early ‘lover, you should’ve come over’ lyrics from jeff’s journal
שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
פנתה אלי מאזינה ותיקה בשאלה. מאחר ואני אוהב לתת שמות בדויים, אז נקרא לה שירה.
שירה שאלה, האם יש איזשהו פרק בנושא של פרידה. היא התכוונה לפרידה מבן זוג.
שירה כתבה לי:
שהקשיבה לפרקים קודמים, ונחמד יהיה להקשיב לפרק על הדרך לשמור על קור רוח וחוסן מנטלי (ככל האפשר) גם בזמן פרידה מבן זוג, שהרבה פעמים באופן טבעי מוביל לחוסר איזון. שירה קראה את מחשבות לעצמי של מרקוס אורליוס ואת המדריך של אפיקטטוס. אבל לא מצאה שם התייחסות ישירה לסיטואציה כזו. אז כמובן שאני שמח להיענות ואם זה יעזור אפילו במקצת, שכרי יהיה בצידי.
אני רוצה להתחיל דווקא להתייחסות של שירה לכך שקראה את "מחשבות לעצמי" ואת "המדריך". מאחר ויש בהם את מה שצריך. אבל שירה צודקת, שצריך לדעת לעשות את ההקשר. הדרך לקשר את מה שקוראים בפילוסופיה הסטואית לאירועים שאנחנו חווים, היא דווקא לא בקריאה, אלא בתרגול.
כי העצה שאתן היום בנושא, יכולה לעזור, אבל מי שתרגל פילוסופיה סטואית עוד לפני שחווה פרידה כמו שמתארת שירה, יתמודד טוב יותר בשל האימון שקדם לפרידה.
נתחיל בעיקרון ומבחן שסנקה מציע לחברו לוקליוס (מכתב 13.6-7): "שאל את עצמך 'האם אני מתענה בלי סיבה ונעצב חינם, האם אני הופך לאסון מה שאיננו אסון?'... איך אוכל לדעת אתה שואל, 'אם מה שמענה אותי הוא הבל או אמת?'. אמץ לך את הכלל הבא: אנחנו מתענים במה שבהווה או במה שבעתיד או בשניהם. לגבי ההווה השיפוט קל, אם אתה נהנה מחירות וגופך בריא ואינך סובל מכאב כלשהו. לעתיד נדאג בעתיד, היום אין רע".
סנקה מתייחס פה לעתיד אבל זה גם נכון לעבר. אין לו יכולת ממשית להכאיב אם אנחנו לא מחיים אותו בהווה. כי גם על אירועי עבר אנחנו יכולים לשאול אם מה שמענה אותי הוא הבל או אמת. הוא אמת רק אם הוא מתרחש כרגע. אם הפרידה התרחשה כבר. הכאב ממנה הוא הבל. טוב לא בדיוק הבל. הכאב והגעגוע הם אמיתיים. אבל אנחנו חייבים להבין קודם שאנחנו אלה שמקיימים אותם בהווה. האירוע עצמו כבר מאחורינו.
מאחר הזיכרון שלי מפרידה אישית הוא מאוד ישן, ביקשתי עזרה מחבר יקר שכתב את אחד מהשירים הכי יפים, שמדבר על אובדן מערכת יחסים. אני מדבר על השיר של היוצר הגאון ג'ף באקלי עליו השלום, השם יקום דמו שהלך מאיתנו בטרם עת בגיל 30. הוא טבע בנהר המיסיסיפי כשהיה בממפיס. ובגלל זה אני לא מוכן להיכנס למיסיסיפי או לבקר בטנסי. טוב, נודה שמעולם לא הייתי שם ולא רואה את עצמי גם מגיע לשם. אבל אם ירצה הגורל ואכן אגיע לטנסי, אני מבטיח חגיגית שלא אכנס לנהר. בכל אופן, לשיר קוראים
Lover, You Should've Come Over
אולי השיר הכי יפה של ג'ף באקלי. השיר ארוך אז רק אתקצר ואתאר. אבל ממליץ למי שלא מכיר, להאזין לשיר.
הוא מתחיל בתיאור של תהלוכת הלוויה. אבל הלוויה למערכות יחסים עצובות.
ג'ף אומר בשיר, אולי אני צעיר מידי מכדי לשמור על אהבה טובה מלהשתבש. הוא מתאר את הגעגוע כמו רעב לאהבה מבלי יכולת להזין אותה.
She is a tear that hangs inside my soul forever
היא הדמעה שנשארת בתוך נשמתי לנצח זה משפט אחד מופתי מבין כמה בשיר הזה שנותן את התחושה של אובדן אהבה. לפעמים זה נראה שלאחר פרידה, הכאב והגעגוע ישארו איתנו.
אז איך מתגברים?
נחזור לסנקה.
במכתב 78 לחברו לוקיליוס (14), הוא כותב: "האדם כמידת אמונתו כן מידת אומללותו" רק ההתחלה של מה שהוא אומר פה דורש פרק שלם, אבל לא נכנס לחלק הזה. הוא ממשיך: "צריך, לדעתי (אומר סנקה), להימנע מתלונות על ייסורי עבר וממילים אלה: 'לאיש מעולם לא היה רע יותר. אילו ייסורים, אילו תלאות סבלתי! איש לא חשב שאבריא! כבר ביכו אותי קרובי, כבר נואשו ממני הרופאים! אפילו המעונים במכשירי עינויים לא סבלו כמוני! אפילו נכונים הדברים, הם כבר עברו ותמו. מה יועיל לך להיזכר במכאובי עבר ולהיות אומלל כי היית אומלל? אין איש שאינו מגזים את תלאותיו ומכזב את עצמו. מה שהיה מר לסבול נעים לספר. טבעי לשמוח שתמו התלאות. (ועכשיו מגיע החלק החשוב פה בציטוט) שני דברים צריך לעקור, פחד מהעתיד וזיכרון של ייסורי עבר. האחד כבר אינו נוגע לי, האחר עדיין לא.".
מה שמביא אותנו נקודה חשובה לגבי הסטואיות.
אני מניח שרציונלית כולנו מבינים שהעבר מצוי בעבר ואין טעם להתלונן על זה או אפילו לסבול מזה. זה כבר לא קיים, זה עבר. רק אנחנו מעלים מהאוב את הכאב וסבלים ממנו בהווה. כמידת האמונה שלנו כן מידת האומללות שלנו. כלומר ככל שאנחנו נאחזים בעבר, אנחנו יותר אומללים. אז כאמור, כולנו מבינים את זה. החלק הקשה הוא להרפות מזה. כמו שאמר ג'ף באקלי זצ"ל She is a tear that hangs inside my soul forever
אז אפשר לשאול, מה הטעם שאני יודע רציונלית שאין טעם בכאב מאהבה שאיבדנו או אכזבה, אבל עדיין אני לא יכול להשתחרר מזה?
הפער הזה שבן הבנה רציונלית לבין זה שהרגש שלנו לא מרפה מאירועי עבר, זו הסיבה שרוב הפילוסופיה הסטואית, היא לא ההבנה אלא התרגול. למשל המדריך של אפיקטטוס הוא ספר קל להבנה. הוא כתוב בפרקים קצרים שאפשר אפילו לשנן. וזה בדיוק העניין, הוא נועד לשינון כי הסטואיות היא תרגול לא רק הבנה.
אפיקטטוס אומר את זה מפורש (השיחות 1.29.35): "אם לא למדת מה שלמדת על מנת שתוכל להשתמש בו הלכה למעשה, לשם מה למדת?".
זאת אומרת, שלא מספיקה ההבנה אלא היישום שלה הוא מה שחשוב. ולדוגמא האהובה עלי, מה הטעם שאני יודע שחשוב לשמור על תזונה ולשמור על הכושר, אבל אני בטטת כורסא וניזון בעיקר מפיצה? הדוגמה הזאת היא הפשטה. הפילוסופיה הסטואית, גם מדברת על ליישם את האתיקה שלנו במוסר, במערכות היחסים שלנו וגם ברגשות שלנו. בכל מה שמפעיל אותנו.
אפיקטטוס אומר בספר השיחות 1.4.20: "אם בקומו בבוקר השכם הוא שומר ומקיים את העיקריים האלה - הוא מתרחץ כאדם ישר, אוכל כאדם צנוע, ובכל הנסיבות שבהן יימצא הוא מתאמץ לפעול לפי העיקרים המנחים אותו, דוגמת הרץ הנוהג לפי כללי המירוץ, ודוגמת המאמן את הקול, הנוהג לפי כללי אומנותו - כזה הוא האדם המתקדם באמת, ולא לשווא נדד מביתו.".
אז אני מציע לשירה ולכולנו, כמה תירגולים כמו קוקטייל תרופות מזור לנפש הדואבת:
תבחרו כמה ציטוטים סטואיים רלוונטיים לעניין שאנחנו רוצים לעבוד עליו ותקראו אותם כל יום. קחו הפסקה קטנה ותחשבו על המשמעות של הציטוטים הללו. לדוגמא כמו הציטוט מסנקה: שני דברים צריך לעקור, פחד מהעתיד וזיכרון של ייסורי עבר. האחד כבר אינו נוגע לי, האחר עדיין לא.". או הציטוט שהוא ממש הנחיה מעשית שעלינו ליישם: "הימנע מתלונות על ייסורי עבר… אין איש שאינו מגזים את תלאותיו ומכזב את עצמו." אתם יכולים להגיד לעצמם אל תתלונן, אל תתלונני. אני משקרת לעצמי שאני נזכרת בגעגוע או בכאב, כי זו הגזמה זה לא באמת כזה נורא. זה היה בעבר, זה לא מתרחש היום.
תרופה שניה: לרומאים היה ביטוי hic et nunc המשמעות היא כאן ועכשיו. תהיו מודעים למחשבות שלכם. כשהם מתחילים לנדוד לעבר זכרונות עצובים ממערכת היחסים שאבדה, תפנו אותם מחדש. התמקדו בכאן ועכשיו. החיים שלכם מתרחשים עכשיו בהווה, לא בעבר. סנקה מתייחס לזה גם במכתב 69.3 לחברו לוקיליוס: " מי שמנסה להסיר אהבה מלבו, חייב להימנע מהיזכרות כלשהי בגוף האהוב, כי דבר אינו צומח מחדש בקלות כזאת כמו האהבה. כך מי שרוצה לסלק את תאוותו לכל הדברים שהבעירו פעם את תשוקותיו, יסב עיניו ואוזניו ממה שהשאיר מאחור." סנקה מתייחס פה לכל דבר שמפעיל בנו רגש. אך הוא גם מדבר מפורש על אהבה אבודה. לוודא שאנחנו שולטים במחשבותינו בזמן אמת. כי זה כמו שמרקוס אורליוס כתב לעצמו בספר החמישי של "מחשבות לעצמי": "(16) כטיב הגיגיך החוזרים ונשנים כך יהיה טיב רוחך; הלא הנפש נצבעת בגוני המחשבה. צבע אותה אפוא ברצף מחשבות כגון אלה: היכן שאפשר לחיות, שם גם אפשר לחיות טוב". אתם אלה שאחראים לצבוע את הנפש שלכם בצבעים טובים על ידי שליטה במחשבות שלכם, ניהול שלהם.
עצה נוספת היא לנהל יומן פילוסופי, השתמשו בו כדי לאפשר לעצמכם לבטא את הרגשות שלכם, אבל גם לכתוב עליהם בצורה מנותקת, כדי לעזור לעצמכם להתרחק מהם. זו שיטה דרך אגב שאומצה גם בפסיכותרפיות מודרניות. למעשה ההצעה היא לכתוב כמו שמרקוס אורליוס כתב. בגוף שני. הוא כותב על עצמו בריחוק. הוא לא כתב "אני כועס". הוא כתב "הלא ברור כי אדם הנתקף כעס פונה עורף להגיון מתוך כאב כלשהו, כעין עווית בלתי רצונית…".
מעת לעת, תעשו מבט מעל. כמו שמרקוס אורליוס עשה. כאשר מסתכלים בפרספקטיבה ארוכת שנים, דברים פחות כואבים. תחשבו על זה, נכון, הפרידה כואבת. אבל בהסתכלות של שנים אחורה, זה יכאב פחות אם בכלל. בטח אם במהלך הזמן קדימה תהיו עסוקים ומאושרים ותבנו לכם משהו חדש. מערכות יחסים חדשות, תתקדמו באימון הסטואי שלכם. כמו שמרקוס כתב לעצמו בספר 9 של "מחשבות לעצמי: "32) אתה יכול להסיר מעליך טרדות מיותרות רבות, הואיל והן נמצאות, רובן ככולן, בתחומי שיפוטך. או אז תיצור לעצמך כר נרחב בחובקך את היקום כולו במחשבתך, תהגה בנצח הזמן ותיתן דעתך על מהירות השינוי בכל עניין ועניין לפרטיו; מה קצר פרק הזמן מן הלידה עד המוות! חשוב על תהום הזמן אשר לפני הלידה, וכמוה התהום האינסופית שלאחר המוות".
בדומה ל"מבט מעל", אפשר לשנות את ההסתכלות שלנו כשחושבים על כמה אנשים עברו מה שאנחנו עברנו, או גרוע יותר. כן יש נחמה מסוימת שיכול להיות גרוע יותר. גם את זה אומר לנו אפיקטטוס ב"מדריך": "אפשר ללמוד את רצונו של הטבע מתוך הדברים שביחס אליהם איננו שונים זה מזה. למשל, כאשר משרתו של אחר שובר ספל שתייה, התגובה הרגילה והמיידית היא "זה אחד מהדברים שעשויים לקרות". דע, אם כן, שכאשר גם משרתך שלך ישבור ספל שתייה, עליך לנהוג באופן שהיית נוהג במקרה של האחר. העבֵר ויַחס תפיסה זו גם לדברים החשובים יותר. ילדו או אשתו של אחר הלכו לעולמם? אין אדם אשר לא יאמר: "זו דרכם של בני אנוש." אולם כאשר ילדו של האדם עצמו הלך לעולמו, מיד יקונן: "אבוי, אומלל אני." אך עלינו לזכור כיצד אנו מרגישים כלפי אחרים בשומענו אותו הדבר".
בגדול, חרטה ועצב על מעשים שאנחנו לא יכולים לתקן הם בזבוז זמן ובזבוז אנרגיה רגשית, אבל הרהור זהיר וחסר תשוקה על מה שקרה כדי ללמוד ממנו הוא ניצול טוב מאוד של הזמן שלנו. זה נכון לעשות. אבל גם חשוב לעשות את זה בלי רגשות שליליים. למידה נטו. בלי שיפוטיות ובלי הלקאה. יכול להיות שהפרידה הייתה חד צדדית, יכול להיות שאין לנו כל תרומה ויכול להיות שאנחנו יזמנו את הפרידה. זה לא משנה את הכאב. אבל זה משנה אם נלמד מה היו הבחירות שלנו והאם היו נכונות. אם נבחן את הבחירות שלנו באופן מושכל, כאמור לא שיפוטי ורגשי. רציונלי.
בסופו של דבר, הגורל שולט בחיינו. המזל לא נתון לשליטתנו. יום אחד אתה בפסגה, למחרת אתה מרגיש אומלל. ההגנה היחידה שיש לנו היא לטפח גישה של שוויון נפש, באהבה כמו כל דבר אחר: להעריך את מה שיש לך כשיש לך את זה, שחרר את זה כשהיקום לוקח את זה בחזרה.
לסיכום,
אני ממליץ לעשות בחירות טובות היום. אני ממליץ לשירה להיות פעילה בהקשר של ניהול המחשבות שלה היום ופעילה בבחירות טובות בהווה. זנון מייסד הסטואה אמר "האושר הוא זרימה טובה של החיים". אז לוודא שאנחנו מתמקדים בעשייה היום. אוסיף ואומר שהאושר הוא בחירה פעילה. תתמקדי בזה.
חוץ מזה המשפט המעצבן ביותר בהקשר הזה "יש הרבה דגים בים", הוא גם נכון וגם מתאים למה שאמרתי, לבחון היום להיות מאושרת.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
留言