 המועיל מול המוסרי. קיקרו חלק את שאלת החובה לשלוש. בני אדם נוהגים לשקול האם עניין הוא מוסרי או בלתי מוסרי. השני, אם הוא מועיל או חסר תועלת. השלישי, האם העניין הנראה מוסרי נוגד את העניין שבעיניהם נראה מועיל ואיך מבחינים ביניהם. הבעיה כמובן היא בחלק השלישי. איך מבחינים בין המוסרי למועיל ובעיקר בין מה שנראה מועיל אבל לא מוסרי. כמו השאלה שעמד בפניה פבריקיוס,  האם לאפשר לרופא להרעיל את פירוס. 

הסטואים חושבים שהמוסרי לעולם לא עומד מול המועיל אומר קיקרו. מבחינת הסטואים, מה שמוסרי הוא מועיל. המוסרי הוא הטוב היחיד. "אין לפקפק בכך שהתועלת לא תוכל אף פעם לעמוד בסתירה למוסרי. לכן שמענו שסוקרטס נהג להטיח קללה לעבר אלה אשר הפרידו בדעתם שני עניינים שמטבעם דברים זה בזה". 3.11

( קיקרו הוא המקור היחיד לאמירה הזאת על סוקרטס. )

אלה שבוחנים הכל על פי קנה המידה של הרווח שלהם והטובה שיוצאת להם מהמעשה, לא רוצים שהמוסרי יגבר על התועלת שלהם. לכן הם לא אנשים טובים אומר קיקרו. 

ככל שאנחנו יכולים ומבינים, אנחנו צריכים לפעול על פי המוסרי קודם. אם היינו חכמים, היינו פועלים רק כך. אבל יש שאלות שלעיתים קשה להבחין בין המועיל למוסרי. אבל השאיפה צריכה להיות מוסרי קודם. 

הסגולה הטובה (הווירְטוּס) היא הטוב היחיד. למעשה, זה נחשב לאחד ממה שמכונה "הפרדוקסים הסטואיים".

קיקרו כתב על שישה פרדוקסים סטואיים (במובן של דעות שנויות במחלוקת ומפתיעות, לא במובן של סתירה לוגית), כשהראשון שבהם, הוא טוען, הוא שהסגולה הטובה היא הטוב היחיד. קיקרו משתמש כאן, בכותרת, ב-"honestum" בלטינית כתרגום של "to kalon" ביוונית. לכן, אין לנו כאן אמירה ישירה של "הסגולה הטובה היא הטוב היחיד". במקום זאת, יש לנו משהו כמו, "רק מה שנאה/יפה/מכובד הוא טוב". קצת מאוחר יותר בקטע, קיקרו מקשר רעיונות אלה ישירות כשהוא מקשר את הטוב עם "virtute" (סגולה טובה) באומרו בסעיף 9: "אני רואה כטוב רק את מה שנכון, מכובד ובעל סגולה טובה".

דיוגנס לארטיוס נותן לנו מבט די טוב על כך גם כן: הם [הסטואים] אומרים שחלק מהדברים הקיימים הם טובים, אחרים הם רעים, ואחרים אינם אף אחד מאלה. הסגולות הטובות – תבונה, צדק, אומץ, מתינות והשאר – הן טובות. ההפכים שלהן – טיפשות, חוסר צדק והשאר – הם רעים. כל מה שאינו מועיל ואינו מזיק אינו אף אחד מאלה: למשל, חיים, בריאות, הנאה, יופי... (7.101–2) הוא אומר לנו שהסגולות הטובות, שלגביהן הוא נותן רשימה די סטנדרטית, הן טובות, ושהמידות הרעות הן רעות, ו, חשוב מכך, שדברים רבים אחרים שלרוב נחשבים טובים, פשוט אינם באמת טובים, על פי ההשקפה הסטואית. ביטוי די ברור נוסף מופיע במכתב 71 של סנקה:

"32 אפשר להסביר זאת מהר במילים ספורות: המידות הטובות נמצאות בחלק הטוב יותר שבנו, ההגיון. מה יהיו אותן המידות הטובות? שיפוט נכון ויציב. כי ממנו יבואו דחפי החשיבה, ממנו תבוא ההבהרה של כל מראה חיצון המניע דחפים". סנקה למעשה אומר שום דבר טוב לא קורה ללא סגולה טובה. לכן מראש הכוונה שלנו חייבת להיות מוסרית. 

דיוגנס לארטיוס שכתב על חיי פילוסופים מתאר את הסגולה הטובה לסטואים כך:

"הסגולה הטובה היא אופי עקבי, שראוי לבחור בו למענו ולא מתוך פחד או תקווה או כל דבר חיצוני. האושר טמון בסגולה הטובה שכן הסגולה הטובה היא נפש שנוצרה כדי להשיג עקביות במלוא החיים." (7.89)

זה אומר שזה חלק מהאופי שלנו. לפעול תמיד מתוך סגולה. מידה טובה של מתינות, חוכמה מעשית, צדק וגבורה. 

