פרק 225 על שמחה ואלטר-אגו

סילנוס

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.  

אם אציע לכם להחליף תכונות שליליות בחיוביות. או שאגיד לכם להחליף רגש שלילי בחיובי, הגיוני שתשאלו אותי, רגע, אבל איך? 

אז לסטואים יש דרך. באופן מדהים הדרך הסטואים, מוכחת על פי מחקר מודרני. 

אחת הסגולות של הסטואיות, שיש בה הרבה דרכים להחליף רגשות לא בריאים בכאלה שכן. מאחר שהתכלית של הסטואי היא לפתח אופי של אדם חיובי בחברה, יודע החכם או המתקדם והמתרגל, שרגשות שליליים מרחיקים ומפרידים בין אנשים ורגשות חיוביים מופעלים מתוך מקום מושכל, כזה שמאפשר חיבור למציאות ולחברה ועושים אותנו גורמים המשפיעים לחיוב על הסביבה. 

כל שכן, זה גם מקדם את האושר והרווחה הנפשית שלנו. את ה-WELL BEING .

הסטואים מבחינים בין תשוקות מה שבאנגלית נקרא (Passion) ביוונית עתיקה patheiai לבין הבריאים שבהם, המכונים בפי הסטואים אופתיאה (eupatheiai). 

בין הרגשות הבריאים, יש לנו את שמחה או עונג (chara): ההנאה שבהבחנה בטוב שבנו ובאחרים, שהיא החלופה הבריאה להנאה נהנתנית; נאמר לנו שזה כולל הן תחושות של עליזות (euphrosunos) והן שביעות רצון שלווה (euthumia). בסוג מסוים של שמחה כזאת נתעסק היום.

יש גם שיקול דעת שמקרב אותנו לטוב ומרחיק מהרע. ויש גם שאיפה לטוב שכוללת בתוכה אהבה וחברות, נדיבות, אדיבות קבלה וחיבה. בכלל שהיה לנו ולסביבה שלנו טוב. אבל להפעם נתמקד בראשון. 

השמחה הזאת, היא תוצר לוואי חיובי למידות הטובות. זה בעיקר תוצר של בחירת פרספקטיבה שלנו. או ביותר מדויק, בחירה בפרספקטיבה מסוימת שנועדה לייצר לנו גישה טובה, חיובית ושמחה. 

זו לא מטרה בפני עצמה, אבל זו דרך לשמור על תבונה חופשיה מכל מיני השפעות, וכך מאפשר לנו לפעול טוב יותר נכון יותר ומתוך מידות טובות. 

קחו לדוגמה את סוקרטס. אפיקטטוס החכם הסטואי לוקח אותו רבות כדוגמה. והסטואים ככלל ראו בו מודל של חכם. שימו לב לתכונות שלו. סוקרטס עליז ובעל מורל גבוה, אפילו לנוכח מצוקה כמו עמידה מול ההוצאה להורג של עצמו. הוא אדיב ועדין כלפי חבריו, ומתייחס אליהם בחיבה גלויה. בדיאלוגים גם של אפלטון וגם של כסנופון, הוא דמות תוססת המשתתפת במשתה, חוגג ושותה אבל תמיד חכם. ב"משתה" שכתב קסנופון, סוקרטס אפילו טוען שהוא יותר יפה מהדמות בדיאלוג שנחשב לנער יפה ומחוזר. סוקרטס אפילו מנמק למה. אבל ידוע שסוקרטס לא היה איש נאה במיוחד. אפשר להסיק את זה אפילו מהפסלים וציורים שהוא מתואר בהם. אפלטון אפילו מציין שסוקרטס נראה כמו סילנוס, המורה השיכור המיתולוגי של דיוניסוס, שהיווה מופת גם להומור וגם לחוכמה. 

במיתולוגיה היוונית, סילנוס (Silenus) הוא דמות מרתקת שבמבט ראשון, לא ברור למה החכם סוקרטס מקבל מאפיינים שלו. הוא מתואר לרוב כאיש זקן, שמן, בעל אף פחוס, פנים רחבות, קירח, ולרוב שיכור. טוב, בכל זאת הוא מלווה את אל היין והאקסטזה, דיוניסוס.

אבל סילנוס נחשב לבעל חוכמה ויכולת נבואית. הוא היה חולק מהחוכמה שלו כשגורמים לו להשתכר. שזה דומה לסוקרטס במשתה גם של אפלטון וגם של קסנופון, תלמידיו של סוקרטס. 

ב"משתה" של אפלטון, אלקיביאדס, צעיר יפהפה ושיכור, מתפרץ למשתה ונושא נאום הלל לסוקרטס, תוך שהוא משתמש בדימוי של סילנוס כדי להסביר את מהותו של הפילוסוף. מבחינת החזות. סוקרטס הכי רחוק מהאידיאל היופי היווני כפי שניתן לראות בפסלים העתיקים. הוא דומה לאיך שתואר סלינוס. 

במשתה, אלקיביאדס מסביר שפסלי סילנוס באותה תקופה היו למעשה פסלים חלולים שנפתחו לשניים. מבחוץ הם היו מכוערים ומגוחכים, אך כשפתחו אותם, גילו בתוכם פסלונים קטנים של אלים יפהפיים. 

כך גם סוקרטס. כלפי חוץ, הוא נראה לא מרשים, הולך יחף, מתלבש בבגדים פשוטים, ומרבה לדבר על דברים יומיומיים ופשוטים (סנדלרים, נפחים, סוסים). נראה שהוא מעמיד פנים של בור (האירוניה הסוקרטית). אולם, תלמיד שמתעמק בדבריו ומצליח "לפתוח" את התיבה הסוקרטית, מגלה בתוכו "פסלוני אלים": תבונה עצומה, שליטה עצמית, יופי מוסרי נדיר, וחוכמה שאין שניה לה. ההשוואה בין סוקרטס לסילנוס מדגישה את הפער שבין המראה החיצוני והתנהגות לכאורה פשוטה לבין העושר והיופי הפנימיים.

הדמות של סוקרטס היא השראה לסטואים גם בהיבט של השמחת חיים. השילוב של שמחת חיים, חוכמה והיכולת שלו לתקשר עם אנשים אחרים ולעשות אותם טובים יותר. אפיקטטוס כותב על זה למשל: 

"דוגמה לכך, כמו לכל שאר הדברים, ניתנת לנו בחייו של סוקרטס, אשר לא רק נמנע בעצמו מכל ריב ומחלוקת בכל הזדמנות, אלא ניסה למנוע זאת גם מאחרים. ראה ב'משתה' של קסנופון כמה מחלוקות הוא יישב... ".

כלומר הסטואים לקחו מסוקרטס את האופי והנטייה שלו להיטיב יחסים בין אישיים. מרקוס אורליוס גם משלב את זה עם שמחה. 

הוא כותב לעצמו ב 6.7:

"רק על דבר אחד תתענג ובו תמצא נחת: בלכתך ממפעל אחד לטובת הכלל למפעל שני מועיל לכלל…"

בתרגום האנגליים שקראתי, האחד אומר: "לעבור ממעשה למעשה של אחווה" השני "לעבור ממעשה אחד של רעות למשנהו".

זאת אומרת שגם מרקוס מבקש למצוא שמחה בקשרים בין אישיים טובים. הוא אפילו אומר לשמח את עצמו בטוב, או לעודד את עצמו מאנשים טובים וליתר דיוק לתכונות מסוימות באנשים טובים. ב6.48 הוא כותב:

"אם תחפוץ למ ֹצא נחת־רוח, שׂים לבך ליתרונות של כל אחד מחבריך בחיים; איך האחד מֻציָּן בחריצות, השני בענוה, השלישי בנדיבות, וכן הלאה. כי אין דבר משעשע כל־כך כמחזה המדות הטובות הנמצאות בתהלוכות בני־הדור ומתגלות לך במספר עצום. לכן אל ילוזו מעיניך"

במלים פשוטות, בכל פעם שתרצו לעודד את עצמכם, תחפשו תכונות טובות באחרים. הוא גם אומר להתמיד בזה. כי כמו המידות הטובות שלנו, זה משהו להתאמן עליו. זה שומרת על שמחה וזה גם מחווט את הפרספקטיבה שלנו. 

התבוננות במידות הטובות של אחרים, קשור ככל הנראה לרגשות דתיים כמו חסידות או אהבת זאוס, כמו גם לאהבת החכם האידיאלי. בדומה לכך, בספר הראשון של "מחשבות", נראה שמרקוס מספק דוגמאות רבות למידות טובות בקרב בני משפחתו ומוריו, המשמחים את לבו בדרך זו. התבוננות במידות הטובות של אחרים הייתה מקור השראה חשוב עבור הסטואים בעת העתיקה. הם הכירו בכך שאנו לומדים על ידי חיקוי הדוגמאות שמציבים אחרים, מודלים לחיקוי כמו סוקרטס או זנון, שאנו מעריצים את אופיים. תלמידים נהנו בעבר מחברתם של מורים כאלה ושאבו השראה מהיכרות אישית עמם. 

עבור הסטואים, שני הדברים החיצוניים (או האדישים המועדפים) המוערכים ביותר הם החיים עצמם וחברתם של חברים שהם חכמים וטובים. אלו הם כנראה שני הדברים שעבורם אנו צריכים להיות אסירי התודה ביותר, מכיוון ששניהם גורמים חיצוניים שהוענקו לנו על ידי הגורל (Fortuna). ישנם דברים רבים כמו מזון ומחסה שתורמים לחיים, והסטואים אסירי תודה עליהם במידה ויש להם ערך בתמיכה בחיים, בכך שהם מספקים לנו את ההזדמנות לשגשג על ידי רכישת חוכמה ומידה טובה, כל עוד באמת זה מה שהם משרתים. 

עכשיו בואו נדבר על "אפקט באטמן". כן, אמרתי אפקט באטמן. האביר האפל. זה גם מונח בפסיכולוגיה קוגניטיבית שמתאר טכניקה פשוטה אך אפקטיבית במיוחד לשיפור שליטה עצמית, מיקוד והתמדה, על ידי אימוץ של אלטר-אגו או התבוננות מנקודת מבט של דמות אחרת (כמו גיבור-על). 

הרעיון המרכזי מאחורי האפקט הוא מנגנון פסיכולוגי שנקרא "הרחקה עצמית" (Self-Distancing). 

אם למשל יש לכם משימה קשה. או משימה מעוררת חרדה או סתם מתסכלת כי היא סיזיפית. זה מעורר בנו רגשות שליליים שמקשים על הבחירה הנכונה והמושכלת ומקשים על השלמת המשימה. במילים פשוטות, זו אנרגיה שלילית. זה מציף ופוגע ביכולת שלנו לחשוב בצורה רציונלית ולהמשיך במשימה. 

אם נשאל מה באטמן היה עושה, אנחנו מייצרים מרחק פסיכולוגי בין האני החווה רגש שלילי, או מתוסכל לבין המקרה והמשימה. זה מאפשר להפעיל את החלק במוח שאחראי על החשיבה לוגית, על יכולת קבלת החלטות ושליטה בדחפים. או כמו שהסטואים אמרו, זה הפעלת רגשות חיוביים רציונליים. זה מאפשר להצליח במשימה טוב יותר. 

המונח זכה לפופולריות רבה בעקבות מחקר מפורסם משנת 2016 שבוצע על ידי החוקרים רייצ'ל וייט, סטפני קרלסון ואיתן קרוס. הניסוי בדק שליטה עצמית אצל ילדים בגילאי 4-6: 

הילדים התבקשו לבצע משימת מחשב מונוטונית ומשעממת. נאמר להם שהם יכולים להפסיק מתי שהם רק רוצים ולעבור לשחק באייפד שהונח ממש לידם.

החלוקה לקבוצות:

1. קבוצת גוף ראשון: התבקשו לשאול את עצמם במהלך המשימה, "האם אני עובד קשה?".

2. קבוצת גוף שלישי: התבקשו לשאול את עצמם תוך שימוש בשמם (למשל, "האם ברק עובד קשה?").

3. קבוצת "אפקט באטמן": הילדים יכלו לבחור להתחפש לדמות (באטמן, דורה החוקרת, בוב הבנאי וכדומה), והתבקשו לשאול "האם באטמן עובד קשה?".

הילדים שאימצו אלטר-אגו (קבוצת באטמן) הפגינו את רמת ההתמדה והמיקוד הגבוהה ביותר בפער ניכר משאר הקבוצות. הם הצליחו להתנתק מהשעמום הפרטי שלהם ולפעול מתוך סט הערכים של הדמות שבחרו, שמייצגת נחישות, חוזק ומחויבות. 

למרות שהמחקר המקורי התמקד בילדים, טכניקת ההרחקה העצמית תקפה לחלוטין גם עבור מבוגרים. 

מבוגרים יכולים ליישם את האפקט גם בלי להמציא דמות שלמה. עצם החלפת הדיבור הפנימי מ-"למה אני כל כך לחוץ מהפגישה הזו?" ל-"למה ברק כל כך לחוץ מהפגישה הזו?" מייצרת באופן אוטומטי ריחוק שמוריד דרמטית את מפלס החרדה ומאפשר ניתוח הגיוני של המצב. 

בעת קבלת החלטה קשה או התמודדות עם משבר, לשאול למשל מה סוקרטס היה עושה. או מה מרקוס אורליוס היה עושה בסיטואציה הזו? וזה בדיוק באותו מנגנון כדי לעזור לנו לראות את התמונה המלאה. 

מדהים שהמחקר המודרני אומר מה שאפיקטטוס אמר לפני 2,000 שנה במדריך 33:

"כאשר אתה עומד להיפגש עם אדם כלשהו, ובייחוד עם מי שנראה רם מעלה ממך, שים לנגד עיניך כיצד היו נוהגים סוקרטס או זנון במקרה כזה; אז לא תתבלבל, ולא תתקשה להפיק את המרב מכל מה שיקרה." 

המחקר המודרני מדייק את האפקט הזה. כדי שהוא יעבוד, המחקר מראה שיש למקד את המחשבה בפעולות, במאמץ ובאופן שבו הדמות מפרשת את הקושי.

הנה מה שהמחקרים מראים שצריך לחפש ולמקד בו את תשומת הלב כשמאמצים את הדמות:

1. המיקוד צריך להיות על ההתנהגות הנדרשת באותו רגע (עבודה קשה, התמדה, איפוק) ולא על התכונות הזוהרות של הדמות (הגלימה, הכוח, העושר). אתה שואל את עצמך: "מה מוסר העבודה של הדמות ברגע זה ממש?.

2. כשאתה מאמץ את הדמות, אתה צריך לחפש איך היא מפרשת את המכשול. במקום לחשוב "המשימה הזו גדולה עליי", אתה מחפש בתוך האלטר-אגו את הפרספקטיבה שלו: "איך באטמן תופס את המכשול הזה? הוא תופס אותו כאתגר טקטי שצריך לפתור, לא כאיום קיומי או כעלבון". המיקוד הוא בצורת החשיבה (Mindset) של הדמות מול הקושי. 

3. צריך להתמקד ביכולת של הדמות לשים את הרגש בצד. חוקרים מציינים שהדמויות שנבחרו (כמו באטמן או בוב הבנאי) מייצגות תכליתיות. כשאתה מפעיל את האפקט, אתה מחפש בדמות את החוסן המנטלי שלה אל מול תסכול. אתה שואל: "האם הדמות הזו הייתה נותנת לשעמום או לחרדה לעצור אותה עכשיו? 

כשמרקוס אורליוס מסתכל על אנטונינוס פיוס (האלטר-אגו שלו), הוא לא כותב לעצמו "תחשוב על אנטונינוס הקיסר הגדול". הוא עושה בדיוק את מה שהמחקר המודרני דורש – הוא מפרק את זה לפעולות ולמאמץ הספציפיים שהסיטואציה דורשת. הוא מתמקד ב:

• "נחישותו לפעול על פי התבונה" (מיקוד במאמץ)

• "שלוותו בכל מצב... וארשת פניו השלווה" (ויסות רגשות)

• "סבלנותו" (התנהגות מול תסכול)

התחלנו בשמחה סטואית. שהיא גם מעודדת מתכונות של אחרים. המשכנו באפקט באטמן שעוזר לנו לאמץ תכונות. דיברנו על למה רגשות שליליים למעשה פוגעים ביכולת שלנו לחשוב לוגית, לקבל החלטות ולפתור בעיות. לכן גם מובן למה שמחה סטואית היא ההפך מצער, או אבל. 

סנקה מתאר את המצב הייחודי שנוצר שהוא צריך לעודד את אמא שלו על כך שהוא הגורם לצער שלה. 

סנקה הוגלה לאי קורסיקה על ידי הקיסר קלאודיוס לאחר שהואשם שניהל רומן עם האחיינית של קלאודיוס והאחות של הקיסר הקודם קליגולה. 

בסוף מכתב התנחומים לאמא שלו. סנקה מציע לה להתנחם בדודה שלו, באחותה. סנקה היה בטיפול הדודה שלו תקופה ארוכה בהיותו צעיר, כי הוא היה חולה ובעלה היה הנציב במצרים. הניחו שמזג האוויר במצריים יהיה עדיף לסנקה. הוא כותב: "זרועותיה נישאתי לרומא; הודות לטיפולה האוהב והאימהי השבתי לעצמי את כוחותי לאחר תקופת מחלה ממושכת… הנה, אמי היקרה מכל, מקור שממנו תוכלי לשאוב נחמה אמיתית: היצמדי אליה ככל שתוכלי, קשרי את עצמך אליה בחיבוקים ההדוקים ביותר. האבלים נוטים לברוח מיקיריהם ולחפש לעצמם חופש להתמכר לצערם; אך את – שתפי אותה בכל מחשבותייך. אם תבקשי להזין את אבלך, היא תהיה לך לבת לוויה; אם תבקשי להניח לו, היא תביא לו קץ. "

שמתם לב לניתוח של סנקה? הוא אומר שהאבלים מתמכרים לאבל. אבל הנוכחות של דמות חיובית תשים קץ לצער. 

הדודה בעצמה חוותה אובדן והתמודדה איתו. במסע בים, בעלה מת והספינה נטרפה. אבל היא שרדה. סנקה כותב כך:

"איני מזכיר לך זאת כדי לשיר את תהילתה – שכן תיאור תמציתי שכזה רק יגרע משבחיה – אלא כדי שתביני את גדולת נפשה של אישה שלא נכנעה לא לשאפתנות ולא לתאוות הבצע (צמד המלווים והנגעים של השררה); אישה אשר בשעה שספינתה נטרפה ומוות איים עליה עצמה, הפחד לא מנע בעדה מלהחזיק בחוזקה בגופת בעלה המת; והיא לא חיפשה דרך להימלט מההרס, אלא דרך לשאת אותו החוצה עִמה. כעת, עלייך להפגין מידה טובה השווה לשלה: השיבי את דעתך מן האבל, והקפידי שאיש לא יעלה בדעתו שאת מצטערת על כך שילדת בן.".

האופן שבו סנקה מציג את דודתו בפני אמו הלוויה הוא למעשה יישום קליני מדויק של מה שהמחקר המודרני מכנה "הרחקה עצמית" ואפקט באטמן. סנקה לא מציע לה סתם "לחשוב על אחותה" כדי להתנחם, אלא בונה עבורה תבנית פסיכולוגית מפורטת שנועדה לחלץ אותה מתוך האבל המשתק. 

כמו שבמחקר אמרו לא להתמקד בזהות של הדמות אלא לגזור התנהגות מתוך מודל הפעולה.

סנקה אינו מסתפק באמירה שאחותה היא "אישה טובה" או "אוהבת". הוא מתאר רצף של פעולות קיצוניות בתנאי לחץ: היא נאבקת בסערה, מחלצת גופה מספינה טובעת, מתגברת על ביישנות משתקת כדי להשיג עבורו משרה פוליטית ברומא, ומסתגרת במשך שש-עשרה שנים במצרים כדי לא ליצור פתח לשחיתות. סנקה משרטט לאימו הלוויה אלטר-אגו של אישה פעלתנית ובלתי ניתנת לעצירה. כשהלוויה תשאל את עצמה "מה אחותי הייתה עושה?", התשובה המיידית תהיה קשורה למאמץ אקטיבי ולא לישיבה פסיבית באבל. 

אפקט באטמן עובד כשהוא מאפשר לנו לראות את הקושי דרך העיניים של הדמות, שנוטה לפרש את המכשול כאתגר טקטי לפתרון, ולא כאיום אישי מעורר חרדה. אצל סנקה: התכונה הבולטת ביותר שסנקה מייחס לדודתו בסצנת הספינה הנטרפת היא שינוי הפרספקטיבה. כשהספינה טובעת, אדם רגיל חווה פחד קיומי ושואל "איך אינצל?". אבל סנקה מתאר כיצד הדודה ביצעה הערכה מחדש של הסיטואציה: היא "לא חיפשה דרך להימלט מההרס, אלא דרך לשאת אותו (את בעלה) החוצה עמה". היא הפכה את סכנת המוות לבעיה לוגיסטית של קיום חובתה. זה בדיוק המיינדסט שסנקה רוצה שהלוויה תאמץ כלפי הגלות שלו: לא לראות בה אסון שרומס אותה, אלא זירה שבה עליה לבצע את חובתה המוסרית. 

דמות טובה לאפקט באטמן היא כזו שמפגינה יכולת לשים את הרגש בצד למען מטרה גדולה יותר. התכונות שסנקה מדגיש אצל הדודה הן מופת של ניהול רגשי נכון. היא "שכחה את סכנות הים המטילות אימה גם על האמיצים". היא לא נכנעה ל"שאפתנות ולתאוות הבצע", והפגינה "איפוק".

הוא אפילו מתאר שהיא התעלמה ממגבלות אישיות שלה. היא שכחה את ה"ביישנות" הטבעית שלה כשהיה צריך לפעול למענו ברומא. אלו בדיוק התכונות שהלוויה זקוקה להן כעת: היכולת להתעלות מעל הכאב האישי והחולשה כדי לשמור על קור רוח וכבוד. 

ההנחיה של סנקה לאמו כמעט זהה לפרוטוקול הפסיכולוגי. הוא מורה לה לשלב את אחותה בתוך הדיאלוג הפנימי שלה: "שתפי אותה בכל מחשבותייך. אם תבקשי להזין את אבלך, היא תהיה לך לבת לוויה; אם תבקשי להניח לו, היא תביא לו קץ". סנקה למעשה אומר לה: אל תישארי לבד עם המחשבות שלך (שם האבל מנצח). הכניסי את אחותך אל תוך הראש שלך. תחשבי דרכה.

השיא מגיע במשפט הסיום של הפסקה, שהוא הפקודה הישירה להפעלת האפקט: "כעת, עלייך להפגין מידה טובה השווה לשלה". סנקה מסיר את הרחמים העצמיים של הלוויה על ידי הצבת רף ברור שנלקח מאלטר-אגו מוכח. הוא אומר לה: יש לך את המודל, ראית כיצד היא התמודדה עם אובדן ומוות. עכשיו תורך להתנהג בדיוק כמותה.

אז ההמלצה שלי, תקראו על החכמים הסטואים. תקראו ספרים, תצפו בסרטים, סדרות או מחזות ותנהלו את הדיאלוג הפנימי שלכם, על פי תכונות חיוביות של דמויות שלמדתם עליהם, בהתאם כמובן לצורך שלכם. המטרה היא האושר והרווחה שלכם. כמו שזנון אמר, הם מושגים בצעדים קטנים, אבל זה לא דבר קטן כלל.

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב