משל השומרוני הטוב, ציור מאת וינסנט ואן גוך
שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
הפרק היום מתחיל בתיאור היסטורי ואקדמי קצר וממשיך לטכניקה שסנקה הציע אני מוצא אותה נפלאה לשלוות הנפש שלנו. היא עובדת. היא יעילה וצודקת. לא צריך הרבה כדי להתאמן על הטכניקה הזאת, רק להבין ולהתמקד בה. להתאמן. זו אחת הטכניקות הטובות לשלוות הנפש.
נתחיל בסוקרטס. בכל זאת אבי הפילוסופיה המערבית.
סוקרטס היה מנהל דיאלוגים עם אנשים בדרך כלל בשוק, באגורה, באתונה ועם תלמידיו גם. הדיאלוגים נוהלו באופן דיאלקטי. המילה דיאלקטיקה, מקורה במליה dial'egein שמשמעותה להבחין ולהפריד. שני אנשים לפחות מנסים להגיע להבנה ומודעות ברורה של הבעיה שעומדת לפניהם ובהקשר של נושא השיחה. כדי להגיע להבנה, המשוחחים חייבים לשקול דברים וללכת בדרך ההגיון.
בשיטה הדיאלקטית של סוקרטס קיימים שלושה שלבים: הביקורת, העידוד וחיפוש של המורה והתלמיד אחר האמת. סוקרטס מעמיד פנים שהוא מקבל את הסמכות של האדם איתו הוא משוחח והוא מצפה ללמוד ממנו. אחרי שהוא מקבל תשובה, סוקרטס מתחיל לשאול בדרך השלב הראשון, באופן של ביקורת והבחנה. כלומר, הוא קודם מקבל את התשובה ומעודד את בן השיח שלו ואז מפרק את הטיעונים ושואל עליהם שאלות. בדרך כלל הדיאלוגים הללו מגיעים "לאפוריה". אי ידיעה. המסקנה שסוקרטס ידוע בה הכי הרבה: "אני יודע שאני לא יודע".
חשוב לציין שהמטרה היא האמת. להתמודד עם הבורות והטעות. הוא עוזר לבין השיח שלו לברר את המושגים שהוא משתמש בהם.
האמת שאותה מבקש סוקרטס חייבת להיות אובייקטיבית, שוות ערך לכולם בכל מקום ובכל זמן.
דוגמא לדרך בה השתמש סוקרטס, בשיח עם אח של אפלטון - בחור בשם גלאוקון. הוא היה יהיר למדי ובגיל 20 כבר רצה להנהיג את אתונה. הוא התבטא בענייני פוליטיקה לא מעט מבלי להבין ועשה פדיחות לעצמו ולמשפחה.
סוקרטס ניהל איתו שיחה המתוארת אצל כסנופון התלמיד של סוקרטס שכתב על חייו. כשאמר גלאוקון שהוא מתכוון להנהיג את אתונה. בהתחלה ברך אותו סוקרטס על כוונתו להציל את אתונה. גלאוקון מוחנף, אז שאל אותו סוקרטס איך הוא מתכוון לעשות את זה? איך הוא מתכוון להעשיר את קופת המדינה ובכך את האזרחים? אבל גלאוקון היה חסר ידע ומושג על הכנסות והוצאות המדינה. אבל בכל זאת ענה על ידי ניצחונות במלחמות ושלל יעשיר את המדינה. אז שאל סוקרטס, מה סדרי הכוחות האתונאים לעומת אויביהם? אבל גם בתחום הזה היה גלאוקון בור. סוקרטס הסביר שאם יש מטרה צריך לדעת מה הדרך להגשים אותה. סוף הסיפור הוא טוב, כי גלאוקון הפסיק עם ההכרזות היהירות.
סוקרטס טען שהוא לא יודע כלום והוכיח לאחרים שגם הם לא יודעים.