התפיסה הסטואית המבוססת על סוקרטס, מניחה שהסגולות הטובות הן למעשה רק דבר אחד, חוכמה. בהתחשב בכך שחוכמה מספיקה לאושר (eudaimonia), וכי כל סגולה טובה היא למעשה חוכמה, יחד עם הרעיון שסגולה טובה הכרחית לאושר, פשוט נובע ששום דבר אינו טוב מלבד סגולה טובה. כנספח למסקנה זו, נובע שכל דבר אחר אינו טוב ואינו רע. 

מה זה באמת אומר? 

סנקה כותב במופש במכתב 117.2:

"אנשינו מסכימים שטוב הוא גוף, כי מה שטוב פועל, מה שפועל הוא גוף. צריך איפוא שיפעל ויעשה משהו כדי להועיל. אם הוא פועל הוא גוף. הם אומרים שחוכמה היא טוב."

מה שאומר שטוב מועיל; אך כדי להועיל, משהו חייב לפעול. 

זה אומר שהמידה הטובה. הסגולה, מועילה למי שמפעיל אותה. אם אכן המצב הוא שהסגולה הטובה ופעולות סגולתיות, יחד, הן הטוב האמיתי היחיד, מה זה אומר עבור התיאוריה הסטואית? דבר אחד שזה אומר הוא שיש הבחנה חשובה מבחינה אתית בין רק להחזיק בסגולות הטובות, מצד אחד, ובין להחזיק בהן וליישם אותן, מצד שני. אם אנחנו חושבים על סגולות טובות כפשוט מצבים של הנפש שיכולים להיות רדומים, כמו כשאנחנו ישנים, או שיכולים להידלק ולכבות, או משהו כזה, אז ייתכן בהחלט שיש לנו את הסגולות הטובות אבל אנחנו לא משתמשים בהן, לפחות באופן זמני. אני לא אומר שזו תהיה תוצאה סבירה או נפוצה, אלא רק שהיא אפשרית, כי אפילו החכם צריך לישון.

אבל ככלל, סגולה חייבת להיות פעילה. 

הסטואיות עוסקת בהתמודדות. כדי לעשות את זה טוב, צריך לדעת מה אנחנו רוצים. בדיוק כמו שסנקה כתב באותו מכתב שציטטתי ממנו קודם, 71: 

"קשת הרוצה לירות חץ צריך לדעת במה הוא מבקש לקלוע ואז לדרוך בידו את הקשת ולכוונה. העצות שלנו טועות, כי אין להן כיוון. למי שאינו יודע לאיזה נמל לפנות, שום רוח אינה טובה. בהכרח רב כוחו של המקרה בחיינו, כי אנחנו חיים תחת שלטון המקרה."

אחרת זה כמו שפלוטרכוס כתב על פירוס הוא איבד בתקוות הסרק שלו כל מה שסיגל לעצמו במעשיו . כי בשל תשוקתו לדברים שאין לו לא עשה מה שצריך היה לעשות כדי לקיים בידיו מה שיש לו . ולפיכך המשיל אותו אנטיגונוס למשחק בקוביה המטיל יפה קוביות רבות' אך אינו מבין איך להשתמש בהן משהוטלו .

הוא הטיל קוביות והתמודד יפה, אבל לא ידע מה לעשות בהן מרגע שהגריל. 

מה שמאפשרת המידה הטובה זה לחיות באושר בכל מקרה. כל עוד המוסרי הוא המועיל מבחינתו. בין אם הדברים הולכים כרצונך ובין אם לא, עדיין יש לך כל מה שאתה צריך כדי לחיות, לא רק הכי טוב שאתה יכול, אלא הכי טוב שכל אחד יכול!

אם נזכור איך קיקרו ניסח את הפרדוקס הזה ש"רק מה שנאה/יפה הוא טוב", אז נכון לחשוב שגם הסגולה הטובה וגם הפעילויות הנובעות ממנה הן נאות ויפות. 

התפיסה הסטואית שהסגולה הטובה היא הטוב היחיד, אומרת למעשה החיים הסטואיים הם חיים של פעולה!

תחשבו על זה שאם תצליחו במה שנראה לכם מועיל, אבל לא מוסרי, זה יהיה ניצחון פירוס. ניצחון שהפסד בצידו. לכן הוא לא יהיה בהכרח מועיל. אם תבחרו לפעול באופן צודק ומוסרי, זה היה לכם מועיל. לא רק לדעת להבחין בין טוב ורע, אלא לפעול ככה. 

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו. 

אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב