top of page

למה החומה הסינית לא צבועה באדום?


למה החומה הסינית לא צבועה באדום?


בנוגע לאילו דברים אין לכם כל חוש הומור? ולמה השאלה הזאת חשובה?


האם לצחוק על העולם ועל עצמך, זה עדיף על פני לבכות על מר גורלך או על צרות העולם?

אני מניח שהרבה יגידו שיש דברים שלא מצחיקים אותם ויש דברים שלא צוחקים עליהם. אני מבין את הרגישות לדברים מסוימים, אבל חושב שיש לצמצם יותר ויותר את הדברים שאי אפשר לצחוק עליהם. אני מפריד את הלעג שאין לו מקום ואת התזמון.


בחצרות מלוכה, היה ליצן החצר מקצוע לכל דבר. גם באירופה וגם בסין. יש סיפור על עת בניית החומה הסינית, שהייתה אמורה להיצבע באדום. ככל שהתקדמו העבודות ובחצר המלוכה ניהלו דיון על העלויות הכרוכות והעול הנלווה לבניה, צחק בכל פעם ליצן החצר ואמר "ועדיין לא צבענו אותה באדום…". הקיסר הבין את העלויות הכרוכות בצביעת החומה באדום והחליט לא לצבוע אותה. הסאטירה והביקורת היו לגיטימיים לקיסר על פי הסיפור הזה ולכן שינה את דעתו. אם היה טירן שלא מוכן לקבל חוש הומור, גם לא היה מקבל ביקורת. מי שאינו מקבל ביקורת, אינו מוכן לשנות את העוול לעצמו או לזולת.

בתוכנית של ג'רי סיינפלד "קומיקאים במכוניות שותים קפה", ריקי ג'רוויס הקומיקאי הבריטי מספר לג'רי על בדיחה ששמע: "ניצול שואה נפטר בשיבה טובה ועולה לשמיים. הוא פוגש באלוהים ומחליט לספר לאלוהים בדיחת שואה. אלוהים אומר לניצול, זה לא מצחיק אותי. עונה לו הניצול שואה, אני מניח שהיית צריך להיות שם - באנגלית זה ביטוי שגור: I guess you should have been there ".

ריקי ג'רוויס מציין את הפאן הפילוסופי בבדיחה, שאם אתה מאמין שאלוהים היה בשואה, איך הוא נתן לה להתחולל? אבל לטעמי, דווקא החלק המשמעותי הוא בניצול השואה שמחליט לספר בדיחת שואה. אדם שעבר את התופת הנוראית ביותר שניתן לחשוב עליה ומחליט להתלוצץ על כך ועוד עם אלוהים, שלא עצר את הזוועה. בעוד שאלוהים אומר שבדיחות כאלה לא מצחיקות אותו.

המלך שלא מוכן שליצן החצר יצחק עליו, הופך לרודן חלש אופי. כי אדם בעל אופי חזק ובטחון במעשיו, לא מתרגש שצוחקים עליו. הרי אי אפשר לצחוק עלי במה שאני מקבל ובטוח בו. ככל שיפחתו הדברים שניתן לצחוק עלי בגינם, כך אני יותר בטוח במעשי ואופיי.


נחזור לפילוסופיה וספציפית לסטואיים. אפיקטטוס שניתן למצוא אצלו לא מעט הומור, אולי מעט סרקסטי. מתאר: "התאמנות ראויה לשמה" ( והכוונה שליטה בכל תשוקה ומאיסה) הוא אומר: "אני חייב למות. אם מייד, אני נכון למות. אם לאחר שעה קלה, אסעד בשעה הקבועה לכך, ואחר כך אצא אל מותי. כיצד? כראוי לאדם המחזיר את אשר אינו שייך לו."

אפיקטטוס מתאר בהומור אדם שהתאמן בחייו על שליטה בתשוקות ודחייה של מה שאינו ראוי. שהתאמן על מה בשליטה שלו ומה שלא. שחייו כל כך מאושרים וראויים, שהוא נכון למות כשיבוא המוות (עליו אין לאף אחד יכולת לשלוט), אם זו לא העת למות, אז הוא יאכל צהריים כי זה הזמן לארוחת צהריים. כי ללכת לאכול, כן בשליטה שלו. חייו ראויים כי הוא עוסק בחייו בדברים ראויים, ללא חרטות. הוא שָׁלֵו. במקום אחר הוא עונה לשאלה של אחד מתלמידיו ששואל, מה אם אומרים לך שפלוני אמר עליך דברים רעים וכך נפגע המוניטין שלך. אפיקטטוס מציע לענות שהדברים הללו נאמרו עליו כי לא הכירו את כל שאר התכונות השליליות שלו, אז בוודאי היו אומרים דברים נוספים. זו אמירה של אדם שנכון לצחוק על עצמו מתוך שלמות וביטחון באופיו ובמעשיו.


סנקה מתאר את הפילוסוף הרומי קאנוס יוליוס שהתווכח עם הקיסר המטורף קליגולה. (יתכן ותאמרו איזה מן פילוסוף נוהג בטיפשות להתווכח עם קיסר מטורף. אבל, הסטואיים הרומים העדיפו את האמת על פני החיים בשקר או חיים לא על פי המידות הטובות), כשקם ללכת קאנוס יוליוס, אמר לו קליגולה 'אל תשתעשע בתקוות שווא, כבר נתתי את הפקודה להורגך!'. ענה לו הפילוסוף 'תודה לך, מושל רב חסד!'. סנקה שמספר את הסיפור הזה, משער כמה סיבות לתשובה של קאנוס יוליוס. או שכוונת קאנוס יוליוס, היא השחרור מעולו של עריץ או שהוא מודה לקליגולה שבעצם בגזירת מותו הוכיח את טענתו שהוא עריץ אכזר. ממחיש סנקה איך לקליגולה לא היה חוש הומור בעוד לפילוסוף כן, גם לקראת המוות. ממשיך סנקה לספר שבעת ההמתנה לביצוע גזר הדין, שיחק הפילוסוף קאנוס יוליוס משחק לוח. כאשר באו לקחת אותו למותו, הוא אמר ליריבו במשחק שהוא ספר את הכלים על הלוח ושלא ירמה ויגיד לאחר מותו כי הוא ניצח אותו. פנה לשומר ואמר לו, אתה עד שאני מוביל במשחק. סנקה ממשיך בסיפור וכותב שחבריו של קאנוס יוליוס הפילוסוף הצטערו על גזר הדין והוא ניחם אותם באומרו "למה אתם זועפים? הנה אתם עוד חוקרים, אם הנפש היא בת אלמוות, אני תכף אדע זאת". הוא עוד הוסיף שאם יכיר דבר אמת אודות המוות והנפש, הוא יחזור לגלות לחבריו. סנקה מציין אותו כאדם ראוי לחיי נצח בשל היותו לומד על החיים וגם בעת המוות.


סנקה ממשיך מעבר לשורשי היגון רק בחיים פרטיים. הוא כותב: "חשכת לילה מכסה את הנפש והאופל מתרבה, כאילו אבדו המידות הטובות מן העולם." מי מאיתנו לא מצר על דברים מסוימים במציאות, פלישת רוסיה לאוקראינה, מגפת הקורונה. התנהגות של הזולת. . . סנקה אומר, שעדיף לצחוק על המידות המגונות של הזולת. הוא מציע ללכת בעקבות דמוקריטוס הפילוסוף הקדם-סוקרטי ולא בעקבות הרקליטוס שכונה האפל. הרקליטוס בכה בכל פעם שהתהלך בקרב ההמון ודמוקריטוס צחק. להרקליטוס הם נראו כייסורים מעוררי חמלה ולדמוקריטוס כטיפשות. צריכים אנחנו, אומר סנקה, להקל עלינו את משא המאורעות ולסבול אותם ברוח נדיבה. "יותר כדאי לאדם לצחוק על הכל מלבכות על הכל.". הוא מוסיף שבידי הצוחק נשארה קצת תקווה והאחר כאדם סכל מתייאש מתיקונם.

סנקה אומר, שסה"כ מי שצוחק מדברים ומאורעות, גדולה דעתו ותבונתו, מזה שבוכה. כי על הצוחק משפיעים הדברים והמאורעות רק מעט ואין משהו שנראה גדול, קשה ורע כל כך.


לסיכום,


שימו לב שמנהיגים שאסור לצחוק עליהם, הם הכי עריצים. זה נכון גם לדברים שאנשים מעלים לדרגת קדושה. אני לא אומר שצריך לצחוק על דברים או אנשים. הפילוסופיה הסטואית היא פילוסופיה שמתרכזת במידות טובות. אין כל מידה טובה בללעוג. היא מתרכזת בשיפור האופי ולכן בדברים שלי מכוונים פנימה, לעצמי. לבחון אילו דברים אני לא מסוגל לצחוק עליהם ואיך אני לוקח את הדברים שאני חווה. תשאלו את עצמכם, מה מבחינתכם הוא נושא שעליו לא צוחקים. תתחילו בעצמכם, מה אתם לא נכונים שיצחקו עליכם לגביו ותבחנו למה? זה מקום שאתם צריכים לעבוד עליו ולחזק. כדוגמא אתן את ראשי שלי. כשהחל השיער להתדלדל, גילחתי את ראשי. חשבתי על זה לאחר מכן, שלא קיבלתי את ההתקרחות- את איבוד השיער שפעם היה שופע ועתיר הוד. על כן בחרתי לגלח את הראש לבחור בקרחת. בעצם הגילוח, הקרחת היא הבחירה שלי ולא אילוץ. היום, כבר לא משנה לי, אני כבר לא מוצא כל הוד בשיער. הוא לא מגדיר אותי ועל כן, מבחינתי זה יכול להיות נושא לצחוק או לא. אני אדיש לזה.

לאחר שבחנו את עצמנו, כדאי להתחיל לאמץ גישה של לצחוק מדברים בעולם על פני לבכות מהם. עם כל הרגישות הראויה



81 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commentaires


bottom of page