השיטה הדיאלקטית של סוקרטס, המשיכה דרך תלמידיו. היו כמה אסכולות שהשתמשו בשיטתו ולקחו אותה לכיוונים שונים. אחד מתלמידיו פיידון הקים אסכולה שהתבסס על הרעיון שאי הידיעה ותלמיד שלו, פירון הקים את האסכולה הסקפטית. פירון נסע עם אלכסנדר הגדול במסעות הכיבוש במזרח. כנראה הוא גם ניהל דיונים עם חכמים הודיים. פירון חי בערך בשנים 365- עד - 275 לפנה"ס. הוא לא כתב כלום ולא נשתמרו כתבים של האסכולה בכלל. לא ברור אם בכלל כתבו. תלמיד שלו טימון. לא הסוריקטה ממלך האריות. אולי כתב קצת. בכל אופן, פירון המליץ בעיקר על שיהוי שיפוט כי אי אפשר לדעת כלום בוודאות. אז נכון לא להחליט. לא לקבל משהו באופן דוגמטי. במילים אחרות, מתינות בפסיקות השיפוטיות שלנו. הוא הסביר שלכל טיעון אפשר וצריך להעמיד טיעון שכנגד. זה מביא לכך ששום דבר שמישהו אומר לנו, אנחנו לא יכולים לקבל כהוכחה למשהו. לכן פירון גם המליץ על התאפקות ומיתון יצרים. מטרת העל שלו, היא שלוות הנפש. לשם אנחנו חייבים לשאוף והדרך להגיע לזה, היא לא לקבל כלום כמובן מאליו וכהוכחה, להשהות את השיפוט שלנו ולא לחרוץ דין. לאסכולה של פירון קראו הסקפטיים. שבניגוד למובן הפופולרי היום, סקפטיות זה לא ספקנות ואי אמונה. מילולית ומהותית, סקפטיות היא לחקור, לחפש ולבקש. כמו הרעיון של סוקרטס שהוא אינו יודע. הסקפטיים חזרו וחקרו וטענו שאי אפשר לדעת בוודאות. הם מחפשים את האמת. הבעיה היא שהם לא מוצאים אותה.
מן הסתם הם ביקרו כל אסכולה דוגמטית, דוגמת הסטואים. כי אם הסטואים אומרים שהמידה הטובה היא הטוב היחיד, הסקפטים, היו סקפטיים וחיפשו טענה שכנגד.
למעשה היו 2 אסכולות סקפטיות. זו המקורית של פירון. והשניה היא הסקפטיות שנכנסה גם לאסכולה האקדמית שאחרי אפלטון עד שהמורה של קיקרו - אנטיוכוס מאשקלון, רצה להחזיר אותה למסלול המקורי ולהוציא אותה מהסקפטיות. אז קיקרו תלמידו, השתייך לאסכולה האקדמית, אבל יותר אקלקטי, הוא לקח את הטוב שמצא בכל אסכולה. מהסטואיות הוא לקח את האתיקה שלה.
הסקפטיות מספסת בטענה שאי אפשר לדעת כלום בוודאות, כי זו גם טענה דוגמטית בפני עצמה. ואי אפשר בכלל לחיות ולקבל החלטות יומיומיות כשלא מקבלים כלום ואנחנו סקפטיים לגבי הכל. אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לפסול את הסקפטיות לחלוטין. כי נכון לחקור ולבדוק.
כמו אחד מהציטוטים האהובים עלי ממרקוס אורליוס בספר 6 של "מחשבות לעצמי": "(21) אם יכול אדם להוכיחני ולבהיר לי, כי שגיתי במהלך מחשבתי או במעשַי, אשנה דרכי בשמחה. הלא מחפש אני את האמת, ובגללה איש מעולם לא ניזוק, אמנם מי שדבק בטעותו ובבורותו שלו הוא הוא ניזוק". זה משפט הכי ראלי שיכול להיות. מרקוס אורליוס לוקח כלי סקפטי ומקבל אותו כדוגמטי כדי לשפר את עצמו ולהיות אדם בעל שלוות נפש. האיש היה גאון.
בטכניקה הזאת אני רוצה להשתמש היום. אבל בגרסה של סנקה.
אבל עוד קצת עניין היסטורי. סנקה, כתב לא מעט על החסדים ועל אהבת הבריות. זה השפיע על המושג "ואהבת לרעך כמוך" כפי שאמר רבי עקיבא וגם בנצרות. השליח פאולוס " וְאַל־תִּהְיוּ חַיָּבִים לְאִישׁ דָּבָר זוּלָתִי אַהֲבַת אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ כִּי הָאֹהֵב אֶת־חֲבֵרוֹ קִיֵּם אֶת־הַתּוֹרָה׃ 9 כִּי מִצְוֹת לֹא תִנְאַף לֹא תִרְצַח לֹא תִגְנֹב לֹא תַעֲנֶה עֵד שֶׁקֶר לֹא תַחְמֹד עִם כָּל־מִצְוֹת אֲחֵרוֹת כֻּלָּן הֵנָּה בִּכְלָל הַמַּאֲמָר הַזֶּה וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ׃"
— אל הרומים פרק י"ג
בשל כך, בתחילת דרכה של הנצרות, היו שטענו שסנקה היה נוצרי. כדי להוכיח את העניין, היתה התכתבות בין סנקה לשליח פאולוס. בעברית: שאול התרסי.שהיה ממפיצי הנצרות. הוא חיבר את רוב האיגרות בברית החדשה. הוא הפיץ את הנצרות ברחבי האימפריה הרומית. לבסוף נאסר ונשלח לרומא למשפט, שם הוסיף להטיף לנצרות ולבסוף הוצא להורג. פאולוס נחשב על ידי הנצרות לקדוש. הוא קידם בעיקר את הפצת האמונה בישו ונחשב לאחד מיוצריה של הדוקטרינה הנוצרית המוקדמת. איגרותיו מהוות חלק חשוב מן הברית החדשה. הדעה המקובלת במחקר ההיסטורי היא שפאולוס למעשה בנה את הנצרות.
סביר שמי שזייף את התכתובת בין סנקה לפאולוס, רצה לקרב את סנקה לנצרות. זה הצליח. כי היו שראו בסנקה נוצרי והיו שהכירו באיכותו ובערך כתביו גם אם לא האמינו שהוא התנצר, אבל ידעו עליו בשל הפופולריות בקרב נוצרים. העריכו אותו רבים בנצרות, כמו אוגוסטינוס הקדוש מהמאה הרביעית לספירה. עד תומס אקווינס במאה ה 13. ארסמוס מרוטרדם בין המאה ה-15-16, הוא זה שהוכיח שההתכתבות בין פאולוס הקדוש לסנקה מזויפת.
בהתעוררות הרנסנס סנקה התגלה גם ע"י אנשי רוח שלא דרך הנצרות ותרם להומניזם. אהבת האדם שלא בשל ציווי אלוהי דתי.
בתכתובת המזויפת בין סנקה לפאולוס כלולים 14 מכתבים והערכה היא שעקרונות אהבת האדם והמוסר של כתבי סנקה קרצו לאבות הכנסיה ונראו להם דומים לאלה של פאולוס. מי יודע אולי פאולוס הכיר את דברי סנקה. פאולוס הגיע לרומא ונאסר שם בערך בשנת 61 לספירה. אוסביוס מקיסריה - היסטוריון של הכנסיה. מהמאה ה 3-4 לספירה, טען כי פאולוס הוצא להורג ברומא, בשנות מלכותו של הקיסר נירון, בסביבות השנים 64 או 67. נירון הקיסר המטורף הורה לסנקה להתאבד ב 65 לספירה. על פי התלמוד רבי מאיר תלמידו של רבי עקיבא, היה צאצא של נירון קיסר שהתגייר. אשתו ברוריה, בתו של רבי חנינא בן תרדיון, נחשבה לתלמידת חכמים.
לענייננו, אין ספק שהתכתובת בין סנקה לפאולוס מזויפת. יש פער גדול מדי בין התפיסה התיאולוגית הנוצרית שהאל הוא מחוץ לטבע לבין התפיסה הסטואית שהאל הוא הטבע. סנקה לא התייחס להישארות הנפש, אלא הטיף למידות טובות כתכלית בפני עצמם מתוקף הערך שלהם כטוב העליון והדרך אל האושר והמוסר. הנוצרים, שמו את הדגש על העולם הבא. האושר והשלווה הם בעולם הזה על פי סנקה.
הנוצרים כן ראו באהבת הבריות ערך, אבל כאמונה. סנקה ראה בנדיבות, בענווה וטוב הלב, ערך שמובילים לאהבת האדם. אהבת האדם הסטואית שונה מהנוצרית גם אם התוצאה לכאורה דומה.
המכתבים בין סנקה לשליח פאולוס נכתבו כנראה במאה השלישית לספירה, כי אחרת נוצרים שהעריכו את סנקה בתקופה שבין המאה הראשונה לשלישית, היו מזכירים את המכתבים, אבל הם לא.
כל ימי הביניים, לא הטילו ספק באמיתות התכתובת. זה תרם לתפוצה של כתבי סנקה בכלל.
הסיבה שאני מתאר לכם את התכתובת הזאת, היא הדמיון בין תפיסה נוצרית מסוימת לזו של סנקה שעליה ארחיב.
דרך אגב, כהערת ביניים רלוונטית. יש חוקרים רבים שמוצאים דמיון רב בין הדמות של סוקרטס לזו של ישו. אולי לא בטעות.
הרעיון של אהבת החוטאים נמצא אצל סנקה וגם אצל ישו. אבל אחרי שהופיע אצל סנקה. גם בדברי חז"ל, שבאו אחרי סנקה הכירו ברעיון ש" אין אדם עובר עבירה אלא אם כן, נכנסה בו רוח שטות". הבסיס לרעיון הזה הוא בכלל בסוקרטס. הידיעה היא הבסיס לכל מידה טובה. ההבחנה בין מה שטוב לרע הוא הבסיס למידות טובות. מי שעושה עוול, מונע מבורות אודות מה טוב.
וזה מביא אותנו לספר על הכעס של סנקה. למעשה מדובר ב 3 ספרים. הרעיון הזה של עוול מתוך בורות מופיע באמצע הספר השני. שם גם סנקה מביא טכניקה שאני מוצא אותה כבעלת ערך רב והיא הסיבה לפרק היום.
סנקה כותב שעדיף לחשוב שלא נכון לכעוס על שגיאות של בני אדם. כמו שלא נכעס על מי שנתקל במשהו בגלל שחשוך. כמו שלא נכעס על מישהו שלא שמע את מה שביקשנו כי הוא חרש. או דוגמא שיותר רלוונטית לכל הורה לנערים ונערות: סנקה אומר שלא נכון לכעוס על בני נוער שלא עשו מה שביקשנו כי הראש שלהם מלא בדמיונות ומה שמעניין אותם זה ללכת לשחק עם החברים שלהם. כמו שלא נכון לכעוס על מישהו חולה או שתש כוחם בשל הגיל. משפט המפתח שמסביר את העניין הולך כך (ספר שני פרק 10): "ככל חסרונות בני האדם ההולכים למות, הוא גם הערפל המכסה את הרוחות, ולא רק השגיאות הן הדבר ההכרחי כי אם אהבת השוגגים. לבלתי לקצוף על אנשים יחידים, צריכים אנחנו לסלוח לכל בני אדם, למחול לעוונות כל הגזע האנושי.". נכון שזה נשמע כמו משהו שישו היה אומר, למחול לעוונות כל הגזע האנושי?
אבל הנקודה המשמעותית פה היא שהחסרונות של כל מי שאנושי או במילים של המתרגם אהרן קמינקא חסרונות בני האדם ההולכים למות, אז כל החסרונות של בני האדם זה ערפל המכסה את הרוח. כל שגיאה כל טעות שלנו. כל עוול שאנחנו עושים, זה ערפל שמכסה את הרוח שלנו. זה כמו הכיסוי לעיניים של סוס שמונע ממנו להביט לצדדים זה נקרא סַכֵּי עיניים מאותו שורש של סככה.
אז הערפל על רוחנו, מונע מאיתנו לדעת מה נכון ומה לא ולכן אנחנו לא נוהגים על פי מידות טובות.
אם אנחנו כועסים על צעירים וזקנים כי עשו משהו שמרגיז אותנו, למה שלא נכעס כבר על הילדים מראש שעתידים להרגיז אותנו? זו טענה של סנקה להסביר למה זה לא הגיוני לכעוס על מישהו שלא רואה נכון מה טוב ומה לא.
אנחנו יצורים עם ליקויים ומחלות של הנפש לא פחות מתחלואים של הגוף. אנחנו משתמשים רק קצת בשכל שלנו וככה אנחנו נותנים דוגמה ומקבלים דוגמה מאחרים איך לנהוג לא נכון. סנקה ממש אומר שצריך לסלוח לאנשים שטועים כי הם נוהגים כמו שכל השאר טועים באותה דרך. טעות ב"ט" בהקשר הזה היא כמו תעות ב"ת". אם כל בני האדם תועים באותה דרך שילכו בה. הוא גם נותן דוגמה שרלוונטית היום. אם חייל טעה המפקד מעניש אותו. אבל אם כל הצבא נס מהמערכה, לא הכרחי לסלוח? לא נכון לכעוס על מישהו שנכשל במקום שכולם נכשלים בו.
החכם לא כועס על החוטאים. כי, הוא יודע שאף אחד לא נולד חכם, אלה נעשה חכם. הוא יודע שזה מצריך לימוד ואימון והוא יודע שמעטים הם אלו שלומדים איך לנהוג נכון באופן מוסרי ואתי. הוא גם לא כועס כי זה הטבע. אם הטבע יצר אותנו עם חסרונות, לא נכון לכעוס עליהם.
לכן החכם, לא כועס על טעויות של אחרים אלא מתקן אותם. כמו רופא לחולים.
מרקוס אורליוס כתב לעצמו בספר השני של "מחשבות לעצמי":
"1) עם שחר אמור לעצמך: ייקרו בדרכי עסקן, כפוי־טובה, גאוותן, נוכל, איש זדון ושונא שכניו. כל התכונות הללו ניכרות באלה האנשים על שום בורותם בענייני הטוב והרע… וכן אין ביכולתי לכעוס על קרוב משפחתי או לתעב אותו. הלא נולדנו כדי לשתף פעולה… אם נפעל אפוא איש כנגד רעהו יהא הדבר בניגוד לטבע; והלא חותר אדם נגד זולתו אם יכעס עליו ויפנה לו עורף. "
סנקה כותב שזה כמו שלא נכעס על על האוניה או המלחים, אם חדרו מים לאוניה בגלל סדקים. צריך לעצור את המים מלהכנס ולהוציא את אלה שחדרו פנימה. הוא כל הזמן צריך להוציא מים ולסתום חורים וסדקים. זו עבודה מתמדת נגד כל מיני רעות חולות בעולם הזה. וזו לא עבודה כדי שהם יפסיקו, אלא כדי שלא ישפיעו עלינו. מי שזוכר, אני מרבה לומר שהסטואיות תמיד מתייחסת אלי ומה אני צריך לעשות, לא אחרים. אז הנה סנקה אמר לנו את זה ישירות.
אומרים שצריך להוציא מהטבע כל מעשה רשע אם אנחנו רוצים שלא יהיה כעס. סנקה עונה על זה. אנחנו לא יכולים שלא יהיה לנו חם בקיץ או קר בחורף. אנחנו יכולים לאמן את עצמנו לסבול קור ולסבול חום. והחלק החשוב יותר בהתייחסות של סנקה, שאפשר להסתכל על זה הפוך. כדי להכניס את הכעס בבן אדם, צריך להוציא ממנו את כל המידות הטובות לפני שיכנס הכעס. כי החטאים לא שוכנים באותו מקום בו שוכנות המידות הטובות. אי אפשר להיות כעסן ובעל מידות טובות באותה עת כמו שאי אפשר להיות בריא וחולה באותו זמן.
אימון תדיר, יעזור לנו להתגבר על כעסים. "מה שהנפש מצווה לעצמה, היא משיגה". משפט לזכור…
"אין דבר קשה, אם רוח האדם עושה לו את הסבלנות לחוק.".
סנקה כותב שהדרך לחיים מאושרים היא נוחה יותר מדרך הכעס. יש יותר מרגוע במנוחת הנפש. הכעס מטריח אותנו יותר. "מה נוח יותר מהחנינה ומה מעסיק אותנו יותר מהאכזריות? הצניעות שלוה, החציפות טרודה מאוד". בקיצור, יותר קל ונוח לשמור על רוח שלוה ומידות טובות מאשר להתמודד עם המציאות בכעס, בנקמנות וענישה. צריך להוציא את הכעס לחלוטין מחיינו ואפילו קל יותר למגר פשעים בלי כעס, וככה גם להחזיר את הטועים למוטב. מי שחכם לא ישתמש בכלים רעים להשיג טוב.
כעס זה רע.
כמובן שיש מקרים בהם עלולים להרגיז אותנו. אנחנו רק בני אדם. אבל על זה צריך להתאמן. כמו אתלט או אתלטית שמאמנים את מה שחלש בהם.
אז אנחנו צריכים לשים לב ל-2 דברים. הראשון, לא להגיע למצב בו אנחנו כועסים. השני, לא לפעול מתוך כעס. לא לעשות עוול בשל אותו ערפל שמכסה את רוחנו. 2 הדברים הללו הם כמו שמירה על בריאות - לא להגיע לכדי כעס, ותרופה אם כבר כעסנו. מצד אחד אנחנו צריכים להרחיק את הכעס ומצד שני להשתלט עליו אם הגיע. זה צריך להיות בתשומת ליבנו תמיד.
יש אנשים שממהרים לכעוס כי הטבע שלהם כזה ויש שזה מתבשל אצלהם לאט. כמו שיש 4 יסודות בטבע כותב סנקה, אש, מים, רוח, עפר. ככה זה גם בנפש. נפש חמה, קרה, יבשה ולחה. דרך אגב, יש מקורות יהודיים שמשתמשים בדיוק באותה אנלוגיה. אבל אני לא בקיא מספיק להביא מהם. שמעתי פעם ואני לא יודע מה המקור, שיש 4 טיפוסים. זה שממהר לכעוס אבל לא נוטר טינה וכעסו שוכח מהר. זה שלא ממהר לכעוס אבל קשה לרכך כעסו והוא נוטר טינה. זה שגם כועס מהר וגם נוטר טינה, זה רשע. ויש את זה שלא ממהר לכעוס ולא נוטר טינה. זה צדיק.
הסיבה הראשונה שגורמת לנו לכעוס, היא המחשבה שמישהו עשה לנו משהו רע. אבל, אנחנו לא צריכים לקבל את זה בקלות. לא להאמין לזה. אפילו אם זה ברור, לא לרוץ ולהאמין שנעשה לנו משהו רע. ולו רק מהסיבה שזה רע למראית עין ולא באמת רע. אולי אנחנו טועים. צריך למתן את עצמנו ולחכות רגע. לפעמים הזמן מגלה את האמת. לא להקשיב למי שמאשים מישהו. לא למהר להאמין להאשמות. יש לנו נטיה להאמין למה שלא נעים לנו לשמוע. מוזר נכון? בטח אם זה משהו שאומרים לנו שאמרו עלינו או האשימו אותנו. אנחנו כועסים עוד לפני שבדקנו אם זה נכון או לא. לפעמים רק החשד כבר מרגיז אותנו. חמור מכך, לפעמים פרצוף שמישהו עשה יכול להדליק אותנו. אפילו אם אנחנו לא יודעים בוודאות למה עשה כזה פרצוף. אולי לא קשור אלינו בכלל. לכן אומר לנו סנקה וזו העצה שלי אליכם להפעם: "לכן, צריך אתה ללמד סנגוריה כנגד עצמך לטובת מי שאינו כאן ולעצור בכעסך שיהיה תלוי ועומד. את העונש שנדחה נוכל להטיל עוד בזמן מאוחר, אבל אם כבר הטילו אותו, אי אפשר להשיבו."
אנחנו צריכים לנהל סוג של משפט אצלנו בראש. יש סנגור ויש תובע. אנחנו צריכים להיות סנגורים. תמיד סנגורים. התובעים מתעוררים מהר ומגישים כתב אישום כנגד כל מיני אנשים ומעשים עוד לפני שיש פסק דין. לכן אנחנו חייבים להיות בהכרח סנגורים כנגד עצמנו. בעיקר השיפוטיים שבנינו. לפעמים עדיף לא להקשיב אם רוצים לספר לנו משהו שיכעיס אותנו. כי יש דברים שעדיף שלא נדע אותם ולא יזיקו לנו מאשר יכעיסו אותנו סתם שלא לצורך.
אנחנו צריכים להוציא מתוכנו את החשדות, או כל מיני ראיות לכאורה שמהוות סיבות כוזבות להתרגז. "הנה אדם זה לא נתן לי ברכת שלום כראוי; הלז לא החזיר לי נשיקתי; איש פלוני מיהר להפסיק שיחה שהתחלנו; זה לא הזמין אותי לשולחנו, וזה הראה לי פנים של תרעומת". לא חסר סיבות שיתעורר חשד כלפי אחרים. "מטעם זה נחוצה קצת תמימות ושיקול הדברים לכף זכות". אנחנו צריכים להאמין רק למה שברור מעל לכל ספק. להשהות שיפוט כמו שאומרים הסקפטיים ונהל דיאלוג דיאלקטי כמו סוקרטס כדי שלא נניח שאנחנו יודעים ונגיע לאמת.
תנסו את טיעון סטילמן או איש פלדה. זה טיעון הפוך לטיעון איש קש. אסביר…
מי שלא מכיר, טענת איש קש, זו הגחחה של טיעון היריב בדיון על ידי כך שמגחיחים את הטיעון של היריב. מציגים את הטענה שלו באופן לא מדויק או מעוות בכוונה. זו הסחה, לכן קוראים לזה איש קש, כמו דחליל שהוא איש לא אמיתי שמסית ומבריח את הציפורים. כמו אם אגיד לכם שסנקה טען לאהבת ורעך כמוך ואז תגידו לי שסנקה היה היועץ של נירון הקיסר המטורף, לכן לא הייתם מקבלים עצה מוסרית ממישהו שעזר למטורף חסר מוסר כזה. זה טיעון איש קש, הוא לא אומר כלום על הטענה לאהבת לרעך כמוך. אבל טיעון טיעון איש פלדה (או steelmanning) הוא ההפך מטיעון איש קש. איש פלדה, הוא הפרקטיקה של יישום העיקרון הרטורי של הצדקה באמצעות התייחסות לצורה החזקה ביותר של הטיעון של האדם האחר, גם אם היא לא זו שהם הציגו במפורש. הדגשה של הטיעון החזק ביותר של היריב ברטוריקה נועדה כדי לחזק למעשה את הטיעון שלכם. אבל, באתיקה של סנקה, היא כדי לתת קרדיט למישהו. היא כדי שנשהה שיפוט בעיקר שלילי.
סנקה ממליץ לנו גם להתבייש אם אנחנו טועים בשיפוט שלנו כלפי מישהו. אולי זה יעזור לנו להימנע מטעויות כאלה. הסטואים מתביישים רק אם עושים משהו רע.
לפעמים השיפוט שלנו מוטעה. לפעמים, אנחנו מפספסים משהו ולפעמים זה בכלל לא חשוב. לא חסר סיבות למה להתרגז או להעלב. אבל אין מספיק תמימות ושיקול דברים לכף זכות. וזה תרגיל רוחני נפלא בעיני. בהכרח, ובהתחלה אפילו באופן מאולץ, לטעון לזכותו של אדם. לחפש בהכרח ובאופן מאולץ אם צריך, את הסנגוריה על האדם שהפעיל בנו רגש שלילי. כעס או עלבון. זה מתקשר לזה שאנחנו גם לא צריכים להתלונן על שום דבר. סנקה כותב, שמשתמע מלשפוט לכף זכות, שלא נמרר בנפשו על דברים קטנים. לא נהיה קטנוניים כאשר נחפש איך לשפוט לכף זכות באופן מקדים. נמצא שהרבה דברים קטנים ולא משמעותיים ובטח לא שווים שנתרגז בגללם או שתפגם שלוות נפשנו.
אעשה התאמה לכמה מהדוגמאות של סנקה. למשל אם המלצר אינו זריז מספיק ואנחנו רעבים, או שטמפרטורת המים לא לרוחנו, או המיטה מבולגנת. השולחן לא מסודר טוב ובאמצע הארוחה חסר לנו משהו. סנקה אומר שזו רעות רוח להתרעם על דברים כאלה. נסו להיות סנגורים של המלצר לפני שאתם מתלוננים עליו.
תחשבו שאדם הוא בעל גוף עלוב אם כל רוח גורמת לו להצטנן. - דוגמא של סנקה לא שלי. אבל ממחישה היטב איך נפשנו חלשה אם היא מתרעמת מכל דבר קטן.
עוד נקודה:
אנחנו כועסים לרוב, מבלי להבחין בין המעשה לעושה. כלומר אנחנו כועסים על האדם ולא על התוצאה של מעשיו. אנחנו צריכים להפריד בין האדם למעשה. כשניתן סנגוריה לאדם קודם, יהיה לנו קל יותר לעשות את זה.
"כמו שאין זה דרך בעל שכל לכעוס על דברים שאינם בעלי נפש, כן הוא גם לעניין הבהמות שאין בהן תבונה ואשר לא יכלו לעשות לנו רעה, כי אין להן רצון. הלא אין עוול נעשה שאין ביסודו כוונה." כמו שהברזל או האבן יכולים להזיק לנו אבל לא לעשות לנו עוול. בכל זאת בטח ראיתם מישהו מתעצבן על הכלב שלו. להבדיל, אבל באותה מידה גם להתעצבן על הילדים. יש גם אנשים שהם בחסרון תבונה כמו הילדים, לעיתים קשישים. או תשושי נפש מטעם נפש פגועה או נפש שונה ולפעמים סתם נפש תשושה מעומס, עייפות וכדומה.
מכירים את אלה שהכל קורה להם? סנקה כותב שאותם אנשים, מבחינתם גלי הים זה בזכותם והגשמים החזקים זה מכוון אילהם כדי להזיק להם. אבל שום דבר מהדברים האלה לא באמת מכוון אליהם. "כי אין אנחנו תכלית היצירה וחילופי קיץ וחורף. לדברים אלה ישנם חוקים מיוחדים אשר בהם מתמלא חפץ האלוהים". כלומר, בואו לא נעוף על עצמנו. נרד לאדמה ונפסיק לחשוב שהעולם סובב למעננו או בגללנו. החוקים שמסובבים את העולם הם לא בגללנו. לכן אם משהו מתרחש שהשפיע עלינו, לא נעשה בכוונה כדי לעשות לנו עוול. וזה בכלל לא הפסד. זה לטובה. "הכל נעשה רק לטובתנו". או כמו שרבי עקיבא אמר את זה "גם זו לטובה".
"התרופה היותר טובה לכעס היא: לדחות אותו. את זאת תבקש בתחילה, לא שיסלח תכף, אלא שישקול בפלס. אם רק יחכה- יחדל."
זה החלק של להתמודד עם הכעס. התרופה. האימון המקדים לחשל את עצמנו, בטרם נכעס, זה לחפש סנגוריה על אחרים. יהיו אנשים שיגידו לנו על חברים שלנו דברים רעים, או ינסו להסית אותנו לכיוונים שליליים. לכן על מה שמנסים להסית אותנו כנגדו, אנחנו צריכים מייד לתת סנגוריה לפני שנשפוט לחומרה משהו בלי עדות מובהקת. בלי שבחושים שלנו הבחנו ואנחנו יודעים בוודאות שעשו משהו רע. לא סתם אומרים "לשון הרע לא מדבר אלי". נכון להקשיב לשני הצדדים.
במובן אחר, יש כאלה שאולי עושים לנו עוול, אבל מה הזכות שיש להם? לפעמים אנחנו שוקלים על פי אירוע שהרגיז אותנו. אנחנו צריכים לדחות את הכעס להשהות שיפוט, לשקול בפלס. אז אולי נמצא שמי שעשה לנו עוול לכאורה, (אני אומר לכאורה, כי מי שמסתכל על המציאות על פי דיכוטומיית השליטה, לא רואה בדברים שלא בשליטתו, עוול) עשה למעננו הרבה יותר מאשר אותו עוול. אז לא מגיע קצת זכות לאדם? יותר מזה, תמיד צריך לתת משקל גדול יותר לדברים טובים מאשר לעוול.
אם זה הורינו למשל, לא נכון לתת משקל גדול יותר לכל הטוב שעשו למעננו והוא לרוב המכריע, גדול יותר מאשר אם הרגיזו אותנו.
נכון לתת זכות לבני בנות זוג אם עשו משהו בטעות. כי כמה אנשים מתעצבנים על בני או בנות זוגם מהר יותר מאשר על אחרים רק בגלל שיש להם ציפיות מהם. רק בגלל שאנחנו כבר איתם זמן רב? אבל כמה טוב הם עשו לפני השגגה והטעות. תפרידו בין המעשה לבין אדם. הכוונה חשובה. לפעמים אנחנו כועסים על מישהו, אבל לא הייתה לו ברירה והוא לא ראה דרך אחרת לפעול או שעשה כפי שציוו עליו או פקדו עליו או שזו הייתה משימתו.
דוגמה:
אני מנסה להתרכז בכתיבת הפרק הזה, והבת הקטנה שלי מתאמנת לעצמה בשריקה. והיא לא יודעת לשרוק. היא בת 7 אבל בשבילה, זו מיומנות שהיא רוצה לרכוש והיא מתאמנת לעצמה בשריקה על פי שיר שהיא שומעת. תחשבו כמה זה מעצבן שריקות של אדם שלא יודע לשרוק, אין שום הרמוניה. אין צליל רציף. זה רק צורם ולא עקבי. לאדם עם הפרעת קשב וריכוז כמוני, דבר כזה מסית מתשומת הלב ומוציא מפוקוס. החלטתי לא להתעצבן, אפילו לא לבקש ממנה להפסיק כדי לתרגל את הסיבולת שלי ואת הריכוז שלי מצד אחד. ומצד שני, חשבתי ממש בזמן אמת, שהיא גם לומדת לנגן, אז לנסות לשרוק על פי שיר, בטח תורם לשמיעה המוזיקלית שלה. תורם לתאום בין שמיעת הצליל לביצוע שלו. זו מיומנות להתאמן עליה. היא עוד עוצרת ושואלת אותי, "אבא, שמעת איך אני שורקת לפי השיר?". לא היה דומה בכלל. לפעמים בגלל שמישהו מרוכז, גם הנפש שלו לא בשליטה תבונית מלאה וכעס יכול להתעורר. אבל אם הייתי מתעצבן עליה, הייתי פוגם בחדווה שלה, כששרקה. ראיה לחדווה שלה, זה שהיא רצתה שאשים לב להצלחה שלה. (ולא באמת היתה הצלחה, רק שיפור). אם הייתי מתעצבן, הייתי פוגע בה ובעצמי. וגם לא הייתי ער בכלל לכך שאני פוגע באימון שיכול להועיל לה, גם אם נראה סתמי. תחשבו שאנשים ברחו מהחדר גם כשפגניני התחיל ללמוד לנגן בכינור.
הניתוח הזה שתיארתי עכשיו לאירוע כל כך טריוויאלי ופשוט קורה לנו פעמים רבות במהלך היום ובמהלך החיים. באירועים קטנים וגדולים. אבל בגלל שהתאמנתי רבות על לחפש סנגוריה וכף זכות ולחפש את החיוב, קל היה לי הפעם לא להתעצבן. קל היה לי אחרי שאני כבר תקופה ארוכה מאוד מתאמן על מה שסנקה כתב "התרופה היותר טובה לכעס היא: לדחות אותו. את זאת תבקש בתחילה, לא שיסלח תכף, אלא שישקול בפלס. אם רק יחכה- יחדל.". זה בדיוק מה שעשיתי על השריקות. היא גם הפסיקה מהר יחסית. כמה בן אדם יכול לשרוק?
אז יכול להיות שיעשו לנו עוול. אבל או שזה לא מדעת, ואז מה הטעם לכעוס. או בשל מחלה או פגיעה כלשהי. או שהגורל גרם לכך שמשהו או מישהו יפגע בי בטעות ולא בכוונה. אז נפגעתי אבל לא עשו לי עוול, אז מה הטעם לכעוס. אם אדם טוב עשה לי עוול, אתן משקל גדול יותר לכוונות האדם ומי שהוא או היא. אם מי שעשה לנו עוול הוא אדם רע, אז מה הפלא ? מה יש לכעוס על מישהו שזה הטבע שלו. הוא כבר מעניש את עצמו באופי הרע שלו. זה לא אומר שאני צריך לספוג, להכיל או כל מילה כזאת שתבחרו. אני יכול לפעול בהתאם למידות הטובות שלי אבל למה לי לכעוס?
לסיכום.
תתאמנו להשהות שיפוט כמו הסקפטים כדי לחקור ולבקש את האמת. דיאלקטיקה סוקרטית כדי לא לחשוב שאתם יודעים. אח"כ לחפש את החיובי בכל דבר. fake it until you make it. גם באופן מלאכותי. אם כבר כעסתם, תדחו את התגובה. תנו לעצמכם זמן להכניס את התבונה לפעולה. תפרידו בין הפגיעה לפוגע. לא תמיד זה עוול. תשקלו היטב את כל הצדדים ותמיד תנו משקל גדול יותר לטוב.
ואהבת לרעך כמוך, זו כל התורה.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments