top of page

פרק 130 סרקזם, ציניות וצינים

Jacob Jordaens: Diogenes Searching for an Honest Man 1642

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם יכולים לחפש גם דף האינסטגרם או קבוצת הפייסבוק. אם תעקבו, זה יעזור לכם לתרגל, להנכיח בחייכם ולשמר את הפילוסופיה הסטואית. 

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.



חשבתם פעם על המילה ציני? או סרקסטי? 

הם קצת מבולבלים היום. ראשית סרקזם, היא עוקצנות לגלגנית. סוג של ביקורת אירונית לפעמים. מקור המילה הוא מיוונית עתיקה שהכוונה כנראה היא קריעת בשר בשיניים. סרקזם זה דיבור מריר. אפילו קצת שלילי. יש אמירה שמיוחסת לאיינשטיין ולא טרחתי לבדוק אם אכן הוא אמר או כתב את זה, כי מיוחסות לו כל כך הרבה אמירות שלא אמר. אבל האמירה בפני עצמה מעניינת: "התרחקו מאנשים שליליים, יש להם בעיה לכל פתרון".

ציניות לעומת זאת. לפי ויקיפדיה: 

"היא עמדה המאופיינת באי אמון כלפי בני אדם, מתוך אמונה כי הם אנוכיים מטבעם, וכן חוסר אמון כללי במניעים של אחרים. ציניות מודרנית הוגדרה כיחס של חוסר אמון כלפי ערכים אתיים וחברתיים הנטענים על ידי קבוצות או אנשים מסוימים, ודחייה של הצורך להיות מעורב חברתית. הציניות פסימית לגבי יכולתם של בני אדם לעשות בחירות מוסריות נכונות. במקרים קיצוניים, ציניות יכולה להתפתח למיזנתרופיה; כתוצאה מחוסר אמון בבני אדם, הציניקן עלול להתחיל לשנוא את המין האנושי.

המקור הלשוני של המונח בשמה של תנועה ביוון העתיקה מיסודו של אנטיסתנס, שנקראה "ציניקנים" אף כי אמונותיה היו אחרות.".

עד כאן ויקיפדיה. 

אז הציניים של ימינו למעשה מעבירים ביקורת על אחרים מבלי להיות מעורבים בעצמם. הציניות נתפסת כתכונה שלילית. הציניים הם פסימיים. זה לא סטואי להיות פסימי… וזו לא חוכמה גדולה להעביר ביקורת מבלי לחוות, להתנסות ולהבין באמת את המציאות או להבין מה באמת חווה מי שאנחנו מבקרים אותו. לכן, הביקורת הצינית, לא מתקבלת בברכה. זו לא חוכמה גדולה לבקר משהו שאין לנו מושג בו ואנחנו לא באמת מבינים. אני מניח שכל מי שמאזין לי עכשיו, לא ממש מעריך ציניות וסרקסטיות שמופנית כלפיו. ובצדק. כל מי שהאזין לי בפרקים אחרים, שמע את הסיפור על דיוגנס הציני שישב בחבית שלו באתונה וכאשר בא אליו אלכסנדר מוקדון ושאל "מה המלך יכול לעשות עבורך", ענה לו דיוגנס, "זוז אתה מסתיר לי את השמש". הסיפור הזה לדעתי, הנציח את ההבנה הלקויה של הציניות. כי לכאורה, דיוגנס, אינו מעורב בחברה, רק רוצה להתחרדן בשמש. לא להיות מעורב בחברה, לא להתנסות, לא לעבור את מה שאלכסנדר עבר כדי להיות אלכסנדר. אבל כוונת הסיפור היא להמחיש שדיוגנס לא צריך שום דבר שיכול אלכסנדר לתת לו. כי האסכולה הצינית, היא שונה ממה שמובן היום כציניות. הציוניות היום מזכירה אוהדי ספורט שמפצחים גרעינים ביציע ומקללים את השחקנים, המאמן, השופט ואמא שלו כשהם זורקים הערות ועצות מה נכון לעשות מבלי שיש להם ניסיון מעשי. מבלי שהם יודעים מחוויה, מה כרוך בלהיות בתפקידים הללו. הם צועקים מהצד כאילו שדעתם היא הנכונה. אבל לעולם אין דרך לבדוק ולהוכיח שהביקורת שלהם נכונה, כי הם אף פעם לא משתתפים פעילים במשחק. אבל דיוגנס כן התערה בחברה. הוא לא רק צעק מהיציע.

אם ויקיפדיה כבר מזכיר את האסכולה הצינית. כבסיס לציניות המודרנית, נכון להסביר מה ההבדל. 

נתחיל בסוקרטס. היו כמה וכמה תלמידים שלו שהקימו אסכולות פילוסופיות לאחר מותו. כולנו מכירים את אפלטון והאקדמיה כמובן. הוא המפורסם והמשפיע ביותר. אבל היו עוד שהשפיעו לא מעט. הקירינאים, היו הדוניסטים ושאפו רק להנאות הגוף.  הם נעלמו מהר ודעכו עם עליית האפיקוראים שהיו דומים להם קצת עם הבדלים מסוימים והיו יותר פופולריים. האסכולה המגארית שנתנה דגש לדיאלקטיקה של הגעה לאמת על ידי בחינת לוגית של מושגים. 

והיו הצינים. שבספרות גם נקראים קיניקאים. המייסד של הציניים היה אנטיסתנס. (360-455 לפנה"ס) תלמידו של סוקרטס. הוא יצא נגד אפלטון ותורת האידאות שלו ונתן דגש עיקרי למידות טובות. הוא ראה בסוקרטס מופת ודוגמה כמו גם בהרקולס. הוא העריך עבודה קשה וסלד מתענוגות ומותרות. הוא אמר "עדיף בעיני שאשתגע, ובלבד שלא אשקע בחיי תענוגות". הוא הטיף לחיים על פי הטבע ואמר שמספיק לחיות חיים מוסריים כדי להיות מאושרים. המוסר והמידות הטובות הם הטוב היחיד והמוחלט. 

הוא העביר ביקורת על הדמוקרטיה באתונה שגרמה לכך שמונו אנשים לא ראויים לתפקידים ציבוריים. דוגמא לביקורת כזאת, התרחשה כאשר חסרו סוסים עבור החיילים האתונאים, אמר להם אנטיסתנס שיקחו חמורים. וכששאלו למה הוא לועג, אז הוא ענה "מדוע תתרעמו? והלא אף הללו שמיניתם לאסטרטגיים צבאיים אין להם כל מושג בענייני צבא ובחכמת המלחמה, ורק מכוח החלטתכם נעשו אסטרטגיים".

אנטיסטנס לימד בגימנסיה באתונה שנקראה "קינוסארגס". זו היתה גימנסיה שהוקדשה להרקולס. מניחים שזה הבסיס לשם ציניקנים. המקום "קינוסארגס". הדעה היותר נפוצה שהמילה קיניים היא למעשה להתכלב. כמו דיוגנס, תלמידו של אנטיסתנס. דיוגנס היה המורה של קרטס. קרטס, היה המורה של זנון מייסד האסכולה הסטואית. 

הציניים הטיפו בחדות לשון בענייני מוסר. הסטואים נבדלו מהציניים אבל העריכו את הציניים יותר מכל אסכולה פילוסופית אחרת. לכן אחד מהפרקים הכי ארוכים בספרי השיחות של אפיקטטוס, נקרא "ייעודו של הקיניקן". 

אפיקטטוס למעשה מתייחס לחכם הסטואי כשהוא מדבר בפרק הזה על הציני וייעודו. ויש הבחנה ויש הבדל בין הסטואי לציני. אני אסביר בהמשך. אבל הצינים זכו להערכה מצד אפיקטטוס. גם זינון מייסד הסטואיות התחיל את דרכו הפילוסופית תחת הדרכתו של קרטס הציני באתונה כמו שאמרתי. 

אני לא מניח שמישהו מאיתנו יבחר בחיים של ציני, אבל ההבחנה פה תהיה בעלת משמעות ונוכל לקחת ממנה פה משהו לחיינו. 

אפיקטטוס מתחיל את השיחה בכך שיש לבחון את נושא ייעודו של הציני במתינות. אבל כבר מראש הוא יכול לומר שמי שמקבל על עצמו תפקיד של ציני, צריך להבין את טבע האדם ואת הטבע בכלל. להבין מה זה אומר לחיות על פי הטבע. אפיקטטוס השתמש באנלוגיה שאומרת שאם אדם נכנס לבית מסודר ויפה ויגיד אני צריך להיות בין בית פה, ויתחיל לחלק הוראות בשחצנות, אז יעיפו אותו החוצה. זה נכון גם להיות בן בית ביקום בכלל. 

האנלוגיה כבר מתארת את תפקידו של הציניקן כמי שמחלק הוראות בביתו לאחרים. כלומר, כמישהו שמעיר לסביבה על היבטים מוסריים. אבל הוא חייב לעשות את זה בדרך מסוימת. חייב לעשות את זה נכון. כבר כאן יש לנו הבחנה בין הציני המודרני לזה המשתייך לאסכולה הצינית. שניהם מעבירים ביקורת. אך הפילוסוף עושה זאת נכון, עם הבנה של המציאות- לכן האנלוגיה ליקום כביתו. הוא מבין את החוקים ביקום. חוקי הטבע. הוא מבין את המציאות.  

אפיקטטוס מתחיל בהסבר על הציני, בכך שכל אחד עושה את תפקידו הראוי לו. אם אתה יכול לנהל את הצבא, אז תהיה אגממנון שהנהיג את היוונים במלחמה עם טרויה. אם אתה יכול להיות אכילס, אז תלחם בהקטור הגיבור הטרויאני. 

אבל אם אדם חסר כשרונות מתאימים להנהיג צבא היה מבקש את התפקיד, והוא היה מקבל אותו, הוא היה מתבזה. 

לכן גם אם אדם רוצה לנהוג כמו הצינים, הוא צריך לבחון אם הוא מתאים לתפקיד. זאת אומרת שלא כל אחד צריך לדבר בציניות. לא מספיק להתלבש בלויים, לישון על הרצפה, לבקש נדבות ולקלל את העוברים והשבים. לא מספיק לנזוף במי שעשיר. אם ככה נראה הציני בעינייך אומר אפיקטטוס לתלמיד שהתייעץ איתו, אז כדאי שתרד מזה. 


לפני שמישהו לוקח על עצמו את התפקיד של הציני. ויש פה הבחנה שלא אפיקטטוס אומר אותה אלה אני. האבחנה היא בין מי שלוקח תפקיד של ציני לבין מי שתכונת האופי שלו היא כזאת. מי שמטעמים פסיכולוגיים נוהג בציניות. הוא כמו הציניים המודרנים שלפעמים הם סתם סרקסטיים, או אוהדי ספורט.  

אז לפני שמישהו לוקח על עצמו תפקיד של ציני או ששואף להיות חכם סטואי, אז הוא או היא צריכים לשנות את ההתנהגות שלהם. 

אפיקטטוס מתחיל למנות:

  1. לא להאשים אחרים בכלום. גם לא את אלוהים. או את הגורל או המזל. בקיצור לא להאשים. 

  2. אנחנו צריכים להסיר מעצמנו כל תשוקה כלפי דברים חיצוניים ולהפנות את ההסתייגות שלנו וההימנעות שלנו רק מדברים שהם ברצוננו החופשי. כי אם ננסה להימנע ממה שכפוי עלינו ולא בשליטתנו, אנחנו נהיה מוטרדים. זה אומר, לא לכעוס, לא לקנא לא לרחם על אף אחד. לא לחמוד מישהו או מישהי יפים. לא לבקש כבוד. גם לא לרצות עוגה טעימה(דוגמא של אפיקטטוס לא שלי, למרות שזה נראה שאפיקטטוס מדבר ספציפית אלי כשהוא אומר את זה). 

ההסבר למה הציני שרוצה להיות אור לאחרים בדרך הנכונה, צריך לקבל על עצמו את ההתנהגויות הללו, הוא שהציני לא צריך להתחבא משום דבר. אחרים מחביאים התנהגויות שלהם. מאחורי חומות, דלתות, באפילה. לאנשים יש הרבה דרכים להסתיר מה שהם עושים. אפיקטטוס מתאר את זה כך:

אדם מעמיד שומר בכניסה לחדר שינה שלו ואומר לשומר, אם מישהו בא, תגיד שאני לא פה. אני לא פנוי. אבל הציני, לא מבקש מחסה משום דבר מלבד כבודו. שימו לב שקודם אמרתי שלא צריך לבקש כבוד ועכשיו אני אומר שכבודו של הציניקן הוא המחסה היחיד שלו. כי זה שונה. לבקש כבוד מאחרים, זה לצפות שגורמים חיצוניים ינהגו בכם כמו שאתם רוצים. לדרוש את זה, זה בכלל יכול להיות גם אם אתם לא ראויים לכך. לעומת זאת הכבוד שעליו מדבר אפיקטטוס שמהווה מחסה לציני, הוא התנהגות ראויה ומכובדת. זאת אומר, שאם אני רוצה להטיף למישהו, אני חייב קודם להיות בן אדם ראוי בעצמי לפני שאני אומר לאחרים מה לעשות ואיך לנהוג. 

אם הציני נוהג בחוסר כבוד, הרי הוא חשוף לעיני כל. הוא אמור לנהל את חייו בפתיחות מלאה. בלי להתבייש בשום דבר שהוא עושה או אומר. לא בגלל שהוא חסר בושה, אלא בגלל שהוא מנוהל נכון ע"י שיכלו ורצונו החופשי. אין לו במה להתבייש כי התנהגותו ראויה על פי מידות אתיות טובות. אפיקטטוס כותב כך: "כבוד עצמו זהו ביתו, זוהי דלתו, אלה הם שומרי חדר משכבו, זוהי אפילתו. אסור לו לרצות להסתיר משהו השייך לו (שאם כן ירצה, הוא חדל להיות הוא עצמו. הוא השחית במו ידיו את הציניקן שבו, את אדם האויר החופשי, את בן החורין שהיה ; הוא התחיל לפחוד מדברים חיצוניים ; הוא התחיל להיזקק למחבוא). ואפילו ירצה בכך לא יעלה הדבר בידו, כי איפה יסתיר את עצמו וכיצד? אם במקרה רע יתפס האדם הזה, המדריך של כולנו, הפדגוג שלנו, מה יגדל צערו! אדם שפחדים אלה לו, היוכל בביטחון שלם ובלב שלם להדריך אנשים באורח חייהם? זה לא יתכן, זה אי אפשר." .


הערת שוליים קטנה. אפיקטטוס משתמש במילה פדגוג. היום כולנו מבינים את המילה הזאת בהקשר הלימודי חינוכי. כבר בעת העתיקה זו הייתה המשמעות והמקור שלה הוא מיוונית עתיקה. παιδαγωγέω‏ (phaidagōgeō). כמו שדמגוג הוא מוביל את העם- דמוס = עם, gōgeō = מוביל. כך phaida = ילד ו-gōgeō = מוביל. בעת העתיקה היה תפקיד כזה בד"כ של עבד שהיה מוביל את הילדים לגימנסיון או לבי"ס ולוקח את הספרים שלהם. מוביל הילדים קיבל מובן של מחנך היום. 

אפיקטטוס אומר שזה תפקידו של הציני. והטיעון שלו משכנע, אף אחד לא ירצה שמישהו מושחת יטיף לו מוסר על התנהגות אתית. כמו שאף אחד, לא ישתכנע להפסיק לעשן, ע"י רופא ריאות שמעשן כבד.  


הציניקן האמיתי, נוהג בחכמה, בהבחנות בין טוב לרע ומבין שהוא נשלח להראות לאחרים את הדרך בשאלת הטוב והרע. 

אפיקטטוס אומר שהציניקן הוא גם כמו מרגל. הוא קובע אילו דברים לטובת בני אדם ואילו לרעתם. הוא בהתחלה יבדוק את הדברים בדייקנות, כלומר מה נכון ומה לא. איך נכון להתנהג, מה אמת ומה לא. יוודא שהרשמים שלו מהמציאות נכונים, ויחזור לבני האדם ויספר להם מה אמת ומה לא. הוא לא יפחד, לא יתרגש, לא יראה אדם כאויב ומעל לכל הוא לא יתבלבל על ידי רשמים לא נכונים. שזה שונה מציניקן מודרני שלא יהיה כזה שבודק מה נכון ומה לא לפני שהוא מבקר ומעיר. 

הציניקן יראה לאנשים את המקום הנכון לחפש בו את האושר. כי לא עתירי הנכסים הם המאושרים. לא נושאי משרה בכירה. הציניקן יראה לנו שאנחנו מסתנוורים מהצלחה לכאורה של אחרים. אבל אם נבחן ונשאל אותם, נבין שהם לא מאושרים. דווקא בגלל המשרה הבכירה או העושר שלהם הם לא מאושרים. אפילו במלכות לא ימצא האושר. אחרת נירון הקיסר היה צריך להיות מאושר אומר אפיקטטוס. הוא שואל, למה רע לאנשים כאלה? יש להם כסף ונכסים, האם העושר שלהם מרגיש רע? לא. אז הבריאות לקויה? אז מה רע להם? הם לא מאושרים כי הזניחו את השכל שלהם. את התבונה. הם השחיתו את היסוד המנחה שלהם את החשיבה החופשית והרציונלית. זה היסוד שעל ידו אנו משתוקקים ונמנעים. נדחפים למעשה ונמנעים ממעשה. אם מישהו מזניח את היסוד הזה, הוא מפספס את מהות הטוב בשבילו הוא נוצר, הוא מפספס מה רע. הוא לא מבחין באמת מה שייך לו ומה לא שייך לו. הוא לא שם לב שבמה שמחוץ לשליטתו, לא יכול להיות מצוי הטוב. 

אנלוגיה נוספת שנותן אפיקטטוס, היא של מלך. מלך המחזיק בשרביטו של זאוס. הוא אומר: "אין מלך נעשה אומלל כשם שאין אלוהים נעשה אומלל". אחת ההשערות היא, שהכוונה של אפיקטטוס היא שכל עוד מלך מחזיק בשרביט זאוס, ברכת האלים עליו והוא לא אומלל. אם הוא אומלל, זה אומר שהוא כבר לא מלך. אלא למעשה הוא רק רועה צאן. למשל אגממנון שאפיקטטוס מביא אותו דוגמא למלך היווני שנלחם בטרויאנים. הוא כונה אצל הומרוס "רועה לאומים". אז כולנו כבשים והמנהיגים שלנו לא מלכים באמת. 

"ובכן, איפוא,  במה נמצאת מהות הטוב, הואיל ואינה בדברים האלה? אנא, הגד לנו, כבוד השליח והמרגל!

  • היא נמצאת במקום שאינכם מצפים לה שם, ואינכם רוצים לבקשה שם. כי אילו רציתם, הייתם מוצאים אותה בתוככם אתם ולא הייתם תועים בחוץ, ולא הייתם מבקשים את הדברים שאינם שלכם, כאילו הם שלכם. פנו שוב לעצמכם. לימדו להכיר את טיב דעותיכם המוקדמות. כיצד מצטיירת בדימיונכם מהות הטוב? כמצב שלוות - הנפש, של אושר ושל חוסר כל עיכוב. האם אין הטוב נראה לכם כדבר חשוב מעצם טבעו? האם לא כדבר יקר? כדבר שאינו צפוי להיזק כלל וכלל? אם כן, באיזה סוג דברים נחפש את השלווה ואת חוסר העיכובים - במשועבדים או בחופשיים? "

אפיקטטוס אומר שהגוף, הרכוש, המוניטין, הם משועבדים, הם לא החופשיים. 

אבל אף אחד לא יכול להכריח אתכם להסכים למה שהוא שקרי. כמו שאף אחד לא יכול להכריח אתכם לא להסכים למה שאמיתי. 

נסביר רגע. אפיקטטוס אומר שהציניקן או החכם הסטואי, יראו לנו שנכון לנו להתמקד בשיפור השכל החושב שלנו ולא להתמקד בדברים חיצוניים. וגם כמו שהוא אמר "לימדו להכיר את טיב דעותיכם המוקדמות". לבחון את הדעות שלנו על דברים. האם אנחנו מניחים שמשהו הוא טוב או רע כשהוא למעשה לא. אלא הוא חיצוני ואדיש לנו? 

הציני אמור להיות לנו למורה דרך מוסרית. להראות לנו שדעותינו על מה טוב ומה רע, נכונות או לא. ואז שואל תלמידו של אפיקטטוס:

  • אבל איך אפשר לו לאדם לבלות את ימיו בשלווה אם אין לו כלום - לא בגד, לא בית, לא מוקד, והוא חי בתוך זוהמה, ללא עבד משלו, ללא מולדת משלו? 

  • אבל, ראו נא. (עונה אפיקטטוס) האלוהים שלח לנו אדם אחד שיראה לנו בעליל, שהדבר הוא אפשרי". 

והוא מתכוון לדיוגנס מסינופה הציני המפורסם ביותר. 

הוא היה ללא בית, ללא מולדת - כי הוא אמר במפורש שהוא אזרח העולם. לא היו לו נכסים ולא עבדים. 

נעשה רגע הפוגה מאפיקטטוס. 

יש סיפור המסופר על ידי פילוסוף בשם  Dio Chrysostom - ציני שחי בתקופתו של אפיקטטוס במאה הראשונה לספירה. הוא מספר על דיאלוג בין דיוגנס הציני, לנוסע אלמוני. הדיאלוג מציג טיעונים נגד עבדות והתייעצות עם אורקלים ונביאים. 

הסיפור הולך כך. דיוגנס נתקל במטייל אלמוני בדרך מקורינתוס לאתונה. הנוסע תכנן לבקר באורקל של דלפי, אבל העבד שלו ברח, אז הוא עוקף לקורינתוס כדי לחפש שם את העבד. 

דיוגנס מבקש לשכנע את הנוסע  אין טעם למצוא את העבד. הוא טוען שעבד שברח הוא בהגדרה עבד רע והחזקת דבר רע, מזיקה לבעלים. הנוסע טוען שהוא רוצה למצוא את העבד כדי להענישו על כפיות הטובה שלו, שכן הוא היה נוח לעבד ולא גרם לו נזק. דיוגנס מגיב שההתנהגות הזו, היא כנראה מה שגרם לעבד להיות רע, צורת הנזק הגרועה ביותר שאפשר לעשות למישהו. לאחר מכן טוען הנוסע שאם לא יחזיר את העבד, לא יהיה לו עבד כלל. דיוגנס עונה שעדיף שלא יהיה לך משהו בכלל, מאשר גרסה רעה של הדבר הזה. למשל, עדיף ללכת יחף מאשר לנעול נעל שפוגעת בכף הרגל. דיוגנס טוען שעדיף שלא יהיו עבדים בכלל, תוך שהוא טוען כי:


הטבע מספק לכל אדם גוף שהוא בדיוק במידה שהאדם יכול לדאוג לו. 

עבדים מביאים להוצאה נוספת עבור מזונם וטיפול רפואי, יש להשגיח עליהם במקרה שהם גונבים את רכושו של אדונם, והם גורמים לאשתו ולילדיו להיות פולמוסנים ועצלנים. 

לבסוף, הנוסע מציע שיחזיר את העבד כדי למכור אותו ולקנות אחד טוב יותר, אבל דיוגנס עונה שמכירת משהו שידוע לך שהוא רע זו הונאה ושההתמקדות בצבירת רכוש רק הופכת את עצמך לעבד של הרכוש. היחס ככלל לדברים חומריים הוא; שהגישה הטובה ביותר תהיה לא להחזיק ברכוש בכלל, כמו בע"ח. המטייל מודה בתבוסה.

זו דוגמא לציני שמלמד אחר, מה נכון מוסרית. אבל זה לאחר שהוא גם נוהג כך בעצמו. 


איכשהו שמו של דיוגנס גם נקשר בתסמונת פסיכולוגית או פסיכיאטרית אפילו. יש תסמונת הנקראת "תסמונת דיוגנס".

היא ידועה גם כתסמונת של סניליות, וזו הפרעה המאופיינת בהזנחה עצמית קיצונית, נסיגה חברתית, אדישות, אגירה כפייתית של אשפה או בעלי חיים וחוסר בושה. אנשים מושפעים ממנה עשויים גם להראות תסמינים של קטטוניה. 

התסמונת הזו קיבלה את שמה לראשונה בשנת 1966. כמובן שבחוסר הבנה מוחלט על הפילוסופיה של דיוגנס או הפילוסופיה הצינית. 

כי בניגוד לתסמונת הכפייתית. דיוגנס מוגדר כחופשי. לא כפייתי. זה מחזיר אותנו לאפיקטטוס שאומר בדיוק את זה. 

הוא לכאורה מצטט את דיוגנס שאומר "הסתכלו בי" ובכוונה הוא מתחיל ככה, כי יש חשיבות לדוגמה האישית כמו שאמרנו קודם. לכאורה דיוגנס אומר על עצמו על פי אפיקטטוס, שהוא ישן על האדמה החשופה, אין לו בית, אין לו ארמון, לא נכסים, לא אישה ולא בנים. יש לו בגד מחוספס, אדמה ושמיים. ולא חסר לו כלום. הוא חופשי מצער ופחד. הוא בן חורין. הוא לא נקלע למצב שלא רצוי לו, הוא נכשל מלהשיג את מבוקשו כי הוא לא מבקש. או יותר נכון הוא בוחר את מה שהוא מבקש על פי מה שנחוץ לו על פי הטבע. הוא לא מתלונן על אלוהים או על אנשים אחרים. הוא עומד בפני אנשים שאחרים מעריצים אותם בעוד שהוא מתייחס אליהם כעבדים. "מי מעיף עין בי בלא שירגיש שעומד הוא לפני מלכו ואדונו?". ככה מצטט אפיקטטוס את דיוגנס. זה אופיו וזהו אורח חייו. אז הוא אדם שיכול להעביר ביקורת על הנוסע האלמוני שמחפש את העבד שלו.

אפיקטטוס אומר לתלמידו, לפני שאתה מאמץ את דרך הציניקנים, תסתכל במראה ותבחן את עצמך. האם אתה מתאים להתחרות באולימפיאדה? או המשחקים באולימפיה כפי שהיו בתקופה ההיא. כי המתחרה בכזאת תחרות שיכשל, הוא מתבזה בעיני כל העולם. אם הוא נכנס לתחרות בקלות ראש. אבל לפני התחרות, הוא מתאמן היטיב. ונראה לי שאני לא צריך לספר לכם מה זה אומר להיות מתחרה ברמה אולימפית. מה הם צריכים לעבור. אז דמיינו מה צריך לעבור מי שמבקש להיות ציני. לאמן את עצמו עד לדרגה שיוכל להראות בעיני כל מבלי להתבזות כי הוא מאומן בעצמו. 

זה הגורל של הציניקן, הוא צריך לספוג מלקות ועדיין לחבב את מי שמכה אותו. הציניקן יודע שכל הצרות שבאות לו הן מידי זאוס לשם ההדרכה. הם שיעור בשבילו. 

יתרה מכך, הציניקן גם ללא חברים שהם אינם כמוהו. כי חבר של ציניקן צריך להיות ראוי כמוהו. דיוגנס היה ראוי להיות חבר של אנטיסתנס תלמידו של סוקרטס ומייסד האסכולה הצינית. קראטס היה ידידו של דיוגנס. זנון מייסד הסטואה, היה ראוי להיות תלמידו של קראטס. 


מאחר ואנחנו חיים במציאות שרוב האנשים אם לא כולם, הם לא חכמים על פי ההגדרה הסטואית והצינית, אז יש צורך בתפקיד כזה של ציניקן שמציב מראה לאנשים ומראה להם את השחיתות שלהם. או כמו הסיפור על דיוגנס שהיה מסתובב בשוק באתונה עם מנורה דלוקה באור יום מחפש אדם ישר. אילו כולם היו חכמים, לא היה צורך בציניקן. אבל נגיד וכן נחייה באוטופיה בה כולם חכמים. אז הציני, יתחתן עם אישה חכמה. משפחתה יהיו חכמים. שכניו גם. הציניקן יוליד ילדים שיחונכו להיות חכמים. 

אבל במציאות שלנו, שאף אחד לא חכם, הציניקן חייב להיות נתון כולו למשימה של מאור לאנשים בדרך הנכונה. אז הוא חייב להקדיש את עצמו לחיים על פי הטבע. למידות טובות, להיות חשוף ולנהוג בדרך ראויה בלבד. אז הוא לא יכול להתרועע עם מי שלא חכם. הוא חייב להטיף מבלי להיות מעורבב עם מי שיהיו לו ניגוד עניינים איתו. הוא לא יכול לתעדף אנשים. הוא לא יכול להיות כבול להתחייבויות פרטיות. הוא לא יכול להסתבך ביחסים חברתיים. הוא חייב להיות נאמן לתפקידו כשליח, כמרגל וכשליח האלים לצורך העניין. איך הוא יכול להיות שליח מוסרי כזה, אם הוא חייב לעזור לחותנו, ילדיו אשתו, חבריו. מחויב לנאמנות פרטית על פני הכללית? 

"'המלך אשר ירעה לאומים, ועליו דאגות לרוב!' הרי עליו להשגיח על הכל, על כל אלה שנשאו נשים והולידו בנים, לראות מי נוהג כהלכה באשתו ומי שלא כהלכה. מי הם הרבים ביניהם. איזה בית איתן ואיזה רעוע. כרופא הוא צריך לבדוק את החולים שלו… מניין ימצא לו אדם הכבול לחובות הפרט שלו זמן לכל הדברים האלה?"

אפיקטטוס למעשה ממחיש לנו כיצד התפקיד של מי שמטיף מוסר לאחרים חייב להיות ציני אפילו במובן מודרני. להתרחק מהחברה והתערות בה. 

הציניקן מסתפק במלכותו שלו. 

באותה מידה, הוא לא יעסוק בתפקיד ציבורי. כי התפקיד שלו חשוב יותר. בתיקון אנשים. וגם הוא יהיה חייב להתערות באנשים אחרים - בפוליטיקה ולא במובן חיובי. לכן הציניקן לא יעסוק במשרה ציבורית. התפקיד שלו חשוב יותר. 


עוד עניין, הציני, חייב לדאוג גם לגופו. כדי שאנשים לא יפקפקו בו, הוא לא יכול להראות חולני, צנום וחיוור. הוא צריך להראות שהוא נעלה מוסרית וגם אורח חייו אינו מזיק לגופו. "ראו נא כיצד אני מעיד על צדקת דברי, גם אני וגם גופי".  ככה מצטט אפיקטטוס את דיוגנס. 

דיוגנס היה מושך תשומת לב גם במראה בריא. ויש טענה שזה בגלל שהוא היה גם מורח את עצמו בשמן שיראה בריא. כי ציניקן שמעורר רחמים נחשב כאביון פושט יד. כולם פשוט מתרחקים ממנו. אפילו דלותו צריכה להיראות נקייה ומושכת. 

הציניקן צריך גם להיות שנון. "על מנת שתמיד תהיה בפיו תשובה נכונה וקולעת על כל שאלה שתוצג בפניו, דוגמת מה שקרה לדיוגנס, כאשר נשאל : 'האתה הוא דיוגנס זה שאינו מאמין במציאות האלים?' ענה לשואלו: 'ואיך זה יתכן ? הרי אני מאמין שהינך שנוא האלים', או כאשר ניגש אליו אלכסנדר ומצאו ישן ואמר: 'אל-כל-הלילה תנומה, אל יישן איש המועצות'. 

השיב דיוגנס בעודו מנומנם: 

'אשר ירעה לאומים, ועליו דאגות לרוב'. אל דאגה אני מסביר…

אלכסנדר אומר לדיוגנס שפילוסוף ציני שמייעץ לאחרים לא צריך לישון כל הלילה. ודיוגנס מוכיח שגם חצי ישן הוא שנון. ומחזיר את הביקורת לאלכסנדר שרועה לאומים כמוהו לא ישן בגלל דאגות. אז דיוגנס ישן כי אין לו דאגות. 

הציניקן חייב להיות בעל מצפון נקי. כי העיקרון המנחה שלו- כלומר השכל הרציונלי שלו והשיפוט שלו הם טהורים משל השמש. כך אומר אפיקטטוס. הוא לא יכול להיות עם מידה רעה כשהוא מוכיח אחרים. אפיקטטוס אומר כי לעריצים יש שומרים חמושים וכך הם יכולים גם להעניש אחרים אפילו שהם עצמם עושים מעשים רעים. אני אוסיף, שככל שמישהו עריץ יותר, כך הוא צריך יותר להפעיל כוח לכפות עריצותו. ככה גם מלכותו פחות צודקת. 

אבל הציניקן שלנו, הכוח שלו מגיע ממצפון שקט. הוא עובד למען בני האדם בלשמור על המוסריות שלהם ואז הוא נרדם שקט כי מצפונו נקי. כאילו הוא עובד יחד עם זאוס בהנהלת העולם. הוא בכל רגע נכון להגיד את החרוז של קליאנתס. קליאנתס היה ראש האסכולה השני של הסטואים והחרוז שלו לזאוס הולך כך "הנחני זאוס, וגם אתה גורלי". זה חלק מהחרוז שלו. 

אפיקטטוס מתאר את הציניקן ואנחנו יכולים ללמוד מזה מה הדרך לחוכמה.

הוא אומר שהוא בעל נטיות נפש בריאות. הוא לא בוחש בעניינם של אחרים -כלומר לא עוסק ברכילות. בזמן שהוא משגיח על בני האדם, הוא לא עוסק בעניינים שלא לו. 

הוא חייב להיות סבלני עד לרמה שלאחרים הוא יראה אדיש עד רמה של חוסר הרגשה. אי אפשר להעליב אותו. הוא מתעסק רק במה שעל פי רצונו החופשי ושימושו הנכון ברשמים. הוא לא נכנס לתחרות במה שאין לו כל כישורים בה או הוא עלול להיות מנוצח. הוא לא יסכים למשהו אם לא חשב עליו קודם. לא יפעל לפי דחף מקרי - או מתוך גחמה. הוא יחשוב קודם. הוא לא יפעל על פי תשוקה למשהו חיצוני שיכול לגרום למפח נפש. הוא לא ימאס במה שבלתי נמנע. הוא לא יתלונן, לא יושפל או ישפיל ולא יקנא. 

"אלה הדברים שבהם הוא מרכז את מחשבתו ואת כל מרצו, ואשר לשאר הוא שוכב אפרקדן ונוחר להנאתו, שלום לו מסביב. אין ליסטים קם לגזול ממנו את רצונו החופשי, אין מושל בו."


אז הציני הוא שונה מהציני של ימינו. הסטואים הם לא צינים. אבל החכם הסטואי אולי היה נוהג כמו הצינים. אנחנו יכולים להתאמן ולשאוף להשיג מה שהשיג הציני. הסטואי יראה בדברים מסוימים מועדפים, כמו משפחה, משרה, רכוש, בריאות ומוניטין. אבל לא יקשור את שלוות נפשו ואושרו בהם. 


עכשיו אני מציע לכם, לחשוב רגע. מי במציאות שלנו ראוי להיות ציני - שליח האלים ללמד אותנו מוסר והתנהגות ראויה? 

האם אלה פוליטיקאים, או משפיענים? אולי דווקא עיתונאים או אנשי רוח המפרסמים דעה? 

בואו נראה רגע מה הם צריכים כדי להיות צינים. ראשית, לחיות בשקיפות מלאה. כמו שאומר אפיקטטוס, שהכבוד שלהם הוא השומר היחיד עליהם. זה כבר מוציא את הפוליטיקאים מהתפקיד של הציניים - מגיני המוסר שלנו. 

אפיקטטוס אומר, שהם צריכים להיות ראויים לתפקיד. אולי יכול להיות משפיען או משפיענית, אולי עיתונאי או אשת רוח. אבל הם צריכים להיות מסוגלים להגיד: "מי מעיף עין בי בלא שירגיש שעומד הוא לפני מלכו ואדונו?". הם צריכים להיות ראויים לתפקיד. מה עושה משפיען או משפיענית לראויים לתפקיד של מנהיג ציבור. של מורה דרך מוסרי? 

כמו שדיוגנס אמר. כי הוא היה ראוי לכך. אנחנו צריכים מישהו או מישהי, חריפי שכל. שרואים את עצמם כשליחי האלים (לא במובן היהיר של הביטוי), הם צריכים להיות ישרים וחכמים במובן הסטואי. שהשיפוט שלהם נכון כי הם דואגים לשמור עליו ולתקן אותו תמיד. באופן מעניין זה יכול להיות משפיענים, אם כל שאיפתם לא היתה צבירת לייקים. זה יכול להיות עיתונאים. שרואים שליחות בחשיפת האמת. זה כשיש להם יושרה עיתונאית והאמת היא ערך עליון בשבילם. אני אישית לא נרתע מפוליטיקאים המביעים עמדה פוליטית. ולא משנה לי אם זו עמדה ימנית, שמאלנית, דתית, חילונית. העיקר שהיושרה העיתונאית שלהם תבוא קודם. אני לא מצפה מהם להיות חכמים סטואים או ציניים. אבל אם הם יאמצו את השאיפה לסטנדרטים כאלה, יטב לכולנו. כך גם אנשי רוח. אין לי בעיה עם מוזיקאים, סופרים, אמנים, ושחקנים שמביעים עמדה ולא משנה מה העמדה. כל עוד, הם ראויים. עם יושרה. 

תחשבו מי נראה לכם ככזה או ככזאת. לדעתי כולנו צריכים להיות כאלה כל עוד, אנחנו שואפים לסטנדרטים שהציב לנו אפיקטטוס. 


אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.




19 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page